Stuart Brown: Play is more than fun

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

So, here we go: a flyby of play.

אז, קדימה, 60 שניות על משחק.

It's got to be serious if the New York Times

זה חייב להיות דבר רציני אם הניו יורק טיימס

puts a cover story of their February 17th Sunday magazine about play.

מקדיש כתבת שער למשחק בגיליון של יום ראשון ה-17 בפברואר.

At the bottom of this, it says, "It's deeper than gender.

ובתחתית נאמר: "זה עמוק יותר ממגדר,

Seriously, but dangerously fun.

כיף בצורה מסוכנת אך גם רצינית,

And a sandbox for new ideas about evolution."

ומקום להתנסויות ברעיונות חדשים לגבי אבולוציה".

Not bad, except if you look at that cover, what's missing?

לא רע, אבל אם נסתכל על השער, מה חסר?

You see any adults?

אתם רואים מבוגרים?

Well, lets go back to the 15th century.

בואו נחזור למאה ה-15.

This is a courtyard in Europe,

זוהי חצר באירופה,

and a mixture of 124 different kinds of play.

ותערובת של 124 צורות משחק שונות.

All ages, solo play, body play, games, taunting.

כל הגילאים, משחקים ליחידים, משחקי גוף, הקנטות.

And there it is. And I think this is a typical picture

והנה זה, ואני חושב שזו תמונה טיפוסית

of what it was like in a courtyard then.

של החיים בחצר באותם זמנים.

I think we may have lost something in our culture.

ייתכן ואיבדנו משהו בתרבות שלנו.

So I'm gonna take you through

אז אני אוליך אתכם דרך

what I think is a remarkable sequence.

מה שלדעתי הוא רצף יוצא דופן.

North of Churchill, Manitoba, in October and November,

בצפון צ'רצ'יל, מניטובה, באוקטובר ונובמבר,

there's no ice on Hudson Bay.

אין קרח במפרץ האדסון.

And this polar bear that you see, this 1200-pound male,

ודב הקוטב הזה שאתם רואים, זכר במשקל 550 ק"ג,

he's wild and fairly hungry.

הוא רעב ועצבני.

And Norbert Rosing, a German photographer,

ונורברט רוזינג, צלם גרמני,

is there on scene, making a series of photos of these huskies, who are tethered.

נמצא שם באתר, מצלם את כלבי ההאסקי הקשורים האלה.

And from out of stage left comes this wild, male polar bear,

ומשום מקום מגיע דב קוטב זכר, פראי,

with a predatory gaze.

עם מבט של טורף בעיניים.

Any of you who've been to Africa or had a junkyard dog come after you,

מי מכם שביקר באפריקה או שנרדף ע"י כלב רחוב,

there is a fixed kind of predatory gaze

יודע שיש סוג של מבט טורף

that you know you're in trouble.

שאתה יודע שאתה בצרות.

But on the other side of that predatory gaze

אבל מעברו השני של המבט הטורף הזה

is a female husky in a play bow, wagging her tail.

יש כלבת האסקי בעמדת משחק המקשקשת בזנבה.

And something very unusual happens.

ומשהו מאוד חריג קורה.

That fixed behavior -- which is rigid and stereotyped

ההתנהגות הקבועה הזו, שהיא נוקשה וטיפוסית

and ends up with a meal -- changes.

ומסתיימת בארוחה, משתנה.

And this polar bear

ודב הקוטב הזה

stands over the husky,

נעמד מעל כלבת ההאסקי.

no claws extended, no fangs taking a look.

בלי ציפורניים שלופות, בלי ניבים חשופים.

And they begin an incredible ballet.

והם יוצאים במחול לא יאמן.

A play ballet.

בלט של משחק.

This is in nature: it overrides a carnivorous nature

זה קורה בטבע. זה מכריע טבע טורף,

and what otherwise would have been a short fight to the death.

ומה שיכול היה להיות מאבק קצר עד המוות.

And if you'll begin to look closely at the husky that's bearing her throat to the polar bear,

אם תביטו מקרוב בכלבה המקרבת את צווארה לדוב הקוטב,

and look a little more closely, they're in an altered state.

ואם תביטו קרוב יותר, תבחינו שהם במצב הכרתי אחר.

They're in a state of play.

הם במצב של משחק.

And it's that state

ומצב זה הוא

that allows these two creatures to explore the possible.

שמאפשר לשני היצורים הללו לחקור את האפשרי.

They are beginning to do something that neither would have done

הם מתחילים לעשות משהו שאף אחד מהם לא היה עושה

without the play signals.

ללא סימני המשחק.

And it is a marvelous example

וזו דוגמא מופלאה

of how a differential in power

לאופן בו הפרש כוחות ברור

can be overridden by a process of nature that's within all of us.

יכול להתבטל ע"י תהליך טבעי הקיים בכולנו.

Now how did I get involved in this?

עכשיו, איך נכנסתי לנושא הזה?

John mentioned that I've done some work with murderers, and I have.

