Stefan Sagmeister: The power of time off

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Oren Szekatch

I run a design studio in New York.

אני מנהל סטודיו לעיצוב בניו-יורק.

Every seven years, I close it for one year

כל שבע שנים אני סוגר אותו לשנה אחת.

to pursue

בכדי לרדוף

some little experiments, things that

אחר מעט ניסויים, דברים

are always difficult to accomplish

שתמיד קשים לביצוע

during the regular working year.

במהלך שנת עבודה רגילה.

In that year, we are not available

בשנה זו אנחנו לא נגישים

for any of our clients.

לאף אחד מהלקוחות שלנו

We are totally closed.

אנחנו לגמרי סגורים.

And as you can imagine,

וכפי שתוכלו לדמיין,

it is a lovely and very energetic time.

זו תקופה נפלאה ואנרגטית.

I originally had opened the studio in New York

במקור פתחתי את הסטודיו בניו-יורק

to combine my two loves, music and design.

בשביל לשלב את שתי אהבותיי, מוזיקה ועיצוב.

And we created videos and packaging

ואנחנו ייצרנו וידאו ואריזות

for many musicians that you know,

עבור מוזיקאים רבים שאתם מכירים.

and for even more that you've never heard of.

ואפילו יותר, בשביל כאלה שלא שמעתם עליהם.

As I realized, just like with many many things in my life

הבנתי, כמו עם הרבה דברים בחיי,

that I actually love,

שאני באמת אוהב,

I adapt to it.

שאני מסתגל אליהם.

And I get, over time, bored by them.

ואחרי זמן מה, הם משעממים אותי.

And for sure, in our case,

וכמובן, במקרה שלנו,

our work started to look the same.

עבודתינו התחילה להראות אותו הדבר.

You see here a glass eye in a die cut of a book.

אתם רואים כאן עין זכוכית, בתוך חתך בספר.

Quite the similar idea, then, a perfume packaged

רעיון די דומה, עם אריזה של בושם

in a book, in a die cut.

בספר, בתוך גומה חתוכה.

So I decided to close it down for one year.

אז החלטתי לסגור את המשרד לשנה אחת.

Also is the knowledge that

גם הידיעה

right now we spend about

שעכשיו אנחנו מבזבזים בערך

in the first 25 years of our lives learning,

25 מהשנים הראשונות לחיינו בלימודים.

then there is another 40 years

ואז יש עוד 40 שנה

that's really reserved for working.

ששמורות באמת לעבודה.

And then tacked on at the end of it

ואז, בסוף כל זה

are about 15 years for retirement.

יש בערך 15 שנה של פנסיה.

And I thought it might be helpful

וחשבתי שזה יכול לעזור

to basically cut off five of those retirement years

לחתוך חמש שנים מהפרישה

and intersperse them in between those working years.

ולפזר אותן בין שנות העבודה האלו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That's clearly enjoyable for myself.

שבברור מהנה בשבילי

But probably even more important is

אבל בטח יותר חשוב

that the work that comes out of these years

שהעבודה שיוצאת מהשנים האלו

flows back into the company

זורמת לחזרה לתוך החברה,

and into society at large,

ולכלל האוכלוסיה בגדול,

rather than just benefiting a grandchild or two.

במקום לנכד אחד או שניים.

There is a fellow TEDster who spoke two years ago,

מרצה TED אחר, שדיבר כאן לפני שנתיים

Jonathan Haidt,

ג'ונתן היידט

who defined his work into three different levels.

שהגדיר את עבודתו בשלוש רמות שונות.

And they rang very true for me.

והם מדורגים באופן שמתאים לי מאד.

I can see my work as a job. I do it for money.

אני יכול לראות את עבודתי כמשרה. אני עושה אותה בשביל כסף.

I likely already look forward to the weekend on Thursdays.

סביר להניח שאני כבר מצפה לסוף השבוע ביום חמישי.

And I probably will need a hobby as a leveling mechanism.

וכנראה שאצטרך תחביב, כגורם מאזן.

In a career I'm definitely more engaged.

בקריירה אני ללא ספק יותר מעורב.

