Paul Bloom: Can prejudice ever be a good thing?

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Oren Szekatch

When we think about prejudice and bias,

כשאנו חושבים על דעה קדומה ודעה משוחדת,

we tend to think about stupid and evil people

אנו ב"כ חושבים על אנשים טיפשים ורעים

doing stupid and evil things.

שעושים דברים מטופשים ורעים.

And this idea is nicely summarized

ואת הרעיון הזה סיכם יפה

by the British critic William Hazlitt,

המבקר הבריטי וויליאם הייזליט,

who wrote, "Prejudice is the child of ignorance."

שכתב: "דעה קדומה היא תולדה של בורות."

I want to try to convince you here

היום ברצוני לשכנע אתכם

that this is mistaken.

שזו טעות.

I want to try to convince you

אני רוצה לשכנע אתכם

that prejudice and bias

שדעה קדומה ודעה משוחדת

are natural, they're often rational,

הן טבעיות, לעתים קרובות הגיוניות,

and they're often even moral,

ולעתים קרובות הן אפילו מוסריות,

and I think that once we understand this,

ולדעתי, כשנבין את זה,

we're in a better position to make sense of them

נהיה בעמדה טובה יותר להתמודד עימן

when they go wrong,

כשהן יוצאות משליטה

when they have horrible consequences,

וכשיש להן תוצאות איומות,

and we're in a better position to know what to do

ונהיה בעמדה טובה יותר לדעת מה לעשות

when this happens.

כשזה קורה.

So, start with stereotypes. You look at me,

אז נתחיל עם הֵטפּסים (סטריאוטיפים). אתם מסתכלים עלי,

you know my name, you know certain facts about me,

אתם מכירים את שמי, יודעים עלי כמה עובדות

and you could make certain judgments.

ויכולים לבצע שיפוטים מסוימים.

You could make guesses about my ethnicity,

אתם יכולים לנחש מהו המוצא האתני שלי,

my political affiliation, my religious beliefs.

מהי הנטייה הפוליטית שלי, האמונות הדתיות שלי,

And the thing is, these judgments tend to be accurate.

והעניין הוא ששיפוטים אלה הם בד"כ מדויקים.

We're very good at this sort of thing.

אנו טובים מאד בדברים האלה.

And we're very good at this sort of thing

ואנו טובים מאד בדברים האלה

because our ability to stereotype people

כי היכולת שלנו להטפיס אנשים

is not some sort of arbitrary quirk of the mind,

אינה איזו גחמה משונה ושרירותית של המוח,

but rather it's a specific instance

אלא דוגמה מובהקת

of a more general process,

לתהליך כללי יותר,

which is that we have experience

דהיינו, שיש לנו נסיון

with things and people in the world

עם הדברים והאנשים בעולם

that fall into categories,

שמתחלקים לקטגוריות,

and we can use our experience to make generalizations

ואנו משתמשים בנסיוננו כדי לבצע הכללות

about novel instances of these categories.

בנוגע למצבים חדשים של קטגוריות אלה.

So everybody here has a lot of experience

למשל, לכולם כאן יש המון נסיון

with chairs and apples and dogs,

עם כסאות, עם תפוחים ועם כלבים.

and based on this, you could see

ועל סמך הנסיון הזה תוכלו לראות

unfamiliar examples and you could guess,

דוגמאות לא-מוכרות ולנחש,

you could sit on the chair,

שאפשר לשבת על הכיסא,

you could eat the apple, the dog will bark.

לאכול את התפוח ולשמוע מהכלב נביחה.

Now we might be wrong.

ישנה אפשרות שנטעה.

The chair could collapse if you sit on it,

הכיסא עלול להתמוטט כשנשב עליו,

the apple might be poison, the dog might not bark,

התפוח יהיה אולי מורעל, הכלב אולי לא ינבח,

and in fact, this is my dog Tessie, who doesn't bark.

ולמעשה, זאת הכלבה שלי, טסי, והיא לא נובחת.

But for the most part, we're good at this.

אבל בד"כ אנו טובים בזה.

For the most part, we make good guesses

בד"כ אנו מצליחים לנחש

both in the social domain and the non-social domain,

הן בתחום החברתי והן בתחום הלא-חברתי,

and if we weren't able to do so,

ואילו לא יכולנו לעשות זאת,

if we weren't able to make guesses about new instances that we encounter,

אילולא יכולנו להעלות השערות בנוגע למצבים חדשים שאנו פוגשים,

we wouldn't survive.

לא היינו שורדים.