ג'ון הזכיר שעבדתי בעבר עם רוצחים, ואכן עשיתי זאת.

The Texas Tower murderer opened my eyes,

הרוצח ממגדל טקסס פקח את עיניי -

in retrospect, when we studied his tragic mass murder,

במבט לאחור, כשחקרנו את הרצח ההמוני הנורא שביצע -

to the importance of play,

לחשיבות המשחק,

in that that individual, by deep study,

בכך שאדם זה, ע"י מחקר מעמיק,

was found to have severe play deprivation.

נמצא שהוא סובל מחסך חמור במשחק.

Charles Whitman was his name.

שמו היה צ'ארלס וויטמן.

And our committee, which consisted of a lot of hard scientists,

והוועדה שלנו, המורכבת מהרבה מדענים קשוחים,

did feel at the end of that study

אכן הרגישה בתום המחקר

that the absence of play and a progressive suppression of developmentally normal play

שהמחסור במשחק, ודיכוי מתמשך של משחק התפתחותי נורמאלי

led him to be more vulnerable to the tragedy that he perpetrated.

הפכו אותו לפגיע יותר לטרגדיה שביצע.

And that finding has stood the test of time --

וממצא זה עמד במבחן הזמן,

unfortunately even into more recent times, at Virginia Tech.

לצערי, אפילו לאחרונה בוריג'יניה טק.

And other studies of populations at risk

ומחקרים נוספים על אוכלוסיות בסיכון

sensitized me to the importance of play,

הדגישו עבורי את חשיבות המשחק,

but I didn't really understand what it was.

אבל לא באמת הבנתי מה זה.

And it was many years in taking play histories of individuals

ורק אחרי שנים רבות של תיעוד היסטוריית המשחק של אנשים,

before I really began to recognize that I didn't really have a full understanding of it.

התחלתי להכיר בכך שאין לי הבנה מלאה.

And I don't think any of us has a full understanding of it, by any means.

ואני חושב שלאף אחד מאיתנו אין הבנה מלאה.

But there are ways of looking at it

אבל ישנן דרכים להתבונן בזה

that I think can give you -- give us all a taxonomy, a way of thinking about it.

שאני יכול להציע לכם. לתת לנו טקסונומיה, דרך חשיבה.

And this image is, for humans, the beginning point of play.

והתמונה הזו, לאנשים, היא הולדת המשחק.

When that mother and infant lock eyes,

כשעיני האם והתינוק נפגשות,

and the infant's old enough to have a social smile,

והתינוק מבוגר מספיק כדי לחייך חיוך חברתי,

what happens -- spontaneously -- is the eruption of joy on the part of the mother.

מה שקורה, באופן ספונטני, זו התפרצות של אושר מצד האם.

And she begins to babble and coo and smile, and so does the baby.

והיא מתחילה למלמל ולחייך, וכך גם התינוק.

If we've got them wired up with an electroencephalogram,

אם מחברים אותם לEEG,

the right brain of each of them becomes attuned,

רואים שהאונות הימניות שלהם מתואמות,

so that the joyful emergence of this earliest of play scenes

כך שהאושר שמופק מרגעי המשחק המוקדמים האלה,

and the physiology of that is something we're beginning to get a handle on.

והפיזיולוגיה המלווה לכך, הם משהו שאנחנו יכולים לתפוס.

And I'd like you to think that every bit of more complex play

ואני רוצה שתחשבו על כך שכל משחק מורכב יותר,

builds on this base for us humans.

נבנה על הבסיס הזה, עבור בני אדם.

And so now I'm going to take you through sort of a way of looking at play,

אז עכשיו אקח אתכם דרך אופן ראייה של משחק,

but it's never just singularly one thing.

אבל זה אף פעם לא דבר בודד יחיד.

We're going to look at body play,

נראה קודם משחק גופני,

which is a spontaneous desire to get ourselves out of gravity.

בו יש רצון ספונטני להוציא את עצמנו מכוח הכבידה.

This is a mountain goat.

זוהי עז הרים.

If you're having a bad day, try this:

אם יש לכם יום גרוע, נסו את זה:

jump up and down, wiggle around -- you're going to feel better.

קפצו מעלה ומטה, תתפתלו - אתם תרגישו יותר טוב.

And you may feel like this character,

ואולי תרגישו כמו הדמות הזו,

who is also just doing it for its own sake.

שגם עושה את זה סתם בשביל הכיף.

It doesn't have a particular purpose, and that's what's great about play.

אין לה כוונה מסויימת, וזה מה שנהדר במשחק.

If its purpose is more important

אם המטרה חשובה יותר

than the act of doing it, it's probably not play.

מהמעשה, זה כנראה לא משחק.

And there's a whole other type of play, which is object play.

ויש עוד סוג של משחק, משחק בחפץ.

And this Japanese macaque has made a snowball,

וקופת המקוק היפנית הכינה כדור שלג,

and he or she's going to roll down a hill.

וכאן היא עומדת לגלגל אותו במורד הגבעה.

