What does it mean to be a citizen of the world? | Hugh Evans

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I want to introduce you to an amazing woman.

אני רוצה להציג בפניכם אישה מדהימה.

Her name is Davinia.

שמה דאוויניה.

Davinia was born in Jamaica, emigrated to the US at the age of 18,

דאוויניה נולדה בג'מייקה, היגרה לארה"ב בגיל 18.

and now lives just outside of Washington, DC.

וכעת היא גרה בפרוור של וושינגטון.

She's not a high-powered political staffer,

היא לא פוליטיקאית רבת עוצמה מן המניין,

nor a lobbyist.

ולא לוביסטית.

She'd probably tell you she's quite unremarkable,

היא כנראה הייתה אומרת לכם שאינה ראויה לציון מיוחד,

but she's having the most remarkable impact.

אבל יש לה השפעה מדהימה ביותר.

What's incredible about Davinia

מה שמדהים בדאוויניה

is that she's willing to spend time every single week

הוא שהיא מוכנה להשקיע זמן מדי שבוע

focused on people who are not her:

בהתמקדות על אנשים שאינם היא:

people not her in her neighborhood, her state, nor even in her country --

אנשים לא מהשכונה שלה, ואפילו לא מהמדינה שלה

people she'd likely never meet.

אנשים שהיא מעולם לא פגשה מעודה.

Davinia's impact started a few years ago

השפעתה של דאוויניה התחילה לפני מספר שנים

when she reached out to all of her friends on Facebook,

כשהיא פנתה לכל חבריה בפייסבוק,

and asked them to donate their pennies

וביקשה מהם לתרום את מטבעות הפני שלהם

so she could fund girls' education.

כך שהיא תוכל לממן חינוך של נערות.

She wasn't expecting a huge response,

היא לא ציפתה לתגובה ענקית,

but 700,000 pennies later,

אבל 700,000 מטבעות פני מאוחר יותר,

she's now sent over 120 girls to school.

היא שולחת כעת 120 נערות לבית ספר.

When we spoke last week,

כשדיברנו בשבוע שעבר,

she told me she's become a little infamous at the local bank

היא סיפרה לי שהיא מעט ידועה לשמצה בבנק המקומי שלה

every time she rocks up with a shopping cart full of pennies.

בכל פעם שהיא מופיעה עם עגלת קניות מלאה במטבעות פני.

Now -- Davinia is not alone.

עכשיו -- דאוויניה לא לבד.

Far from it.

רחוק מזה.

She's part of a growing movement.

היא חלק מתנועה גדלה והולכת.

And there's a name for people like Davinia:

ויש שם לאנשים כמו דאוויניה:

global citizens.

אזרחי העולם.

A global citizen is someone who self-identifies first and foremost

אזרח העולם הוא מישהו שמזדהה קודם כל ובראשונה

not as a member of a state, a tribe or a nation,

לא כחבר של מדינה, שבט, או אומה,

but as a member of the human race,

אלא חבר של המין האנושי,

and someone who is prepared to act on that belief,

ומישהו שמוכן לפעול על פי אמונה זו,

to tackle our world's greatest challenges.

כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר בעולמנו.

Our work is focused on finding,

העבודה שלנו מתמקדת במציאה

supporting and activating global citizens.

תמיכה והפעלה של אזרחי עולם.

They exist in every country

הם קיימים בכל מדינה

and among every demographic.

ובקרב כל דמוגרפיה.

I want to make the case to you today

אני רוצה לטעון בפניכם היום

that the world's future depends on global citizens.

שעתיד העולם תלוי באזרחי העולם.

I'm convinced that if we had more global citizens active in our world,

אני משוכנע שלו היו לנו יותר אזרחי עולם פעילים בעולמנו,

then every single one of the major challenges we face --

אז כל אחד מהאתגרים הגדולים שעומדים בפנינו --

from poverty, climate change, gender inequality --

החל מעוני, שינוי אקלים, אי שוויון מגדרי --

these issues become solvable.

סוגיות אלו יבואו על פתרונן.

They are ultimately global issues,

אלה הם בסופו של דבר נושאים גלובליים,

and they can ultimately only be solved

והם יכולים בסופו של דבר לבוא על פתרונם

by global citizens demanding global solutions from their leaders.