And in fact, Hazlitt later on in his wonderful essay

ולמעשה, הייזליט, בהמשך המאמר הנפלא שלו

concedes this.

הודה בכך.

He writes, "Without the aid of prejudice and custom,

הוא כותב: "ללא עזרת הדעה הקדומה וההרגל,

I should not be able to find my way my across the room;

"לא הייתי מוצא את דרכי בחדר,

nor know how to conduct myself in any circumstances,

"לא הייתי מסתדר בשום מצב,

nor what to feel in any relation of life."

"ולא הייתי יודע מה להרגיש בכל מערכת-יחסים."

Or take bias.

או למשל הדעה המשוחדת.

Now sometimes, we break the world up into

לפעמים אנו מחלקים את העולם

us versus them, into in-group versus out-group,

ל"הם" ו"אנחנו", מי שבקבוצה ומי שלא בקבוצה,

and sometimes when we do this,

ולעתים, כשאנו עושים זאת,

we know we're doing something wrong,

ברור לנו שזה לא בסדר,

and we're kind of ashamed of it.

ואנו קצת מתביישים בכך.

But other times we're proud of it.

אבל בפעמים אחרות אנו גאים בזה.

We openly acknowledge it.

אנו מודים בכך בגלוי.

And my favorite example of this

והדוגמה האהובה עלי לכך

is a question that came from the audience

היא שאלה שהגיעה מן הקהל

in a Republican debate prior to the last election.

בדיון רפובליקני לפני הבחירות האחרונות.

(Video) Anderson Cooper: Gets to your question,

[סרטון] אנדרסון קופר: לשאלתך,

the question in the hall, on foreign aid? Yes, ma'am.

השאלה שנשאלה בנושא סיוע החוץ? כן, גבירתי?

Woman: The American people are suffering

אשה: העם האמריקאי בארצנו סובל היום.

in our country right now.

Why do we continue to send foreign aid

מדוע אנו ממשיכים לשלוח סיוע-חוץ

to other countries

לארצות אחרות

when we need all the help we can get for ourselves?

כשאנו זקוקים לכל העזרה בעצמנו?

AC: Governor Perry, what about that?

א"ק: המושל פרי, מה אתה אומר?

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Rick Perry: Absolutely, I think it's—

ריק פרי: בהחלט, אני חושב שזה --

Paul Bloom: Each of the people onstage

פול בלום: כל האנשים שעל הבמה

agreed with the premise of her question,

הסכימו עם ההנחה שמאחורי השאלה שלה,

which is as Americans, we should care more

שבתור אמריקאים עלינו לדאוג יותר

about Americans than about other people.

לאמריקאים מאשר לעמים אחרים.

And in fact, in general, people are often swayed

ולמעשה, אנשים באופן כללי מרבים להיות מושפעים

by feelings of solidarity, loyalty, pride, patriotism,

מרגשות של סולידריות, נאמנות, גאווה, פטריוטיות,

towards their country or towards their ethnic group.

ולאהוד יותר את ארצם או את הקבוצה האתנית שלהם.

Regardless of your politics, many people feel proud to be American,

ללא קשר לנטייה הפוליטית, אנשים רבים גאים להיות אמריקאיים,

and they favor Americans over other countries.

והם מעדיפים אמריקאים על פני תושבי ארצות אחרות.

Residents of other countries feel the same about their nation,

תושבי ארצות אחרות חשים כך לגבי הלאום שלהם,

and we feel the same about our ethnicities.

ואנו חשים כך גם בנוגע למוצא האתני.

Now some of you may reject this.

אחדים מכם אולי לא יסכימו לכך.

Some of you may be so cosmopolitan

אחדים מכם אולי כל-כך קוסמופוליטיים,

that you think that ethnicity and nationality

שבעיניכם לאתניות ולאום

should hold no moral sway.

לא צריכה להיות שום השפעה מוסרית.

But even you sophisticates accept

אבל אפילו אתם, המתוחכמים, מסכימים

that there should be some pull

שצריכה להיות איזו אטרקטיביות

towards the in-group in the domain of friends and family,

לקבוצה האישית בתחום החברים והמשפחה,

of people you're close to,

האנשים שאתם קרובים אליהם,

and so even you make a distinction

כך שאפילו אתם מבחינים

between us versus them.

בין "אנחנו" לבין "הם".

Now, this distinction is natural enough

ההבחנה הזו טבעית מספיק

and often moral enough, but it can go awry,

ולעתים קרובות מוסרית מספיק, אבל היא עלולה להשתבש,

and this was part of the research

וזה היה חלק מן המחקר

of the great social psychologist Henri Tajfel.

