Meklit Hadero: The unexpected beauty of everyday sounds | TED

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

As a singer-songwriter,

כזמרת וכותבת-שירים,

people often ask me about my influences or, as I like to call them,

אנשים מרבים לשאול אותי מהם מקורות ההשפעה שלי,

או כפי שאני מעדיפה לכנותם: "שושלות הצליל" שלי.

my sonic lineages.

And I could easily tell you

והתשובה הקלה היא

that I was shaped by the jazz and hip hop that I grew up with,

שעוצבתי בידי הג'אז וההיפ-הופ שאיתם גדלתי,

by the Ethiopian heritage of my ancestors,

בידי המורשת האתיופית של אבות אבותי,

or by the 1980s pop on my childhood radio stations.

או בידי פופ שנות ה-80, בתחנות הרדיו של ילדותי.

But beyond genre, there is another question:

אבל מעבר לסוגה זו או אחרת, קיימת שאלה נוספת:

how do the sounds we hear every day influence the music that we make?

איך הצלילים שאנו שומעים ביומיום משפיעים על המוסיקה שאנו יוצרים?

I believe that everyday soundscape

אני מאמינה שנופי הצליל היומיומיים

can be the most unexpected inspiration for songwriting,

עשויים להיות ההשפעה הכי מפתיעה לכתיבת שירים,

וכדי לבחון רעיון זה יותר מקרוב,

and to look at this idea a little bit more closely,

I'm going to talk today about three things:

אדבר היום על שלושה דברים:

nature, language and silence --

טבע, שפה ודממה --

or rather, the impossibility of true silence.

נכון יותר, על אי-היתכנותה של דממה אמיתית.

And through this I hope to give you a sense of a world

ובכך אני מקווה שאצליח לתת לכם מושג על עולם

already alive with musical expression,

ששוקק מטבעו הבעה מוסיקלית,

with each of us serving as active participants,

שכולנו נוטלים בו חלק פעיל,

whether we know it or not.

בין אם אנו יודעים זאת או לא.

I'm going to start today with nature, but before we do that,

אתחיל עם הטבע, אך לפני כן,

let's quickly listen to this snippet of an opera singer warming up.

הבה נאזין במהירות לקטע הזה, של זמר אופרה שמבצע חימום.

Here it is.

הנה זה.

(Singing)

(שירת א-קפלה)

(Singing ends)

(סוף השירה)

It's beautiful, isn't it?

נהדר, נכון?

Gotcha!

נפלתם בפח!

That is actually not the sound of an opera singer warming up.

זה אינו קולו של זמר אופרה שמבצע חימום

That is the sound of a bird

אלא קולה של ציפור

slowed down to a pace

שהואט עד כדי כך,

that the human ear mistakenly recognizes as its own.

שהאוזן שלנו מזהה אותו בטעות כאנושי.

זה ראה אור כחלק מההקלטה ההונגרית של פטר זוקה מ-1987,

It was released as part of Peter Szöke's 1987 Hungarian recording

"The Unknown Music of Birds,"

"המוסיקה הלא-מוכרת של הציפורים",

where he records many birds and slows down their pitches

שבה הוא הקליט ציפורים רבות והאט את גובה הצליל

כדי לחשוף את מה שמתחת לפני השטח.

to reveal what's underneath.

Let's listen to the full-speed recording.

הבה נאזין להקלטה במהירות האמיתית.

(Bird singing)

(שירת ציפור)

(סוף השירה)

Now, let's hear the two of them together

הבה נשמע את שתי ההקלטות יחד

so your brain can juxtapose them.

כדי שמוחכם יוכל להשוות ביניהן.

(Bird singing at slow then full speed)

(שירת ציפור במהירות איטית ואחר אמיתית)

(Singing ends)

(סוף השירה)

זה מדהים.

It's incredible.

Perhaps the techniques of opera singing were inspired by birdsong.

ייתכן שטכניקות שירת האופרה הושפעו משירת הציפורים.

As humans, we intuitively understand birds to be our musical teachers.

כבני-אדם, אנו רואים אינטואיטיבית בציפורים את מורינו למוסיקה.

In Ethiopia, birds are considered an integral part

באתיופיה, הציפורים נחשבות לחלק בלתי-נפרד

of the origin of music itself.

ממקור המוסיקה עצמה.