And -- they don't throw it at each other, but this is a fundamental part of being playful.

הם לא זורקים אותם זה על זה, אבל זה חלק מהותי בהשתובבות.

The human hand, in manipulation of objects,

היד האנושית, כשהיא עושה מניפולציות על חפצים,

is the hand in search of a brain;

היא היד המחפשת אחר המוח.

the brain is in search of a hand;

המוח מחפש אחר היד,

and play is the medium by which those two are linked in the best way.

והמשחק הוא האמצעי המקשר בין השניים בצורה הטובה ביותר.

JPL we heard this morning -- JPL is an incredible place.

JPL, כך שמענו הבוקר, הוא מקום נהדר.

They have located two consultants,

הם איתרו שני יועצים,

Frank Wilson and Nate Johnson,

פרנק וילסון ונייט ג'ונסון.

who are -- Frank Wilson is a neurologist, Nate Johnson is a mechanic.

פרנק וילסון הוא נוירולוג, נייט ג'ונסון הוא מכונאי.

He taught mechanics in a high school in Long Beach,

הוא לימד מכונאות בתיכון בלונג ביץ',

and found that his students were no longer able to solve problems.

וגילה שהתלמידים שלו לא הצליחו לפתור בעיות.

And he tried to figure out why. And he came to the conclusion, quite on his own,

והוא ניסה להבין למה. הוא הגיע למסקנה, בכוחות עצמו,

that the students who could no longer solve problems, such as fixing cars,

שהתלמידים שלא יכלות לפתור בעיות, כמו לתקן מכוניות,

hadn't worked with their hands.

לא עבדו עם הידים שלהם.

Frank Wilson had written a book called "The Hand."

פרנק וילסון כתב ספר שנקרא "היד."

They got together -- JPL hired them.

הם חברו זל"ז, JPL שכרו אותם.

Now JPL, NASA and Boeing,

עכשיו JPL, נאס"א ובואינג,

before they will hire a research and development problem solver --

לפני שהם מעסיקים חוקר ופותר בעיות -

even if they're summa cum laude from Harvard or Cal Tech --

אפילו אם הם סיימו תואר בהצטיינות מהרווארד או קאל טק -

if they haven't fixed cars, haven't done stuff with their hands early in life,

אם הם לא תיקנו מכוניות, לא עשו דברים בידים שלהם בגיל צעיר,

played with their hands, they can't problem-solve as well.

שיחקו עם הידים שלהם, הם לא יכולים גם לפתור בעיות.

So play is practical, and it's very important.

אז משחק הוא פרקטי, וחשוב מאוד.

Now one of the things about play is that it is born by curiosity and exploration. (Laughter)

עכשיו, משחק הוא תולדה של סקרנות וחקירה. (צחוק)

But it has to be safe exploration.

אבל זו צריכה להיות חקירה בטוחה.

This happens to be OK -- he's an anatomically interested little boy

זה בעצם בסדר - הוא ילד שמתעניין באנטומיה,

and that's his mom. Other situations wouldn't be quite so good.

וזו אמא שלו. מצבים אחרים יהיו פחות טובים.

But curiosity, exploration, are part of the play scene.

אבל סקרנות, חקירה, הם חלק מסצנת המשחק.

If you want to belong, you need social play.

אם אתם רוצים להיות שייכים, אתם זקוקים למשחק חברתי.

And social play is part of what we're about here today,

ומשחק חברתי הוא חלק ממה שאנחנו היום,

and is a byproduct of the play scene.

והוא תוצר לוואי של סצנת המשחק.

Rough and tumble play.

משחק התגוששות.

These lionesses, seen from a distance, looked like they were fighting.

מרחוק, נראה שהלביאות האלה רבות.

But if you look closely, they're kind of like the polar bear and husky:

אבל אם תסתכלו מקרוב, זה כמו דב הקוטב וכלב ההאסקי:

no claws, flat fur, soft eyes,

אין טפרים, פרוה שטוחה, עיניים רכות,

open mouth with no fangs, balletic movements,

פה פתוח ללא ניבים, תנועות בלט,

curvilinear movements -- all specific to play.

תנועות מעוגלות - הכל ספציפי למשחק.

And rough-and-tumble play is a great learning medium for all of us.

ומשחק התגוששות הוא אמצעי למידה מצוין עבור כולנו.

Preschool kids, for example, should be allowed to dive, hit, whistle,

לילדי גן, למשל, צריך להרשות לצלול, להכות, לשרוק,

scream, be chaotic, and develop through that a lot of emotional regulation

לצרוח להשתולל, ולפתח דרך זה הרבה ויסות רגשי

and a lot of the other social byproducts -- cognitive, emotional and physical --

ועוד הרבה תוצרי לוואי חברתיים - קוגניטיביים, רגשיים ופיזיים -

that come as a part of rough and tumble play.

שהם תוצרים של משחק התגוששות.

Spectator play, ritual play -- we're involved in some of that.