של הפסיכולוג החברתי הדגול הנרי טג'פל.

Tajfel was born in Poland in 1919.

טג'פל נולד בפולין ב-1919.

He left to go to university in France,

הוא יצא ללימודים באוניברסיטה בצרפת,

because as a Jew, he couldn't go to university in Poland,

כי כיהודי אסור היה לו ללמוד באוניברסיטה בפולין,

and then he enlisted in the French military

ובהמשך הוא התגייס לצבא צרפת

in World War II.

במלחמת העולם ה-2.

He was captured and ended up

הוא נפל בשבי

in a prisoner of war camp,

והוכנס למחנה של שבויי מלחמה,

and it was a terrifying time for him,

וזו היתה תקופה מפחידה עבורו,

because if it was discovered that he was a Jew,

כי אילו נתגלה שהוא יהודי,

he could have been moved to a concentration camp,

היו מעבירים אותו למחנה-ריכוז,

where he most likely would not have survived.

ושם, סביר מאד שהוא לא היה נותר בחיים.

And in fact, when the war ended and he was released,

ואכן, כשהמלחמה הסתיימה והוא שוחרר,

most of his friends and family were dead.

רוב חבריו ובני משפחתו כבר מתו.

He got involved in different pursuits.

הוא נעשה מעורב ביוזמות שונות,

He helped out the war orphans.

הוא עזר ליתומי המלחמה.

But he had a long-lasting interest

אבל היה לו עניין ממושך

in the science of prejudice,

במדעי הדעה הקדומה,

and so when a prestigious British scholarship

ולכן, כשהוצעה מילגה בריטית יוקרתית

on stereotypes opened up, he applied for it,

בנושא ההטפסים, הוא נרשם,

and he won it,

וזכה בה,

and then he began this amazing career.

ואז פתח בקריירה מדהימה.

And what started his career is an insight

ומה שהחל את הקריירה שלו היתה תובנה

that the way most people were thinking

שהדרך בה רוב האנשים חשבו

about the Holocaust was wrong.

על השואה היתה מוטעית.

Many people, most people at the time,

אנשים רבים, כולל האנשים באותם ימים,

viewed the Holocaust as sort of representing

ראו את השואה כמייצגת

some tragic flaw on the part of the Germans,

איזה פגם טרגי אצל הגרמנים,

some genetic taint, some authoritarian personality.

איזשהו כתם גנטי, מין אישיות סמכותית.

And Tajfel rejected this.

וטג'פל דחה את זה.

Tajfel said what we see in the Holocaust

טג'פל אמר שמה שאנו רואים בשואה

is just an exaggeration

הוא פשוט הגזמה

of normal psychological processes

של תהליכים פסיכולוגיים רגילים

that exist in every one of us.

שקיימים אצל כל אחד מאיתנו.

And to explore this, he did a series of classic studies

וכדי לחקור זאת הוא ערך סדרה של מחקרים קלאסיים

with British adolescents.

על בני-נוער בריטיים.

And in one of his studies, what he did was he asked

ובאחד המחקרים הללו הוא שאל

the British adolescents all sorts of questions,

את הנערים הבריטיים כל מיני שאלות,

and then based on their answers, he said,

ועל סמך תשובותיהם, אמר:

"I've looked at your answers, and based on the answers,

"בדקתי את תשובותיכם, ועל סמך התשובות

I have determined that you are either" —

"אני קובע שאתה" --

he told half of them —

כך אמר לחצי מהם --

"a Kandinsky lover, you love the work of Kandinsky,

"אתה אוהב את היצירות של קנדינסקי",

or a Klee lover, you love the work of Klee."

או "אתה אוהב את היצירות של פול קלי."

It was entirely bogus.

זה היה מזויף לגמרי.

Their answers had nothing to do with Kandinsky or Klee.

לתשובותיהם לא שום קשר לקנדינסקי או לקלי.

They probably hadn't heard of the artists.

הם ודאי אף לא שמעו על האמנים האלה.

He just arbitrarily divided them up.

הוא פשוט חילק אותם באופן שרירותי.

But what he found was, these categories mattered,

אבל הוא גילה שלקטגוריות האלה יש חשיבות,

so when he later gave the subjects money,

ובהמשך, כשנתן לנבדקים שלו כסף,

they would prefer to give the money

הם העדיפו לתת את הכסף

to members of their own group

לחברי הקבוצה שלהם

than members of the other group.

מאשר לחברי הקבוצה השניה.