The story goes like this:

הסיפור הוא כזה:

1,500 years ago, a young man was born in the Empire of Aksum,

לפני 1,500 שנה נולד איש צעיר בקיסרות אקסום,

a major trading center of the ancient world.

מרכז סחר חשוב בעולם העתיק.

His name was Yared.

שמו היה יארד.

When Yared was seven years old his father died,

כשיארד היה בן 7, אביו נפטר,

and his mother sent him to go live with an uncle, who was a priest

ואימו שלחה אותו להתגורר אצל דודו,

כומר מהמסורת האתיופית השמרנית,

of the Ethiopian Orthodox tradition,

one of the oldest churches in the world.

באחת הכנסיות הקדומות ביותר בעולם.

Now, this tradition has an enormous amount of scholarship and learning,

מסורת זו כוללת מידה עצומה של חניכות ולימוד,

and Yared had to study and study and study and study,

ויארד נאלץ ללמוד וללמוד וללמוד וללמוד,

and one day he was studying under a tree,

ויום אחד, כשישב ולמד מתחת לעץ,

באו אליו שלוש ציפורים.

when three birds came to him.

One by one, these birds became his teachers.

בזו אחר זו, הציפורים הפכו למורות שלו.

They taught him music -- scales, in fact.

הן לימדו אותו מוסיקה - סולמות מוסיקליים, למען האמת.

And Yared, eventually recognized as Saint Yared,

ויארד, שבסופו של דבר נודע כיארד הקדוש,

used these scales to compose five volumes of chants and hymns

השתמש בסולמות אלה להלחנת חמשת כרכי המזמורים וההמנונים

for worship and celebration.

של הפולחן והטקס.

And he used these scales to compose and to create

והוא השתמש בסולמות אלה כדי להלחין וליצור

an indigenous musical notation system.

מערכת תיווי מוסיקלית ילידית.

And these scales evolved into what is known as kiñit,

וסולמות אלה התפתחו למה שמוכר כיום כ"קנייט",

the unique, pentatonic, five-note, modal system that is very much alive

המערכת המודאלית הייחודית, הפנטטונית, בת 5 התווים,

שעודנה חיה, פורחת ומתפתחת באתיופיה של היום.

and thriving and still evolving in Ethiopia today.

Now, I love this story because it's true at multiple levels.

אני אוהבת את הסיפור הזה כי הוא אמיתי במספר מישורים.

Saint Yared was a real, historical figure,

יארד הקדוש היה דמות היסטורית אמיתית,

and the natural world can be our musical teacher.

ועולם הטבע יכול באמת להיות מורנו המוסיקלי.

And we have so many examples of this:

ויש לנו דוגמאות רבות לכך:

the Pygmies of the Congo tune their instruments

הפיגמים בקונגו מכוונים את כלי הנגינה שלהם

to the pitches of the birds in the forest around them.

לפי גבהי הצליל של הציפורים ביער סביבם.

Musician and natural soundscape expert Bernie Krause describes

המוסיקאי והמומחה לנופי צליל, ברני קראוס,

how a healthy environment has animals and insects

אומר שבסביבה הטבעית, בעלי החיים והחרקים

taking up low, medium and high-frequency bands,

משתמשים בקבוצות תדרים נמוכות, תיכונות וגבוהות,

in exactly the same way as a symphony does.

בדיוק כמו שבסימפוניות,

And countless works of music were inspired by bird and forest song.

ואינספור יצירות מוסיקליות הושפעו משירת הציפורים והיער.

Yes, the natural world can be our cultural teacher.

אכן, עולם הטבע יכול להיות מורנו התרבותי.

So let's go now to the uniquely human world of language.

וכעת נעבור לעולם האנושי הייחודי של השפה.

התקשורת בכל שפה נעשית במגוון גבהי צליל,

Every language communicates with pitch to varying degrees,

whether it's Mandarin Chinese,

בין אם זה בסינית מנדרינית,

where a shift in melodic inflection gives the same phonetic syllable

שבה כל הטיה מלודית מעניקה לאותה הברה פונטית

an entirely different meaning,

משמעות שונה לחלוטין,

to a language like English,

ועד שפה כמו אנגלית,

where a raised pitch at the end of a sentence ...

שבה עליה בגובה הצליל בסוף המשפט...

(Going up in pitch) implies a question?

