Alastair Parvin: Architecture for the people by the people

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Guy Sella מבקר: Ido Dekkers

When we use the word "architect" or "designer,"

כשאנחנו משתמשים במילה "אדריכל" או "מעצב",

what we usually mean is a professional,

מה שאנחנו בדרך כלל חושבים עליו הוא איש מקצוע,

someone who gets paid,

מישהו שמשלמים לו,

and we tend to assume that it's those professionals

ואנחנו נוטים להניח שהמקצוענים הללו

who are going to be the ones to help us solve

יהיו אלה שיעזרו לנו לפתור

the really big, systemic design challenges that we face

את האתגרים המערכתיים הבאמת גדולים שאנו מתמודדים איתם

like climate change, urbanization and social inequality.

כמו שינויי אקלים, עיור ואי-שוויון חברתי.

That's our kind of working presumption.

זו פחות או יותר הנחת העבודה שלנו.

And I think it's wrong, actually.

ואני חושב שהיא, בעצם, לא נכונה.

In 2008, I was just about to graduate from architecture school

בשנת 2008, בדיוק עמדתי לסיים את התואר בבית הספר לאדריכלות

after several years, and go out and get a job,

אחרי כמה שנים, ולמצוא עבודה

and this happened.

ואז זה קרה.

The economy ran out of jobs.

המשרות נגמרו לכלכלה.

And a couple of things struck me about this.

וכמה דברים היממו אותי לגבי זה.

One, don't listen to career advisers.

ראשית, אל תקשיבו ליועצי קריירה.

And two, actually this is a fascinating paradox for architecture,

שנית, בעצם זהו פרדוקס מרתק בנוגע לאדריכלות,

which is that, as a society, we've never needed design thinking more,

שכחברה, מעולם לא נדרשנו ליותר חשיבה עיצובית,

and yet architecture was literally becoming unemployed.

ועדיין מקצוע האדריכלות הפך להיות מובטל.

It strikes me that we talk very deeply about design,

זה מדהים אותי שאנחנו מדברים לעומק בנושאי עיצוב,

but actually there's an economics behind architecture

אבל בעצם יש כלכלה מאחורי האדריכלות

that we don't talk about, and I think we need to.

שאנחנו לא מדברים עליה, ואני חושב שאנחנו צריכים.

And a good place to start is your own paycheck.

מקום טוב להתחיל בו הוא תלוש השכר שלכם.

So, as a bottom-of-the-rung architecture graduate,

אז, כמי שסיים בהצלחה תואר בארכיטקטורה מההתחלה ועד הסוף,

I might expect to earn about 24,000 pounds.

אני אמור לצפות להרוויח בערך 24 אלף ליש"ט (בשנה).

That's about 36,000, 37,000 dollars.

שהם בערך 36-37 אלף דולר.

Now in terms of the whole world's population,

עכשיו במונחים של אוכלוסיית העולם,

that already puts me in the top 1.95 richest people,

זה כבר שם אותי בצמרת של 1.95 אחוז של האנשים העשירים ביותר,

which raises the question of, who is it I'm working for?

מה שמעלה את השאלה - בשביל מי אני עובד?

The uncomfortable fact is that

העובדה הלא נוחה היא

actually almost everything that we call architecture today

שבעצם כמעט כל מה שאנחנו קוראים לו אדריכלות היום

is actually the business of designing

זה למעשה עיצוב

for about the richest one percent of the world's population,

עבור האחוז העשיר של אוכלוסיית העולם,

and it always has been.

וזה תמיד היה כך.

