Taiye Selasi: Don't ask where I'm from, ask where I'm a local | TED

מתרגם: Niva Kaspi מבקר: Ido Dekkers

Last year, I went on my first book tour.

בשנה שעברה, יצאתי למסע לקידום הספר הראשון שלי.

In 13 months, I flew to 14 countries

במשך 13 חודשים, טסתי ל14 מדינות

and gave some hundred talks.

והעברתי כמאה הרצאות.

Every talk in every country

כל הרצאה בכל מדינה

began with an introduction,

התחילה בהקדמה,

and every introduction began, alas, with a lie:

וכל הקדמה התחילה, לדאבוני, בשקר:

"Taiye Selasi comes from Ghana and Nigeria,"

"טייה סלאסי שהגיעה מגאנה וניגריה"

or "Taiye Selasi comes from England and the States."

או "טייה סלאסי שהגיעה מאנגליה וארה"ב".

Whenever I heard this opening sentence,

בכל מקום שבו שמעתי את משפט הפתיחה הזה,

no matter the country that concluded it --

לא משנה המדינה שסיכמה אותו -

England, America, Ghana, Nigeria --

אנגליה, אמריקה, גאנה או ניגריה -

I thought, "But that's not true."

חשבתי "אבל זה לא נכון".

Yes, I was born in England and grew up in the United States.

נכון, נולדתי באנגליה וגדלתי בארה"ב.

My mum, born in England, and raised in Nigeria,

אמי נולדה באנגליה וגדלה בניגריה,

currently lives in Ghana.

כיום חיה בגאנה.

My father was born in Gold Coast, a British colony,

אבי נולד בחוף הזהב, קולוניה בריטית,

raised in Ghana,

גדל בגאנה,

and has lived for over 30 years in the Kingdom of Saudi Arabia.

וחי במשך 30 שנה בממלכת ערב הסעודית.

For this reason, my introducers also called me "multinational."

מסיבה זו, מי שהציג אותי קרא לי גם "רב-לאומית".

"But Nike is multinational," I thought,

"אבל נייקי היא רב-לאומית" חשבתי,

"I'm a human being."

"אני בן אדם".

Then, one fine day, mid-tour,

לכן, ביום בהיר אחד, באמצע הסבב,

I went to Louisiana, a museum in Denmark

הלכתי ללואיזיאנה, מוזיאון בדנמרק

where I shared the stage with the writer Colum McCann.

שבו חלקתי את הרעיון עם הסופר קולום מק'כאן.

We were discussing the role of locality in writing,

שוחחנו על התפקיד של מקומיות בכתיבה,

when suddenly it hit me.

ולפתע זה הכה בי.

I'm not multinational.

אני לא רב-לאומית.

I'm not a national at all.

אני לא לאומית כלל.

How could I come from a nation?

איך יכולתי לבוא מאומה?

How can a human being come from a concept?

איך בן אדם יכול להיות צאצא של תפיסה?

It's a question that had been bothering me for going on two decades.

זו שאלה שמטרידה אותי במשך שני עשורים.

From newspapers, textbooks, conversations,

מעיתונים, ספרי לימוד, שיחות,

I had learned to speak of countries

אני למדתי לדבר על מדינות

as if they were eternal, singular, naturally occurring things,

כאילו הם נצחיות, יחידתיות, נוצרות בטבע,

but I wondered:

אבל תהיתי :

to say that I came from a country

להגיד שבאתי ממדינה מסוימת

suggested that the country was an absolute,

אומר שהמדינה היא משהו מוחלט,

some fixed point in place in time,

נקודה קבועה במקום וזמן,

a constant thing, but was it?

משהו יציב, אבל האם זה כך?

In my lifetime, countries had disappeared -- Czechoslovakia;

במשך חיי, מדינות נעלמו - צ'כוסלובקיה.

appeared -- Timor-Leste; failed -- Somalia.

הופיעו - מזרח טימור. נכשלו - סומליה.

My parents came from countries that didn't exist when they were born.

הוריי הגיעו ממדינות שלא היו קיימות כשהם נולדו.

To me, a country -- this thing that could be born, die, expand, contract --

עבורי, מדינה - הדבר הזה שיכול להיוולד, למות, להתרחב, להתכווץ -

hardly seemed the basis for understanding a human being.

