Two Nameless Bodies Washed Up on the Beach. Here Are Their Stories | Anders Fjellberg | TED Talks

מתרגם: Roni Ravia מבקר: Lee-Tal Nahmias

So this right here

אז פה ניתן לראות

is the tiny village of Elle, close to Lista.

את הכפר הקטן יהללה קרוב לעיירה ליסטה.

It's right at the southernmost tip of Norway.

הוא נמצא בקצה הדרומי של נורווגיה,

And on January 2 this year,

וב- 2 לינואר השנה,

an elderly guy who lives in the village,

איש זקן הגר בכפר,

he went out to see what was cast ashore

הלך לחוף לראות מה נפלט מן הים

during a recent storm.

במהלך הסערה האחרונה.

And on a patch of grass right next to the water's edge,

על חלקת דשא ליד המים,

he found a wetsuit.

הוא מצא חליפת צלילה.

It was grey and black, and he thought it looked cheap.

היא הייתה בצבע אפור ושחור, ונראתה בעיניו מסוג זול.

Out of each leg of the wetsuit

מכל אחת מרגלי החליפה,

there were sticking two white bones.

בלטו שתי עצמות לבנות.

It was clearly the remains of a human being.

אלו היו בברור שרידי שלד אנושי.

And usually, in Norway, dead people are identified quickly.

בדרך כלל בנורווגיה, גופות אנשים מזוהות במהירות.

So the police started searching

אז המשטרה החלה בחיפושים

through missing reports from the local area,

תוך חקירת תיקים של נעדרים מהאיזור,

national missing reports,

או מרחבי המדינה כולה,

and looked for accidents with a possible connection.

וגם חקירת תאונות עם הקשר רלוונטי.

They found nothing.

החקירה לא העלתה דבר.

So they ran a DNA profile,

אז הם ערכו פרופיל ד.נ.א,

and they started searching internationally through Interpol.

והחלו בחיפוש בינלאומי דרך אינטרפול.

Nothing.

שום דבר.

This was a person that nobody seemed to be missing.

זה היה אדם שאף אחד לא הבחין בהעדרותו.

It was an invisible life heading for a nameless grave.

אלו היו חיים שלא השאירו חותם שעתידים להטמן בקבר חסר שם.

But then, after a month,

אבל אז, לאחר חודש,

the police in Norway got a message from the police in the Netherlands.

משטרת נורווגיה קיבלה הודעה ממשטרת הולנד.

A couple of months earlier, they had found a body,

לפני כחודשיים, הם מצאו גופה,

in an identical wetsuit, and they had no idea who this person was.

לבושה בחליפת צלילה זהה, ולא היה להם מושג מהי זהותה.

But the police in the Netherlands managed to trace the wetsuit

אבל משטרת הולנד הצליחה לאתר את מקור חליפת הצלילה

by an RFID chip that was sewn in the suit.

בעזרת תג אלקטרוני שהיה תפור על דש החליפה.

So they were then able to tell

אז הם הצליחו לגלות

that both wetsuits were bought by the same customer at the same time,

ששתי החליפות נקנו על ידי אותו לקוח באותו יום,

October 7, 2014,

ה-7 לאוקטובר 2014,

in the French city of Calais by the English Channel.

בעיירה הצרפתית קאלה שליד תעלת למאנש.

But this was all they were able to figure out.

אבל זה כל המידע שהצליחו לאסוף.

The customer paid cash.

הלקוח שילם במזומן.

There was no surveillance footage from the shop.

לא היה וידאו של מצלמות אבטחה בחנות,

So it became a cold case.

אז זה נשאר תיק פתוח.

We heard this story,

אנחנו שמענו על הסיפור,

and it triggered me and my colleague, photographer Tomm Christiansen,

והוא סיקרן אותי ואת עמיתי, הצלם טום כריסטנסן,

and we of course had the obvious question: who were these people?

וכמובן שאלנו את עצמנו את השאלה המתבקשת: מי הם האנשים האלו?

At the time, I'd barely heard about Calais,

בזמנו, בקושי שמעתי על העיירה קאלה,

but it took about two or three seconds to figure out

אבל לקח לי שתיים או שלוש שניות להבין,

Calais is basically known for two things.

