The biology of our best and worst selves | Robert Sapolsky

מתרגם: Alon Alboher מבקר: Ido Dekkers

Chris Anderson: So Robert spent the last few years

כריס אנדרסון: רוברט בילה את השנים האחרונות

think about how weird human behavior is,

במחשבה על כמה מוזרה היא ההתנהגות האנושית,

and how inadequate most of our language trying to explain it is.

ועד כמה רוב השפות שלנו לוקות בחסר כשהן מנסות להסביר אותה.

And it's very exciting to hear him explain some of the thinking behind it

וזה מאד מרגש לשמוע אותו מסביר חלק מהחשיבה מאחורי זה,

in public for the first time.

בפעם הראשונה בפומבי.

Over to you now, Robert Sapolsky.

עוברים אלייך עכשיו, רוברט ספולסקי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Robert Sapolsky: Thank you.

רוברט: תודה רבה.

The fantasy always runs something like this.

הפנטזיה תמיד הולכת בדומה לזה.

I've overpowered his elite guard,

גברתי על משמר העלית שלו,

burst into his secret bunker

ופרצתי לתוך הבונקר הסודי שלו

with my machine gun ready.

עם תת-המקלע שלי בהיכון.

He lunges for his Luger.

הוא מזנק אל ה"לוגר" שלו.

I knock it out of his hand.

אני הודף אותו מידו.

He lunges for his cyanide pill.

הוא מזנק אל גלולת הציאניד שלו.

I knock that out of his hand.

אני הודף אותה מידו.

He snarls,

הוא נוהם

comes at me with otherworldly strength.

ובא מולי בכוח שלא מהעולם הזה.

We grapple, we fight,

אנו מתחבטים, אנו נאבקים,

I manage to pin him down

אני מצליח לרתק אותו לקרקע

and put on handcuffs.

ולאזוק אותו.

"Adolf Hitler," I say,

"אדולף היטלר", אני אומר,

"I arrest you for crimes against humanity."

"אני עוצר אותך על פשעים כנגד האנושות"

Here's where the Medal of Honor version of the fantasy ends

כאן תם לו החלק של "מדליית הכבוד" של הפנטזיה שלי

and the imagery darkens.

והדימויים הופכים אפלים יותר.

What would I do if I had Hitler?

מה הייתי עושה לו הייתי פוגש את היטלר?

It's not hard to imagine once I allow myself.

לא קשה לדמיין, אם אני מרשה לעצמי.

Sever his spine at the neck.

שובר את עמוד השדרה שלו במפרקת.

Take out his eyes with a blunt instrument.

עוקר את עינייו בעזרת מכשיר כהה.

Puncture his eardrums. Cut out his tongue.

קורע את עור התוף שלו, חותך את לשונו.

Leave him alive on a respirator,

משאיר אותו בחיים מחובר למכשיר הנשמה,

tube-fed, not able to speak or move or see or hear, just to feel,

מוזן בזונדה, לא יכול לדבר או לזוז או לשמוע רק להרגיש,

and then inject him with something cancerous

ואז להזריק לו חומר מסרטן

that's going to fester and pustulate

שירקב ויהפוך מוגלתי

until every cell in his body is screaming in agony,

עד שכל תא בגופו יזעק מכאב,

until every second feels like an eternity in hell.

עד שכל שנייה תרגיש כמו נצח בגהינום.

That's what I would do to Hitler.

זה מה שהייתי עושה להיטלר.

I've had this fantasy since I was a kid,

היתה לי הפנטזיה הזו מאז שהייתי ילד,

still do sometimes,

עדיין יש לי אותה מדי פעם,

and when I do, my heart speeds up --

וכשהיא באה הלב שלי מאיץ --

all these plans for the most evil, wicked soul in history.

כל התוכניות האלו לאדם הכי רשע ומרושע בהיסטוריה.