משחקי צופים, משחק טקסי - אנחנו מעורבים גם בזה.

Those of you who are from Boston know that this was the moment -- rare --

אלה מכם שמבוסטון יודעים שזהו רגע נדיר

where the Red Sox won the World Series.

בו הרד סוקס ניצחו בגמר אליפות הבייסבול.

But take a look at the face and the body language of everybody

אבל תסתכלו על הפנים ועל שפת הגוף של כולם

in this fuzzy picture, and you can get a sense that they're all at play.

בתמונה המטושטשת הזו, ויש תחושה שהם כולם משחקים.

Imaginative play.

משחק דמיוני.

I love this picture because my daughter, who's now almost 40, is in this picture,

אני אוהב את התמונה הזו כי הבת שלי, היום כמעט בת 40, נמצאת בה,

but it reminds me of her storytelling and her imagination,

אבל זה מזכיר לי את הסיפורים שהמציאה ואת הדמיון שלה,

her ability to spin yarns at this age -- preschool.

היכולת להמציא סיפורים בגיל הגן.

A really important part of being a player

חלק חשוב מאוד מהיותך שחקן

is imaginative solo play.

הוא משחק דמיוני לבד.

And I love this one, because it's also what we're about.

ואני אוהב את זה, כי זה עוסק במי שאנחנו.

We all have an internal narrative that's our own inner story.

לכולנו יש נרטיב פנימי שהוא הסיפור הפנימי שלנו.

The unit of intelligibility of most of our brains is the story.

היחידה המובנת למוח של רובנו היא הסיפור.

I'm telling you a story today about play.

אני מספר לכם היום סיפור על משחק.

Well, this bushman, I think, is talking about the fish that got away that was that long,

אז הבושמן הזה, אני חושב, מספר על הדג שברח לו שהיה באורך כזה,

but it's a fundamental part of the play scene.

אבל זה חלק מהותי מסצנת המשחק.

So what does play do for the brain?

אז מה המשחק עושה למוח?

Well, a lot.

הרבה.

We don't know a whole lot about what it does for the human brain,

אנחנו לא יודעים הרבה על מה שזה עושה למוח האנושי,

because funding has not been exactly heavy for research on play.

כי המימון למחקר על משחק הוא לא ממש כבד.

I walked into the Carnegie asking for a grant.

נכנסתי לקרנגי לבקש מענק מחקר.

They'd given me a large grant when I was an academician

הם נתנו לי מענק גדול כשהייתי אקדמאי

for the study of felony drunken drivers, and I thought I had a pretty good track record,

כדי לחקור נהגים שיכורים שהורשעו, וחשבתי שהישגי העבר שלי טובים.

and by the time I had spent half an hour talking about play,

ובזמן שדיברתי איתם חצי שעה על משחק,

it was obvious that they were not -- did not feel that play was serious.

היה ברור שהם לא הרגישו שמשחק זה נושא רציני.

I think that -- that's a few years back -- I think that wave is past,

אני חושב, זה היה לפני כמה שנים, אני חושב שהגל הזה עבר,

and the play wave is cresting,

ושגל המשחק מגיע לשיא,

because there is some good science.

כי יש מחקר איכותי.

Nothing lights up the brain like play.

אין דבר שמאיר את המוח כמו משחק.

Three-dimensional play fires up the cerebellum,

משחק תלת-מימדי מדליק את הצרבלום (המוח הקטן),

puts a lot of impulses into the frontal lobe --

מפעיל את האונה הקדמית,

the executive portion -- helps contextual memory be developed,

החלק הביצועי, עוזר לזיכרון הקשרי להתפתח,

and -- and, and, and.

ועוד, ועוד ועוד.

So it's -- for me, its been an extremely nourishing scholarly adventure

אז בשבילי זו היתה הרפתקה אקדמית מאוד מזינה

to look at the neuroscience that's associated with play, and to bring together people

לבחון את מדעי המוח הקשורים במשחק, ולהפגיש אנשים

who in their individual disciplines hadn't really thought of it that way.

מדסיציפלינות שונות שלא חשבו על זה כך.

And that's part of what the National Institute for Play is all about.

וזה חלק מהמהות של המכון הלאומי למשחק.

And this is one of the ways you can study play --

ואחת הדרכים בהן ניתן לחקור משחק

is to get a 256-lead electroencephalogram.

היא להשתמש באא"ג.

I'm sorry I don't have a playful-looking subject, but it allows mobility,

אני מתנצל שאין לי נבדק משועשע, אבל זה מאפשר ניידות

which has limited the actual study of play.

שעד כה הגבילה את חקר המשחק.

And we've got a mother-infant play scenario

ויש לנו סצנריו של משחק בין אם לתינוק

that we're hoping to complete underway at the moment.

שאנחנו מקווים להשלים בקרוב.

The reason I put this here is also to queue up

הסיבה שאני מראה את זה כאן היא גם כדי להציג

my thoughts about objectifying what play does.

את המחשבות שלי על מה המשחק עושה.

The animal world has objectified it.