שקאלה בעצם ידועה משתי סיבות.

It's the spot in continental Europe closest to Britain,

היא המקום היבשתי הקרוב ביותר לבריטניה באירופה

and a lot of migrants and refugees are staying in this camp

והרבה פליטים ומהגרים שוכנים במחנה זה

and are trying desperately to cross over to Britain.

ומנסים נואשות להגיע משם לבריטניה.

And right there was a plausible theory about the identity of the two people,

ובאותו רגע הועלתה תאוריה סבירה על זהות שתי הגופות.

and the police made this theory as well.

המשטרה גם היא העלתה את אותה תאוריה.

Because if you or I or anybody else with a firm connection to Europe

כי אם אתם, או אני, או כל אדם בעל קשר ממשי לאירופה,

goes missing off the coast of France, people would just know.

נעדרים באיזור החוף הצרפתי, אנשים ישימו לב.

Your friends or family would report you missing,

חברים ומשפחה ידווחו על העדרותכם.

the police would come search for you, the media would know,

המשטרה תחפש אחריכם, התקשורת תדווח,

and there would be pictures of you on lampposts.

ויהיו תמונות שלכם על עמודי תאורה.

It's difficult to disappear without a trace.

קשה להיעלם מבלי שאנשים ישימו לב.

But if you just fled the war in Syria,

אבל אם נמלטתם מהמלחמה בסוריה,

and your family, if you have any family left,

ומשפחתכם, אם נשארה לכם בכלל משפחה,

don't necessarily know where you are,

לא בדיוק יודעת היכן אתם,

and you're staying here illegally

ואתם שוהים שם במחנה באופן בלתי חוקי,

amongst thousands of others who come and go every day.

יחד עם אלפים אחרים שבאים והולכים בכל יום נתון,

Well, if you disappear one day, nobody will notice.

אז אם יום אחד תיעלמו, אף אחד לא ישים לב.

The police won't come search for you because nobody knows you're gone.

המשטרה לא תחפש אחריכם כי אף אחד לא ממש ידע שאתם נעדרים.

And this is what happened to Shadi Omar Kataf

וזה מה שקרה לשאדי עומר קטאף

and Mouaz Al Balkhi from Syria.

ומואז אל-באלקי מסוריה.

Me and Tomm went to Calais for the first time in April this year,

אני וטום ביקרנו בקאלה לראשונה באפריל השנה,

and after three months of investigation, we were able to tell the story

ולאחר שלושה חודשי חקירה, גילינו את סיפורם

about how these two young men fled the war in Syria,

של שני הצעירים שנמלטו מן המלחמה בסוריה,

ended up stuck in Calais,

מצאו את עצמם תקועים בקאלה,

bought wetsuits and drowned in what seems to have been an attempt

קנו חליפות צלילה וטבעו, כפי הנראה, במהלך ניסיון

to swim across the English Channel in order to reach England.

לחצות את תעלת למאנש בכדי להגיע לאנגליה.

It is a story about the fact that everybody has a name,

זהו סיפור על כך שלכל איש יש שם,

everybody has a story, everybody is someone.

לכל איש יש סיפור, כל אחד הוא מישהו.

But it is also a story about what it's like to be a refugee in Europe today.

אבל זהו גם סיפור על חיי הפליטים באירופה של היום.

So this is where we started our search.

אז פה התחלנו את חיפושינו.

This is in Calais.

זה המחנה בקאלה.

Right now, between 3,500 and 5,000 people are living here

כרגע חיים שם בין 3500 ל 5000 איש

under horrible conditions.

בתנאי מחייה נוראיים.

It has been dubbed the worst refugee camp in Europe.

זה נחשב למחנה הפליטים הגרוע ביותר באירופה.

Limited access to food, limited access to water,

אספקה מוגבלת של אוכל, אספקה מוגבלת של מי שתייה,

limited access to health care.

אספקה מוגבלת של שרותי תברואה.

Disease and infections are widespread.

מקום שורץ מחלות ומגפות.

And they're all stuck here because they're trying to get to England

וכולם תקועים שם כי הם מנסים להגיע לאנגליה

in order to claim asylum.

לשם קבלת מקלט מדיני.