The reason why we forgot that

הסיבה שבגללה אנחנו שוכחים את זה

is because the times in history when architecture

היא בגלל שהזמנים שבהם אדריכלות

did the most to transform society were those times

עשתה את השינוי הגדול ביותר לחברה, היו הזמנים

when, actually, the one percent would build

כאשר, למעשה, אותו אחוז היה בונה

on behalf of the 99 percent, for various different reasons,

בשמם של יתר 99 האחוזים, בגלל מגוון סיבות,

whether that was through philanthropy in the 19th century,

בין אם זה היה באמצעות פילנתרופיה במאה ה-19,

communism in the early 20th,

קומוניזם במאה ה-20,

the welfare state, and most recently, of course,

מדינת הרווחה, ולאחרונה, כמובן -

through this inflated real estate bubble.

בועת נדל"ן ההולכת ומתנפחת.

And all of those booms, in their own various ways,

וכל הבומים האלו, בדרכם שלהם,

have now kicked the bucket,

פשטו את הרגל.

and we're back in this situation

ואנחנו שוב במצב

where the smartest designers and architects in the world

שבו המעצבים והאדריכלים החכמים ביותר בעולם

are only really able to work for one percent of the population.

יכולים לעבוד רק עבור אחוז אחד מהאוכלוסייה.

Now it's not just that that's bad for democracy,

עכשיו לא רק שזה רע לדמוקרטיה,

though I think it probably is,

ואני חושב שזה כנראה כך,

it's actually not a very clever business strategy, actually.

זה לא ממש אסטרטגיה עסקית חכמה, בעצם.

I think the challenge facing the next generation of architects

אני חושב שהאתגר שעומד בפני הדור הבא של האדריכלים

is, how are we going to turn our client

הוא, איך אנחנו עומדים להפוך את הלקוחות שלנו

from the one percent to the 100 percent?

מאחוז אחד למאה אחוזים?

And I want to offer three slightly counterintuitive ideas

ואני רוצה להציע שלושה רעיונות לא כל כך אינטואיטיבים

for how it might be done.

כיצד זה יכול להיעשות.

The first is, I think we need to question this idea

הראשון הוא, אני חושב שאנחנו צריכים להטיל ספק בקביעה

that architecture is about making buildings.

שאדריכלות היא בניית בניינים.

Actually, a building is about the most expensive solution

למעשה, בניין הוא הפתרון היקר ביותר

you can think of to almost any given problem.

שאתם יכולים לחשוב עליו עבור כל בעיה שהיא.

And fundamentally, design should be much, much more interested

וביסודו של עניין, עיצוב אמור להיות הרבה יותר מסור

in solving problems and creating new conditions.

לפתרון בעיות ויצירת תנאים חדשים.

So here's a story.

אז הנה לכם סיפור.

The office was working with a school,

המשרד עבד עם בית ספר,

and they had an old Victorian school building.

שהיה לו בניין בית-ספר ויקטוריאני עתיק.

And they said to the architects, "Look,

והם אמרו לאדריכלים, "תראו,

our corridors are an absolute nightmare.

"המסדרונות שלנו הם איומים ונוראיים.

They're far too small. They get congested between classes.

"הם קטנים מאוד. הם גורמים לצפיפות בין הכיתות.

There's bullying. We can't control them.

"הם מציקים. אנחנו לא יכולים לשלוט בהם.

So what we want you to do is re-plan our entire building,

"אז מה שאנחנו רוצים שתעשו הוא שתתכננו את כל הבניין,

and we know it's going to cost several million pounds,

"ואנחנו יודעים שזה יעלה כמה מיליוני ליש"ט,

but we're reconciled to the fact."

"אבל אנחנו נוטים להשלים עם זה."

And the team thought about this, and they went away,

וחברי הקבוצה חשבו על זה, והלכו הביתה,

and they said, "Actually, don't do that.

והם אמרו, "בעצם, אל תעשו את זה.

Instead, get rid of the school bell.

"במקום זה, היפטרו מפעמון בית הספר.

And instead of having one school bell that goes off once,

"ובמקום שיהיה לכם פעמון יחיד שיצלצל עבור כולם,

have several smaller school bells that go off

"התקינו כמה פעמונים קטנים שיצלצלו

in different places and different times,

"במקומות שונים ובזמנים שונים,

distribute the traffic through the corridors."

