Carina Morillo: To understand autism, don't look away (with English subtitles) | TED

מתרגם: Neta Lavee מבקר: Ido Dekkers

"Look at me!"

הסתכל אלי!

That phrase turned me into an eye-contact coach.

במילים האלה הפכתי למאמנת של קשר עין.

I'm the mother of Ivan; he's 15 years old.

אני אימא של איוון, בן 15.

Ivan has autism,

איוון סובל מאוטיזם, הוא לא מדבר,

he doesn't speak,

and he communicates through an iPad,

והוא מתקשר באמצעות אייפד

where his whole universe of words exists in images.

שבו עולם שלם של מילים מוצג בתמונות.

He was diagnosed when he was two and a half.

הוא אובחן בגיל שנתיים וחצי

I still remember that day painfully.

ועד היום אני זוכרת את הרגע הזה עם הרבה כאב.

My husband and I felt really lost;

בעלי ואני הרגשנו אבודים.

we didn't know where to begin.

לא ידענו איפה להתחיל.

There was no internet,

לא היה אז אינטרנט כמו היום,

you couldn't Google information,

לא יכולנו לחפש מידע בגוגל,

so we made those first steps

כך שאת הצעדים הראשונים

out of sheer intuition.

עשינו מתוך אינטואיציה בלבד.

Ivan would not maintain eye contact,

איוון לא יצר קשר עין,

he had lost the words that he did know,

הפסיק לדבר במילים שכבר למד,

and he didn't respond to his name or to anything we asked him,

לא הגיב לשמו

או לכל דבר שביקשנו ממנו,

as if words were noise.

כאילו המילים היו רק רעש.

The only way I could know

הדרך היחידה שבה יכולתי

לדעת מה עובר עליו,

what was going on with him,

what he felt,

מה הוא מרגיש,

was looking him in the eye.

היתה להסתכל לו בעיניים.

But that bridge was broken.

אבל הגשר הזה היה שבור.

How could I teach him about life?

איך יכולתי להדריך את איוון?

When I did things he liked, he would look at me,

כשעשיתי משהו שמצא חן בעיניו,

הוא הביט בי;

and we were connected.

היינו ביחד.

So I dedicated myself to working with him on those things,

כך שהקדשתי את הזמן לעשות את הדברים האלה,

so we would have more and more eye-contact moments.

כדי שיהיו לנו יותר ויותר רגעים של קשר עין.

We would spend hours and hours playing tag with his older sister, Alexia,

העברנו שעות על גבי שעות במשחק תופסת

עם אחותו הגדולה, אלקסיה,

and when we said: "I caught you!"

וכשהיה תורו לומר "אני אתפוס אתכן!"

he would look around for us,

הוא חיפש את מבטינו,

and at that moment, I could feel he was alive.

ובאותו רגע, הרגשתי שהוא חי.

We also hold a record for hours spent in a swimming pool.

בנוסף, בילינו שעות רבות בבריכה.

לאיוון תמיד היתה תשוקה חזקה למים.

Ivan always had a passion for water.

I remember when he was two and a half,

אני זוכרת שכשהיה בן שנתיים וחצי,

on a rainy winter day,

ביום חורף אחד, כשירד הרבה גשם,

I was taking him to an indoor pool,

הבאתי אותו לבריכה מקורה,

because even on rainy days we'd go swimming.

כי אפילו בימים כאלה לא הפסקנו ללכת לבריכה.

We were on the highway, and I took the wrong exit.

נסענו בכביש המהיר,

ולקחתי את היציאה הלא נכונה.

He burst into tears and cried inconsolably, nonstop,

והוא התחיל לבכות, ללא הפסקה,

until I turned back.

עד שחזרתי לדרך הנכונה

Only then did he calm down.

ורק אז הוא נרגע.

How was it possible that a two and a half year old

איך זה יכול להיות

שבגיל שנתיים וחצי הוא לא הגיב לשמו,

didn't respond to his own name,

yet in the middle of the rain and fog, where I couldn't see anything,

אבל באמצע הגשם והערפל, כשאני לא הצלחתי לראות כלום,

he knew the exact route?

הוא היה מסוגל לזהות בדיוק את הדרך?

That's when I realized that Ivan had an exceptional visual memory,

וכך שמתי לב שלאיוון יש זיכרון חזותי יוצא דופן

and that that would be my way in.

ושזו הדרך שלי להגיע אליו.