But there's a problem,

אבל יש בעיה,

which is I don't actually believe in souls or evil,

והיא שאני לא באמת מאמין בנשמות או רוע.

and I think wicked belongs in a musical.

ואני חושב ש"מרושע" זה שם של מחזמר.

But there's some people I would like to see killed,

אבל יש אנשים שהייתי שמח לראות מתים,

but I'm against the death penalty.

אבל אני גם נגד עונש מוות,

But I like schlocky violent movies,

אבל אני אוהב מאוד סרטים אלימים,

but I'm for strict gun control.

אבל אני בעד פיקוח הדוק על נשק,

But then there was a time I was at a laser tag place,

אבל הייתה הפעם ההיא שהשתתפתי במשחק של קרב יריות לייזר

and I had such a good time hiding in a corner shooting at people.

והיה לי ממש כיף להתחבא בפינה ולירות באנשים.

In other words, I'm your basic confused human when it comes to violence.

במילים אחרות, אני בסה"כ בן אדם מבולבל בכל הקשור לאלימות.

Now, as a species, we obviously have problems with violence.

כגזע, ברור שיש לנו בעיות עם אלימות.

We use shower heads to deliver poison gas,

השתמשנו במקלחות כדי לשחרר גז רעיל,

letters with anthrax, airplanes as weapons,

מעטפות עם אנטרקס, מטוסים ככלי נשק,

mass rape as a military strategy.

אונס המוני כאסטרטגיה צבאית.

We're a miserably violent species.

אנחנו גזע אלים בצורה מעוררת רחמים.

But there's a complication,

אבל יש פה סיבוך,

which is we don't hate violence,

שהוא לא שאנחנו שונאים אלימות,

we hate the wrong kind.

אנחנו שונאים את הסוג הלא נכון.

And when it's the right kind,

וכשמדובר בסוג הנכון,

we cheer it on, we hand out medals,

אנו מעודדים אותה, מחלקים מדליות,

we vote for, we mate with our champions of it.

מצביעים לה, מזדווגים עם האלופים בה.

When it's the right kind of violence,

כשמדובר בסוג הנכון של האלימות,

we love it.

אנחנו אוהבים אותה.

And there's another complication,

ויש עוד סיבוך,

which is, in addition to us being this miserably violent species,

שהוא שבנוסף להיותנו גזע אלים בצורה מעוררת רחמים,

we're also this extraordinarily altruistic, compassionate one.

אנחנו גם גזע רחום בצורה מדהימה שאוהב את זולתו.

So how do you make sense of the biology of our best behaviors,

אז איך מוצאים את ההיגיון בביולגיה של ההתנהגות הכי טובה שלנו,

our worst ones and all of those ambiguously in between?

הכי רעה שלנו, וכל סוג של התנהגות שנמצאת איפשהו שם באמצע?

Now, for starters,

בתור התחלה,

what's totally boring is understanding the motoric aspects of the behavior.

החלק המשעמם הוא להבין את הפן המוטורי של ההתנהגות שלנו.

Your brain tells your spine, tells your muscles

המוח אומר לעמוד השדרה, לשרירים

to do something or other,

לעשות משהו כזה או אחר,

and hooray, you've behaved.

ו"הידד", הוצאת לפועל התנהגות.

What's hard is understanding the meaning of the behavior,

מה שקשה זה להבין את המשמעות של ההתנהגות,

because in some settings, pulling a trigger is an appalling act;

בגלל שבתפאורה מסוימת, ללחוץ על הדק זה מעשה דוחה;

in others, it's heroically self-sacrificial.

ובמצבים אחרים זו גבורה שמקריבה את עצמה.

In some settings, putting your hand one someone else's

בתפאורה מסוימת, לשים ידיים על מישהו אחר

is deeply compassionate.

זו סימפטיה עמוקה.

In others, it's a deep betrayal.

במצבים אחרים, זו בגידה קשה.

The challenge is to understand

האתגר הוא להבין

the biology of the context of our behaviors,

את הביולוגיה בהקשר של ההתנהגות שלנו,

and that's real tough.