"ויפצלו את התנועה בין המסדרונות."

It solves the same problem,

זה פותר את אותה הבעיה,

but instead of spending several million pounds,

אבל במקום לבזבז כמה מיליוני ליש"ט,

you spend several hundred pounds.

אתם מוציא כמה מאות ליש"ט.

Now, it looks like you're doing yourself out of a job,

עכשיו, זה נראה כאילו אתם לוקחים מעצמכם עבודה,

but you're not. You're actually making yourself more useful.

אבל אתם לא. למעשה אתם הופכים את עצמכם ליעילים יותר.

Architects are actually really, really good

אדריכלים הם למעשה ממש ממש טובים

at this kind of resourceful, strategic thinking.

בסוג כזה של חשיבה אסטרטגית ופותרת בעיות.

And the problem is that, like a lot of design professions,

והבעיה היא זו, כמו בהרבה מקצועות עיצוב,

we got fixated on the idea of providing

אנחנו הופעים מקובעים לרעיון של לספק

a particular kind of consumer product,

סוג מסויים של מוצר צריכה,

and I don't think that needs to be the case anymore.

ואני לא חושב שזה צריך להיות המקרה יותר.

The second idea worth questioning is this 20th-century thing

הרעיון השנילחשוב עליו הוא לחשוב שוב על הדבר הזה של המאה ה-20

that mass architecture is about big --

האדריכלות הכבדה הזו עוסקת בבניינים

big buildings and big finance.

גדולים מאוד, ובמימון גדול.

Actually, we've got ourselves locked into this

בעצם, אנחנו מקבעים את עצמנו לתוך

Industrial Era mindset which says that

צורת החשיבה של התקופה התעשייתית שאומרת

the only people who can make cities are large organizations

שהאנשים היחידים שיכולים ליצור ערים הם ארגונים גדולים

or corporations who build on our behalf,

או תאגידים שבונים בשמינו,

procuring whole neighborhoods

רוכשים שכונות שלמות

in single, monolithic projects, and of course,

בפרוייקטים יחידים ומונוליטים, וכמובן,

form follows finance.

הם דורשים מימון.

So what you end up with are single, monolithic neighborhoods

אז מה שנשאר לך ביד הן שכונות יחידות, מונוליטיות

based on this kind of one-size-fits-all model.

המבוססות על המודל הזה של "גודל-אחד-מתאים-לכולם".

And a lot of people can't even afford them.

והרבה אנשים אפילו לא יכולים להרשות לעצמם.

But what if, actually, it's possible now for cities

אבל מה אם, למשל, זה אפשרי עכשיו עבור ערים

to be made not just by the few with a lot

להיות לא רק ממעטים עם הרבה,

but also by the many with a bit?

אלא גם מרבים שיש להם מעט?

And when they do, they bring with them

וכזה כך, הם מביאים איתם

a completely different set of values about the place that they want to live.

ערכה שונה לחלוטין של ערכים בהקשר של המקום שהם רוצים לחיות בו.

And it raises really interesting questions about,

וזה מעלה שאלות מאוד מעניינות בנושא,

how will we plan cities? How will finance development?

איך נתכנן ערים בעתיד? איך נממן את הפיתוח?

How will we sell design services?

איך נמכור שירותי עיצוב?

What would it mean for democratic societies

מה תהיה המשמעות של זה עבור חברות דמוקרטיות

to offer their citizens a right to build?

להציע לאזרחיהן את הזכות לבנות?

And in a way it should be kind of obvious, right,

ובדרך מסויימת זה אמור להיות ברור, כן,

that in the 21st century, maybe cities can be developed by citizens.

שבמאה ה-21, אולי ערים תוכלנה להתפתח ע"י תושביהן.