So I started taking pictures of everything,

התחלתי לצלם תמונות של כל מיני דברים,

and teaching him what life was like,

וללמד אותו על החיים בדרך זו,

showing it to him, picture by picture.

להראות לו אותם... תמונה אחרי תמונה.

Even now, it's the way Ivan communicates

גם היום זו הדרך שבה איוון מספר לנו

what he wants,

מה הוא רוצה, מה הוא צריך,

what he needs

and also what he feels.

וגם מה הוא מרגיש.

But it wasn't just Ivan's eye contact that mattered.

אבל לא היה מדובר רק במבט של איוון.

Everyone else's did, too.

אלא גם במבט של כל השאר.

How could I make people see not only his autism,

איך נצליח לגרום

שיראו לא רק את האוטיזם,

but see him the person

אלא שיסתכלו עליו,

and everything he can give;

עם כל מה שהוא יכול לתת?

everything he can do;

עם כל מה שהוא מסוגל לעשות?

the things he likes and doesn't like,

הדברים שהוא אוהב, ואלה שלא,

just like any one of us?

כמו כל אחד מאיתנו?

But for that, I also had to give of myself.

בשביל זה, גם אני הייתי צריכה לעשות את חלקי.

I had to have the strength to let him go,

הייתי צריכה למצוא את הכוח לשחרר אותו.

which was extremely difficult.

וזה היה לי קשה מאוד.

Ivan was 11 years old,

איוון היה בן 11,

and he went for treatment in a neighborhood near our house.

והוא היה מטופל קרוב לבית, בשכונה אחרת.

One afternoon, while I was waiting for him,

וערב אחד, בזמן שחיכיתי לו,

I went into a greengrocer,

נכנסתי למכולת אחת,

a typical neighborhood store with a little bit of everything.

מכולת טיפוסית בשכונה שיש בה קצת מהכל.

While doing the shopping,

ובזמן הקנייה,

I started talking to Jose, the owner.

התחלתי לדבר עם חוסה, בעל המכולת.

I told him about Ivan,

סיפרתי לו על איוון, על האוטיזם שלו,

that he had autism,

and that I wanted him to learn to walk down the street by himself,

ושאני רוצה שהוא ילמד ללכת לבד ברחוב,

without anyone holding his hand.

בלי שאיש יחזיק לו את היד.

So I decided to ask Jose if Thursdays around 2pm,

והעזתי לשאול אותו

אם בימי חמישי בשתיים אחר הצהריים,

Ivan could come and help him arrange the water bottles on the shelves,

איוון יוכל לבוא לעזור לו לסדר את המדפים עם בקבוקי המים

כי הוא מאוד אהב לארגן דברים,

because he loved to organize things.

And as a reward, he could buy some chocolate cookies,

ובתור תגמול, לקנות עוגיות שוקולד,

which were his favorite.

העוגיות האהובות עליו.

He said "yes" right away.

הוא הסכים מיד.

So that's how it went for a year:

וכך במשך שנה,

Ivan would go to Jose's greengrocer,

איוון הגיע למכולת של חוסה,

help him arrange the shelves of water bottles

ועזר לו לסדר את המדפים עם בקבוקי המים

עם התוויות מסודרות באופן מושלם

with the labels perfectly lined up on the same side,

ופונות לאותו צד בדיוק של מילימטרים.

and he would leave happy with his chocolate cookies.

והוא יצא מהמכולת שמח

עם עוגיות השוקולד שלו.

Jose is not an expert in autism.

חוסה הוא לא מומחה לאוטיזם.

There is no need to be an expert

לא חייבים להיות מומחים,

nor do anything heroic to include someone.

או לעשות מעשי גבורה, כדי לשתף את האחר.

We just need to be there --

אנחנו צריכים פשוט להיות --

(מחיאות כפיים)

(Applause)

(Applause ends)

Really, no heroic deed --

באמת, בלי גבורה.

we simply need to be close.

פשוט צריך להיות קרובים.

And if we are afraid of something

ואם אנחנו מפחדים ממשהו,

or we don't understand something,

או לא מבינים משהו, לשאול;

we need to ask.

להיות סקרנים,

Let's be curious

but never indifferent.

אבל לעולם לא אדישים.

Let's have the courage to look each other in the eye,

שיהיה לנו את האומץ להשיר מבט,

because by looking,

כי עם כל מבט שלנו,

we can open a whole world to someone else.

אנחנו יכולים לפתוח עולם שלם למישהו אחר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Cheers)

(תשואות)