But at the same time, there will be periods when I think

אבל במהלך הזמן יהיו תקופות בהן אחשוב

is all that really hard work really worth my while?

האם כל העבודה הקשה הזו באמת משתלמת?

While in the third one, in the calling,

ברמה השלישית, זו של הייעוד,

very much likely I would do it also

סביר מאד להניח שהייתי עושה את זה

if I wouldn't be financially compensated for it.

גם אם לא הייתי מקבל שכר.

I am not a religious person myself,

אינני אדם דתי,

but I did look for nature.

אבל כן חיפשתי בטבע.

I had spent my first sabbatical in New York City.

את שנת השבתון הראשונה שלי ביליתי בעיר ניו-יורק.

Looked for something different for the second one.

חיפשתי משהו שונה לשבתון השני.

Europe and the U.S. didn't really feel enticing

אירופה וארה"ב לא הרגישו מושכות כל-כך

because I knew them too well. So Asia it was.

מפני שהכרתי אותן טוב מדי. אז החלטתי על אסיה.

The most beautiful landscapes I had seen in Asia

הנופים היפים ביותר שראיתי באסיה

were Sri Lanka and Bali.

היו סרי לנקה ובאלי.

Sri Lanka still had the civil war going on, so Bali it was.

בסרי לנקה עוד נמשכה מלחמת אזרחים. אז נשארה באלי.

It's a wonderful, very craft-oriented society.

זוהי חברה נהדרת, מאד אמנותית.

I arrived there in September 2008,

הגעתי לשם בספטמבר 2008,

and pretty much started to work right away.

והתחלתי לעבוד כמעט מיד.

There is wonderful inspiration coming from the area itself.

יש השראה נהדרת שמגיעה מהאזור בעצמו.

However the first thing that I needed was

אך הדבר הראשון שהייתי צריך היה

mosquito repellent typography

טיפוגרפיה של דוחה יתושים

because they were definitely around heavily.

בגלל שהם באמת היו בכל מקום.

And then I needed some sort of way

ואז הייתי זקוק לאיזו דרך

to be able to get back to all the wild dogs

להחזיר לכל כלבי הפרא

that surround my house,

שהקיפו את הבית שלי,

and attacked me during my morning walks.

ותקפו אותי במהלך הליכות הבוקר שלי.

So we created this series of 99 portraits on tee shirts.

אז יצרנו סדרה של 99 פורטרטים על טי-שרטים.

Every single dog on one tee shirt.

לכל כלב היתה חולצה.

As a little retaliation

כתגובה קטנה

with a just ever so slightly menacing message

עם מסר קטנטן של זדון (כתוב:"כל-כך הרבה כלבים, כל-כך מעט מתכונים")

(Laughter)

(צחוק)

on the back of the shirt.

על גב החולצה.

(Laughter)

(צחוק)

Just before I left New York

בדיוק לפני שעזבתי את ניו יורק

I decided I could actually renovate my studio.

החלטתי שאשפץ את הסטודיו שלי.

And then just leave it all to them.

ואז להשאיר הכל להם.

And I don't have to do anything.

ואני לא צריך לעשות כלום.

So I looked for furniture.

אז חיפשתי רהיטים.

And it turned out that

התברר

all the furniture that I really liked,

שכל הרהיטים שממש אהבתי,

I couldn't afford.

לא יכולתי להרשות לעצמי.

And all the stuff I could afford, I didn't like.

כל מה שיכולתי להרשות לעצמי, לא אהבתי.

So one of the things that we pursued in Bali

אז אחד הדברים שחקרנו בבאלי

was pieces of furniture.

היו רהיטים.

This one, of course, still works with the wild dogs.

זה כמובן, גם נוצר בהשראת כלבי הפרא.

It's not quite finished yet.

זה עוד לא לגמרי מוכן.

And I think by the time this lamp came about,

ואני חושב שבשלב שהמנורה הזו נוצרה,

(Laughter)

(צחוק)

I had finally made peace with those dogs.

סוף סוף השלמתי עם הכלבים.

(Laughter)

(צחוק)

Then there is a coffee table. I also did a coffee table.