And thirdly, we need to remember that,

ושלישית, אנחנו צריכים לזכור,

from a strictly economic point of view,

שמנקודת מבט כלכלית גרידא,

design shares a category with sex and care of the elderly --

עיצוב חולק קטגוריה עם מין ודאגה לגיל השלישי -

mostly it's done by amateurs.

בדרך כלל נעשה על-ידי חובבנים.

And that's a good thing.

וזה דבר טוב.

Most of the work takes place outside of the monetary economy

רוב העבודה מתבצעת מחוץ לכלכלה המוניטארית

in what's called the social economy or the core economy,

ומה שנקרא הכלכלה החברתית או כלכלת הליבה,

which is people doing it for themselves.

שהיא מה שאנשים עושים עבור עצמם.

And the problem is that, up until now,

והבעיה היא שעד עכשיו,

it was the monetary economy which had

הייתה זו הכלכלה המוניטארית שהיו לה

all the infrastructure and all the tools.

כל התשתיות והכלים.

So the challenge we face is, how are we going

אז האתגר שאנו עומדים מולו הוא, איך אנחנו עומדים

to build the tools, the infrastructure and the institutions

לבנות את הכלים, את התשתית ואת המוסדות

for architecture's social economy?

עבור הכלכלה החברתית של האדריכלות?

And that began with open-source software.

וזה התחיל עם תוכנה בקוד פתוח.

And over the last few years, it's been moving

ובשנים האחרונות, זה הולך ומתממש

into the physical world with open-source hardware,

בעולם החומרי, עם חומרה פתוחה לכל,

which are freely shared blueprints

שהם שרטוטים הנדסיים המשותפים בחינם.

that anyone can download and make for themselves.

שכל אחד יכול להוריד ולהכין לעצמו.

And that's where 3D printing gets really, really interesting.

וזה המקום בו הדפסה תלת-מימדית הופכת למאוד מאוד מעניינת. נכון?

Right? When suddenly you had a 3D printer

כשפתאום הייתה לך מדפסת תלת-מימדית

that was open-source, the parts for which

שהייתה פתוחה לכל, מדפסת תלת-מימדית אחרת

could be made on another 3D printer.

יכולה הייתה להדפיס את החלקים שלה.

Or the same idea here, which is for a CNC machine,

אותו הרעיון כאן, שהוא עבור בקר CNC,

which is like a large printer that can cut sheets of plywood.

שהוא כמו מדפסת גדולה שיכולה לחתוך לוחות עץ דקים.

What these technologies are doing is radically

מה שהטכנולוגיות הללו עושות

lowering the thresholds of time and cost and skill.

מוריד דרסטית את ספי הזמן, העלות והמיומנות.

They're challenging the idea that

הם מטילים ספק ברעיון

if you want something to be affordable it's got to be one-size-fits-all.

שאם אתה רוצה שמשהו יהיה שווה לכל כיס, זה חייב להיות שמוצר-אחד-מתאים-לכולם.

And they're distributing massively

והם מפיצים בגדול

really complex manufacturing capabilities.

יכולות ייצור מאוד מסובכות.

We're moving into this future where the factory is everywhere,

אנחנו צועדים לכיוון עתיד שבו המפעל הוא בכל מקום,

and increasingly that means

ובהדרגה זה אומר

that the design team is everyone.

שצוות העיצוב הוא כל אחד.

That really is an industrial revolution.

זו מהפכה תעשייתית של ממש.

And when we think that the major ideological conflicts

וכשאנחנו חושבים שהקונפליקט האידאולוגי העיקרי

that we inherited were all based around this question

שירשנו היה מבוסס כולו סביב השאלה הזו

of who should control the means of production,

של מי ישלוט באמצעי הייצור,

and these technologies are coming back with a solution:

והטכנולוגיות האלה חוזרות עם פתרון:

actually, maybe no one. All of us.

בעצם, אולי אף אחד. אולי כולנו.