על ידי אזרחי עולם שדורשים פתרונות גלובליים ממנהיגיהם.

Now, some people's immediate reaction to this idea

עכשיו, תגובתם המיידית של אנשים אחדים לרעיון זה

is that it's either a bit utopian or even threatening.

היא שזה מעט אוטופי או אפילו מאיים.

So I'd like to share with you a little of my story today,

אז הייתי רוצה לחלוק איתכם היום מעט מהסיפור שלי,

how I ended up here,

איך הגעתי בסופו של דבר לכאן,

how it connects with Davinia

כיצד זה מתקשר לדאוויניה

and, hopefully, with you.

וגם, בתקווה איתכם.

Growing up in Melbourne, Australia,

גדלתי במלבורן, אוסטרליה,

I was one of those seriously irritating little kids

הייתי אחד מאותם ילדים ממש מעצבנים

that never, ever stopped asking, "Why?"

שמעולם, אף פעם לא הפסיקו לשאול "למה?"

You might have been one yourself.

הייתם יכולים להיות כאלה בעצמכם.

I used to ask my mum the most annoying questions.

נהגתי לשאול את אמא שלי את השאלות הכי מעצבנות.

I'd ask her questions like, "Mum, why I can't I dress up

הייתי שואל אותה שאלות כמו, " אמא,למה אני לא יכול להתלבש

and play with puppets all day?"

ולשחק עם בובות כל היום?"

"Why do you want fries with that?"

"למה את רוצה עם זה צ'יפס?"

"What is a shrimp,

" מה זה שרימפ,

and why do we have to keep throwing them on the barbie?"

ולמה אנחנו צריכים להמשיך לזרוק אותם על בארבי?"

(Laughter)

(צחוק)

"And mum -- this haircut.

"ואמא -- התספורת הזו.

Why?"

למה?"

(Laughter)

(צחוק)

The worst haircut, I think.

התספורת הגרועה ביותר, אני חושב.

Still terrible.

עדיין נורא.

As a "why" kid, I thought I could change the world,

כילד "למה", חשבתי שאוכל לשנות את העולם,

and it was impossible to convince me otherwise.

ואי אפשר היה לשכנע אותי אחרת.

And when I was 12 and in my first year of high school,

וכשהייתי בן 12 ובשנה הראשונה שלי בתיכון,

I started raising money for communities in the developing world.

התחלתי לאסוף כסף עבור קהילות בארצות המתפתחות.

We were a really enthusiastic group of kids,

היינו באמת קבוצה נלהבת של ילדים,

and we raised more money than any other school in Australia.

ואספנו יותר כסף מכל בית ספר אחר באוסטרליה.

And so I was awarded the chance to go to the Philippines to learn more.

וכך הוענק לי הסיכוי לנסוע לפיליפינים כדי ללמוד יותר.

It was 1998.

זה היה ב-1998.

We were taken into a slum in the outskirts of Manila.

לקחו אותנו לשכונת עוני בפאתי מנילה.

It was there I became friends with Sonny Boy,

שם התיידדתי עם סאני בוי,

who lived on what was literally a pile of steaming garbage.

שהתגורר על מה שהיה פשוטו כמשמעו ערימה של זבל מהביל.

"Smoky Mountain" was what they called it.

"סמוקי מאונטיין" הם כינו אותו.

But don't let the romance of that name fool you,

אבל אל תתנו לרומנטיקה שבשם זה להטעות אותכם,

because it was nothing more than a rancid landfill

משום שזה לא היה יותר ממזבלה מעופשת

that kids like Sonny Boy spent hours rummaging through every single day

שילדים כמו סאני בוי בילו בה בחיטוט מדי יום

to find something, anything of value.

כדי למצוא משהו, דבר כלשהו בעל ערך.

That night with Sonny Boy and his family changed my life forever,

אותו לילה עם סאני בוי ומשפחתו שינה את חיי לנצח,

because when it came time to go to sleep,

כי כאשר הגיע הזמן ללכת לישון,

we simply laid down on this concrete slab the size of half my bedroom

פשוט נשכבנו על לוח הבטון הזה בגודל חצי חדר השינה שלי

with myself, Sonny Boy, and the rest of his family,

אני, סאני בוי, ושאר בני משפחתו,

seven of us in this long line,

שבעה מאיתנו בשורה הארוכה הזו,

with the smell of rubbish all around us

עם ריח של זבל סביבנו

and cockroaches crawling all around.