בקושי נראה הבסיס להבנת בן אדם.

And so it came as a huge relief to discover the sovereign state.

אז רווח לי מאד לגלות את המדינה הריבונית.

What we call countries are actually

למה שאנו קוראים מדינות הן בעצם

various expressions of sovereign statehood,

ביטויים שונים לריבונות מדינית,

an idea that came into fashion only 400 years ago.

רעיון שנהיה אופנתי לפני רק 400 שנה.

When I learned this, beginning my masters degree in international relations,

כשלמדתי זאת, בתחילת לימודי התואר השני ביחסים בינלאומיים,

I felt a sort of surge of relief.

הרגשתי מין גל של הקלה.

It was as I had suspected.

זה היה כפי שחשדתי.

History was real, cultures were real,

היסטוריה היתה אמיתית, תרבויות היו אמיתיות,

but countries were invented.

אבל מדינות הומצאו.

For the next 10 years, I sought to re- or un-define myself,

במשך 10 השנים הבאות, ניסיתי להגדיר את עצמי מחדש, או להסיר הגדרות

my world, my work, my experience,

עבודתי, עולמי, נסיוני,

beyond the logic of the state.

מעבר להגיון של המדינה.

In 2005, I wrote an essay, "What is an Afropolitan,"

בשנת 2005 כתבתי מאמר, "מה זה אפרופוליטאן,"

sketching out an identity that privileged culture over country.

ושרטטתי זהות שמעדיפה תרבות על מדינה.

It was thrilling how many people could relate to my experience,

זה היה מרגש כמה אנשים הזדהו עם הנסיון שלי,

and instructional how many others didn't buy my sense of self.

ומלמד כמה אחרים לא קנו את רעיון העצמי שלי.

"How can Selasi claim to come from Ghana," one such critic asked,

"אייך סלאסי מצהירה שהיא באה מגאנה," שאלה אחת מהמבקרות ,

"when she's never known the indignities

"בשעה שהיא לעולם לא הרגישה את ההשפלות

of traveling abroad on a Ghanian passport?"

של נסיעות לחו"ל עם דרכון מגאנה?"

Now, if I'm honest,

עכשיו, אם להיות כנה,

I knew just what she meant.

ידעתי בדיוק למה היא התכוונה.

I've got a friend named Layla who was born and raised in Ghana.

יש לי ידידה בשם ליילה שנולדה וגדלה בגאנה.

Her parents are third-generation Ghanians of Lebanese descent.

הוריה הם דור שלישי של גאנאים ממוצא לבנוני.

Layla, who speaks fluent Twi, knows Accra like the back of her hand,

ליילה, שמדברת טווי שותפת, מכירה את אקרה כמו את כף ידה,

but when we first met years ago, I thought, "She's not from Ghana."

אבל כשנפגשנו לפני שנים, חשבתי, "היא לא מגאנה."

In my mind, she came from Lebanon,

במוחי, היא באה מלבנון,

despite the patent fact that all her formative experience

למרות העובדה שכל הנסיון הבונה שלה

took place in suburban Accra.

היה בפרברי אקרה.

I, like my critics,

אני, כמו מבקרי,

was imagining some Ghana where all Ghanaians had brown skin

דמיינתי מין גאנה שבה כל הגאנאים היו שחומי עור

or none held U.K. passports.

או שלא היה לאיש מהם דרכון בריטי.

I'd fallen into the limiting trap

אני נפלתי לאותה מלכודת מגבילה

that the language of coming from countries sets --

שהשפה שבאה מארצות מתקינה --

the privileging of a fiction, the singular country,

הפריוולגיה הפיקטיבית של ארץ יחידה,

over reality: human experience.

לעומת המציאות: נסיון אנושי.

Speaking with Colum McCann that day, the penny finally dropped.

כשדיברתי עם קולום מק'קאן באותו יום, נפל האסימון סוף סוף.

"All experience is local," he said.

"כל נסיון הוא מקומי," הוא אמר.

"All identity is experience," I thought.

"כל זהות היא נסיון," חשבתי.

"I'm not a national," I proclaimed onstage.