And we were fascinated by

והתלהבנו מהמשמעות

what that might mean for architecture.

שיכול להיות לכך על אדריכלות.

So about a year and a half ago,

אז לפני כשנה וחצי,

we started working on a project called WikiHouse,

התחלנו לעבוד על פרויקט שנקרא "ויקי-האוס",

and WikiHouse is an open-source construction system.

ו"ויקי-האוס" הוא מערכת בנייה הפתוחה לכל.

And the idea is to make it possible for anyone

והרעיון הוא להפוך את זה לאפשרי עבור כל אחד

to go online, access a freely shared library

להתחבר לרשת, לגשת לתיקייה משותפת באופן חופשי,

of 3D models which they can download and adapt in,

שיש בה מודלים תלת-מימדיים שאפשר להוריד ולהתאים

at the moment, SketchUp, because it's free, and it's easy to use,

כרגע, לסקטצ'אפ, מפני שזה חופשי, וקל לשימוש,

and almost at the click of a switch

וכמעט בלחיצת כפתור

they can generate a set of cutting files

הם יכולים ליצור ערכה של קבצים לחיתוך

which allow them, in effect,

שמאפשרים להם, מעשית,

to print out the parts from a house using a CNC machine

להדפיס את החלקים מהבית על-ידי מכונת CNC

and a standard sheet material like plywood.

ולוח של חומר סטנדרטי כמו דיקט.

And the parts are all numbered,

והחלקים כולם ממוספרים,

and basically what you end up with is a really big IKEA kit.

ובעצם מה שאתה מקבל הוא ערכה ממש גדולה של "איקאה".

(Laughter)

( צחוק)

And it goes together without any bolts.

והכל מתחבר ללא ברגים.

It uses wedge and peg connections.

יש בזה חיבורים ויתדות מכל מיני סוגים.

And even the mallets to make it

ואפילו המקושים שמבצעים את זה

can be provided on the cutting sheets as well.

יכולים להיווצר מלוחות החיתוך האלה.

And a team of about two or three people,

וקבוצה של שניים או שלושה אנשים,

working together, can build this.

העובדים יחדיו, יכולים לבנות את זה.

They don't need any traditional construction skills.

לא נדרשות להם מיומנויות בנייה מסורתיות.

They don't need a huge array of power tools or anything like that,

הם לא זקוקים למערך אדיר של כלים חשמליים או שום דבר דומה,

and they can build a small house of about this size

והם יכולים לבנות בית בערך בגודל הזה

in about a day.

בתוך יום בערך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And what you end up with is just the basic chassis of a house

ומה שנשאר לך ביד הוא בסך הכל שלדה של בית

onto which you can then apply systems like windows

שבו אתה יכול להתקין מערכות כמו חלונות

and cladding and insulation and services

וחיפוי, בידוד ושירותים

based on what's cheap and what's available.

המבוססים על מה שזול ומה שזמין.

Of course, the house is never finished.

כמובן, הבית אף פעם לא גמור.

We're shifting our heads here, so the house is not a finished product.

אנחנו מסיטים את ראשינו כאן, אז הבית אף פעם לא מוצר גמור.

With the CNC machine, you can make new parts for it

עם מכונת ה-CNC, אתה יכול להכין חלקים חדשים עבורו

over its life or even use it to make the house next door.

לאורך חייו או אפילו להשתמש במכונה כדי לבנות את הבית ליד.

So we can begin to see the seed of a completely open-source,

אז אנחנו מתחילים לראות את הזרעים של מודל לפיתוח עירוני,

citizen-led urban development model, potentially.

פתוח לכל המובל על ידי האזרחים, פוטנציאלית.

And we and others have built a few prototypes around the world now,

אנחנו ואחרים בנינו כמה מודלי אבטיפוס סביב העולם היום,

and some really interesting lessons here.

וכמה לקחים מאוד מעניינים.