Worse, they were actually most interested

חמור מכך, היה להם ממש עניין

in establishing a difference

ליצור הבדל

between their group and other groups,

בין קבוצתם לקבוצות אחרות,

so they would give up money for their own group

אז הם יעדיפו לתת כסף לחברי קבוצתם,

if by doing so they could give the other group even less.

אם זה יאפשר להם לתת עוד פחות לקבוצה השניה.

This bias seems to show up very early.

ההטייה הזו נצפתה מוקדם מאד.

So my colleague and wife, Karen Wynn, at Yale

העמיתה שלי, ואשתי, קארן ווין, באוניברסיטת ייל,

has done a series of studies with babies

ערכה סדרת מחקרים על תינוקות

where she exposes babies to puppets,

שבהם היא חשפה את התינוקות לבובות,

and the puppets have certain food preferences.

ולבובות היו העדפות מזון מסוימות.

So one of the puppets might like green beans.

למשל, אחת הבובות אהבה שעועית ירוקה

The other puppet might like graham crackers.

ובובה אחרת אהבה רקיקים.

They test the babies own food preferences,

הם בחנו את העדפות המזון של התינוקות,

and babies typically prefer the graham crackers.

והתינוקות העדיפו בד"כ את הרקיקים.

But the question is, does this matter to babies

אבל השאלה היא האם חשוב איך התינוקות

in how they treat the puppets? And it matters a lot.

התייחסו לבובות? והיתה לכך חשיבות רבה.

They tend to prefer the puppet

הם נטו להעדיף את הבובה

who has the same food tastes that they have,

שטעמה במזון היה זהה לשלהם,

and worse, they actually prefer puppets

וחמור מכך, הם העדיפו בובות

who punish the puppet with the different food taste.

שהענישו את הבובה עם הטעם השונה במזון.

(Laughter)

[צחוק]

We see this sort of in-group, out-group psychology all the time.

אנו רואים את הפסיכולוגיה הזו של "בתוך הקבוצה" ו"מחוץ לקבוצה"

כל הזמן.

We see it in political clashes

אנו רואים זאת בעימותים פוליטיים

within groups with different ideologies.

בין קבוצות בעלות אידאולוגיות שונות.

We see it in its extreme in cases of war,

אנו רואים זאת באופן קיצוני במלחמות,

where the out-group isn't merely given less,

כשלא רק ש"הקבוצה מבחוץ" מקבלת פחות,

but dehumanized,

אלא זוכה ליחס לא-אנושי,

as in the Nazi perspective of Jews

כמו הנאצים, שראו ביהודים

as vermin or lice,

שרצים או כינים,

or the American perspective of Japanese as rats.

או האמריקאים, שראו ביפנים עכברושים.

Stereotypes can also go awry.

גם ההטפסים עלולים לצאת משליטה.

So often they're rational and useful,

לעתים קרובות מאד הם הגיוניים ומועילים,

but sometimes they're irrational,

אך לפעמים הם לא-הגיוניים,

they give the wrong answers,

הם נותנים את התשובות הלא-נכונות,

and other times

ובפעמים אחרות

they lead to plainly immoral consequences.

הם גורמים לתוצאות לא-מוסריות בעליל.

And the case that's been most studied

והתחום שנחקר הכי הרבה

is the case of race.

הוא תחום הגזע.

There was a fascinating study

היה מחקר מרתק

prior to the 2008 election

שנערך לפני הבחירות של 2008

where social psychologists looked at the extent

שבו פסיכולוגים חברתיים בחנו את המידה

to which the candidates were associated with America,

שבה המועמדים קושרו עם אמריקה,

as in an unconscious association with the American flag.

כמו בקישור לא-מודע עם הדגל האמריקאי.

And in one of their studies they compared

ובאחד המחקרים שלהם הם השוו

Obama and McCain, and they found McCain

בין אובמה למק'קיין, וגילו שמק'קיין

is thought of as more American than Obama,

נחשב ליותר אמריקאי מאשר אובמה,

and to some extent, people aren't that surprised by hearing that.

ובמידה מסוימת, אנשים לא מופתעים בשומעם על כך.

McCain is a celebrated war hero,

מק'קיין הוא גיבור מלחמה מהולל,

and many people would explicitly say

ואנשים רבים אמרו בפירוש

he has more of an American story than Obama.

שהסיפור שלו יותר אמריקאי מאשר זה של אובמה.

But they also compared Obama

אבל הם גם השוו את אובמה

to British Prime Minister Tony Blair,

לראש הממשלה הבריטי טוני בלייר,

and they found that Blair was also thought of

ומצאו שגם בלייר נחשב

as more American than Obama,

ליותר אמריקאי מאשר אובמה,

even though subjects explicitly understood

למרות שהנבדקים הבינו במפורש

that he's not American at all.