וזה ממש קשה.

One thing that's clear, though, is you're not going to get anywhere

דבר אחד שברור, לעומת זאת, זה שאתם לא תגיעו לשום מקום

if you think there's going to be the brain region or the hormone

אם אתם חושבים שתמצאו את האזור במוח או את ההורמון,

or the gene or the childhood experience

או את הגנים, או את חוויות הילדות,

or the evolutionary mechanism that explains everything.

או את המכניקה האבולוציונית שמסבירה את הכל.

Instead, every bit of behavior has multiple levels of causality.

במקום, לכל התנהגות הכי קטנה, יש הרבה מאוד סיבות.

Let's look at an example.

נסו להביט בדוגמה זו:

You have a gun.

יש לכם אקדח.

There's a crisis going on:

אתם באמצע תרחיש אימה,

rioting, violence, people running around.

התפרעות, אלימות, אנשים רצים לכל עבר.

A stranger is running at you in an agitated state --

אדם זר רץ לעברכם והוא נראה נסער --

you can't quite tell if the expression is frightened, threatening, angry --

אתם לא מצליחים לראות אם ההבעה שלו מפוחדת, מאיימת, כועסת --

holding something that kind of looks like a handgun.

הוא מחזיק משהו וזה נראה קצת כמו אקדח.

You're not sure.

אתם לא בטוחים.

The stranger comes running at you

הזר הזה רץ לעברכם

and you pull the trigger.

ואתם לוחצים על ההדק.

And it turns out that thing in this person's hand

מתברר שמה שהוא החזיק ביד

was a cell phone.

היה טלפון.

So we asked this biological question:

אז שאלנו את השאלה הביולוגית הזו:

what was going on that caused this behavior?

מה קרה שגרם להתנהגות הזו?

What caused this behavior?

מה גרם להתנהגות הזו?

And this is a multitude of questions.

וזו שאלה שמורכבת מכמה שאלות.

We start.

אנחנו מתחילים.

What was going on in your brain one second before you pulled that trigger?

מה עבר לכם בראש שנייה אחת לפני שלחצתם על ההדק?

And this brings us into the realm of a brain region called the amygdala.

וזה מביא אותנו לחלק של המוח שנקרא אמיגדלה.

The amygdala, which is central to violence, central to fear,

האמיגדלה שהיא מרכז האלימות ומרכז הפחד,

initiates volleys of cascades

יוזמת מטרים ואשדים

that produce pulling of a trigger.

שתוצאתם לחיצה על הדק.

What was the level of activity in your amygdala one second before?

מה הייתה רמת הפעילות באמיגדלה שנייה לפני?

But to understand that, we have to step back a little bit.

אבל כדי להבין זאת, אנו צריכים לחזור קצת לאחור.

What was going on in the environment seconds to minutes before

מה קרה בסביבה שלך, שניות ודקות לפני,

that impacted the amygdala?

שהשפיע על האמיגדלה?

Now, obviously, the sights, the sounds of the rioting,

מובן, שהמראות והצלילים של ההתפרעויות,

that was pertinent.

זה היה חלק מהעניין.

But in addition,

אבל בנוסף,

you're more likely to mistake a cell phone for a handgun

סביר יותר שתטעה לחשוב שטלפון הוא אקדח

if that stranger was male

אם הזר הזה היה גבר,

and large and of a different race.

גדול מאוד, ומגזע אחר משלך.

Furthermore, if you're in pain,

יתרה מכך, אם משהו כואב לך,

if you're hungry, if you're exhausted,

אם אתה רעב, אם אתה תשוש,

your frontal cortex is not going to work as well,

אז קליפת המוח הקדמית לא תפעל כמו שצריך,

part of the brain whose job it is to get to the amygdala in time

החלק במוח שתפקידו ליצור קשר מהיר עם האמיגדלה

saying, "Are you really sure that's a gun there?"