ומקקים זוחלים מסביב.

And I didn't sleep a wink,

ואני לא עצמתי עין,

but I lay awake thinking to myself,

אלא שכבתי ער וחשבתי לאעצמי,

"Why should anyone have to live like this

"למה שמישהו יצטרך לחיות כך

when I have so much?

כשיש לי כל כך הרבה?

Why should Sonny Boy's ability to live out his dreams

למה שיכולתו של סאני בוי לחיות את החלומות שלו

be determined by where he's born,

ייקבעו על ידי המקום שבו הוא נולד,

or what Warren Buffett called 'the ovarian lottery?'"

או מה שוורן באפט כינה בשם "לוטו השחלות?"

I just didn't get it,

אני פשוט לא הבנתי את זה,

and I needed to understand why.

והצטרכתי להבין למה.

Now, I only later came to understand

עכשיו, רק מאוחר יותר הגעתי להבנה

that the poverty I'd seen in the Philippines

שהעוני שראיתי בפיליפינים

was the result of decisions made or not made, man-made,

היה תוצאה של החלטות מעשה ידי אדם, שנעשו או שלא נעשו,

by a succession of colonial powers and corrupt governments

על ידי רצף של מעצמות קולוניאליות וממשלות מושחתות

who had anything but the interests of Sonny Boy at heart.

שהיה להם בלב הכל מלבד האינטרסים של סאני בוי.

Sure, they didn't create Smoky Mountain, but they may as well have.

ודאי, הם לא יצרו סמוקי מאונטיין, אבל הם עשויים היו גם כן.

And if we're to try to help kids like Sonny Boy,

ואם אנחנו רוצים לנסות לעזור לילדים כמו סאני בוי,

it wouldn't work just to try to send him a few dollars

זה לא יעבוד אם רק נשלח לו כמה דולרים

or to try to clean up the garbage dump on which he lived,

או ננסה לנקות את המזבלה שבה הוא גר,

because the core of the problem lay elsewhere.

כיוון שגרעין הבעיה נמצא במקום אחר,

And as I worked on community development projects over the coming years

וכשעבדתי על פרויקטים לפיתוח קהילתי בשנים שלאחר מכן

trying to help build schools,

בנסיון לעזר לבנות בתי ספר,

train teachers, and tackle HIV and AIDS,

להכשיר מורים, ולהתמודד עם HIV ואיידס,

I came to see that community development

הגעתי לראות שפיתוח קהילתי

should be driven by communities themselves,

צריך להיות מונע על ידי הקהילות עצמן,

and that although charity is necessary, it's not sufficient.

ושלמרות שצדקה היא הכרחית, זה אינו מספיק.

We need to confront these challenges

אנחנו צריכים להתמודד עם אתגרים אלה

on a global scale and in a systemic way.

בקנה מידה עולמי ובאופן שיטתי.

And the best thing I could do

והדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות

is try to mobilize a large group of citizens back home

הוא לנסות לגייס קבוצה גדולה של אזרחים בבית

to insist that our leaders engage in that systemic change.

להתעקש שמנהיגינו יפעלו לשינוי מערכתי.

That's why, a few years later,

הודות לכך, מספר שנים לאחר מכן,

I joined with a group of college friends

חברתי לקבוצה של חברים מהמכללה,

in bringing the Make Poverty History campaign to Australia.

בהבאה של קמפיין ה"הפכו את העוני להיסטוריה" לאוסטרליה.

We had this dream of staging this small concert

היה לנו חלום להציג קונצרט קטן זה

around the time of the G20 with local Aussie artists,

בסביבות הזמן של ה-G20 עם אמנים אוסטרלים מקומיים,

and it suddenly exploded one day

וזה פתאום התפוצץ יום אחד

when we got a phone call from Bono, the Edge and Pearl Jam,

כשקיבלנו טלפון מבונו, דה אדג' ופרל ג'אם,

who all agreed to headline our concert.

שהסכימו כולם לתת כותרת לקונצרט שלנו.