And they do that by hiding in the back of trucks headed for the ferry,

והם עושים זאת על ידי הסתתרות בקרונות המטען של משאיות שבדרכן למעבורת,

or the Eurotunnel,

או לתעלה האירופאית.

or they sneak inside the tunnel terminal at night

או שהם מנסים לחמוק למסוף התעלה בלילה

to try to hide on the trains.

ולהתחבא בתוך הרכבות.

Most want to go to Britain because they know the language,

רובם בחרו בבריטניה משום שהם דוברים את השפה,

and so they figure it would be easier to restart their lives from there.

ולכן הם מניחים ששם יהיה להם קל יותר להתחיל בחיים חדשים.

They want to work, they want to study,

הם רוצים לעבוד, הם רוצים ללמוד.

they want to be able to continue their lives.

הם רוצים להיות מסוגלים להמשיך בחייהם.

A lot of these people are highly educated and skilled workers.

הרבה מאנשים אלו הינם בעלי מקצוע ובעלי ידע נרחב.

If you go to Calais and talk to refugees, you'll meet lawyers, politicians,

בקאלה תוכלו לפגוש פליטים שהם עורכי דין, פוליטיקאים,

engineers, graphic designers, farmers, soldiers.

מהנדסים, מעצבים גרפיים, חקלאים, חיילים.

You've got the whole spectrum.

יש שם הכל מכל.

But who all of these people are

אבל הסיפור של כל האנשים האלו

usually gets lost in the way we talk about refugees and migrants,

לרוב הולך לאיבוד כאשר אנו מדברים על פליטים ומהגרים,

because we usually do that in statistics.

כי אנו בדרך כלל מדברים במספרים.

So you have 60 million refugees globally.

ישנם 60 מיליון מהגרים ברחבי העולם.

About half a million have made the crossing

בערך חצי מיליון

over the Mediterranean into Europe so far this year,

חצו את הים התיכון לאירופה בשנה הנוכחית עד היום.

and roughly 4,000 are staying in Calais.

ולערך 4,000 שוהים בקאלה.

But these are numbers,

אבל אילו הם מספרים בלבד,

and the numbers don't say anything about who these people are,

והמספרים לא מספרים את סיפורם של אנשים אלו.

where they came from, or why they're here.

מהיכן באו ולמה הם נמצאים שם.

And first, I want to tell you about one of them.

ראשית ברצוני לספר לכם על אחד מהם.

This is 22-year-old Mouaz Al Balkhi from Syria.

זהו מואז אל-באלקי, בן 22 מסוריה.

We first heard about him after being in Calais the first time

שמענו עליו לראשונה בביקורינו הראשון בקאלה,

looking for answers to the theory of the two dead bodies.

תוך חיפוש תשובות לתאוריית זהותן של שתי הגופות.

And after a while, we heard this story

לאחר זמן מה, שמענו סיפור

about a Syrian man who was living in Bradford in England,

על אדם סורי הגר בברדפורד שבאנגליה,

and had been desperately searching for his nephew Mouaz for months.

ומחפש נואשות במשך חודשים אחר אחיינו - מואז.

And it turned out the last time anybody had heard anything from Mouaz

ומסתבר שהפעם האחרונה שמישהו שמע חדשות ממואז

was October 7, 2014.

הייתה ב- 7 לאוקטובר 2014.

That was the same date the wetsuits were bought.

זה היה תאריך רכישת חליפות הצלילה.

So we flew over there and we met the uncle

אז טסנו לברדפורד לפגוש את הדוד

and we did DNA samples of him,

ולקחנו ממנו דגימות ד.נ.א,

and later on got additional DNA samples from Mouaz's closest relative

ואחר כך קיבלנו דגימות ד.נ.א נוספות מקרוב משפחה נוסף של מואז

who now lives in Jordan.

הגר כעת בירדן.

The analysis concluded

ניתוח הדגימות הוכיח

the body who was found in a wetsuit on a beach in the Netherlands

כי הגופה בחליפת הצלילה שנמצאה על החוף בהולנד

was actually Mouaz Al Balkhi.

היא גופתו של מואז אל-באלקי.

And while we were doing all this investigation,

ובזמן שערכנו את התחקיר,

we got to know Mouaz's story.