(עולה בגובה הצליל) משמעה שאלה?

(Laughter)

(צחוק)

כאישה אתיופית אמריקנית, גדלתי עם השפה האמהרית "אמהריניה".

As an Ethiopian-American woman,

I grew up around the language of Amharic, Amhariña.

It was my first language, the language of my parents,

זו היתה השפה הראשונה שלי, שפתם של הורי,

one of the main languages of Ethiopia.

אחת מהשפות העיקריות באתיופיה.

And there are a million reasons to fall in love with this language:

וישנן מיליון סיבות להתאהב בשפה הזאת:

its depth of poetics, its double entendres,

עומק השירתיות וכפל המשמעויות שבה,

its wax and gold, its humor,

ברק זהבה, ההומור שבה,

its proverbs that illuminate the wisdom and follies of life.

פתגמיה, שמבליטים את החוכמה והטיפשות של החיים.

אך טמונה בה גם מלודיות, מוסיקליות.

But there's also this melodicism, a musicality built right in.

And I find this distilled most clearly

ובעיני התמצית הברורה ביותר שלה

in what I like to call emphatic language --

היא במה שאני מכנה "שפת העיצורים" --

שפה שנועדה להבליט או להדגיש,

language that's meant to highlight or underline

or that springs from surprise.

או שפה שקופצת מהפתעה.

למשל, המילה "אינד'יי".

Take, for example, the word: "indey."

Now, if there are Ethiopians in the audience,

אילו היו כאן בקהל אתיופים, הם היו ודאי מצטחקקים,

they're probably chuckling to themselves,

כי פירושה של מילה זו הוא לפעמים "לא!"

because the word means something like "No!"

or "How could he?" or "No, he didn't."

או "איך זה ייתכן?" או "אין מצב!" בהתאם לנסיבות.

It kind of depends on the situation.

But when I was a kid, this was my very favorite word,

אבל כשהייתי ילדה, זו היתה המילה הכי אהובה עלי,

and I think it's because it has a pitch.

ולדעתי, זה בגלל שיש לה גובה-צליל.

It has a melody.

יש לה מנגינה.

You can almost see the shape as it springs from someone's mouth.

אפשר כמעט לראות את צורתה כשהיא קופצת מפיו של מישהו.

"Indey" -- it dips, and then raises again.

"אינד'יי" - היא צוללת, ושוב עולה.

And as a musician and composer, when I hear that word,

וכמוסיקאית ומלחינה, כשאני שומעת מילה זאת,

something like this is floating through my mind.

צף ועולה במוחי משהו כזה.

(Music and singing "Indey")

(נגינת ושירת "אינד'יי")

(Music ends)

(סוף המוסיקה)

Or take, for example, the phrase for "It is right" or "It is correct" --

או, למשל, הביטוי של "זה נכון" או "זה מדויק" --

"Lickih nehu ... Lickih nehu."

(אתיופית): ליקי נו... ליקי נו.

It's an affirmation, an agreement.

זהו אישור, הסכמה.

"Lickih nehu."

"ליקי נו." כשאני שומעת את הביטוי הזה,

When I hear that phrase,

something like this starts rolling through my mind.

משהו כזה מתחיל להתגלגל לי בראש.

(נגינת ושירת "ליקי נו")

(Music and singing "Lickih nehu")

(Music ends)

(סוף המוסיקה)

And in both of those cases, what I did was I took the melody

ובשני המקרים האלה, לקחתי את הנגינה

ואת הפיסוק של המלים והביטויים האלה,

and the phrasing of those words and phrases

and I turned them into musical parts to use in these short compositions.

והפכתי אותם לתפקידים מוסיקליים בקומפוזיציות הקצרות האלה.

And I like to write bass lines,

ואני גם אוהבת לכתוב קווי בס, לכן שניהם מסתיימים במעין קו בס.

so they both ended up kind of as bass lines.

Now, this is based on the work of Jason Moran and others

זה מבוסס על עבודתם של ג'ייסון מוראן ואחרים

שעובדים בצמידות עם מוסיקה ושפה,

who work intimately with music and language,

but it's also something I've had in my head since I was a kid,

אבל זה גם משהו שהיה לי בראש מאז ילדותי,

how musical my parents sounded

שהוא, כמה מוסיקליים הורי נשמעו כששוחחו ביניהם ואיתנו.

when they were speaking to each other and to us.