ולשאול: "אתה בטוח שזה באמת אקדח?"

But we need to step further back.

אבל אנחנו חייבים לחזור יותר לאחור.

Now we have to look at hours to days before,

עכשיו אנחנו מסתכלים על שעות ועד ימים לפני,

and with this, we have entered the realm of hormones.

ועם זה אנחנו נכנסים לממלכת ההורמונים.

For example, testosterone,

לדוגמה, טסטוסטרון,

where regardless of your sex,

שלא משנה מאיזה מין אתם,

if you have elevated testosterone levels in your blood,

אם יש לכם רמת טסטוסטרון גבוהה בדם,

you're more likely to think a face with a neutral expression

סביר יותר שתחשבו שפנים ניטרליות,

is instead looking threatening.

למעשה נראות מאיימות.

Elevated testosterone levels, elevated levels of stress hormones,

רמות גבוהות של טסטוסטרון, רמות גבוהות של הורמוני לחץ,

and your amygdala is going to be more active

ופתאום האמיגדלה הולכת להיות יותר אקטיבית

and your frontal cortex will be more sluggish.

וקליפת המוח הקדמית תהיה יותר עצלה.

Pushing back further, weeks to months before,

נחזור אפילו יותר לאחור, שבועות וחודשים שקדמו למקרה,

where's the relevance there?

למה התקופה הזו קשורה?

This is the realm of neural plasticity,

זו הממלכה של הפלסטיות העצבית,

the fact that your brain can change in response to experience,

העובדה שהמוח שלכם עשוי להשתנות כתגובה להתנסות כלשהי שחוויתם,

and if your previous months have been filled with stress and trauma,

ואם החודשים שקדמו למקרה היו מלאים בלחץ וטראומה,

your amygdala will have enlarged.

האמיגדלה שלכם תהיה מוגדלת.

The neurons will have become more excitable,

הניורונים יהיו יותר רגישים,

your frontal cortex would have atrophied,

וקליפת המוח הקדמית תהיה מנוונת.

all relevant to what happens in that one second.

הכל רלוונטי למה שקרה באותה השנייה.

But we push back even more, back years,

אבל בואו נחזור עוד יותר לאחור, שנים אחורה,

back, for example, to your adolescence.

נניח לתקופת גיל ההתבגרות שלכם.

Now, the central fact of the adolescent brain

עכשיו העובדה הכי ברורה היא שהמוח המרכזי שלכם

is all of it is going full blast

שועט במלוא הכוח קדימה

except the frontal cortex,

חוץ מקליפת המוח הקדמית,

which is still half-baked.

שעדיין אפויה רק למחצה.

It doesn't fully mature until you're around 25.

קליפת המוח הקדמית לא מתפתחת במלואה עד גיל 25.

And thus, adolescence and early adulthood

לכן, תקופת גיל ההתבגרות והבגרות הצעירה

are the years where environment and experience sculpt your frontal cortex

הם השנים שבהם הסביבה וההתנסויות שלכם מעצבים את קליפת המוח הקדמית

into the version you're going to have as an adult in that critical moment.

לגרסה שתהיה לכם כאדם מבוגר ברגע הקריטי הזה.

But pushing back even further,

אבל נחזור עוד יותר לאחור,

even further back to childhood and fetal life

אפילו יותר לאחור לתקופת הילדות והעובר

and all the different versions that that could come in.

וכל הגרסאות השונות לתקופה זו.

Now, obviously, that's the time that your brain is being constructed,

ברור שזה הזמן שבו המוח שלכם נבנה לראשונה,

and that's important,

וזה חשוב,

but in addition, experience during those times

אבל בנוסף, התנסויות במהלך תקופות אלה,

produce what are called epigenetic changes,

מייצרות את מה שאנו קוראים לו שינויים אפיגנטים,

permanent, in some cases,

קבועים, בחלק מהמקרים,

permanently activating certain genes, turning off others.