שהוא כלל לא אמריקאי.

But they were responding, of course,

אלא שהם הגיבו, כמובן,

to the color of his skin.

לצבע עורו.

These stereotypes and biases

להטפסים והטיות-חשיבה אלה

have real-world consequences,

יש תוצאות בעולם האמיתי,

both subtle and very important.

גם סמויות וגם חשובות מאד.

In one recent study, researchers

במחקר שנערך לאחרונה,

put ads on eBay for the sale of baseball cards.

החוקרים פרסמו ב"אי-ביי" מכירה של כרטיסי בייסבול.

Some of them were held by white hands,

בחלק מהפרסומות אחזו בכרטיסים ידיים לבנות,

others by black hands.

ובחלק - ידיים שחורות.

They were the same baseball cards.

כרטיסי הבייסבול היו זהים.

The ones held by black hands

אלו שהוחזקו בידיים שחורות

got substantially smaller bids

זכו לכמות הצעות קטנה באופן ניכר

than the ones held by white hands.

מאשר אלו שהוחזקו בידיים לבנות.

In research done at Stanford,

במחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד,

psychologists explored the case of people

הפסיכולוגים בדקו את המקרה של אנשים

sentenced for the murder of a white person.

שנשפטו על רצח של אדם לבן.

It turns out, holding everything else constant,

מסתבר שכשכל יתר הנתונים קבועים,

you are considerably more likely to be executed

סביר יותר שתוצאו להורג

if you look like the man on the right

אם אתם נראים כמו הגבר מימין,

than the man on the left,

מאשר זה שמשמאל,

and this is in large part because

וזאת בעיקר בגלל

the man on the right looks more prototypically black,

שהגבר מימין דומה יותר לאבטיפוס השחור,

more prototypically African-American,

יותר לאבטיפוס האפרו-אמריקאי,

and this apparently influences people's decisions

וזה משפיע בבירור על החלטותיהם של אנשים

over what to do about him.

בשאלה מה לעשות לגביו.

So now that we know about this,

אז משאנו יודעים על כך,

how do we combat it?

איך נילחם בזה?

And there are different avenues.

יש כמה דרכים.

One avenue is to appeal

דרך אחת היא לפנות

to people's emotional responses,

לתגובותיהם הרגשיות של אנשים,

to appeal to people's empathy,

לפנות לרגשי ההזדהות שלהם,

and we often do that through stories.

ואנו מרבים לעשות זאת באמצעות סיפורים.

So if you are a liberal parent

אז אם אתה הורה ליברלי,

and you want to encourage your children

ואתה רוצה לעודד את ילדיך

to believe in the merits of nontraditional families,

להאמין ביתרונות המשפחה החריגה,

you might give them a book like this. ["Heather Has Two Mommies"]

אולי תתן להם לקרוא ספר כזה. ["להתר יש שתי אמהות"]

If you are conservative and have a different attitude,

אם אתה שמרן והגישה שלך שונה,

you might give them a book like this.

אולי תתן להם ספר כזה.

(Laughter) ["Help! Mom! There Are Liberals under My Bed!"]

[צחוק] ["אמא! הצילו! יש ליברלים מתחת למיטה שלי!"]

But in general, stories can turn

אבל ככלל, סיפורים יכולים להפוך

anonymous strangers into people who matter,

זרים אלמוניים לאנשים בעלי-משמעות,

and the idea that we care about people

והרעיון שאנשים חשובים לנו

when we focus on them as individuals

כשאנו מתמקדים בהם כאינדיבידואלים,

is an idea which has shown up across history.

הוא רעיון שהוכיח עצמו לכל אורך ההיסטוריה.

So Stalin apocryphally said,

לסטאלין מיוחסת האמירה:

"A single death is a tragedy,

"מוות בודד הוא טרגדיה,

a million deaths is a statistic,"

"מיליון מיתות הן סטטיסטיקה,"

and Mother Teresa said,

והאם תרזה אמרה:

"If I look at the mass, I will never act.

"אם אתייחס להמונים, לא אפעל.

If I look at the one, I will."

"אם אתייחס לאדם הבודד, אפעל."

Psychologists have explored this.

הפסיכולוגים חקרו את זה.