בעולם החי המשחק הפך לחפץ.

In the animal world, if you take rats,

בעולם החי, אם תקחו חולדות

who are hardwired to play at a certain period of their juvenile years

שתוכנתו לשחק בתקופה מסוימת בילדותם,

and you suppress play -- they squeak, they wrestle,

ותדכאו את המשחק, הם יצייצו, יאבקו,

they pin each other, that's part of their play.

ידקרו אחד את השני, זה חלק מהמשחק שלהם.

If you stop that behavior on one group that you're experimenting with,

אם תעצרו את ההתנהגות הזו באחת מקבוצות המחקר,

and you allow it in another group that you're experimenting with,

ותאפשרו אותה בקבוצה השניה,

and then you present those rats

ואז תציגו לחולדות האלה

with a cat odor-saturated collar,

קולר עם ריח של חתול,

they're hardwired to flee and hide.

הם מתוכנתים לברוח ולהתחבא.

Pretty smart -- they don't want to get killed by a cat.

די חכם, הם לא רוצים להיהרג ע"י חתול.

So what happens?

אז מה קורה?

They both hide out.

הם שניהם מתחבאים.

The non-players never come out --

מי שלא שיחק לא יוצא,

they die.

הם מתים.

The players slowly explore the environment,

מי ששיחק חוקר באיטיות את הסביבה,

and begin again to test things out.

ואז מתחיל לבחון דברים.

That says to me, at least in rats --

זה אומר לי שלפחות בחולדות,

and I think they have the same neurotransmitters that we do

ואני חושב שיש להם את אותם מעבירים עצביים שיש לנו,

and a similar cortical architecture --

ומבנה קורטיקלי דומה,

that play may be pretty important for our survival.

למשחק יש אולי תפקיד משמעותי בהישרדות שלנו.

And, and, and -- there are a lot more animal studies that I could talk about.

ואני יכול לספר על מחקרים רבים נוספים על חיות.

Now, this is a consequence of play deprivation. (Laughter)

עכשיו, זו תוצאה של חסך במשחק. (צחוק)

This took a long time --

לקח הרבה זמן -

I had to get Homer down and put him through the fMRI and the SPECT

הייתי צריך להכריח את הומר להיכנס ל fMRI ול SPECT

and multiple EEGs, but as a couch potato, his brain has shrunk.

ולעבור הרבה בדיקות אא"ג, אבל כבטלן, המוח שלו התכווץ.

And we do know that in domestic animals

ואנחנו יודעים שבחיות בית

and others, when they're play deprived,

ובאחרות, כשהן בחסך של משחק,

they don't -- and rats also -- they don't develop a brain that is normal.

הן וגם חולדות, לא מפתחות מוח נורמלי.

Now, the program says that the opposite of play is not work,

עכשיו, התכנית אומרת שההיפך ממשחק אינו עבודה,

it's depression.

אלא דיכאון.

And I think if you think about life without play --

ואם תחשבו על חיים ללא משחק -

no humor, no flirtation, no movies,

ללא הומור, ללא פלרטוט, ללא סרטים,

no games, no fantasy and, and, and.

ללא משחקים, ללא פנטזיה ועוד ועוד.

Try and imagine a culture or a life, adult or otherwise

נסו לדמיין תרבות או חיים של מבוגר או אחר

without play.

ללא משחק.

And the thing that's so unique about our species

ומה שכ"כ ייחודי במין שלנו

is that we're really designed to play through our whole lifetime.

הוא שאנחנו באמת מתוכנתים לשחק במהלך כל החיים שלנו.

And we all have capacity to play signal.

ולכולנו יש את היכולת לשדר סימני משחק.

Nobody misses that dog I took a picture of on a Carmel beach a couple of weeks ago.

אף אחד לא מפספס את הכלב שצילמתי בחוף כרמל לפני שבועיים.

What's going to follow from that behavior

מה שיגיע כתוצאה מההתנהגות הזו

is play.

הוא משחק.

And you can trust it.

ואתם יכולים להאמין לזה.

The basis of human trust is established through play signals.

אמון אנושי מתבסס דרך סימני משחק.

And we begin to lose those signals, culturally and otherwise, as adults.

ואנחנו מתחילים לאבד את הסימנים הללו, תרבותית ואחרת, כמבוגרים.

That's a shame.

חבל.

I think we've got a lot of learning to do.

יש לנו הרבה מה ללמוד.

Now, Jane Goodall has here a play face along with one of her favorite chimps.

לג'יין גודול יש כאן פרצוף של משחק, יחד עם אחד השימפנזים החביבים עליה.

So part of the signaling system of play

אז חלק ממערכת הסימנים של משחק

has to do with vocal, facial, body, gestural.

קשורה לקול, פנים, גוף, מחוות.

You know, you can tell -- and I think when we're getting into collective play,

אפשר לראות - במשחק קולקטיבי

its really important for groups to gain a sense of safety

חשוב מאוד לקבוצות לרכוש תחושת בטחון

through their own sharing of play signals.

באמצעות שיתוף בסימני משחק.

You may not know this word,

אולי אתם לא מכירים את המילה הזו

but it should be your biological first name and last name.

אבל היא צריכה להיות השם הביולוגי שלכם.

Because neoteny means the retention of immature qualities into adulthood.

כי פירוש ניאוטניה הוא שמירה של מאפיינים לא בוגרים בבגרות.

And we are, by physical anthropologists,

ואנחנו, לפי אנתרופולוגים פיזיים,

by many, many studies, the most neotenous,

לפי הרבה מחקרים, היצור הכי ניאוטני,

the most youthful, the most flexible, the most plastic of all creatures.

הכי צעיר בהתנהגותו, הכי גמיש ופלאסטי מכל היצורים.

And therefore, the most playful.

ולכן גם הכי נוטה למשחק.

And this gives us a leg up on adaptability.

וזה נותן לנו יתרון הסתגלותי.

Now, there is a way of looking at play

עכשיו ישנה דרך הסתכלות על משחק

that I also want to emphasize here,

שאני רוצה להדגיש כאן,

which is the play history.

והיא היסטוריית המשחק.

Your own personal play history is unique,

היסטוריית המשחק של כ"א היא ייחודית,

and often is not something we think about particularly.

ובד"כ אנחנו לא מקדישים לזה הרבה מחשבה.

This is a book written by a consummate player

זהו ספר שנכתב ע"י שחקן מושלם

by the name of Kevin Carroll.

בשם קווין קארול.

Kevin Carroll came from extremely deprived circumstances:

קווין קארול הגיע מתנאים של חסך קיצוני:

alcoholic mother, absent father, inner-city Philadelphia,

אם אלכוהוליסטית, אב חסר, פנים-העיר בפילדלפיה,

black, had to take care of a younger brother.

שחור, נדרש לטפל באח צעיר.

Found that when he looked at a playground

הוא גילה שכשהוא היסתכל על מגרש משחקים

out of a window into which he had been confined,

דרך החלון בחדר בו היה מוגבל,

he felt something different.

הוא חש משהו שונה.

And so he followed up on it.

אז הוא המשיך עם זה.

And his life -- the transformation of his life

והחיים שלו, הטרנספורמציה של החיים שלו

from deprivation and what one would expect -- potentially prison or death --

ממצב של חסך ומה שהיינו מצפים - כלא או מוות -

he become a linguist, a trainer for the 76ers and now is a motivational speaker.

הוא הפך לבלשן, מאמן של קבוצת ה 76ers, ועכשיו הוא נואם מעורר מוטיבציה.

And he gives play as a transformative force

והוא מביא את המשחק ככוח משנה חיים

over his entire life.

במהלך כל חייו.

Now there's another play history that I think is a work in progress.

עכשיו, יש כאן היסטוריית משחק נוספת שמתרחשת לדעתי.

Those of you who remember Al Gore,

אלה מכם הזוכרים את אל גור,

during the first term and then during his successful

במהלך הקדנציה הראשונה שלו, ואח"כ במהלך

but unelected run for the presidency,

המרוץ המוצלח שלו לנשיאות (בו לא נבחר),

may remember him as being kind of wooden and not entirely his own person,

אולי זוכרים אותו כקרש, ואולי לא כאדם אותנטי.

at least in public.

לפחות בציבור.

And looking at his history, which is common in the press,

ובהסתכלות על ההיסטוריה שלו בעיתונות,

it seems to me, at least -- looking at it from a shrink's point of view --

נראה לי, לפחות ממבט של פסיכולוג,

that a lot of his life was programmed.

שחלק ניכר מהחיים שלו היה מתוכנת.

Summers were hard, hard work, in the heat of Tennessee summers.

בקיץ היתה עבודה קשה מאוד בחום של טנסי.

He had the expectations of his senatorial father and Washington, D.C.

היו עליו ציפיות מאביו הסנטור ומוושינגטון.

And although I think he certainly had the capacity for play --

ולמרות שאני חושב שהיתה בו היכולת לשחק,

because I do know something about that --

כי אני קצת מתמצא בזה,

he wasn't as empowered, I think, as he now is

הוא לא היה מועצם כמו שהוא עכשיו

by paying attention to what is his own passion

בכך שהוא מקשיב לתשוקות שלו,

and his own inner drive,

ולדחף הפנימי שלו,

which I think has its basis in all of us in our play history.

שלדעתי נמצא ביסוד היסטוריית המשחק של כולנו.

So what I would encourage on an individual level to do,

אז מה שהייתי ממליץ ברמת הפרט,

is to explore backwards as far as you can go

הוא לחזור אחורה ככל הניתן

to the most clear, joyful, playful image that you have,

לדימוי הכי בהיר, עליז ומשחקי שיש לכם.

whether it's with a toy, on a birthday or on a vacation.

אם זה עם צעצוע, ביום הולדת או בחופשה.