"אני לא לאומית," הכרזתי על הבמה.

"I'm a local. I'm multi-local."

"אני מקומית. אני רב-מקומית."

See, "Taiye Selasi comes from the United States," isn't the truth.

אתם מבינים, "טייה סלאסי באה מארצות הברית," זה לא האמת.

I have no relationship with the United States,

אין לי יחסים עם ארצות הברית,

all 50 of them, not really.

כל חמישים המדינות, לא באמת.

My relationship is with Brookline, the town where I grew up;

היחסים שלי הם עם ברוקליין, העיר בה גדלתי,

with New York City, where I started work;

עם ניו יורק, בה התחלתי לעבוד,

with Lawrenceville, where I spend Thanksgiving.

עם לורנסוויל, בה אני חוגגת את חג ההודייה.

What makes America home for me is not my passport or accent,

מה שעושה את אמריקה לבית בשבילי זה לא הדרכון או המבטא שלי,

but these very particular experiences

אלא הנסיונות המסויימים האלו

and the places they occur.

והמקומות בהם הם קורים.

Despite my pride in Ewe culture,

למרות גאוותי בתרבות ה איו,

the Black Stars, and my love of Ghanaian food,

בכוכבים השחורים ובחיבתי לאוכל גאנאי,

I've never had a relationship with the Republic of Ghana, writ large.

מעולם לא היו לי יחסים עם הרפובליקה של גאנה,

My relationship is with Accra, where my mother lives,

היחסים שלי הם עם אקרה, שם חייה אמי,

where I go each year,

לשם אני נוסעת כל שנה,

with the little garden in Dzorwulu where my father and I talk for hours.

עם הגינה הקטנה בדזורוולו בה אבי ואני מדברים שעות.

These are the places that shape my experience.

אלו המקומות שמעצבים את החוויות שלי.

My experience is where I'm from.

חוויות הן מאיפה שאני באה.

What if we asked, instead of "Where are you from?" --

מה אם נשאל במקום "מאיפה את?" --

"Where are you a local?"

"איפה את מקומית?"

This would tell us so much more about who and how similar we are.

זה יגיד לנו כל כך הרבה יותר על מי אנו וכמה דומים אנחנו.

Tell me you're from France, and I see what, a set of clichés?

תאמר לי שאתה מצרפת, ואני רואה, מה, סדרת קלישאות?

Adichie's dangerous single story, the myth of the nation of France?

הסיפור המסוכן של אדיצ'י, המיתולוגיה של האומה הצרפתית?

Tell me you're a local of Fez and Paris,

תאמר לי שאתה מקומי לפז ולפריס,

better yet, Goutte d'Or, and I see a set of experiences.

או, יותר טוב,Goutte d'Or, ואני רואה סדרת חוויות.

Our experience is where we're from.

החוויות שלנו הן המקור שלנו.

So, where are you a local?

אז, איפה אתם מקומיים?

I propose a three-step test.

אני מציעה מבחן של שלושה צעדים.

I call these the three "R’s": rituals, relationships, restrictions.

טקסים, יחסים, מגבלות.

First, think of your daily rituals, whatever they may be:

קודם כל, תחשבו על הטקסים היום יומיים שלכם, באשר הם:

making your coffee, driving to work,

מכינים קפה, נוהגים לעבודה,

harvesting your crops, saying your prayers.

קוצרים את היבול, אומרים תפילה.

What kind of rituals are these?

איזה מין טקסים אלו?

Where do they occur?

היכן הם מתקיימים?

In what city or cities in the world do shopkeepers know your face?

באילו ערים בעולם מזהים אתכם המוכרים בחנויות?

As a child, I carried out fairly standard suburban rituals in Boston,

כילדה, היו לי טקסי פרברים סטנדרטים בבוסטון,

with adjustments made for the rituals my mother brought from London and Lagos.

עם שינויים לצורך הטקסים שאמי הביאה מלונדון ולאגוס.

We took off our shoes in the house,

חלצנו נעליים בבית,

we were unfailingly polite with our elders,

הינו מנומסים ללא דופי עם המבוגרים,

we ate slow-cooked, spicy food.

אכלנו אוכל חריף שבושל לאט.