הנה שולחן קפה. עשיתי גם שולחן קפה.

It's called Be Here Now.

זה נקרא תהייה כאן עכשיו.

It includes 330 compasses.

והשולחן כולל 330 מצפנים.

And we had custom espresso cups made

והכנו כוסות אספרסו מיוחדות

that hide a magnet inside,

שהיה חבוי בהם מגנט,

and make those compasses go crazy,

כדי לגרום למצפנים האלו להשתגע,

always centering on them.

כשהכוס מתקרבת אליהם.

Then this is a fairly talkative, verbose kind of chair.

וזה כיסא דברן מדי.

I also started meditating for the first time in my life in Bali.

בבאלי גם התחלתי לעשות מדיטציה בפעם הראשונה בחיי.

And at the same time, I'm extremely aware

ובמקביל, אני מודע מאד

how boring it is to hear about other people's happinesses.

עד כמה זה משעמם לשמוע על האושר של אחרים.

So I will not really go too far into it.

אז אני לא אכביר במילים לגבי זה.

Many of you will know this TEDster,

רבים מכם מכירים את חבר TED הזה,

Danny Gilbert, whose book, actually,

דני גילברט, שהספר שלו, למעשה

I got it through the TED book club.

קיבלתי אותו דרך מועדון הספרים של TED.

I think it took me four years

אני חושב שלקח לי ארבע שנים

to finally read it, while on sabbatical.

עד שסוף סוף קראתי אותו, בשבתון.

And I was pleased to see

ושמחתי לראות

that he actually wrote the book while he was on sabbatical.

שהוא כתב את הספר בשנת השבתון שלו.

And I'll show you a couple of people

ואראה לכם מספר אנשים

that did well by pursuing sabbaticals.

שעשו טוב בכך שהם יצאו לשנת שבתון.

This is Ferran Adria. Many people think

זהו פראן אדריה. אנשים רבים חושבים

he is right now the best chef in the world

שכרגע הוא השף הטוב ביותר בעולם

with his restaurant north of Barcelona, El Bulli.

עם המסעדה שלו צפונית לברצלונה, אל-בולי.

His restaurant is open seven months every year.

המסעדה שלו פתוחה שבעה חודשים בשנה.

He closes it down for five months

הוא סוגר אותה במשך חמישה חודשים

to experiment with a full kitchen staff.

כדי להתנסות עם כל צוות המטבח.

His latest numbers are fairly impressive.

הנתונים האחרונים שלו מאד מרשימים.

He can seat, throughout the year,

הוא יכול להכיל במסעדה, במשך השנה

he can seat 8,000 people.

8,000 אנשים.

And he has 2.2 million requests for reservations.

ויש לו 2.2 מיליון בקשות להזמנות.

If I look at my cycle, seven years, one year sabbatical,

אם אני מסתכל על המחזור שלי, שבע שנים, שנת שבתון אחת,

it's 12.5 percent of my time.

זה 12.5 מהזמן שלי.

And if I look at companies that are actually more successful than mine,

אם אני מסתכל על חברות מצליחות יותר משלי,

3M since the 1930s

3M, מאז שנות ה30

is giving all their engineers

נותנת לכל המהנסדים שלה

15 percent to pursue whatever they want.

15 אחוז לחקור מה שהם רוצים.

There is some good successes.

יש כמה הצלחות טובות.

Scotch tape came out of this program,

סלו-טייפ הגיע מתוך התכנית הזו,

as well as Art Fry developed

וגם ארט פריי פיתח

sticky notes from during his personal time for 3M.

את דפי הממו הדביקים בזמנו החופשי ב3M.

Google, of course, very famously

גוגל, כמובן, מאד מפורסמים בכך

gives 20 percent for their software engineers

שהם נותנים למהנדסי התכנה שלהם 20 אחוז

to pursue their own personal projects.

להתנסות עם פרויקטים אישיים שלהם.

Anybody in here has actually ever conducted a sabbatical?

מישהו פה באמת יצא לשנת שבתון?

That's about five percent of everybody.

זה בערך חמישה אחוז.

So I'm not sure if you saw your neighbor putting their hand up.