And begin to build to build from the emotion of that

ולהתחיל לבנות מהרגש הזה

into how that connects with your life now.

איך זה מתחבר אל החיים שלכם עכשיו.

And you'll find, you may change jobs --

ותגלו, אולי תחליפו עבודה -

which has happened to a number people when I've had them do this --

זה קרה למספר אנשים שעשיתי את זה איתם

in order to be more empowered through their play.

כדי להעצים אותם באמצעות המשחק שלהם.

Or you'll be able to enrich your life by prioritizing it

או שתצליחו להעשיר את חייכם בהעדפה של משחק

and paying attention to it.

ובתשומת לב אליו.

Most of us work with groups, and I put this up because

רובנו עובדים עם קבוצות, ואני אומר את זה כי

the d.school, the design school at Stanford,

ביה"ס לעיצוב בסטנפורד, d.school

thanks to David Kelley and a lot of others

הודות לדיוויד קלי ורבים אחרים

who have been visionary about its establishment,

בעלי חזון מהיווסדו,

has allowed a group of us to get together

אפשר לקבוצה מאיתנו להתאחד

and create a course called "From Play to Innovation."

וליצור קורס שנקרא "ממשחק לחדשנות."

And you'll see this course is to investigate

ומטרת הקורס היא לחקור

the human state of play, which is kind of like the polar bear-husky state

את המצב של משחק אנושי, שהוא דומה למצב המשחק של דוב הקוטב וההאסקי

and its importance to creative thinking:

ואת החשיבות שלו לחשיבה יצירתית.

"to explore play behavior, its development and its biological basis;

לחקור התנהגות משחק, התפתחותה ובסיסה הביולוגי.

to apply those principles, through design thinking,

כדי ליישם את העקרונות הללו, באמצעות חשיבה עיצובית,

to promote innovation in the corporate world;

לקידום חדשנות בעולם העסקי.

and the students will work with real-world partners

והסטודנטים יעבדו עם שותפים מהעולם האמיתי

on design projects with widespread application."

על פרוייקטים של עיצוב בעלי יישום רחב.

This is our maiden voyage in this.

זו הפלגת הבכורה שלנו.

We're about two and a half, three months into it, and it's really been fun.

עברנו כבר כשלושה חודשים, וזה ממש כיף.

There is our star pupil, this labrador,

זה התלמיד המצטיין שלנו, הלברדור הזה,

who taught a lot of us what a state of play is,

שלימד אותנו רבות על מהו מצב משחק,

and an extremely aged and decrepit professor in charge there.

ופרופסור ישיש חלוש שהוא האחראי.

And Brendan Boyle, Rich Crandall -- and on the far right is, I think, a person who

וברנדן בוייל, ריץ' קרנדל, ובקצה מימין אדם שאני חושב

will be in cahoots with George Smoot for a Nobel Prize -- Stuart Thompson,

יהיה שותף עם ג'ורג' סמוט בפרס נובל - סטיוארט תומפסון,

in neuroscience.

במדעי המוח.

So we've had Brendan, who's from IDEO,

אז היה לנו את ברנדן מ IDEO (חברת עיצוב),

and the rest of us sitting aside and watching these students

ואת כולנו שיושבים בצד ומסתכלים על הסטודנטים האלה

as they put play principles into practice in the classroom.

בעוד הם מיישמים עקרונות של משחק בכתה.

And one of their projects was to

ואחד הפרוייקטים שלהם היה

see what makes meetings boring,

לבחון מה גורם לישיבות להיות משעממות,

and to try and do something about it.

ולנסות לעשות משהו בעניין.

So what will follow is a student-made film

אז נראה עכשיו סרט סטודנטים

about just that.

בנושא הזה.

Narrator: Flow is the mental state of apparition

קריין: FLOW (זרימה) היא המצב המנטלי של התגלות

in which the person is fully immersed in what he or she is doing.

בו האדם שקוע לגמרי במה שהוא עושה.

Characterized by a feeling of energized focus,

מצב המאופיין בתחושה של מיקוד אנרגטי,

full involvement and success in the process of the activity.

מעורבות מלאה והצלחה במהלך הפעילות.

An important key insight that we learned about meetings

תובנה חשובה שרכשנו לגבי ישיבות

is that people pack them in one after another,

היא שאנשים מערימים אותן בזו אחר זו,

disruptive to the day.

ובכך גורמים להפרעה.

Attendees at meetings don't know when they'll get back to the task

המשתתפים בישיבות לא יודעים מתי יוכלו לחזור למטלה

that they left at their desk.

אותה השאירו על שולחנם.

But it doesn't have to be that way.

אבל זה לא חייב להיות כך.

(Music)

(מוזיקה)

Some sage and repeatedly furry monks

כמה נזירים חכמים ושעירים

at this place called the d.school

מהמקום הזה d.school

designed a meeting that you can literally step out of when it's over.

פיתחו ישיבה שאפשר ממש לצאת ממנה כשהיא נגמרת.

Take the meeting off, and have peace of mind that you can come back to me.