It was from them and from Amhariña that I learned

ומהם ומן האמהריניה למדתי שאנו מוצפים בהבעה מוסיקלית

that we are awash in musical expression

with every word, every sentence that we speak,

בכל מילה ובכל משפט שאנו אומרים,

every word, every sentence that we receive.

בכל מילה ובכל משפט שמגיעים אלינו.

Perhaps you can hear it in the words I'm speaking even now.

אולי אתם שומעים זאת במלים שאני אומרת ממש כעת.

לבסוף, נחזור לארה"ב של שנות ה-50 במאה ה-20,

Finally, we go to the 1950s United States

and the most seminal work of 20th century avant-garde composition:

וליצירת המופת של המלחין האוונגרדי בן המאה ה-20,

John Cage's "4:33,"

"4:33" מאת ג'ון קייג',

written for any instrument or combination of instruments.

שנכתבה לכל כלי או הרכב כלים.

The musician or musicians are invited to walk onto the stage

המוסיקאי או המוסיקאים מוזמנים לעלות לבמה

with a stopwatch and open the score,

עם שעון-עצר, ולפתוח את התכליל --

which was actually purchased by the Museum of Modern Art --

שנרכש ע"י המוזיאון לאמנות מודרנית -- כלומר, התכליל --

the score, that is.

And this score has not a single note written

ובתכליל לא כתוב אפילו תו אחד

and there is not a single note played

ולא מנוגן ממנו ולו תו אחד

for four minutes and 33 seconds.

במשך ארבע דקות ו-33 שניות.

And, at once enraging and enrapturing,

ובאירוע מרגש ומלהיב גם יחד,

קייג' מראה לנו שאפילו כששום מיתר אינו נפרט באצבעות

Cage shows us that even when there are no strings

being plucked by fingers or hands hammering piano keys,

ושום יד אינה הולמת בקלידי הפסנתר,

still there is music, still there is music,

עדיין ישנה מוסיקה. עדיין ישנה מוסיקה,

still there is music.

עדיין ישנה מוסיקה.

And what is this music?

ומהי המוסיקה הזאת?

(רחש מהאולם) הנה. העיטוש הזה מירכתי האולם.

It was that sneeze in the back.

(צחוק)

(Laughter)

It is the everyday soundscape that arises from the audience themselves:

נוף הצליל הרגיל שעולה מן הקהל עצמו:

their coughs, their sighs, their rustles, their whispers, their sneezes,

שיעולים, אנחות, רשרושים, לחישות, עיטושים,

the room, the wood of the floors and the walls

האולם, העץ של הרצפה והקירות

expanding and contracting, creaking and groaning

שמתרחב ומתכווץ, חורק ונאנח בחום ובקור,

with the heat and the cold,

the pipes clanking and contributing.

הצינורות המקרקשים ומשתתפים ביצירה.

And controversial though it was, and even controversial though it remains,

וככל שזה היה שנוי במחלוקת, וזה עדיין שנוי במחלוקת,

Cage's point is that there is no such thing as true silence.

מה שקייג' רצה לומר הוא שלא קיימת דממה אמיתית.

Even in the most silent environments, we still hear and feel the sound

אפילו בסביבה הכי שקטה, אנו עדיין שומעים וחשים את הצליל

of our own heartbeats.

של הלמות ליבנו.

The world is alive with musical expression.

העולם חי ושוקק הבעה מוסיקלית.

We are already immersed.

אנו חיים בתוכה.

Now, I had my own moment of, let's say, remixing John Cage

היה לי רגע משלי שבו עשיתי מעין רמיקס לג'ון קייג'

לפני כמה חודשים

a couple of months ago

when I was standing in front of the stove cooking lentils.

כשעמדתי מול הכיריים ובישלתי עדשים.

And it was late one night and it was time to stir,

זו היתה שעת ערב מאוחרת והיה צורך לבחוש את התבשיל,

so I lifted the lid off the cooking pot,

אז הרמתי את המכסה של הסיר והנחתי אותו על השיש לידי,

and I placed it onto the kitchen counter next to me,

and it started to roll back and forth

והוא החל להתגלגל שוב ושוב

making this sound.

בהשמיעו את הצליל הזה.