אז אני לא בטוח אם ראיתם את אלו שיושבים לצדכם מרימים יד.

Talk to them about if it was successful or not.

תדברו איתם, תשאלו אם זה היה מוצלח או לא.

I've found that

אני מצאתי

finding out about what I'm going to like in the future,

גיליתי שכדי להבין מה ימצא חן בעיניי בעתיד

my very best way is to talk to people

הדרך הטובה ביותר מבחינתי היא לדבר עם אנשים

who have actually done it

שעשו את זה

much better than myself envisioning it.

הרבה יותר טוב מלדמיין את זה בעצמי.

When I had the idea of doing one,

כשעלה הרעיון לצאת לשבתון,

the process was I made the decision and I put it into my daily planner book.

התהליך היה שהחלטתי על זה ושמתי את זה ביומן.

And then I told as many, many people as I possibly could about it

ואז סיפרתי לכמה שיותר אנשים על זה

so that there was no way that I could chicken out later on.

ככה שלא היה סיכוי שאני אשתפן מאוחר יותר.

(Laughter)

(צחוק)

In the beginning, on the first sabbatical,

בהתחלה, בשנת השבתון הראשונה,

it was rather disastrous.

זה היה די אסוני.

I had thought that I should do this without any plan,

חשבתי שכדאי שאעשה את זה בלי שום תוכנית

that this vacuum of time somehow would

שהוואקום הזה בזמן איכשהו

be wonderful and enticing

יהיה נהדר ומפתה

for idea generation. It was not.

ליצירת רעיונות חדשים. זה לא היה.

I just, without a plan, I just reacted

אני פשוט, בלי תוכנית, רק הגבתי

to little requests, not work requests,

לבקשות קטנות, לא בקשות לעבודה

those I all said no to, but other little requests.

לאלו אמרתי לא, אבל לבקשות אחרות קטנות הגבתי.

Sending mail to Japanese design magazines and things like that.

שלחתי מכתב למגזיני עיצוב יפניים ודברים כאלה.

So I became my own intern.

אז הפכתי למתמחה של עצמי.

(Laughter)

(צחוק)

And I very quickly

ומהר מאד

made a list of the things I was interested in,

עשיתי רשימה של דברים שמעניינים אותי,

put them in a hierarchy, divided them into chunks of time

מיקמתי אותם בסדר היררכי, חילקתי אותם לטווחי זמן

and then made a plan, very much like in grade school.

ועשיתי תכנית, ממש כמו מערכת בבית הספר היסודי.

What does it say here? Monday, 8 to 9: story writing;

מה כתוב כאן? יום שני משמונה עד תשע: כתיבת סיפורים.

9 to 10: future thinking.

תשע עד עשר: מחשבה עתידית.

Was not very successful. And so on and so forth.

לא היה כל-כך מוצלח. וכך הלאה וכך הלאה.

And that actually, specifically as a starting point

וזה בעצם, כנקודת התחלה

of the first sabbatical, worked really well for me.

לשנת השבתון הראשונה, עבד ממש טוב בשבילי.

What came out of it?

מה יצא מזה.

I really got close to design again.

התקרבתי מאד לעיצוב מחדש.

I had fun.

נהניתי.

Financially, seen over the long term, it was actually successful.

מבחינה כלכלית, מפרספקטיבה של זמן, זה היה באמת מוצלח.

Because of the improved quality, we could ask for higher prices.

בגלל האיכות הטובה יותר, יכולנו לדרוש מחירים גבוהים יותר.

And probably most importantly,

והכי חשוב כנראה,

basically everything we've done

כל דבר שעשינו

in the seven years following the first sabbatical

בשבע השנים אחרי שנת השבתון הראשונה

came out of thinking of that one single year.

הגיע מהחשיבה של אותה שנה.

And I'll show you a couple of projects

ואני אראה לכם מספר פרויקטים

that came out of the seven years following that sabbatical.

שהגיעו במהלך שבע השנים שאחרי השבתון.

One of the strands of thinking I was involved in was

אחד מזרמי החשיבה שהתעסקתי איתם

that sameness is so incredibly overrated.