I got a little bit excited that day, as you can see.

התרגשתי מעט באותו יום כפי שאתם יכולים לראות.

(Laughter)

(צחוק)

But to our amazement,

אבל להפתעתנו,

the Australian government heard our collective voices,

הממשלה האוסטרלית שמעה את קולותינו הקולקטיביים,

and they agreed to double investment into global health and development --

והם הסכימו להכפיל השקעה בבריאות ופיתוח גלובלי --

an additional 6.2 billion dollars.

תוספת של 6.2 מיליארד דולר.

It felt like --

הרגשתי כאילו --

(Applause)

(תשואות)

It felt like this incredible validation.

הרגשתי כאילו ניתן חיזוק מדהים.

By rallying citizens together, we helped persuade our government

מכוח התלכדות אזרחים יחד, עזרנו לשכנע את הממשלה

to do the unthinkable,

לעשות את הבלתי ייאמן,

and act to fix a problem miles outside of our borders.

ולפעול לתקן בעיה במרחק של קילומטרים מחוץ לגבולותינו

But here's the thing:

אבל הנה הדבר:

it didn't last.

זה לא החזיק מעמד.

See, there was a change in government,

תראו, היו חילופי שלטון בממשלה,

and six years later, all that new money

ושש שנים לאחר מכן, כל הכסף החדש

disappeared.

נעלם.

What did we learn?

מה למדנו?

We learned that one-off spikes are not enough.

שמעשה חד פעמי אינו מספיק.

We needed a sustainable movement,

היינו צריכים שתהיה לנו תנועה ברת קיימא

not one that is susceptible to the fluctuating moods of a politician

לא אחת שרגישה למצבי הרוח המשתנים של פוליטיקאי

or the hint of an economic downturn.

או רמז של שפל כלכלי.

And it needed to happen everywhere;

וזה היה צריך לקרות בכל מקום;

otherwise, every individual government would have this built-in excuse mechanism

אחרת, לכל ממשלה בודדת יהיה תירוץ מובנה זה

that they couldn't possibly carry the burden of global action alone.

שהם כנראה לא יכלו לשאת את הנטל של פעולה גלובלית לבד.

And so this is what we embarked upon.

וכך, זה מה שלקחנו על עצמנו.

And as we embarked upon this challenge, we asked ourselves,

וכשלקחנו על עצמנו את האתגר הזה, שאלנו את עצמנו,

how do we gain enough pressure and build a broad enough army

איך אנו משיגים מספיק לחץ ובונים צבא רחב מספיק

to win these fights for the long term?

כדי לנצח קרבות אלו לטווח הארוך?

We could only think of one way.

יכולנו לחשוב רק על דרך אחת.

We needed to somehow turn that short-term excitement

היינו צריכים איכשהו להפוך את ההתרגשות לטווח קצר הזו

of people involved with the Make Poverty History campaign

של אנשים שמעורבים עם קמפיין ה"הפכו את העוני להיסטוריה"

into long-term passion.

להתלהבות לטווח ארוך.

It had to be part of their identity.

זה היה צריך להיות חלק מהזהות שלהם.

So in 2012, we cofounded an organization that had exactly that as its goal.

אז ב 2012, יסדנו ארגון שזו בדיוק הייתה המטרה שלו.

And there was only one name for it:

והיה רק שם אחד בשבילו:

Global Citizen.

אזרח העולם.

But this is not about any one organization.

אבל זה לא על ארגון אחד כלשהו.

This is about citizens taking action.

זה על אזרחים שנוקטים בפעולה.

And research data tells us

ונתוני מחקר מראים לנו

that of the total population who even care about global issues,

שמכלל האוכלוסיה שבכלל אכפת לה מנושאים גלובליים,

only 18 percent have done anything about it.

רק 18% עשו משהו בקשר לזה.

It's not that people don't want to act.

זה לא שאנשים לא רוצים לפעול.

It's often that they don't know how to take action,

זה בדרך כלל שהם לא יודעים איך לפעול,

or that they believe that their actions will have no effect.

או שהם מאמינים שלפעולות שלהם לא תהיה כל השפעה.

So we had to somehow recruit and activate millions of citizens

אז היינו צריכים איכשהו לגייס ולהפעיל מיליוני אזרחים

in dozens of countries

בעשרות מדינות

to put pressure on their leaders to behave altruistically.

להפעיל לחץ על מנהיגיהם לנהוג באופן אלטרואיסטי.

And as we did so, we discovered something really thrilling,

וכשעשינו זאת, גילינו משהו ממש מרגש.

that when you make global citizenship your mission,

שכאשר אתה הופך יצירת אזרחות גלובלית למשימה שלך,

you suddenly find yourself with some extraordinary allies.

אתה פתאום מוצא את עצמך עם כמה בעלי ברית יוצאי דופן.

See, extreme poverty isn't the only issue that's fundamentally global.

ראו, עוני קיצוני הוא לא הנושא היחיד שהוא גלובלי מיסודו.

So, too, is climate change,

כך גם הוא, שינוי האקלים,

human rights, gender equality,

זכויות אדם, שוויון מגדרי,

even conflict.

אפילו סכסוך.

We found ourselves shoulder to shoulder

מצאנו את עצמנו כתף אל כתף

with people who are passionate about targeting all these interrelated issues.

עם אנשים שנלהבים מלהתמקד בכל הסוגיות הקשורות זו בזו.

But how did we actually go about recruiting

אבל איך למעשה פעלנו לגיוס

and engaging those global citizens?

והעסקה של אזרחי עולם אלה?

Well, we used the universal language:

ובכן, השתמשנו בשפה האוניברסלית:

music.

מוסיקה.

We launched the Global Citizen Festival

השקנו את פסטיבל אזרח העולם

in the heart of New York City in Central Park,

בלב העיר ניו יורק ,בסנטרל פארק,

and we persuaded some of the world's biggest artists to participate.

ושכנענו אחדים מאמני העולם המפורסמים ביותר להשתתף.

We made sure that these festivals coincided

דאגנו שהפסטיבלים האלה יחפפו

with the UN General Assembly meeting,

עם כינוס העצרת הכללית של האו"ם,

so that leaders who need to hear our voices

כך שמנהיגים שצריכים לשמוע את קולותינו

couldn't possible ignore them.

לא יוכלו להתעלם מהם.

But there was a twist:

אבל היה טוויסט:

you couldn't buy a ticket.

לא יכולת לקנות כרטיס.

You had to earn it.

היית צריך להרוויח אותו.

You had to take action on behalf of a global cause,

היית צריך לנקוט פעולה למען מטרה גלובלית.

and only once you'd done that could you earn enough points to qualify.

ורק כאשר עשית זאת יכולת לזכות במספיק נקודות כדי לעמוד בדרישות.

Activism is the currency.

אקטיביזם הוא המטבע.

I had no interest in citizenship purely as some sort of feel-good thing.

לא היה לי עניין באזרחות גרידא כמשהו שיגרום לי להרגשה טובה.

For me, citizenship means you have to act, and that's what we required.

בשבילי, אזרחות משמעה שאתה צריך לפעול, וזה מה שנדרש.

And amazingly, it worked.

ולמרבה ההפתעה, זה עבד.

Last year, more than 155,000 citizens in the New York area alone

בשנה שעברה, יותר מ 155,000 אזרחים רק באזור ניו יורק

earned enough points to qualify.

הרוויחו מספיק נקודות כדי לעמוד בדרישה.

Globally, we've now signed up citizens in over 150 countries around the world.

גלובלית, גייסנו אזרחים בלמעלה מ 150 מדינות ברחבי העולם.

And last year, we signed up more than 100,000 new members

ובשנה שעברה גייסנו יותר מ 100,000 חברים חדשים

each and every week of the whole year.

מדי שבוע לאורך השנה.

See, we don't need to create global citizens from nothing.

ראו, אנחנו לא צריכים ליצור אזרחי עולם יש מאין.

We're already everywhere.

אנחנו כבר נמצאים בכל מקום.

We just need to be organized

אנחנו רק צריכים להיות מאורגנים

and motivated to start acting.

ובעלי מוטיבציה להתחיל לפעול.

And this is where I believe we can learn a lot from Davinia,

וכאן, אני מאמין ,זה המקום שאנחנו יכולים ללמוד הרבה מדאוויניה,

who started taking action as a global citizen back in 2012.

שהחלה לפעול כאזרחית העולם כבר ב 2012.

Here's what she did.

זה מה שהיא עשתה.

It wasn't rocket science.

זה לא היה מדע טילים.

She started writing letters,

היא התחילה לכתוב מכתבים,

emailing politicians' offices.

שלחה אימיילים למשרדי פוליטיקאים.

She volunteered her time in her local community.

היא נידבה מזמנה לקהילה המקומית שלה.

That's when she got active on social media

אז היא הפכה פעילה במדיה החברתית

and started to collect pennies --

והתחילה לאסוף מטבעות של פני --

a lot of pennies.

הרבה מטבעות של פני.

Now, maybe that doesn't sound like a lot to you.

עכשיו, אולי זה לא נשמע לכם כמו הרבה.

How will that achieve anything?

איך זה ישיג משהו?

Well, it achieved a lot because she wasn't alone.

ובכן, זה השיג הרבה כי היא לא הייתה לבד.

Her actions, alongside 142,000 other global citizens',

הפעולות שלה לצד 142,000 אזרחי עולם אחרים,

led the US government to double their investment

גרמו לממשלת ארצות הברית להכפיל את השקעתה

into Global Partnership for Education.

לכדי שותפות גלובלית למען חינוך.

And here's Dr. Raj Shah,

והנה ד"ר ראג' שאה,

the head of USAID, making that announcement.

ראש ה USAID משמיע את הכרזתו.

See, when thousands of global citizens find inspiration from each other,

ראו, כאשר אלפי אזרחי העולם מקבלים השראה זה מזה

it's amazing to see their collective power.

זה מדהים לראות את הכוח הקולקטיבי שלהם.

Global citizens like Davinia helped persuade the World Bank

אזרחי עולם כמו דאוויניה עזרו לשכנע את הבנק העולמי

to boost their investment into water and sanitation.

להגדיל את השקעתם במים וביוב.

Here's the Bank's president Jim Kim announcing 15 billion dollars onstage

הנה המנהל הכללי של הבנק ג'ים קים מכריז על 15 מיליארד דולר על הבמה

at Global Citizen,

ב"אזרח העולם",

and Prime Minister Modi of India affirmed his commitment

ומודי, ראש ממשלת הודו מאשר את מחויבותו

to put a toilet in every household and school across India by 2019.

להתקין שרותים בכל בית ובית ספר ברחבי הודו, עד 2019.

Global citizens encouraged by the late-night host Stephen Colbert

אזרחי העולם מעודדים על ידי סטפן קולברט מארח הלייט נייט

launched a Twitter invasion on Norway.

השיקו פלישת טוויטר על נורבגיה.

Erna Solberg, the country's Prime Minister, got the message,

ארנה סולברג, ראשת הממשלה, הבינה את המסר,

committing to double investment into girls' education.

והתחייבה להכפיל את ההשקעה בהשכלה של בנות.

Global citizens together with Rotarians called on the Canadian, UK,

אזרחי עולם יחד עם חברי רוטארי קראו לממשלות קנדה,

and Australian governments

בריטניה ואוסטרליה

to boost their investment into polio eradication.

להגביר את השקעתם למיגור מחלת הפוליו.

They got together and committed 665 million dollars.

הם התאגדו והתחייבו ל 665 מיליון דולרים.

But despite all of this momentum,

אך למרות כל המומנטום הזה,

we face some huge challenges.

אנו עומדים בפני כמה אתגרים עצומים.

See, you might be thinking to yourself,

ראו, אתם עשויים לחשוב לעצמכם,

how can we possibly persuade world leaders

איך נוכל לשכנע את מנהיגי העולם

to sustain a focus on global issues?

להמשך ולקיים התמקדות בנושאים גלובליים?

Indeed, the powerful American politician Tip O'Neill once said,

ואכן, פוליטיקאי אמריקני רב עוצמה טיפ אוניל, אמר פעם,

"All politics is local."

"כל פוליטיקה היא מקומית."

That's what always got politicians elected:

זה מה שתמיד גרם לפוליטיקאים להיבחר:

to seek, gain and hold onto power

לחפש, להשיג ולהחזיק בכוח

through the pursuit of local or at very best national interests.