In snowy North America, ours were rituals of the global South.

בצפון אמריקה המושלגת, הטקסים שלנו היו של דרום כדור הארץ.

The first time I went to Delhi or to southern parts of Italy,

בפעם הראשונה שנסעתי לדלהי או לחלקיה הדרומים של איטליה,

I was shocked by how at home I felt.

היתי בשוק מאיך שהרגשתי בבית.

The rituals were familiar.

הטקסים היו דומים.

"R" number one, rituals.

אז טקסים זה מספר אחת.

Now, think of your relationships, of the people who shape your days.

עכשיו חישבו על היחסים שלכם, על האנשים שמעצבים את ימיכם.

To whom do you speak at least once a week,

עם מי אתם מדברים לפחות פעם בשבוע,

be it face to face or on FaceTime?

פנים אל פנים או בפייס טיים?

Be reasonable in your assessment;

היו מציאותיים בהערכה שלכם,

I'm not talking about your Facebook friends.

אני לא מדברת על חברים של פייס בוק.

I'm speaking of the people who shape your weekly emotional experience.

אני מדברת על האנשים שמעצבים את החוויה הרגשית השבועית שלכם.

My mother in Accra, my twin sister in Boston,

אמי באקרה, אחותי התאומה בבוסטון,

my best friends in New York:

החברים הטובים ביותר בניו יורק:

these relationships are home for me.

היחסים האלו הם בית בשבילי.

"R" number two, relationships.

מספר שתיים: יחסים.

We're local where we carry out our rituals and relationships,

אנו מקומיים היכן שאנו מפתחים טקסים ויחסים,

but how we experience our locality

אבל נסיון המקומיות שלנו

depends in part on our restrictions.

תלוי בחלקו במגבלות שלנו.

By restrictions, I mean, where are you able to live?

במגבלות אני מתכוונת, איפה אתם יכולים לגור?

What passport do you hold?

באיזה דרכון אתם מחזיקים?

Are you restricted by, say, racism, from feeling fully at home where you live?

האם, למשל, גזענות מגבילה את היכולת שלכם לחוש בבית איפה שאתם גרים?

By civil war, dysfunctional governance, economic inflation,

אתם מוגבלים בגלל מלחמת אזרחים, ממשלה תת-תיפקודית, אינפלציה כלכלית,

from living in the locality where you had your rituals as a child?

מיכולתכם לגור במקום בו קיימתם טקסים כילדים?

This is the least sexy of the R’s,

זהו האלמנט הכי פחות סקסי מהשלושה,

less lyric than rituals and relationships,

פחות לירי מטקסים ויחסים,

but the question takes us past "Where are you now?"

אבל השאלה מובילה אותנו מעבר ל"איפה אתם עכשיו?"

to "Why aren't you there, and why?"

אל "למה אתם לא שם?"

Rituals, relationships, restrictions.

טקסים, יחסים, מגבלות.

Take a piece of paper

קחו פיסת ניר

and put those three words on top of three columns,

ורשמו את שלושת המילים האלו בראש שלושה טורים,

then try to fill those columns as honestly as you can.

ואז נסו למלא את הטרים האלו בכנות.

A very different picture of your life in local context,

תמונה מאד שונה של חייכם בהקשר מקומי,

of your identity as a set of experiences,

של הזהות שלכם כסדרת חוויות,

may emerge.

תתהווה.

So let's try it.

אז בואו ננסה.

I have a friend named Olu.

יש לי חבר בשם אולו.

He's 35 years old.

הוא בן 35.

His parents, born in Nigeria, came to Germany on scholarships.

הוריו נולדו בניגריה והגיעו לגרמניה על מלגות.

Olu was born in Nuremberg and lived there until age 10.

אולו נולד בנירנברג וחי שם עד גיל 10.

When his family moved to Lagos, he studied in London,

כשמשפחתו עברה ללאגוס, הוא למד בלונדון,

then came to Berlin.

ואז הגיע לברלין.

He loves going to Nigeria --

הוא אוהב לנסוע לניגריה--

the weather, the food, the friends --

מזג האוויר, האוכל, החברים --

but hates the political corruption there.

אבל הוא שונא את השחיתות הפוליטית שם.

Where is Olu from?

מאיפה אולו?

I have another friend named Udo.

יש לי עוד חבר שקוראים לו אודו.

He's also 35 years old.

הוא גם בן 35.

Udo was born in Córdoba, in northwest Argentina,

הוא נולד בקורדובה, בצפון מערב ארגנטינה,

where his grandparents migrated from Germany, what is now Poland,

לשם היגרו הסבא והסבתא שלו מגרמניה, מה שעכשיו פולין,

after the war.

אחרי המלחמה.

Udo studied in Buenos Aires, and nine years ago came to Berlin.

אודו למד בבואנוס איירס, ולפני תשע שנים הגיע לברלין.

He loves going to Argentina -- the weather, the food, the friends --

הוא אוהב לנסוע לארגנטינה -- מזג האוויר, האוכל, החברים--

but hates the economic corruption there.

אבל הוא שונא את השחיתות הכלכלית שם.

Where is Udo from?

מהייכן אודו?

With his blonde hair and blue eyes, Udo could pass for German,

עם שיער בלונדיני ועניים כחולות, אודו יכול להראות גרמני,

but holds an Argentinian passport, so needs a visa to live in Berlin.

אבל הוא מחזיק בדרכון ארגנטינאי, אז הוא צריך ויזה כדי לגור בברלין.

That Udo is from Argentina has largely to do with history.

העובדה שאודו מארגנטינה היא בעיקר שייכת להיסטוריה.

That he's a local of Buenos Aires and Berlin,

זה שהוא מקומי בבואנוס איירס ובברליו,

that has to do with life.

זה שייך לחיים.

Olu, who looks Nigerian, needs a visa to visit Nigeria.

אולו, שנראה ניגרי, צריך ויזה כדי לבקר בניגריה.

He speaks Yoruba with an English accent,

הוא מדבר יורובה במבטא אנגלי,

and English with a German one.

ואנגלית במבטא גרמני.

To claim that he's "not really Nigerian," though,

לאמר שהוא "לא באמת ניגרי",

denies his experience in Lagos,

מכחיש את נסיונו בלאגוס,

the rituals he practiced growing up,

את הטקסים אותם קיים כשגדל,

his relationship with family and friends.

היחסים עם משפחתו ועם חברים.

Meanwhile, though Lagos is undoubtedly one of his homes,

אמנם לאגוס היא ללא ספק אחד הבתים שלו,

Olu always feels restricted there,

אולו תמיד מרגיש מוגבל שם,

not least by the fact that he's gay.

בעיקר בגלל העובדה שהוא הומוסקסואל.

Both he and Udo are restricted by the political conditions

גם הוא וגם אודו מוגבלים בגלל התנאים הפוליטים

of their parents' countries,

שבארצות הוריהם,

from living where some of their most meaningful rituals

ממגורים במקום בו רוב הטקסים המשמעותיים שלהם

and relationships occur.

והיחסים שלהם מתקיימים.

To say Olu is from Nigeria and Udo is from Argentina

לאמר שאולו הוא מניגריה ואודו מארגנטינה

distracts from their common experience.

מסיח את הדעת מהנסיון המשותף להם.

Their rituals, their relationships, and their restrictions are the same.

הטקסים שלהם, היחסים שלהם, והמגבלות שלהם זהים.

Of course, when we ask, "Where are you from?"

כמובן שכשאנו שואלים, "מאיפה אתה?"

we're using a kind of shorthand.

אנו משתמשים במין קצרנות.

It's quicker to say "Nigeria" than "Lagos and Berlin,"

מהר יותר לומר "ניגריה" מאשר "לאגוס וברלין,"

and as with Google Maps, we can always zoom in closer,

וכמו בגוגל מפות, אנו יכולים להתאפס יותר קרוב,

from country to city to neighborhood.

מארץ לעיר לשכונה.

But that's not quite the point.

אבל זו לא הנקודה.

The difference between "Where are you from?"

ההבדל בין "מאיפה אתה?"

and "Where are you a local?"

ובין "איפה אתה מקומי?"

isn't the specificity of the answer;

הוא לא הספציפיות של התשובה,

it's the intention of the question.