הוא שזהות היא מוערכת יתר על המידה.

This whole idea that everything needs to be exactly the same

הרעיון שצריך שהכל יהיה כל-כך דומה

works for a very very few strand of companies,

פועל עבור חלק מאד קטן מהחברות,

and not for everybody else.

ולא עבור כל השאר.

We were asked to design an identity for Casa da Musica,

התבקשנו לייצר זהות עבור קאסה דה מוסיקה

the Rem Koolhaas-built music center

מרכז המוסיקה שבנה רם קולהאס

in Porto, in Portugal.

בפורטו שבפורטוגל

And even though I desired to do an identity

ולמרות שרציתי ליצור זהות

that doesn't use the architecture,

שאינה משתמשת בארכיטקטורה,

I failed at that.

נכשלתי בכך.

And mostly also because I realized

ובעיקר כי הבנתי

out of a Rem Koolhaas presentation to the city of Porto, where

מתוך הצגה של רם קולהאס לעיר פורטו

he talked about a conglomeration of various layers of meaning.

שבה הוא דיבר על צבירה של שכבות שונות של משמעות.

Which I understood after I

שהבנתי אחרי

translated it from architecture speech

שתרגמתי את זה משפת ארכיטקטורה

in to regular English,

לאנגלית רגילה,

basically as logo making.

כיצירת לוגו.

And I understood that the building itself was a logo.

והבנתי שהבניין בעצמו הוא לוגו.

So then it became quite easy.

אז זה הפך להיות פשוט למדי.

We put a mask on it,

שמנו עליו מסכה,

looked at it deep down in the ground,

הסתכלנו עליו עמוק בתוך האדמה,

checked it out from all sides,

בחנו אותו מכל הכיוונים,

west, north, south, east,

מערב, צפון, דרום, מזרח,

top and bottom.

למעלה ולמטה.

Colored them in a very particular way

צבענו אותם בצורה מאד מסוימת

by having a friend of mine write a piece of software,

בכך שביקשתי מחבר לכתוב תוכנה,

the Casa da Musica Logo Generator.

מחולל הלוגואים של הקאסה דה מוסיקה.

That's connected to a scanner.

שמחובר לסורק.

You put any image in there, like that Beethoven image.

שמים של כל דמות, כמו זו של בטהובן.

And the software, in a second,

והתוכנה, תוך שנייה,

will give you the Casa da Musica Beethoven logo.

מפיקה עבורך לוגו בטהובן של קאסה דה מוסיקה.

Which, when you actually have to design a Beethoven poster,

כשלמעשה, כשעליך לעצב פוסטר של בטהובן,

comes in handy, because the visual information of the logo

זה שימושי בגלל שהמידע הויזואלי של הלוגו

and the actual poster is exactly the same.

והפוסטר הם זהים לחלוטין.

So it will always fit together, conceptually, of course.

אז זה תמיד מתאים מבחינה קונספטואלית, כמובן.

If Zappa's music is performed, it gets its own logo.

אם המוזיקה של זאפה מבוצעת, יש לה לוגו משלה.

Or Philip Glass or Lou Reed or the Chemical Brothers,

או פיליפ גלאס, לו ריד או הקמיקל ברודרס

who all performed there, get their own

שהופיעו שם כולם, יש להם

Casa da Musica logo.

לוגו של הקאסה דה מוסיקה.

It works the same internally with the president or the musical director,

וזה עובד גם כלפי פנים עם הנשיא או המנהלת המוזיקלית,

whose Casa da Musica portraits wind up on their business cards.

שפורטרט הקאסה דה מוסיקה שלהם מגיע אל כרטיס הביקור.

There is a full-blown orchestra

יש תזמורת מלאה

living inside the building.

שחיה בתוך הבניין.

It has a more transparent identity.

יש לה זהות יותר שקופה.

The truck they go on tour with.

המשאית איתה הם יוצאים למסע הופעות.

Or there's a smaller contemporary orchestra,

או תזמורת קטנה יותר ומודרנית

12 people that remixes its own title.

12 אנשים שהלוגו עושה רימיקס לשם שלהם.