למדנו על סיפורו של מואז.

He was born in the Syrian capital of Damascus in 1991.

הוא נולד בבירת סוריה - דמשק, בשנת 1991.

He was raised in a middle class family,

הוא גדל במשפחה ממעמד הביניים,

and his father in the middle there is a chemical engineer

אביו פה באמצע התמונה הוא מהנדס כימיה

who spent 11 years in prison for belonging to the political opposition in Syria.

שבילה 11 שנה בכלא בגלל שייכותו למפלגת האופוזיציה בסוריה.

While his father was in prison,

בזמן שאביו היה בכלא,

Mouaz took responsibility and he cared for his three sisters.

מואז לקח אחריות על שלושת אחיותיו וטיפל בהן.

They said he was that kind of guy.

כזה בחור טוב הוא היה.

Mouaz studied to become an electrical engineer

מואז למד הנדסת חשמל

at the University of Damascus.

באוניברסיטת דמשק.

So a couple of years into the Syrian war,

לאחר שנתיים של מלחמה בסוריה,

the family fled Damascus and went to the neighboring country, Jordan.

המשפחה נמלטה מדמשק ומצאה מקלט במדינה השכנה - ירדן.

Their father had problems finding work in Jordan,

האב התקשה למצוא עבודה בירדן,

and Mouaz could not continue his studies,

ומואז לא יכול היה להמשיך את לימודיו,

so he figured, "OK, the best thing I can do to help my family

אז הוא חשב לעצמו: ״אוקי, הטוב ביותר שאני יכול לעשות למען משפחתי

would be to go somewhere where I can finish my studies

זה ללכת למקום שבו אוכל לסיים את לימודי

and find work."

ולמצוא עבודה."

So he goes to Turkey.

אז הוא ניסה את טורקיה.

In Turkey, he's not accepted at a university,

בטורקיה, הוא לא התקבל לאוניברסיטה,

and once he had left Jordan as a refugee, he was not allowed to reenter.

וברגע שעזב את ירדן כפליט, הוא לא יכול היה לחזור.

So then he decides to head for the UK,

ואז החליט להתחיל במסע לאנגליה,

where his uncle lives.

מקום מגוריו של דודו.

He makes it into Algeria, walks into Libya,

הוא מגיע לאלג׳יר, הולך ברגל ללוב,

pays a people smuggler to help him with the crossing into Italy by boat,

משלם למבריח אנשים בלתי חוקיים לעזור לו להגיע לאיטליה באוניה,

and from there on he heads to Dunkirk,

ומשם הוא מגיע לדנקירק,

the city right next to Calais by the English Channel.

העיר הסמוכה לקאלה שליד תעלת למאנש.

We know he made at least 12 failed attempts to cross the English Channel

למדנו שביצע לפחות 12 נסיונות כושלים לחצות את התעלה

by hiding in a truck.

על ידי מחבוא בקרון משאית.

But at some point, he must have given up all hope.

ובנקודה כלשהיא, הוא לבטח איבד כל תקווה.

The last night we know he was alive,

נראה כי את הלילה האחרון של חייו,

he spent at a cheap hotel close to the train station in Dunkirk.

הוא בילה במלון זול בקרבת תחנת הרכבת של דנקירק.

We found his name in the records, and he seems to have stayed there alone.

מצאנו את שמו בספר האורחים ונראה היה שהיה לבדו.

The day after, he went into Calais, entered a sports shop

ביום למחרת, הוא נסע לקאלה, נכנס לחנות ספורט

a couple of minutes before 8 o'clock in the evening,

כמה דקות לפני 8 בערב.

along with Shadi Kataf.

ביחד עם שאדי קטאף.

They both bought wetsuits,

שניהם רכשו חליפות צלילה,

and the woman in the shop

והאישה בחנות

was the last person we know of to have seen them alive.

הייתה האדם הידוע האחרון שראה אותם בחיים.

We have tried to figure out where Shadi met Mouaz,

ניסינו להבין היכן פגש שאדי את מואז,

but we weren't able to do that.

אבל לא הצלחנו למצוא תשובה לכך.

But they do have a similar story.

אבל יש לשניהם סיפור דומה.