One of them is that it's always incredibly sociable.

אחד מהם שזה תמיד חברתי במיוחד.

People get confused between construction work and having fun.

אנשים מתבלבלים בין עבודת בנייה לבין כיף.

But the principles of openness go right down

אך עקרונות הפתיחות יורדים לפרטים

into the really mundane, physical details.

מאוד טכניים ומשעממים.

Like, never designing a piece that can't be lifted up.

למשל, אף פעם לא לתכנן חלק שאי אפשר להרים אותו.

Or, when you're designing a piece,

או, כשאתה מתכנן חלק,

make sure you either can't put it in the wrong way round,

ודא שאין אפשרות לשים אותו בצורה הלא-נכונה,

or, if you do, it doesn't matter, because it's symmetrical.

או, אם אפשר - זה לא משנה - כי החלק סימטרי.

Probably the principal which runs deepest with us

העקרון שככל הנראה מוטמע בנו הכי טוב הוא

is the principal set out by Linus Torvalds,

העקרון שהוגדר על-ידי לינוס טורוואלדס,

the open-source pioneer,

חלוץ קוד המקור הפתוח,

which was that idea of, "Be lazy like a fox."

שהרעיון היה, "תהיה עצלן כמו שועל".

Don't reinvent the wheel every time.

אל תמציא את הגלגל כל פעם מחדש.

Take what already works, and adapt it for your own needs.

קח מה שכבר עובד, ותתאים אותו לצרכיך.

Contrary to almost everything that you might get taught

בניגוד לכמעט כל דבר שכנראה תלמד,

at an architecture school, copying is good.

בבית הספר לאדריכלות - העתקה זה טוב.

Which is appropriate, because actually,

שזה מתאים, מפני שלמעשה,

this approach is not innovative.

הגישה הזו אינה חדשנית.

It's actually how we built buildings

באופן זה למעשה בנינו בניינים

for hundreds of years before the Industrial Revolution

במשך מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית

in these sorts of community barn-raisings.

בסוג של בנייה שבה כל תושבי הכפר עזרו לבנות בניין אחד.

The only difference between traditional

ההבדל היחיד בין

vernacular architecture and open-source architecture

אדריכלות מקומית מסורתית ואדריכלות חופשית לכל

might be a web connection,

יכול להיות רק חיבור לרשת,

but it's a really, really big difference.

אבל זה הבדל מאוד מאוד גדול.

We shared the whole of WikiHouse

אנחנו שיתפנו את כל "ויקי-האוס"

under a Creative Commons license,

תחת רשיון מטעם "קריאייטיב-קומונס",

and now what's just beginning to happen

ועכשיו מה שמתחיל לקרות

is that groups around the world are beginning to take it

שקבוצות ברחבי העולם מתחילות לקחת אותו

and use it and hack it and tinker with it, and it's amazing.

ולהשתמש בו ולשנות אותו ולשחק איתו, וזה מדהים.

There's a cool group over in Christchurch in New Zealand

יש קבוצה מגניבה בקרייסטצ'רץ' בניו זילנד

looking at post-earthquake development housing,

שחבריה מסתכלים על בנייה ופיתוח שאחרי רעידות אדמה,

and thanks to the TED city Prize,

והודות לפרס העיר מטעם "TED",

we're working with an awesome group in one of Rio's favelas

אנחנו עובדים עם קבוצה יוצאת מן הכלל באחת משכונות העוני של ריו דה ז'ניירו

to set up a kind of community factory

להקים מעין מפעל קהילתי

and micro-university.

ואוניברסיטה קטנה.

These are very, very small beginnings,

אלו הן התחלות מאוד מאוד קטנות,

and actually there's more people in the last week

ולמעשה יש יותר אנשים בשבוע שעבר

who have got in touch and they're not even on this map.

שהיו איתנו בקשר והם אפילו לא על המפה.

I hope next time you see it, you won't even be able to see the map.