הם מפעילים גנים מסויימים בצורה קבועה ומכבים גנים אחרים.

And as an example of this,

כדוגמה לזה:

if as a fetus you were exposed to a lot of stress hormones through your mother,

אם בתור עובר נחשפתם לכמות גדולה של הורמוני לחץ דרך אמא שלכם,

epigenetics is going to produce your amygdala in adulthood

אפיגנטיקה הולכת לפתח את האמיגדלה שלכם בבגרות

as a more excitable form,

כחלק יותר רגיש של המוח,

and you're going to have elevated stress hormone levels.

ואתם הולכים לסבול מרמות גבוהות של הורמוני לחץ.

But pushing even further back,

אבל בואו נחזור עוד יותר לאחור,

back to when you were just a fetus,

לתקופה שהייתם רק עובר,

back to when all you were was a collection of genes.

בחזרה לתקופה שכל מה שהייתם זה אוסף גנים.

Now, genes are really important to all of this,

גנים הם ממש חשובים לכל זה,

but critically, genes don't determine anything,

אבל בצורה קריטית, גנים לא קובעים שום דבר,

because genes work differently in different environments.

כי גנים עובדים בצורה שונה בסביבות שונות.

Key example here:

דוגמה חשובה פה:

there's a variant of a gene called MAO-A,

יש גרסא של גן שנקרא אמ.איי.או.אלפא,

and if you have that variant,

ואם יש לכם את הגרסא הזו,

you are far more likely to commit antisocial violence

יש סיכוי גבוה בהרבה שתפעלו באלימות אנטי סוציאלית

if, and only if, you were abused as a child.

אם, ורק אם, התעללו בכם בילדות.

Genes and environment interact,

גנים וסביבה מגיבים זה לזה,

and what's happening in that one second before you pull that trigger

ומה שקורה באותה שנייה לפני שאתם לוחצים על ההדק

reflects your lifetime of those gene-environment interactions.

משקף חיים שלמים שבהם הגנים והסביבה השפיעו זו על זה.

Now, remarkably enough, we've got to push even further back now,

עכשיו, בצורה מפליאה, אנחנו נלך אפילו יותר לאחור,

back centuries.

מאות שנים.

What were your ancestors up to.

מה עשו אבות אבותיכם?

And if, for example, they were nomadic pastoralists,

ואם לדוגמה, הם היו נוודים פסטורלים,

they were pastoralists,

אם הם היו פסטורלים,

people living in deserts or grasslands

אנשים שחיים במדבריות או בשטחי מרעה

with their herds of camels, cows, goats,

עם עדרים של גמלים, פרות, עזים

odds are they would have invented what's called a culture of honor

סיכוי טוב שהם המציאו מה שנקרא תרבות של כבוד

filled with warrior classes,

מלאה במעמדות של לוחמים,

retributive violence, clan vendettas,

אלימות כנגד אלימות, מסעות נקמה שבטיים,

and amazingly, centuries later,

ולהפליא, שנים לאחר מכן,

that would still be influencing the values with which you were raised.

התרבות הזו עדיין משפיעה על הערכים שלפיהם גדלתם.

But we've got to push even further back,

אבל נלך עוד יותר לאחור,

back millions of years,

מליוני שנים לאחור,

because if we're talking about genes,

כי אם אנחנו מדברים על גנים,

implicitly we're now talking about the evolution of genes.

בצורה עקיפה אנחנו מדברים על אבולוציה.

And what you see is, for example,

ומה שרואים הוא לדוגמה:

patterns across different primate species.

דפוסים לרוחב קופי אדם שונים,

Some of them have evolved for extremely low levels of aggression,

שחלקם עברו אבולוציה לרמות מאוד נמוכות של תוקפנות,

others have evolved in the opposite direction,

אחרים עברו אבולוציה בדיוק בכיוון ההפוך,

and floating there in between by every measure are humans,

וצפים להם אי שם באמצע לפי כל קנה מידה הם בני האדם,

once again this confused, barely defined species

שוב, הגזע המבולבל הזה שבקושי מוגדר,

that has all these potentials to go one way or the other.

שיש לו את כל הפוטנציאל להתפתח לצד כזה או אחר.

So what has this gotten us to?

אז לאן זה הוביל אותנו?

Basically, what we're seeing here is,

בעיקרון, מה שאנו רואים כאן זה,

if you want to understand a behavior,

שאם אתם רוצים להבין התנהגות מסוימת,

whether it's an appalling one, a wondrous one,

האם היא דוחה, מדהימה,

or confusedly in between,

או מבלבלת בין לבין,

if you want to understand that,

אם אתם רוצים להבין אותה,

you've got take into account what happened a second before

אתם צריכים לקחת בחשבון מה קרה בשנייה לפני,

to a million years before,

מיליוני שנים קודם לכן,

everything in between.

וכל מה שבינהם.

So what can we conclude at this point?

אז מה אנחנו יכולים לסכם עד כה?

Officially, it's complicated.

רשמית, זה מסובך.

Wow, that's really helpful.

"וואו", זה ממש עוזר.

It's complicated,

זה מסובך,

and you'd better be real careful, real cautious

וכדאי שתהיו מאוד זהירים, היזהרו מאוד,

before you conclude you know what causes a behavior,

לפני שאתם מחליטים שאתם מבינים מה גרם להתנהגות מסוימת,

especially if it's a behavior you're judging harshly.

במיוחד אם מדובר בהתנהגות שאתם שופטים בצורה חמורה.

Now, to me, the single most important point about all of this

בעיני, הנקודה הכי חשובה בכל זה

is one having to do with change.

היא אחת שנוגעת בשינוי.

Every bit of biology I have mentioned here can change in different circumstances.

כל פיסה הכי קטנה של ביולוגיה שהזכרתי פה עלולה להשתנות תחת נסיבות שונות.

For example, ecosystems change.

לדוגמה, מערכות אקולוגיות משתנות.

Thousands of years ago, the Sahara was a lush grassland.

לפני אלפי שנים, הסהרה היה שדה פורח.

Cultures change.

תרבויות משתנות.

In the 17th century, the most terrifying people in Europe were the Swedes,

במאה ה17 האנשים הכי מפחידים באירופה היו השוודים,

rampaging all over the place.

הם השתוללו בכל האיזור.

This is what the Swedish military does now.

זה מה שהצבא השוודי עושה כיום.

They haven't had a war in 200 years.

הם לא השתתפו במלחמה כבר 200 שנה.

Most importantly,

אבל יותר חשוב,

brains change.

מוחות משתנים.

Neurons grow new processes.

ניורונים מפתחים תהליכים חדשים.

Circuits disconnect.

מעגלים מתנתקים.

Everything in the brain changes,

הכל במוח משתנה,

and out of this come extraordinary examples of human change.

ומתוך זה יוצאות דוגמאות מדהימות לשינוי בבני אדם.

First one:

הראשונה:

this is a man named John Newton,

זה אדם בשם ג'ון ניוטון,

a British theologian

תאולוג בריטי

who played a central role in the abolition of slavery from the British Empire

ששיחק תפקיד מרכזי בביטול העבדות מהאימפריה הבריטית

in the early 1800s.

בתחילת המאה ה19.

And amazingly, this man spent decades as a younger man

ולמרבה הפלא, האדם הזה העביר עשורים בתור בחור צעיר

as the captain of a slave ship,

בתור קפטן של ספינת עבדים,

and then as an investor in slavery,

ובהמשך בתור משקיע בעבדות,

growing rich from this.

מה שהפך אותו לאדם עשיר.

And then something changed.

אבל אז משהו השתנה.

Something changed in him,

משהו השתנה בו,

something that Newton himself celebrated in the thing that he's most famous for,

משהו שניוטון בעצמו "חגג" בדבר הכי מפורסם שהוא עשה,

a hymn that he wrote:

מזמור שהוא כתב:

"Amazing Grace."