We first heard about Shadi after a cousin of his, living in Germany,

שמענו לראשונה על שאדי, לאחר שבן דודו הגר בגרמניה,

had read an Arabic translation of the story made of Mouaz on Facebook.

קרא את התרגום בערבית לסיפורו של מואז בפייסבוק.

So we got in touch with him.

יצרנו קשר עם בן הדוד.

Shadi, a couple of years older than Mouaz,

שאדי היה מבוגר ממואז בשנתיים,

was also raised in Damascus.

וגם הוא גדל בדמשק.

He was a working kind of guy.

הוא היה בחור חרוץ.

He ran a tire repair shop and later worked in a printing company.

הוא ניהל חנות לתיקון צמיגים ואחר כך עבד בחברה לדפוס.

He lived with his extended family,

הוא גר עם משפחתו המורחבת,

but their house got bombed early in the war.

אך ביתם הופצץ בתחילת המלחמה.

So the family fled to an area of Damascus known as Camp Yarmouk.

אז המשפחה נמלטה לאזור בדמשק הנקרא מחנה ירמוק.

Yarmouk is being described as the worst place to live

ירמוק תואר כמקום המחיה הגרוע ביותר

on planet Earth.

על פני כדור הארץ.

They've been bombed by the military, they've been besieged,

הם הופצצו על ידי הצבא, חיו תחת מצור,

they've been stormed by ISIS

חוו הסתערויות מצד דאעש

and they've been cut off from supplies for years.

ונמנעה מהם אספקת ציוד במשך שנים.

There was a UN official who visited last year,

היה מפקח של האו״ם שביקר שם שנה שעברה,

and he said, "They ate all the grass so there was no grass left."

והוא אמר: ״הם אכלו את כל הדשא, אז לא נשארה אף פיסת דשא באזור״.

Out of a population of 150,000,

מתוך אוכלוסיה של 150,000,

only 18,000 are believed to still be left in Yarmouk.

מאמינים שנשארו רק 18,000 איש בירמוק.

Shadi and his sisters got out.

שאדי ואחיותיו הצליחו להמלט.

The parents are still stuck inside.

הוריהם עדיין תקועים שם.

So Shadi and one of his sisters, they fled to Libya.

אז שאדי ואחת מאחיותיו, נמלטו ללוב.

This was after the fall of Gaddafi,

זה היה לאחר נפילת קדאפי,

but before Libya turned into full-blown civil war.

אבל לפני שבלוב פרצה מלחמת אזרחים כוללת.

And in this last remaining sort of stability in Libya,

ובתקופת אחרונה זו של יציבות מדינית בלוב,

Shadi took up scuba diving, and he seemed to spend most of his time underwater.

שאדי עסק בצלילה ונראה שבילה את רוב זמנו בתוך המים.

He fell completely in love with the ocean,

הוא התאהב בים,

so when he finally decided that he could no longer be in Libya,

וכשלבסוף החליט שאינו יכול עוד להישאר בלוב,

late August 2014,

בשלהי אוגוסט 2014,

he hoped to find work as a diver when he reached Italy.

הוא קיווה למצוא עבודה כצוללן באיטליה.

Reality was not that easy.

המציאות הייתה יותר מרה.

We don't know much about his travels

אין לנו מידע רב על נדודיו,

because he had a hard time communicating with his family,

כי היה לו קשה לשמור על קשר עם משפחתו,

but we do know that he struggled.

אבל אנחנו כן יודעים שהוא התקשה להתקיים.

And by the end of September,

בסוף ספטמבר,

he was living on the streets somewhere in France.

הוא חי ברחובות במקום כלשהו בצרפת.

On October 7, he calls his cousin in Belgium,

ב-7 לאוקטובר, הוא מתקשר לבן דודו בבלגיה,

and explains his situation.

ומתאר לו את מצבו.

He said, "I'm in Calais. I need you to come get my backpack and my laptop.

הוא אמר: ״אני בקאלה, אני צריך שתבוא לאסוף את תרמיל הגב ואת המחשב הנייד שלי.

I can't afford to pay the people smugglers to help me with the crossing to Britain,

אין בידי לשלם למבריחי אנשים בלתי חוקיים שיעזרו לי להגיע לבריטניה,

but I will go buy a wetsuit and I will swim."