For instance, in one study,

לדוגמה, במחקר מסוים,

people were given a list of facts about a crisis,

אנשים קיבלו רשימת עובדות בנודע למשבר כלשהו,

and it was seen how much they would donate

ונצפו התרומות שלהם

to solve this crisis,

כדי לפתור את המשבר,

and another group was given no facts at all

ואילו קבוצה שניה לא קיבלה שום עובדות

but they were told of an individual

אבל סופר לה על אדם מסוים

and given a name and given a face,

שקיבל שם ופרצוף,

and it turns out that they gave far more.

והתברר שהיא תרמה הרבה יותר.

None of this I think is a secret

אינני חושב שמשהו מזה הוא בגדר סוד

to the people who are engaged in charity work.

לאנשים שעוסקים בצדקה.

People don't tend to deluge people

אנשים לא נוטים להציף אחרים

with facts and statistics.

בעובדות ובנתונים.

Rather, you show them faces,

אלא מראים להם פנים,

you show them people.

מראים להם אנשים.

It's possible that by extending our sympathies

ייתכן שע"י הצעת רגשי ההזדהות שלנו

to an individual, they can spread

לאדם מסוים, רגשות אלה יוכלו להתפשט

to the group that the individual belongs to.

ולהגיע לקבוצה שאותו אדם משתייך אליה.

This is Harriet Beecher Stowe.

זאת היא הרייט ביצ'ר סטו.

The story, perhaps apocryphal,

לפי הסיפור, או האגדה,

is that President Lincoln invited her

הנשיא לינקולן הזמין אותה

to the White House in the middle of the Civil War

לבית הלבן באמצע מלחמת האזרחים

and said to her,

ואמר לה:

"So you're the little lady who started this great war."

"אז את הגברת הקטנה שהחלה במלחמה הגדולה הזאת."

And he was talking about "Uncle Tom's Cabin."

הוא התייחס ל"אוהל הדוד טום."

"Uncle Tom's Cabin" is not a great book of philosophy

"אוהל הדוד טום" איננו ספר גדול מבחינה פילוסופית,

or of theology or perhaps not even literature,

תיאולוגית או אפילו ספרותית,

but it does a great job

אבל הוא מצליח היטב

of getting people to put themselves in the shoes

לגרום לאנשים לשים עצמם

of people they wouldn't otherwise be in the shoes of,

בנעלי הזולת, אנשים שאחרת לא היו שמים עצמם

put themselves in the shoes of slaves.

בנעליו של עבד.

And that could well have been a catalyst

וייתכן מאד שזה היה זרז

for great social change.

לשינוי חברתי כביר.

More recently, looking at America

בזמן האחרון, במבט על אמריקה

in the last several decades,

של העשורים האחרונים,

there's some reason to believe that shows like "The Cosby Show"

יש סיבה מסוימת להאמין שתכניות כמו "משפחת קוסבי"

radically changed American attitudes towards African-Americans,

שינתה בקיצוניות את גישתם של אמריקאים כלפי אפרו-אמריקאיים,

while shows like "Will and Grace" and "Modern Family"

בעוד שתכניות כמו "וויל וגרייס" ו"משפחה מודרנית"

changed American attitudes

שינו את גישת האמריקאים

towards gay men and women.

ביחס להומוסקסואלים ולסביות.

I don't think it's an exaggeration to say

אינני חושב שמוגזם לומר

that the major catalyst in America for moral change

שהזרז העיקרי לשינוי מוסרי באמריקה

has been a situation comedy.

היה קומדיית המצבים.

But it's not all emotions,

אבל רגשות הם לא הכל,

and I want to end by appealing

ואני רוצה לסיים בפנייה

to the power of reason.

לכוח ההגיון.

At some point in his wonderful book

בנקודה מסוימת בספרו הנפלא

"The Better Angels of Our Nature,"

"המלאכים הטובים שבתוכנו",

Steven Pinker says,

אומר סטיבן פינקר:

the Old Testament says love thy neighbor,

"הברית הישנה אומרת: 'ואהבת לרעך',

and the New Testament says love thy enemy,

"וברית החדשה אומרת: 'אהב את אויבך'.

but I don't love either one of them, not really,

"אבל אני לא אוהב איש מהם, לא ממש,

but I don't want to kill them.

"אבל אין לי רצון להרוג אותם.

I know I have obligations to them,

"ברור לי שיש לי התחייבות כלפיהם,

but my moral feelings to them, my moral beliefs

"אבל תחושות המוסר שלי כלפיהם, אמונותי המוסריות,

about how I should behave towards them,

"בנוגע לאופן התנהגותי כלפיהם,

aren't grounded in love.

"אינן מעוגנות באהבה.