"Amazing grace" (חסד מדהים)

This is a man named Zenji Abe on the morning of December 6, 1941,

זה אדם בשם זנג'י אבי, בבוקר של ה6 בדצמבר 1941

about to lead a squadron of Japanese bombers to attack Pearl Harbor.

כשעמד להוביל טייסת של מפציצים יפנים להתקפה המפורסמת על פרל הרבור.

And this is the same man 50 years later to the day

וזה אותו האדם בדיוק 50 שנה לאחר מכן

hugging a man who survived the attack on the ground.

מחבק גבר אמריקאי ששרד את המתקפה.

And as an old man,

בתור אדם זקן,

Zenji Abe came to a collection of Pearl Harbor survivors

זנג'י הגיע מול קבוצה של ניצולים ממתקפת פרל הרבור

at a ceremony there

בטקס שנערך במקום

and in halting English apologized for what he had done as a young man.

ובאנגלית מסויגת הוא התנצל על מה שעשה בתור אדם צעיר.

Now, it doesn't always require decades.

לא תמיד נדרשים עשורים לשינוי.

Sometimes, extraordinary change could happen in just hours.

לפעמים, שינויים מדהימים יכולים לקרות בשעות בלבד.

Consider the World War I Christmas truce of 1914.

קחו בחשבון אתהפסקת האש של חג המולד במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914

The powers that be had negotiated a brief truce

הכוחות שמאחורי הקלעים הצליחו לגשר הפסקת אש זמנית

so that soldiers could go out,

כך שחיילים יוכלו לצאת מהמחפורים

collect bodies from no-man's-land in between the trench lines.

ולאסוף את הגופות מ"השטח המת" שבין שתי החזיתות הנגדיות.

And soon British and German soldiers

מהר מאוד, חיילים בריטים וגרמנים

were doing that,

עשו את זה,

and then helping each other carry bodies,

ואז סייעו אחד לשני לסחוב את הגופות,

and then helping each other dig graves in the frozen ground,

ועזרו אחד לשני לחפור קברים באדמה הקפואה,

and then praying together,

והתפללו ביחד,

and then having Christmas together and exchanging gifts,

וחגגו ביחד את חג המולד ואפילו החליפו מתנות בינהם,

and by the next day, they were playing soccer together

ביום שלאחר מכן, הם שיחקו יחד כדורגל

and exchanging addresses so they could meet after the war.

והחליפו כתובות מגורים כך שהם יוכלו להיפגש אחרי המלחמה.

That truce kept going until the officers had to arrive

הפסקת האש הזו נמשכה עד שקצינים היו צריכים להגיע

and said, "We will shoot you

ואמרו "אנחנו נירה בכם

unless you go back to trying to kill each other."

"אם לא תחזרו מיד לנסות ולהרוג אחד את השני."

And all it took here was hours

וכל מה שנדרש היה שעות

for these men to develop a completely new category of "us,"

כדי שהאנשים האלו יפתחו זהות חדשה לחלוטין של "אנחנו",

all of us in the trenches here

כולנו כאן בתעלות

on both sides, dying for no damn reason,

בשני הצדדים, מתים ללא כל סיבה,

and who is a "them," those faceless powers behind the lines

ומי "הם", כוחות נטולי פנים מאחורי הקלעים

who were using them as pawns.

שמשתמשים בהם כמו פיונים בשח-מט.

And sometimes, change can occur in seconds.

ולפעמים, שינוי גם יכול לקרות בשניות.

Probably the most horrifying event in the Vietnam War

כנראה שהאירוע הכי מבעית במלחמת ויאטנם

was the My Lai Massacre.

היה הטבח במאי לאי.