אבל אני הולך לקנות חליפת צלילה ולשחות."

His cousin, of course, tried to warn him not to,

בן דודו כמובן ניסה להזהירו שלא לעשות זאת,

but Shadi's battery on the phone went flat,

אבל סוללת הטלפון הסלולרי של שאדי התרוקנה,

and his phone was never switched on again.

והמכשיר לא הודלק מחדש מאז.

What was left of Shadi was found nearly three months later,

שאריות גופו של שאדי נמצאו שלושה חודשים לאחר מכן,

800 kilometers away

800 ק״מ מקאלה,

in a wetsuit on a beach in Norway.

בתוך חליפת צלילה על חוף בנורווגיה.

He's still waiting for his funeral in Norway,

הוא עדיין מחכה להלווייתו בנורווגיה,

and none of his family will be able to attend.

שבה אף אחד מבני משפחתו לא יוכל להשתתף.

Many may think that the story about Shadi and Mouaz

רבים ודאי חושבים שסיפורם של שאדי ומואז

is a story about death,

הינו סיפור על מוות,

but I don't agree.

אבל אני לא מסכים.

To me, this is a story about two questions that I think we all share:

לדעתי, זהו סיפור על שתי שאלות שכולנו ודאי שואלים:

what is a better life,

מה הם חיים טובים יותר,

and what am I willing to do to achieve it?

ומה אני מוכן לעשות כדי להשיג חיים שכאלה?

And to me, and probably a lot of you,

ובשבילי, וסביר להניח בשביל רבים מכם,

a better life would mean

ההגדרה לחיים טובים יותר היא:

being able to do more of what we think of as meaningful,

להיות מסוגלים לעשות דברים שנחשבים משמעותיים בעינינו,

whether that be spending more time with your family and friends,

אם זה לבלות יותר זמן עם משפחה וחברים,

travel to an exotic place,

אם זה לנסוע למקומות אקזוטיים,

or just getting money to buy that cool new device

או אם זה רק להרוויח כסף לקניית מכשיר חדש

or a pair of new sneakers.

או זוג נעלי ספורט.

And this is all within our reach pretty easily.

וכל זה ניתן להשגה די בקלות.

But if you are fleeing a war zone,

אבל אם אתם נמלטים מאזור מלחמה,

the answers to those two questions are dramatically different.

אז התשובות לשתי השאלות הללו שונות לחלוטין.

A better life is a life in safety.

ההגדרה לחיים טובים יותר היא: לחיות בהרגשת ביטחון.

It's a life in dignity.

לחיות בכבוד.

A better life means not having your house bombed,

ההגדרה לחיים טובים יותר היא: לא לראות את ביתכם מופגז,

not fearing being kidnapped.

לא לפחד שיחטפו אתכם.

It means being able to send your children to school,

זה אומר להיות מסוגלים לשלוח את ילדיכם לבית ספר,

go to university,

ללכת לאוניברסיטה,

or just find work to be able to provide for yourself and the ones you love.

או פשוט למצוא עבודה שתאפשר לכם לפרנס את עצמכם ואת אהובי לבכם.

A better life would be a future of some possibilities

ההגדרה לחיים טובים יותר היא: עתיד של מספר אפשרויות

compared to nearly none,

לעומת חוסר אפשרויות,

and that's a strong motivation.

וזהו מניע חזק.

And I have no trouble imagining

ואני יכול להאמין

that after spending weeks or even months

שאחרי שבועות או חודשים

as a second-grade citizen,

של היותכם אזרחים נחותים,

living on the streets or in a horrible makeshift camp

שחיים ברחובות או במחנה מאולתר ונוראי

with a stupid, racist name like "The Jungle,"

עם שם גזעני וטפשי כמו ״הג׳ונגל״,

most of us would be willing to do just about anything.

רובכם כבר יהיו מוכנים לנסות כל דבר.

If I could ask Shadi and Mouaz

אם יכולתי לשאול את שאדי ומואז

the second they stepped into the freezing waters of the English Channel,

בשנייה שנכנסו למימיה הקפואים של תעלת למאנש,

they would probably say, "This is worth the risk,"

הם ודאי היו אומרים: ״זה שווה את הסיכון״,

because they could no longer see any other option.