What they're grounded in is the understanding of human rights,

"הן מעוגנות בהבנה מהן זכויות אדם,

a belief that their life is as valuable to them

"באמונה לפיה חייהם יקרים להם

as my life is to me,

"כפי שחיי יקרים לי."

and to support this, he tells a story

וכתימוכין לכך הוא מביא סיפור

by the great philosopher Adam Smith,

מאת הפילוסוף הדגול אדם סמית,

and I want to tell this story too,

וגם אני רוצה לספר לכם את הסיפור הזה,

though I'm going to modify it a little bit

אם כי אשנה אותו מעט

for modern times.

כדי להתאים אותו לזמננו.

So Adam Smith starts by asking you to imagine

אדם סמית מתחיל בכך שהוא מבקש מכם לדמיין

the death of thousands of people,

מוות של אלפי אנשים,

and imagine that the thousands of people

ולדמיין שאלפי האנשים

are in a country you are not familiar with.

נמצאים בארץ שאינכם מכירים.

It could be China or India or a country in Africa.

אולי זאת סין, או הודו או ארץ באפריקה.

And Smith says, how would you respond?

ואדם סמית שואל איך תגיבו.

And you would say, well that's too bad,

ואתם תאמרו: "זה רע מאד",

and you'd go on to the rest of your life.

ותמשיכו בחייכם.

If you were to open up The New York Times online or something,

אם אתם נכנסים לאתר ה"ניו-יורק טיימס" או משהו כזה,

and discover this, and in fact this happens to us all the time,

ומגלים את זה, ולמעשה זה קורה לנו כל הזמן,

we go about our lives.

אנו ממשיכים בחיינו.

But imagine instead, Smith says,

אבל, אומר סמית, דמיינו

you were to learn that tomorrow

שמודיעים לכם שמחר

you were to have your little finger chopped off.

יכרתו את הזרת שלכם.

Smith says, that would matter a lot.

סמית אומר שזה יהיה מאד חשוב לכם.

You would not sleep that night

אתם לא תישנו בלילה

wondering about that.

מרוב מחשבות על זה.

So this raises the question:

וזה מעלה את השאלה:

Would you sacrifice thousands of lives

האם תהיו מוכנים להקריב את חייהם של אלפים

to save your little finger?

כדי להציל את הזרת שלכם?

Now answer this in the privacy of your own head,

ענו על כך כל אחד בפרטיות מוחו,

but Smith says, absolutely not,

אבל סמית אומר שבהחלט לא.

what a horrid thought.

איזו מחשבה איומה.

And so this raises the question,

וזה מעלה את השאלה,

and so, as Smith puts it,

במילותיו של סמית:

"When our passive feelings are almost always

"כשרגשותינו הסבילים הם כמעט תמיד

so sordid and so selfish,

"כה נבזים ואנוכיים,

how comes it that our active principles

"מדוע על עקרונותינו הפעילים

should often be so generous and so noble?"

"להיות לעתים קרובות כה נדיבים ונאצלים?"

And Smith's answer is, "It is reason,

ותושבתו של סמית היא: "אלה הם ההגיון,

principle, conscience.

"העקרון והמצפון

[This] calls to us,

"הקוראים לנו

with a voice capable of astonishing the most presumptuous of our passions,

"בקול שבכוחו להדהים אף את החצופה שבתאוותינו,

that we are but one of the multitude,

"לאמור, 'הנני רק אחד מן הרבים,

in no respect better than any other in it."

"'ואין אני טוב מכל אדם אחר בהם'."

And this last part is what is often described

ואת החלק האחרון הזה מרבים לתאר

as the principle of impartiality.

בתור עקרון האי-משוא-פנים.

And this principle of impartiality manifests itself

ועקרון זה, של אי-משוא-פנים,

מתבטא בכל דתות העולם,

in all of the world's religions,

in all of the different versions of the golden rule,

בכל הגירסאות השונות של כלל הזהב,

and in all of the world's moral philosophies,

ובכל תורות המוסר בעולם,

which differ in many ways

שנבדלות זו מזו במובנים רבים,

but share the presupposition that we should judge morality

אך משותפת לכולן הנחת היסוד שעלינו לשפוט את המוסריות

from sort of an impartial point of view.

מנקודת-מבט חסרת-פניות.

The best articulation of this view

את הניסוח הטוב ביותר של השקפה זו

is actually, for me, it's not from a theologian or from a philosopher,

אמר, לדעתי, לא איזה תיאולוג או פילוסוף,

but from Humphrey Bogart

אלא המפרי בוגארט

at the end of "Casablanca."

בסוף הסרט "קזבלנקה".