A brigade of American soldiers

כשחטיבה של חיילים אמריקאים

went into an undefended village full of civilians

נכנסו לכפר חסר הגנה מלא אזרחים

and killed between 350 and 500 of them,

ורצחו בין 350-500 מבני הכפר,

mass-raped women and children,

אנסו בצורה המונית נשים וילדים,

mutilated bodies.

התעללו בגופות.

It was appalling.

זה היה דוחה.

It was appalling because it occurred, because the government denied it,

זה היה דוחה בגלל שזה קרה, בגלל שהממשלה הכחישה שזה קרה,

because the US government eventually did nothing more than a slap on the wrist,

בגללת שממשלת ארה"ב בסופו של דבר לא עשתה דבר מעבר לתת מכה על היד,

and appalling because it almost certainly was not a singular event.

ודוחה בגלל שקרוב לוודאי שזה לא היה אירוע חד פעמי.

This man, Hugh Thompson, this is the man who stopped the My Lai Massacre.

האדם הזה, יו תומפסון, הוא האדם שעצר את הטבח במאי לאי.

He was piloting a helicopter gunship,

הוא היה טייס מסוק קרב,

landed there, got out

נחת בשטח, יצא מהמסוק,

and saw American soldiers shooting babies,

וראה חיילים אמריקאים יורים בתינוקות,

shooting old women,

יורים בנשים קשישות,

figured out what was going on,

הוא הבין מה מתרחש,

and he then took his helicopter

אז הוא עלה בחזרה למסוק

and did something that undid his lifetime of conditioning

ועשה מעשה שביטל חיים שלמים של התנייה מחשבתית

as to who is an "us" and who is a "them."

של מי "הם" ומי "אנחנו".

He landed his helicopter

הוא הנחית את המסוק

in between some surviving villagers and American soldiers

בין קבוצה של חיילים אמריקאים ותושבי הכפר שורדים

and he trained his machine guns on his fellow Americans,

והוא כיוון את המקלעים של המסוק אל עבר אחיו לנשק,

and said, "If you don't stop the killing, I will mow you down."

ואמר, "אם לא תפסיקו את הרצח, אני ארסס את כולכם!"

Now, these people are no more special than any of us.

האנשים האלה לא היו שונים מאיתנו.

Same neurons, same neurochemicals,

אותם ניורונים, אותם ניורו-כימיכלים,

same biology.

אותה הביולוגיה.

What we're left with here is this inevitable cliche:

אנחנו נשארים עם הקלישאה המזמינה:

"Those who don't study history are destined to repeat it."

"אלו שלא למדים מההיסטוריה שלהם, גורלם לחזור עליה."

What we have here is the opposite of it.

אבל במקרים אלה היא מקבלת תפנית.

Those who don't study the history of extraordinary human change,

אלו שלא לומדים את ההיסטוריה של שינוי אנושי יוצא דופן,

those who don't study the biology of what can transform us

אלו שלא לומדים את הביולוגיה של מה יכול לשנות אותנו

from our worst to our best behaviors,

מהגרסא הכי נוראית שלנו לטובה ביותר,

those who don't do this are destined not to be able

אלו שלא עושים זאת, גורלם שלא יוכלו לעולם

to repeat these incandescent, magnificent moments.

לשחזר את הרגעים המדהימים האלו.

So thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

CA: Talks that really give you a new mental model about something,

כריס: הרצאות שבאמת מעניקות לכם השקפה חדשה על נושא כלשהו

those are some of my favorite TED Talks,

הן חלק משיחות TED האהובות עלי,

and we just got one.

וכרגע קיבלנו אחת כזו.

Robert, thank you so much for that. Good luck with the book.

רוברט, תודה רבה לך על זה. ובהצלחה עם הספר החדש.

That was amazing,

זה היה מדהים,

and we're going to try and get you to come here in person one year.

ויום אחד אנחנו ננסה להביא אותך לכאן באופן אישי.

תודה רבה.

Thank you so much.

(מחיאות כפיים)

RS: Thank you. Thank you all.

רוברט: תודה, תודה רבה לכולם.