And one of the handy things that came about

אחד הדברים השימושיים שיצא מזה

was that you could take the logo type

הוא שאפשר לקחת את סוג הלוגו

and create advertising out of it.

וליצור ממנו פרסום.

Like this Donna Toney poster,

כמו הפוסטר הזה לדונה טוני,

or Chopin, or Mozart,

שופן, או מוצרט,

or La Monte Young.

או לה מונטי יונג.

You can take the shape and make typography out of it.

אפשר לקחת את הצורה וליצור טיפוגרפיה ממנה.

You can grow it underneath the skin.

אפשר לגדל אותה מתחת לעור.

You can have a poster for a family event in front of the house,

אפשר ליצור פוסטר לאירוע משפחתי מול הבית,

or a rave underneath the house

או להשתולל מתחת לבית,

or a weekly program,

או תוכניה שבועית

as well as educational services.

וגם מוצרים חינוכיים.

Second insight. So far, until that point I had

תובנה שניה. עד כה, עד אותה נקודה

been mostly involved

הייתי מעורב בעיקר

or used the language of design

או השתמשתי בשפת העיצוב

for promotional purposes,

למטרות של קידום,

which was fine with me.

מה שהיה בסדר מבחינתי.

On one hand I have nothing against selling.

מצד אחד אין לי כלום נגד מכירות.

My parents are both salespeople.

שני הורי הם אנשי מכירות.

But I did feel that

אבל הרגשתי

I spent so much time learning this language,

שהשקעתי כל-כך הרבה זמן בלמידת השפה הזו,

why do I only promote with it?

למה אני משתמש בה רק לקידום מכירות?

There must be something else.

חייב להיות עוד משהו.

And the whole series of work came out of it.

וסדרה שלמה של יצירה יצאה מתוך כך.

Some of you might have seen it.

חלקכם אולי ראיתם אותה.

I showed some of it

הראיתי חלק מזה

at earlier TEDs before,

בכנסים של TED בעבר,

under the title "Things I've Learned in My Life So Far."

תחת הכותרת "דברים שלמדתי בחיי עד כה".

I'll just show two now.

אראה שניים עכשיו.

This is a whole wall of bananas

זה קיר שלם של בננות

at different ripenesses

בדרגות בשלות שונות

on the opening day in this gallery in New York.

ביום הפתיחה של הגלריה הזו בניו יורק.

It says, "Self-confidence produces fine results."

כתוב "ביטחון עצמי מניב תוצאות טובות".

This is after a week.

זה אחרי שבוע.

After two weeks,

אחרי שבועיים.

three weeks, four weeks, five weeks.

שלושה, ארבעה, חמישה שבועות.

And you see the self confidence almost comes back,

ותראו שהביטחון העצמי כמעט חוזר,

but not quite.

אבל לא ממש.

These are some pictures visitors sent to me.

אלו כמה תמונות שמבקרים שלחו לי (על השקית: "בננה ריפבליק")

(Laughter)

(צחוק)

And then the city of Amsterdam

ומכאן לעיר אמסטרדם

gave us a plaza and asked us to do something.

שנתנה לנו כיכר ובקשה מאיתנו לעשות משהו.

We used the stone plates as a grid

השתמשנו במרצפות האבן בתור רשת

for our little piece.

ליצירה הקטנה שלנו.

We got 250,000 coins from the central bank,

קיבלנו 250 אלף מטבעות מהבנק המרכזי,

at different darknesses.

בדרגות כהות שונות.

So we got brand new ones, shiny ones,

היו לנו חדשות, מבריקות,

medium ones, and very old, dark ones.

בינוניות, וישנות מאד, שהיו כהות.

And with the help of 100 volunteers, over a week,

עם עזרתם של 100 מתנדבים, במהלך שבוע,

created this fairly floral typography

יצרנו את הטיפוגרפיה הפרחונית הזו

that spelled, "Obsessions make my life worse

שכתוב בה "אובססיות הופכות את חיי לרעים יותר

and my work better."

ואת עבודתי לטובה יותר".