(Sound of metal lid clanking against a counter)

(צליל הקשת מכסה מתכת על שיש)

(Clanking ends)

(סוף הצליל)

And it stopped me cold.

וזה גרם לי לעצור.

I thought, "What a weird, cool swing that cooking pan lid has."

חשבתי: "איזה צליל משונה ומגניב יש למכסה הסיר הזה."

(צחוק)

So when the lentils were ready and eaten,

אז לאחר שהעדשים הוכנו ונאכלו,

I hightailed it to my backyard studio,

מיהרתי איתו לאולפן שלי, בחצר האחורית,

and I made this.

והכנתי את זה.

(Music, including the sound of the lid, and singing)

(מוסיקה כולל צליל המכסה, עם שירה)

(סוף המוסיקה)

(Music ends)

Now, John Cage wasn't instructing musicians

ג'ון קייג' לא הורה למוסיקאים

to mine the soundscape for sonic textures to turn into music.

לאסוף את נופי הצליל עבור מבני הצליל שיהפכו למוסיקה.

He was saying that on its own,

הוא אמר שהסביבה מחוללת מוסיקה מעצמה

the environment is musically generative,

that it is generous, that it is fertile,

שהיא נדיבה, שהיא פוריה,

that we are already immersed.

ושאנו ממילא טובלים בכך.

Musician, music researcher, surgeon and human hearing expert Charles Limb

המוסיקאי, חוקר המוסיקה, המנתח ומומחה השמיעה צ'רלס לימב

is a professor at Johns Hopkins University

מכהן כפרופסור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס

and he studies music and the brain.

והוא חוקר את המוסיקה ואת המוח.

And he has a theory

ויש לו תיאוריה

that it is possible -- it is possible --

שייתכן -- ייתכן--

that the human auditory system actually evolved to hear music,

שמערכת השמיעה האנושית התפתחה בעצם לשמיעת מוסיקה,

משום שהיא הרבה יותר מורכבת מאשר לצורך שמיעת שפה בלבד.

because it is so much more complex than it needs to be for language alone.

And if that's true,

ואם זה נכון,

it means that we're hard-wired for music,

הרי שאנו מתוכנתים למוסיקה,

that we can find it anywhere,

שאנו יכולים למצוא אותה בכל מקום;

that there is no such thing as a musical desert,

שאין דבר כזה, שממה מוסיקלית;

that we are permanently hanging out at the oasis,

שאנו מבלים לנצח באיזה נווה מדבר ושזה נפלא.

and that is marvelous.

We can add to the soundtrack, but it's already playing.

אנו יכולים להוסיף לפסקול, אבל הוא כבר מתנגן.

And it doesn't mean don't study music.

אין זה אומר שלא צריך ללמוד מוסיקה.

לימדו מוסיקה,

Study music, trace your sonic lineages and enjoy that exploration.

התחקו על שושלות הצליל שלכם ושמחו בתגליותיכם.

But there is a kind of sonic lineage to which we all belong.

אבל יש שושלת צליל שכולנו משתייכים אליה.

So the next time you are seeking percussion inspiration,

אז בפעם הבאה שתחפשו השראה לכלי הקשה,

look no further than your tires, as they roll over the unusual grooves

הקשיבו לצמיגי מכוניתכם המתגלגלים על החריצים המשונים

of the freeway,

של הכביש המהיר,

or the top-right burner of your stove

או למבער הימני בכיריים שלכם

and that strange way that it clicks

ולקליקים המשונים שהוא משמיע לפני שהוא ניצת.

as it is preparing to light.

When seeking melodic inspiration,

כשאתם מחפשים השראה מלודית

look no further than dawn and dusk avian orchestras

האזינו לתזמורות בעלי הכנף עם שחר ולעת ערביים

or to the natural lilt of emphatic language.

או למקצב הטבעי של שפת העיצורים.

אנו המאזינים וגם המלחינים

We are the audience and we are the composers

and we take from these pieces

ואנו שואבים השראה מיצירות אלה שבהן התברכנו.

we are given.

אנו יוצרים, יוצרים, יוצרים, יוצרים

We make, we make, we make, we make,

מתוך ידיעה שבכל הנוגע לטבע, לשפה או לנופי הצליל,

knowing that when it comes to nature or language or soundscape,

there is no end to the inspiration --

אין גבול להשראה

if we are listening.

אם רק נאזין.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות)