How yarn bombing grew into a worldwide movement | Magda Sayeg

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm a textile artist

אני אמנית טקסטיל

most widely known for starting the yarn bombing movement.

שידועה ביותר בגלל שהתחלתי את תנועת הפצצת הסריגה.

Yarn bombing is when you take knitted or crocheted material

הפצצת סריגה היא כשאתם לוקחים חומרים סרוגים או קרושה

out into the urban environment, graffiti-style --

החוצה לסביבה העירונית, בסיגנון גרפיטי --

or, more specifically,

או, יותר במדוייק,

without permission and unsanctioned.

בלי רשות ובלי מגבלות.

But when I started this over 10 years ago,

אבל כשהתחלתי את זה לפני 10 שנים,

I didn't have a word for it,

לא היתה לי מילה לזה,

I didn't have any ambitious notions about it,

לא היו לי שאיפות בנוגע לזה,

I had no visions of grandeur.

לא היה לי חזון של גדלות.

All I wanted to see was something warm and fuzzy and human-like

כל מה שרציתי היה משהו חם ורך ועשוי על ידי אדם

on the cold, steel, gray facade that I looked at everyday.

על פני בניין הקורות האפורות מפלדה עליהם הסתכלתי כל יום.

So I wrapped the door handle.

אז עטפתי את ידית הדלת.

I call this the Alpha Piece.

אני קוראת לזה עבודת אלפא.

Little did I know that this tiny piece would change the course of my life.

לא ממש ידעתי שהפיסה הקטנה הזו תשנה את מהלך חיי.

So clearly the reaction was interesting.

אז בברור התגובה היתה מעניינת.

It intrigued me and I thought, "What else could I do?"

היא עניינה אותי וחשבתי, "מה עוד אני אוכל לעשות?"

Could I do something in the public domain that would get the same reaction?

האם אוכל לעשות משהו באזור הציבורי שיקבל את אותה תגובה?

So I wrapped the stop sign pole near my house.

אז עטפתי את עמוד שלט העצור ליד ביתי.

The reaction was wild.

התגובה היתה פרועה.

People would park their cars

אנשים היו מחנים את המכוניות שלהם

and get out of their cars and stare at it,

ויוצאים מהמכוניות כדי להסתכל על זה,

and scratch their heads and stare at it,

ולגרד את ראשיהם ולבהות בזה,

and take pictures of it and take pictures next to it,

ולצלם את זה ולהצטלם ליד זה,

and all of that was really exciting to me

וכל זה היה באמת מרגש בשבילי

and I wanted to do every stop sign pole in the neighborhood.

ורציתי לכסות כל עמוד שלט עצור בשכונה.

And the more that I did, the stronger the reaction.

וככל שעשיתי את זה יותר, התגובה היתה חזקה יותר.

So at this point I'm smitten.

אז בנקודה זו אני בהלם.

I'm hooked.

אני מכורה.

This was all seductive.

זה היה מפתה.

I found my new passion

גיליתי את התשוקה החדשה שלי

and the urban environment was my playground.

והסביבה העירונית היתה מגרש המשחקים שלי.

So this is some of my early work.

אז אלה כמה מהעבודות המוקדמות שלי.

I was very curious about this idea of enhancing the ordinary,

הייתי מאוד מסוקרנת מהרעיון של לשפר את הרגיל,

the mundane, even the ugly,

היום יומי, אפילו המכוער,

and not taking away its identity or its functionality

ולא לקחת את הזהות או הפונקציונליות שלו

but just giving it a well-tailored suit out of knitting.

אלא פשוט לתת לו חליפה תפורה היטב של סריג.

And this was fun for me.

וזה היה כיף בשבילי.

It was really fun to take inanimate objects

זה היה ממש כיף לקחת עצמים דוממים

and have them come to life.

ולגרום להם לבוא לחיים.

So ...

אז...

I think we all see the humor in this,

אני חושבת שכולנו רואים את ההומור בזה,

but --

אבל --

(Laughter)

(צחוק)

I was at a point where I wanted to take it seriously.

הייתי בנקודה בה רציתי לקחת את זה ברצינות.

I wanted to analyze it.

רציתי לנתח את זה.

I wanted to know why I was letting this take over my life,

רציתי לדעת למה נתתי לזה להשתלט על חיי,

why I was passionate about it,

למה היתה לי תשוקה לזה,

why were other people reacting so strongly to it.

למה אנשים אחרים הגיבו לזה כל כך חזק.

And I realized something.

והבנתי משהו.

We all live in this fast-paced, digital world,

כולנו חיים בעולם דיגיטלי מהיר,

but we still crave and desire something that's relatable.

אבל אנחנו עדיין משתוקקים למשהו שאפשר להתחבר אליו.

I think we've all become desensitized

אני חושבת שכולנו הפכנו למנותקים

by our overdeveloped cities that we live in,

על ידי הערים המפותחות יותר בהן אנחנו גרים,

and billboards and advertisements,

ולוחות מודעות ופרסומות,

and giant parking lots,

ומגרשי חניה עצומים,

and we don't even complain about that stuff anymore.

ואנחנו לא מתלוננים אפילו בנוגע לדברים האלה יותר.

So when you stumble upon

אז כשאתם נתקלים

a stop sign pole that's wrapped in knitting

בעמוד שלט עצור שעטוף בסריגה

and it seems so out of place

והוא נראה כל כך לא במקום

and then gradually -- weirdly --

ואז בהדרגתיות -- באופן מוזר --

you find a connection to it,

אתם מגלים חיבור אליו,

that is the moment.

זה הרגע.

That is the moment I love

זה הרגע שאני אוהבת

and that is the moment I love to share with others.

וזה הרגע שאני אוהבת לחלוק עם אחרים.

So at this point, my curiosity grew.

אז בנקודה זו הסקרנות שלי גברה.

It went from the fire hydrants and the stop sign poles

עברתי מברזי הכיבוי ועמודי שלטי העצור

to what else can I do with this material.

למה עוד אני יכולה לעשות עם החומר הזה.

Can I do something big and large-scale and insurmountable?

האם אני יכולה לעשות משהו גדול ובקנה מידה גדול ושלא ניתן להתגבר עליו?

So that's when the bus happened.

אז קרה האוטובוס.

This was a real game changer for me.

זה היה משנה משחק אמיתי בשבילי.

I'll always have a soft spot in my heart for this one.

תמיד היתה לי חולשה בלב לזה.

At this point, people were recognizing my work

בנקודה זו, אנשים זיהו את העבודות שלי

but there wasn't much out there

אבל לא היה הרבה שם

that was wrapped in knitting that was large-scale,

שהיה עטוף בסריגה שהיה בקנה מידה גדול,

and this definitely was the first city bus to be wrapped in knitting.

וזה בהחלט היה האוטובוס העירוני הראשון שנעטף בסריגה.

So at this point, I'm experiencing,

אז בנקודה זו, אני חווה

or I'm witnessing something interesting.

או שאני עדה למשהו מעניין.

I may have started yarn bombing but I certainly don't own it anymore.

אולי התחלתי את הפצצות הסריגה אבל אני בהחלט לא לבד יותר.

It had reached global status.

זה הגיע לסטטוס גלובלי.

People from all over the world were doing this.

אנשים מכל העולם עשו את זה.

And I know this because I would travel to certain parts of the world

ואני יודעת את זה בגלל שנסעתי לחלקים מסויימים בעולם

that I'd never been to,

שמעולם לא הייתי בהם קודם לכן,

and I'd stumble upon a stop sign pole and I knew I didn't wrap it.

ונתקלתי בעמוד שלט עצור וידעתי שלא אני עטפתי אותו.

So as I pursued my own goals with my art --

אז כשרדפתי אחרי המטרות שלי עם האמנות שלי --

this is a lot of my recent work --

אלה הרבה מהעבודות האחרונות שלי --

so was yarn bombing.

כך גם היתה הפצצת הסריגה.

Yarn bombing was also growing.

הפצצת הסריגה גם גדלה.

And that experience showed me the hidden power of this craft

והחוויה הזו הראתה לי את הכוח החבוי של האמנות הזו

and showed me

והראתה לי

that there was this common language I had with the rest of the world.

שהיתה את השפה המשותפת הזו שהיתה לי עם שאר העולם.

It was through this granny hobby --

זה היה דרך תחביב של סבתות --

this unassuming hobby --

התחביב הצנוע הזה --

that I found commonality with people

שגיליתי מכנה משותף עם אנשים

that I never thought I'd have a connection with.

שמעולם לא חשבתי שאני אתחבר איתם.

So as I tell my story today,

אז כשאני מספרת את הסיפור שלי היום,

I'd also like to convey to you

הייתי גם רוצה להסביר לכם

that hidden power can be found in the most unassuming places,

שכוח חבוי יכול להמצא במקומות הכי לא ברורים,

and we all possess skills that are just waiting to be discovered.

וכולנו מחזיקים יכולות שפשוט מחכות להתגלות.

If you think about our hands, these tools that are connected to us,

אם אתם חושבים על הידיים שלנו, הכלים האלו שמחוברים אלינו,

and what they're capable of doing --

ומה שהן מסוגלות לעשות --

building houses and furniture,

לבנות בתים ורהיטים,

and painting giant murals --

ולצייר ציורי קיר עצומים --

and most of the time we hold a controller or a cell phone.

ורוב הזמן אנחנו מחזיקים שלטים או טלפונים.

And I'm totally guilty of this as well.

וגם אני לגמרי אשמה בזה.

But if you think about it,

אבל אם אתם חושבים על זה,

what would happen if you put those things down?

מה יקרה אם תניחו את הדברים האלו?

What would you make? What would you create with your own hands?

מה תעשו? מה תצרו עם ידיכם?

A lot of people think that I am a master knitter

הרבה אנשים חושבים שאני סורגת מומחית

but I actually couldn't knit a sweater to save my life.

אבל למעשה אני לא אוכל לסרוג סוודר אם החיים שלי יהיו תלויים בזה.

But I did something interesting with knitting

אבל עשיתי משהו מעניין עם סריגה

that had never been done before.

שמעולם לא נעשה לפני כן.

I also wasn't "supposed to be" an artist

גם לא הייתי "אמורה להיות" אמנית

in the sense that I wasn't formally trained to do this --

במובן שלא הוכשרתי באופן פורמלי לעשות זאת --

I'm a math major actually.

אני למעשה בוגרת תואר שני במתמטיקה.

So I didn't think this was in the cards for me,

אז אני לא חשבתי שאלה הקלפים שחולקו לי,

but I also know that I didn't stumble upon this.

אבל גם ידעתי שלא נתקלתי בזה.

And when this happened to me, I held on tight,

וכשזה קרה לי, החזקתי חזק,

I fought for it and I'm proud to say that I am a working artist today.

נלחמתי בשביל זה ואני גאה להגיד שאני אמנית עובדת היום.

So as we ponder the future,

אז כאנחנו תוהים בקשר לעתיד,

know that your future might not be so seamless.

תדעו שהעתיד שלכם אולי לא יהיה חלק.

And one day, you might be as bored as I was

ויום אחד, אתם אולי תהיו משועממים כמו שהייתי

and knit a door handle to change your world forever.

ותסרגו ידית לדלת כדי לשנות את עולמכם לתמיד.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)