באמצעות מרדף אחר האינטרסים המקומיים, או במקרה הטוב, הלאומיים.

I experienced this for the first time when I was 21 years old.

חוויתי את זה לראשונה כשהייתי בן 21.

I took a meeting

קבעתי פגישה

with a then-Australian Foreign Minister who shall remain nameless --

עם שר החוץ דאז שיישאר בעילום שם --

[Alexander Downer]

(אלכסנדר דאונר)

(Laughter)

(צחוק)

And behind closed doors,

ומאחורי דלתיים סגורות,

I shared with him my passion to end extreme poverty.

חלקתי איתו את התשוקה שלי לחסל את העוני הקיצוני.

I said, "Minister -- Australia has this once-in-a-lifetime opportunity

אמרתי, "כבוד השר -- לאוסטרליה יש הזדמנות חד פעמית

to help achieve the Millennium Development Goals.

לעזור להשיג את יעדי הפיתוח של המילניום.

We can do this."

אנחנו יכולים לעשות את זה."

And he paused,

והוא השתתק,

looked down on me with cold, dismissive eyes,

הסתכל עלי מלמעלה בעיניים קרות, מזלזלות,

and he said, "Hugh,

ואמר, "יו,

no one gives a funk about foreign aid."

אף אחד לא שם על סיוע חוץ ."

Except he didn't use the word "funk."

רק שהוא לא השתמש ב"אף אחד לא שם."

He went on.

הוא המשיך.

He said we need to look after our own backyard first.

בוא אמר שעלינו להשגיח על החצר האחורית שלנו קודם כל.

This is, I believe,

זו, אני מאמין,

outdated, even dangerous thinking.

חשיבה מיושנת ואפילו מסוכנת.

Or as my late grandfather would say,

או כפי שסבי עליו השלום היה אומר,

complete BS.

בולשיט מושלם.

Parochialism offers this false dichotomy

קרתנות מציעה את הדיכוטומיה השקרית הזו

because it pits the poor in one country against the poor in another.

משום שהיא מציבה את ענייה של מדינה אחת כנגד ענייה של מדינה אחרת.

It pretends we can isolate ourselves and our nations from one another.

היא מתיימרת שנוכל לבודד את עצמנו ואת האומות שלנו זו מזו,

The whole world is our backyard,

העולם כולו הוא החצר האחורית שלנו,

and we ignore it at our peril.

ואנו מתעלמים מכך תוך כדי סיכון עצמנו.

See, look what happened when we ignored Rwanda,

ראו, הסתכלו מה קרה כשהתעלמנו מרואנדה,

when we ignore Syria,

כשהתעלמנו מסוריה,

when we ignore climate change.

כשאנו מתעלמים משינויי אקלים.

Political leaders ought to give a "funk"

מנהיגים פוליטיים כן צריכים "לשים על זה."

because the impact of climate change and extreme poverty

משום שהשפעת שינויי האקלים והעוני הקיצוני

comes right to our shore.

מגיעים ישר לחופים שלנו.

Now, global citizens -- they understand this.

עכשיו, אזרחי העולם - הם מבינים את זה.

We live in a time that favors the global citizen,

אנו חיים בתקופה שדוגלת באזרח העולם,

in an age where every single voice can be heard.

בעידן שבו ניתן לשמוע כל קול יחיד.

See, do you remember

ראו, אתם זוכרים

when the Millennium Development Goals were signed back in the year 2000?

כש"יעדי הפיתוח של המילניום" נחתמו בשנת 2000?

The most we could do in those days was fire off a letter

המקסימום שיכולנו לעשות בימים ההם היה להריץ מכתב

and wait for the next election.

ולחכות לבחירות הבאות,

There was no social media.

לא הייתה מדיה חברתית

Today, billions of citizens have more tools,

היום, למיליארדי אזרחים יש יותר כלים,

more access to information,

יותר גישה למידע,

more capacity to influence than ever before.

יותר יכולת להשפיע מאי פעם.

Both the problems and the tools to solve them are right before us.

הן הבעיות והן הכלים לפתור אותן נמצאים ממש לפנינו.

The world has changed,

העולם השתנה,

and those of us who look beyond our borders

ואלה מאיתנו שמביטים מעבר לגבולותינו

are on the right side of history.

נמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה

So where are we?

אז איפה אנחנו?

So we run this amazing festival,

אז אנחנו מריצים את הפסטיבל המדהים הזה,

we've scored some big policy wins,

רשמנו כמה ניצחונות מדיניות גדולים,

and citizens are signing up all over the world.

ואזרחים נרשמים בכל רחבי העולם.

But have we achieved our mission?

אבל האם השגנו את המשימה שלנו?

No.

לא.

We have such a long way to go.

יש בפנינו דרך כה ארוכה עדיין.

But this is the opportunity that I see.

אבל זו ההזדמנות שאני רואה.

The concept of global citizenship,

הרעיון של אזרחות גלובלית,

self-evident in its logic but until now impractical in many ways,

מובנת מאליה בלוגיקה שלה אבל עד כה לא מעשית בדרכים רבות,

has coincided with this particular moment in which we are privileged to live.

חופפת עם רגע מיוחד זה שבו אנו זוכים לחיות

We, as global citizens,

לנו, כאזרחי העולם,

now have a unique opportunity to accelerate large-scale positive change

יש עכשיו הזדמנות ייחודית להאיץ שינוי חיובי

around the world.

סביב העולם.

So in the months and years ahead,

אז בחודשים ובשנים הקרובות,

global citizens will hold world leaders accountable

אזרחי העולם יראו במנהיגי העולם אחראים

to ensure that the new Global Goals for Sustainable Development

להבטיח שהמטרות הגלובליות החדשות לפיתוח בר קיימא

are tracked and implemented.

יזכו למעקב וליישום.

Global citizens will partner with the world's leading NGOs

אזרחי העולם יהיו שותפים עם הארגונים הבלתי ממשלתיים המובילים בעולם

to end diseases like polio and malaria.

כדי למגר מחלות כמו פוליו ומלריה.

Global citizens will sign up in every corner of this globe,

אזרחי עולם יתגייסו בכל פינה בעולמנו,

increasing the frequency, quality

כשהם מגדילים את התדירות, האיכות

and impact of their actions.

וההשפעה של מעשיהם.

These dreams are within reach.

חלומות אלה הם ברי השגה.

Imagine an army of millions

דמיינו צבא של מיליונים

growing into tens of millions,

מתרבים לכדי עשרות מיליונים,

connected, informed, engaged

מקושרים, מיודעים, מוחוברים

and unwilling to take no for an answer.

ולא מוכנים לקבל לא כתשובה.

Over all these years,

במשך כל השנים הללו,

I've tried to reconnect with Sonny Boy.

ניסיתי לשוב ולהתקשר עם סאני בוי.

Sadly, I've been unable to.

לצערי, לא עלה בידי.

We met long before social media,

נפגשנו הרבה לפני עידן המדיה החברתית,

and his address has now been relocated by the authorities,

וכתובתו כעת מוקמה מחדש על ידי הרשויות,

as often happens with slums.

כפי שקורה לעיתים קרובות עם שכונות עוני.

I'd love to sit down with him,

אני אשמח לשבת איתו,

wherever he is,

באשר הוא,

and share with him how much the time I spent on Smoky Mountain inspired me.

ולחלוק איתו עד כמה הזמן שביליתי אתו על סמוקי מאונטיין, העניק לי השראה.

Thanks to him and so many others,

בזכותו ובזכותם של עוד רבים אחרים,

I came to understand the importance of being part of a movement of people --

הגעתי ליד הבנת החשיבות בלהיות חלק מתנועה של אנשים --

the kids willing to look up from their screens and out to the world,

הילדים מוכנים להסתכל למעלה מהמסכים שלהם והחוצה אל העולם,

the global citizens.

אזרחי העולם.

Global citizens who stand together,

אזרחי עולם שעומדים יחד

who ask the question "Why?,"

ושואלים את השאלה "למה?"

who reject the naysayers,

שדוחים את השוללים,

and embrace the amazing possibilities of the world we share.

ומאמצים את האפשרויות המדהימות של העולם שאנו חולקים.

I'm a global citizen.

אני אזרח עולם.

Are you?

האם אתם?

Thank you.

תודה

(Applause)

(תשואות)