אני מקווה שבפעם הבאה שתראו את זה, אפילו לא תוכלו לראות את המפה.

We're aware that WikiHouse is a very, very small answer,

אנחנו ערים לכך ש"ויקיהאוס" הוא תשובה מאוד מאוד חלקית,

but it's a small answer to a really, really big question,

אבל זו תשובה חלקית לשאלה מאוד מאוד גדולה.

which is that globally, right now, the fastest-growing cities

שהיא שגלובלית, כרגע, הערים שגדלות הכי מהר

are not skyscraper cities.

הן לא ערים עם גורדי שחקים.

They're self-made cities in one form or another.

הן ערים בהרכבה עצמית בצורה זו או אחרת.

If we're talking about the 21st-century city,

אם אנחנו מדברים על עיר של המאה ה-21,

these are the guys who are going to be making it.

אלו הם האנשים שצפויים לעשות את זה.

You know, like it or not, welcome to the world's biggest design team.

אתם יודעים, אם אתם אוהבים את זה ואם לאו, ברוכים הבאים לקבוצת העיצוב הגדולה בעולם.

So if we're serious about problems

אז אם אנחנו רציניים בנוגע לבעיות

like climate change, urbanization and health,

כגון שינויי אקלים, עיור ובריאות,

actually, our existing development models aren't going to do it.

בעצם, דגמי הפיתוח הקיימים לא הולכים לפתור את זה.

As I think Robert Neuwirth said, there isn't a bank

אני חושב שאמר את זה רוברט נויוירת', אין בנק

or a corporation or a government or an NGO

או ארגון או ממשלה או ארגון לא ממשלתי

who's going to be able to do it

שעומד להיות מסוגל לעשות את זה

if we treat citizens only as consumers.

אם נתייחס לאזרחים רק בתור צרכנים.

How extraordinary would it be, though, if collectively

כמה יוצא מגדר הרגיל זה יהיה, אם באופן קולקטיבי

we were to develop solutions not just to the problem

נפתח פתרונות לא רק לבעיה

of structure that we've been working on,

של מבנה שעליה אנחנו עובדים,

but to infrastructure problems like solar-powered air conditioning,

אלא לבעיות תשתית כמו מיזוג מבוסס אנרגיית שמש,

off-grid energy, off-grid sanitation --

אנרגיה שאינה חלק מהמערכת האנרגיה הארצית, תברואה שאינה חלק ממערכת התברואה הארצית -

low-cost, open-source, high-performance solutions

פתרונות בעלות נמוכה, בשיתוף חופשי ובביצועים גבוהים

that anyone can very, very easily make,

שכל אחד יכול להכין ממש בקלות,

and to put them all into a commons

ולשתף את כולם

where they're owned by everyone and they're accessible by everyone?

וכולם הבעלים שלהם וכולם יכולים לגשת אליהם?

A kind of Wikipedia for stuff?

סוג של ויקיפדיה לדברים?

And once something's in the commons,

וכאשר משהו משותף,

it will always be there.

הוא תמיד יהיה שם.

How much would that change the rules?

עד כמה זה ישנה את החוקים?

And I think the technology's on our side.

ואני חושב שהטכנולוגיה בצד שלנו.

If design's great project in the 20th century

אם הפרוייקט הגדול של העיצוב במאה ה-20

was the democratization of consumption --

היה הפיכת הצרכנות לדמוקרטית -

that was Henry Ford, Levittown, Coca-Cola, IKEA —

היו אלה הנרי פורד, לויטאון, קוקה-קולה, איקאה -

I think design's great project in the 21st century

אני חושב שהפרויקט הגדול של העיצוב במאה ה-21

is the democratization of production.

הוא הפיכת הייצור לדמוקרטי.

And when it comes to architecture in cities,

וכשזה מגיע לאדריכלות בערים,

that really matters.

זה משנה מאוד.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)