כי לא יכלו יותר לראות אפשרות אחרת.

And that's desperation,

זהו מצב של יאוש,

but that's the reality of living as a refugee in Western Europe in 2015.

וזוהי מציאות חייהם של פליטים במערב אירופה של שנת 2015,

Thank you.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Bruno Giussani: Thank you, Anders.

ברונו גיוסני: תודה לך אנדרס.

This is Tomm Christiansen,

זהו טום כריסטנסן

who took most of the pictures you have seen and they've done reporting together.

שצילם את רוב התמונות שראיתם ויחד הם תיעדו את מה שקרה.

Tomm, you two have been back to Calais recently.

טום, אתה ביקרת בקאלה לאחרונה.

This was the third trip.

זה היה הביקור השלישי.

It was after the publication of the article.

זה היה לאחר פרסום המאמר.

What has changed? What have you seen there?

מה השתנה? מה ראית שם?

Tomm Christiansen: The first time we were in Calais,

טום כריסטנסן: בפעם הראשונה שביקרנו בקאלה,

it was about 1,500 refugees there.

היו שם בערך 1,500 פליטים.

They had a difficult time, but they were positive, they had hope.

הם חיו בקשיים, אולם הם היו חיוביים, הם היו בעלי תקווה.

The last time, the camp has grown, maybe four or five thousand people.

בביקור האחרון, המחנה גדל, אולי ל-4,000 או 5,000 איש.

It seemed more permanent, NGOs have arrived,

זה נראה יותר כמחנה קבע, עם נוכחות ארגונים לא ממשלתיים,

a small school has opened.

נפתח שם בית ספר קטן.

But the thing is that the refugees have stayed for a longer time,

אבל העניין הוא שהפליטים נשארו לאורך זמן רב יותר,

and the French government has managed to seal off the borders better,

וממשלת צרפת היטיבה לאטום את גבולות המחנה,

so now The Jungle is growing,

אז כעת הג׳ונגל הולך וגדל,

along with the despair and hopelessness among the refugees.

ואיתו גדלים היאוש וחוסר התקווה בקרב הפליטים.

BG: Are you planning to go back? And continue the reporting?

ברונו גיוסני: אתה מתכוון לבקר שוב? ולהמשיך לדווח?

TC: Yes.

טום כריסטנסן: כן.

BG: Anders, I'm a former journalist,

ברונו גיוסני: אנדרס, אני עיתונאי עבר,

and to me, it's amazing that in the current climate

ולדעתי, זה מדהים שבמצב הנוכחי

of slashing budgets and publishers in crisis,

של קיצוץ תקציבים ומו״לים במשבר,

Dagbladet has consented so many resources for this story,

דגבלאדט היקצו הרבה משאבים בכדי לתעד את הסיפור הזה,

which tells a lot about newspapers taking the responsibility,

דבר שאומר הרבה על עיתונות שלוקחת אחריות,

but how did you sell it to your editors?

אבל איך אתה מכרת את זה לעורכים שלך?

Anders Fjellberg: It wasn't easy at first,

אנדרס פיילברג: זה לא היה קל בתחילה,

because we weren't able to know what we actually could figure out.

כי לא יכולנו לדעת מה למעשה נצליח לגלות.

As soon as it became clear

ברגע שהתברר

that we actually could be able to identify who the first one was,

שנוכל לאמת את זהות הגופה הראשונה,

we basically got the message that we could do whatever we wanted,

קיבלנו רשות למעשה לעשות ככל העולה על רוחנו,

just travel wherever you need to go, do whatever you need to do,

לבקר בכל מקום שצריך, לעשות את כל הדרוש,

just get this done.

פשוט לבצע את העבודה.

BG: That's an editor taking responsibility.

ברונו גיוסני: זהו עורך שלוקח אחריות.

The story, by the way, has been translated and published

הסיפור, דרך אגב, תורגם ויצא לאור

across several European countries, and certainly will continue to do.

במדינות אירופאיות רבות, וודאי עוד ימשיך להתפרסם.

And we want to read the updates from you. Thank you Anders. Thank you Tomm.

אנו מעוניינים לקרוא את העדכונים שלכם. תודה לך אנדרס. תודה לך טום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)