And the idea of course was to

הרעיון היה כמובן

make the type so precious

ליצור כתובת שתהיה כל-כך יקרה

that as an audience

שכקהל

you would be in between,

תהיה לך התלבטות בין

"Should I really take as much money as I can?

"כדאי שאקח כמה כסף שאני יכול?

Or should I leave the piece intact as it is right now?"

או שאשאיר את היצירה שלמה?

While we built all this up

בזמן שיצרנו את זה

during that week, with the 100 volunteers,

במהלך השבוע, עם מאת המתנדבים,

a good number of the neighbors surrounding the plaza

הרבה מהשכנים הקיפו את הכיכר

got very close to it and quite loved it.

התקרבו מאד ואהבו את זה.

So when it was finally done,

כשזה היה גמור בסוף,

and in the first night

ובלילה הראשון

a guy came with big plastic bags

מישהו בא עם שקיות פלסטיק גדולות

and scooped up as many coins as he could possibly carry,

ולקח את כל מה שהיה מסוגל לסחוב,

one of the neighbors called the police.

אחד מהשכנים קרא למשטרה

And the Amsterdam police

ומשטרת אמסטרדם

in all their wisdom,

בחכמתם הרבה,

came, saw,

הגיעו, התסכלו,

and they wanted to protect the artwork.

ורצו להגן על יצירת האמנות.

And they swept it all up and put it into custody

והם אספו את הכל ושמו למשמורת

at police headquarters.

במטה המשטרה.

(Laughter)

(צחוק)

I think you see, you see them sweeping. You see them sweeping right here.

אז אתם רואים אותם מטאטאים. אפשר לראות את זה כאן.

That's the police, getting rid of it all.

זאת המשטרה, שמסלקת את הכל.

So after eight hours

אז אחרי שמונה שעות

that's pretty much all that was left

זה כל מה שנשאר

of the whole thing.

מהיצירה כולה.

(Laughter)

(צחוק)

We are also working on the start of a bigger project in Bali.

התחלנו לעבוד על פרויקט גדול בבאלי.

It's a movie about happiness.

זהו סרט על אושר.

And here we asked some nearby pigs

כאן ביקשנו מכמה חזירים מקומיים

to do the titles for us.

לעשות עבורנו את הכתוביות.

They weren't quite slick enough.

הם לא היו מספיק טובים.

So we asked the goose to do it again,

אז ביקשנו מהאווזה לעשות את זה שוב,

and hoped she would do somehow,

וקיווינו שהיא איכשהו

a more elegant or pretty job.

תעשה עבודה אלגנטית או יפה יותר.

And I think she overdid it.

אבל אני חושב שהיא הגזימה.

Just a bit too ornamental.

קצת יותר מדי מקושט.

And my studio is very close to the monkey forest.

הסטודיו שלי מאד קרוב ליער הקופים.

And the monkeys in that monkey forest

והקופים ביער הזה,

looked, actually, fairly happy.

נראים די מאושרים למען האמת.

So we asked those guys to do it again.

אז בקשנו מהם לעשות את זה שוב.

They did a fine job, but had

הם עשו עבודה טובה, אבל היו להם

a couple of readability problems.

בעיות עם קריאת הכתב.

So of course whatever you don't really do yourself

אז כמובן, מה שאתה לא עושה בעצמך

doesn't really get done properly.

לא נעשה כמו שצריך.

That film we'll be working on for the next two years.

זה סרט שאנחנו נעבוד עליו במשך השנתיים הקרובות.

So it's going to be a while.

אז זה יקח עוד קצת זמן.

And of course you might think that

וכמובן אפשר לחשוב

doing a film on happiness

שלעשות סרט על אושר

might not really be worthwhile.

זה לא ממש שווה את זה,

Then you can of course always

כי אפשר תמיד

go and see this guy.

ללכת לראות את הבחור הזה.

Video: (Laughter)

וידאו: (צחוק)

And I'm happy I'm alive.

ואני שמח שאני חי.

I'm happy I'm alive. I'm happy I'm alive.

אני שמח שאני חי. אני שמח שאני חי.

Stefan Sagmeister: Thank you.

סטפן סגמייסטר: תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)