אלא ההתכוונות שבשאלה.

Replacing the language of nationality with the language of locality asks us

ההחלפה של שפת הלאומיות בשפת המקומיות מבקשת מאיתנו

to shift our focus to where real life occurs.

להעביר את הפוקוס להיכן שקורים החיים האמיתיים.

Even that most glorious expression of countryhood, the World Cup,

אפילו הביטוי המזהיר ביותר למדינות, הגביע העולמי,

gives us national teams comprised mostly of multilocal players.

נותן לנו קבוצות לאומיות המורכבות בעיקר משחקנים רב-מקומיים.

As a unit of measurement for human experience,

כיחידת מדד של החוויה האנושית,

the country doesn't quite work.

המדינה אינה עובדת.

That's why Olu says, "I'm German, but my parents come from Nigeria."

בגלל זה אולו אומר, "אני גרמני אבל הורי באו מניגריה."

The "but" in that sentence belies the inflexibility of the units,

ה"אבל" במשפט הזה מבטא את הקשיחות של היחידות,

one fixed and fictional entity bumping up against another.

יחידה אחת דמיונית ומקובעת מתנגשת עם אחרת.

"I'm a local of Lagos and Berlin," suggests overlapping experiences,

"אני מקומי בלאגוס ובברלין, " מראה על נסיונות חופפים,

layers that merge together, that can't be denied or removed.

שכבות שמתמזגות יחד, שאינן ניתנות להכחשה או להסרה.

You can take away my passport,

אתם יכולים לקחת את הדרכון שלי ממני,

but you can't take away my experience.

אבל אינכם יכולים לקחת את הנסיון שלי.

That I carry within me.

אותו אני סוחבת איתי.

Where I'm from comes wherever I go.

מאיפה שאני הולך איתי לכל מקום.

To be clear, I'm not suggesting that we do away with countries.

להבהיר, אני לא מציעה שנבטל מדינות.

There's much to be said for national history,

יש הרבה מה לאמר בזכות היסטוריה לאומית,

more for the sovereign state.

ויותר למדינה הריבונית.

Culture exists in community, and community exists in context.

תרבות קיימת בקהילה, וקהילה קיימת בהקשר.

Geography, tradition, collective memory: these things are important.

גיאוגרפיה, מסורת, זכרון משותף: אלו דברים חשובים.

What I'm questioning is primacy.

מה שאני לא בטוחה בו זה עליונות.

All of those introductions on tour began with reference to nation,

כל ההקדמות האלו בסבב ההרצאות התחילו עם הקשר לאומה,

as if knowing what country I came from would tell my audience who I was.

כאילו שאם הקהל ידע מאיפה באתי, הוא ידע מי אני.

What are we really seeking, though, when we ask where someone comes from?

מה באמת אנחנו מחפשים כשאנו שואלים מישהו מאיפה מישהו בא?

And what are we really seeing when we hear an answer?

ומה אנחנו באמת רואים כשאנו שומעים את התשובה?

Here's one possibility:

הנה אפשרות אחת:

basically, countries represent power.

בעצם, מדינות מייצגות כח.

"Where are you from?" Mexico. Poland. Bangladesh. Less power.

"מאיפה אתה?" מקסיקו. פולין. בנגלדש. פחות כח.

America. Germany. Japan. More power.

אמריקה. גרמניה. יפן. יותר כח.

China. Russia. Ambiguous.

סין. רוסיה. לא ברור.

(Laughter)

(צחוק)

It's possible that without realizing it, we're playing a power game,

יכול להיות שבלי לדעת זאת, אנו משחקים משחק כח,

especially in the context of multi-ethnic countries.

בעיקר בהקשר של מדינות רב-אתניות.

As any recent immigrant knows,

כפי שכל מהגר טרי יודע,

the question "Where are you from?" or "Where are you really from?"

השאלה "מאיפה אתה?" או "מאיפה אתה באמת?"

is often code for "Why are you here?"

היא לעיתים קרובות קוד ל"למה אתה פה?"

Then we have the scholar William Deresiewicz's writing

ואז יש לנו את הכתבים של המלומד, וויליאם דרזויץ

of elite American colleges.

של מכללות אקדמיות אליטיסטיות.

"Students think that their environment is diverse

"סטודנטים חושבים שהסביבה שלהם מגוונת

if one comes from Missouri and another from Pakistan --

אם אחד בא ממיסורי ואחר מפקיסטן--

never mind that all of their parents are doctors or bankers."

לא חשוב אם כל ההורים שלהם הם רופאים ובנקאים."

I'm with him.

אני איתו.

To call one student American, another Pakistani,

לקרוא לסטודנט אחד אמריקאי, ולאחר פקיסטני,

then triumphantly claim student body diversity

ואז להכריז בגאווה שגוף הסטודנטים הוא מגוון

ignores the fact that these students are locals of the same milieu.

מתעלם מהעובדה שהסטודנטים האלו הם מקומיים באותו חתך.

The same holds true on the other end of the economic spectrum.

והדבר נכון גם בצד השני של הקשת הכלכלית.

A Mexican gardener in Los Angeles and a Nepali housekeeper in Delhi

לגנן מקסיקני בלוס אנג'לס ולעוזר בית נפאלי בדלהי

have more in common in terms of rituals and restrictions

יש יותר טקסים ומוגבלויות משותפים

than nationality implies.

מאשר נרמז מהאזרחויות שלהם.

Perhaps my biggest problem with coming from countries

אולי הבעיה הגדולה ביותר שלי עם לבוא ממדינה

is the myth of going back to them.

הוא המיתוס של לחזור אליהן.

I'm often asked if I plan to "go back" to Ghana.

לעיתים קרובות אני נשאלת אם אני מתכננת "לחזור" לגאנה.

I go to Accra every year, but I can't "go back" to Ghana.

אני נוסעת לאקרה כל שנה, אבל אני לא יכולה "לחזור" לגאנה.

It's not because I wasn't born there.

לא מפני שלא נולדתי שם.

My father can't go back, either.

גם אבא שלי לא יכול לחזור.

The country in which he was born,

המדינה בה הוא נולד,

that country no longer exists.

אינה קיימת יותר.

We can never go back to a place and find it exactly where we left it.

לעולם איננו יכולים לחזור למקום ולמצוא אותו זהה למה שעזבנו.

Something, somewhere will always have changed,

משהו, איפה שהוא, תמיד ישתנה,

most of all, ourselves.

ובעיקר, אנו עצמנו.

People.

אנשים.

Finally, what we're talking about is human experience,

לבסוף, מה שאנו מדברים עליו הוא חוויה אנושית,

this notoriously and gloriously disorderly affair.

הנושא הידוע לשימצה בסיבוכו.

In creative writing, locality bespeaks humanity.

בכתיבה יצירתית, מקומיות מבטאת אנושיות.

The more we know about where a story is set,

ככל שאנו יודעים על מיקום הסיפור,

the more local color and texture,

ככל שיש יותר צבעים ומרקמים מקומיים,

the more human the characters start to feel,

ככה יותר אנושיות הדמויות נעשות,

the more relatable, not less.

ואפשר להזדהות איתן יותר, לא פחות.

The myth of national identity and the vocabulary of coming from

המיתוס של זהות לאומית ואוצר המילים של לבוא ממקום,

confuses us into placing ourselves into mutually exclusive categories.

מבלבל אותנו ודוחף אותנו לעבר קטגוריות סותרות.

In fact, all of us are multi -- multi-local, multi-layered.

למעשה, כולנו רבי-מקומות, רבי-שכבות.

To begin our conversations with an acknowledgement of this complexity

אם נתחיל את השיחה בצורה שמכירה במורכבות הזו

brings us closer together, I think, not further apart.

נוכל להתקרב יותר אחד לשני, לא להתרחק.

So the next time that I'm introduced,

אז בפעם הבאה שמציגים אותי,

I'd love to hear the truth:

אוהב לשמוע את האמת:

"Taiye Selasi is a human being, like everybody here.

"טייה סלאסי היא בן אדם כמו כולם פה.

She isn't a citizen of the world, but a citizen of worlds.

היא איננה אזרחית של העולם, אלא אזרחית של עולמות.

She is a local of New York, Rome and Accra."

היא מקומית בניו יורק, רומא, ואקרה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)