So, spoiler alert, he's telling his lover

שימו לב, התראת ספוילר - הוא אומר לאהובתו,

that they have to separate

שעליהם להיפרד

for the more general good,

למען טובת הכלל,

and he says to her, and I won't do the accent,

והוא אומר לה, ולא אנסה לחקות את המבטא:

but he says to her, "It doesn't take much to see

"לא צריך הרבה כדי לראות

that the problems of three little people

"שהבעיות של שלושה אנשים קטנים

don't amount to a hill of beans in this crazy world."

"אינן שוות הרבה בעולם המטורף הזה."

Our reason could cause us to override our passions.

ההגיון שלנו יכול לגרום לנו להתגבר על תאוותינו.

Our reason could motivate us

ההגיון שלנו יכול להניע אותנו

to extend our empathy,

להציע את רגשי ההזדהות שלנו,

could motivate us to write a book like "Uncle Tom's Cabin,"

להניע אותנו לכתוב ספר כמו "אוהל הדוד טום",

or read a book like "Uncle Tom's Cabin,"

או לקרוא ספר כמו "אוהל הדוד טום",

and our reason can motivate us to create

וההגיון שלנו גם יכול להניע אותנו ליצור

customs and taboos and laws

מנהגים, איסורים וחוקים

that will constrain us

שיגבילו אותנו

from acting upon our impulses

מלפעול בהתאם לדחפינו

when, as rational beings, we feel

כאשר לדעתנו, כיצורים הגיוניים,

we should be constrained.

מן הדין שנוגבל.

This is what a constitution is.

זת מהותה של חוקה.

A constitution is something which was set up in the past

חוקה היא משהו שכוּנן בעבר

that applies now in the present,

ויפה לזמננו,

and what it says is,

ומה שהיא אומרת הוא,

no matter how much we might to reelect

שככל שנתאמץ לבחור

a popular president for a third term,

בנשיא פופולרי לכהונה שלישית,

no matter how much white Americans might choose

ככל שאמריקאים לבנים היו רוצים

to feel that they want to reinstate the institution of slavery, we can't.

לכונן מחדש את מוסד העבדות, איננו יכולים לעשות זאת.

We have bound ourselves.

אנחנו הגבלנו את עצמנו.

And we bind ourselves in other ways as well.

ויש דרכים נוסופות בהן אנו מגבילים את עצמנו.

We know that when it comes to choosing somebody

ידוע לנו שכאשר מדובר בבחירתו של אדם

for a job, for an award,

כמועמד למשרה או לפרס,

we are strongly biased by their race,

אנו מוטים בעוצמה ע"י הגזע,

we are biased by their gender,

אנו מוטים ע"י המגדר,

we are biased by how attractive they are,

אנו מוטים ע"י מראה מצודד,

and sometimes we might say, "Well fine, that's the way it should be."

ולעתים אנו אומרים: "נו טוב, ככה זה צריך להיות."

But other times we say, "This is wrong."

אבל בפעמים אחרות אנו אומרים: "זה לא בסדר."

And so to combat this,

אז כדי להיאבק בכך,

we don't just try harder,

אנו לא רק משתדלים יותר,

but rather what we do is we set up situations

אלא מגדירים מראש מצבים

where these other sources of information can't bias us,

בהם מקורות המידע האחרים האלה לא יוכלו להטות אותנו,

which is why many orchestras

וזו הסיבה לכך שתזמורות רבות

audition musicians behind screens,

בוחנות מועמדים חדשים מאחורי מסך,

so the only information they have

כשהמידע היחיד הזמין

is the information they believe should matter.

הוא המידע שלדעתן צריך להיות חשוב.

I think prejudice and bias

אני חושב שדעה קדומה והטיות-חשיבה

illustrate a fundamental duality of human nature.

ממחישות כפילות יסוד בטבע האדם.

We have gut feelings, instincts, emotions,

יש לנו תחושות-בטן, אינסטינקטים, רגשות,

and they affect our judgments and our actions

והם משפיעים על שיפוטינו ומעשינו

for good and for evil,

לטוב ולרע,

but we are also capable of rational deliberation

אבל אנו גם יודעים להחליט בהגיון

and intelligent planning,

ולתכנן בתבונה,

and we can use these to, in some cases,

וביכולתנו להשתמש בשני אלה, במקרים מסוימים,

accelerate and nourish our emotions,

כדי להגביר ולהזין את רגשותינו,

and in other cases staunch them.

ובמקרים אחרים - לבלום אותם.

And it's in this way

וזו הדרך

that reason helps us create a better world.

שבה ההגיון עוזר לנו ליצור עולם טוב יותר.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]