הורידו את הישיבה, וקבלו שקט ושלווה כך שתוכלו לחזור אלי.

Because when you need it again,

כי כשתזדקקו לה שוב,

the meeting is literally hanging in your closet.

הישיבה נמצאת בארון שלכם, באופן מילולי.

The Wearable Meeting.

הישיבה הלבישה.

Because when you put it on, you immediately get everything you need

כשתלבשו אותה מיד יהיה לכם כל מה שצריך

to have a fun and productive and useful meeting.

כדי לקיים ישיבה פרודוקטיבית, שימושית וכייפית.

But when you take it off --

אבל כשתורידו אותה...

that's when the real action happens.

אז קורה הדבר האמיתי.

(Music)

(מוזיקה)

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

Stuart Brown: So I would encourage you all

בראון: אז אני מזמין את כולכם

to engage

לעסוק

not in the work-play differential --

לא בהבחנה בין עבודה למשחק,

where you set aside time to play --

בה מקצים זמן למשחק,

but where your life becomes infused

אלא להחדיר לחיים שלכם,

minute by minute, hour by hour,

דקה אחר דקה, שעה אחר שעה,

with body,

בגופכם,

object,

בחפצים,

social, fantasy, transformational kinds of play.

משחק חברתי, פנטזיה ועוד.

And I think you'll have a better and more empowered life.

ואני חושב שחייכם יהיו טובים ומועצמים יותר.

Thank You.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

John Hockenberry: So it sounds to me like what you're saying is that

ג'ון הוקנברי: אז נשמע לי שמה שאתה אומר

there may be some temptation on the part of people to look at your work

הוא שחלק מהאנשים מתפתים להסתכל על העבודה שלך

and go --

ולומר -

I think I've heard this, in my kind of pop psychological understanding of play,

אני חושב ששמעתי את זה, בהבנה הפסיכולוגית הפופולרית שלי של משחק,

that somehow,

שאיך שהוא,

the way animals and humans deal with play,

הדרך בה אנשים וחיות מתמודדים עם משחק,

is that it's some sort of rehearsal for adult activity.

היא שזה סוג של חזרה לקראת פעילות בוגרת.

Your work seems to suggest that that is powerfully wrong.

העבודה שלך טוענת שזה שגוי לחלוטין.

SB: Yeah, I don't think that's accurate,

בראון: נכון, אני חושב שזה לא מדוייק,

and I think probably because animals have taught us that.

ובעיקר משום שזה מה שלמדנו מחיות.

If you stop a cat from playing --

אם תמנעו מחתול לשחק,

which you can do, and we've all seen how cats bat around stuff --

אפשר לעשות זאת, כולנו ראינו חתולים מכים בחפצים,

they're just as good predators as they would be if they hadn't played.

הם יהיו טורפים טובים באותה מידה אילולא שיחקו.

And if you imagine a kid

ואם תדמיינו ילד

pretending to be King Kong,

שמדמיין שהוא מפלצת,

or a race car driver, or a fireman,

או נהג מרוצים, או כבאי,

they don't all become race car drivers or firemen, you know.

הם לא באמת הופכים לנהגי מרוצים או כבאים.

So there's a disconnect between preparation for the future --

כלומר, אין התאמה בין התכוננות לעתיד,

which is what most people are comfortable in thinking about play as --

וזה מה שהכי נוח לאנשים לחשוב על משחק,

and thinking of it as a separate biological entity.

ולחשוב על זה כאל יישות ביולוגית נפרדת.

And this is where my chasing animals for four, five years

והרדיפה שלי אחרי חיות במהלך 4-5 שנים

really changed my perspective from a clinician to what I am now,

ממש שינתה את הגישה שלי למה שהיא היום,

which is that play has a biological place,

וזה שלמשחק יש תפקיד ביולוגי,

just like sleep and dreams do.

בדיוק כמו לשינה וחלימה.

And if you look at sleep and dreams biologically,

ואם תסתכלו על שינה וחלומות באופן ביולוגי,

animals sleep and dream,

חיות ישנות וחולמות,

and they rehearse and they do some other things that help memory

והן מתאמנות ועושות דברים אחרים שמסייעים לזיכרון

and that are a very important part of sleep and dreams.

והם חלק חשוב מאוד משינה וחלימה.

The next step of evolution in mammals and

הצעד הבא באבולוציה של יונקים

creatures with divinely superfluous neurons

ויצורים עם עודפי נוירונים

will be to play.

יהיה לשחק.

And the fact that the polar bear and husky or magpie and a bear

והעובדה שדב הקוטב וההאסקי, או עקעק ודב

or you and I and our dogs can crossover and have that experience

או אנחנו והכלבים שלנו יכולים לחוות

sets play aside as something separate.

מראה שמשחק זה דבר נפרד.

And its hugely important in learning and crafting the brain.

וזה מאוד חשוב בלמידה ובעיצוב המוח.

So it's not just something you do in your spare time.

אז זה לא רק משהו שאתה עושה בזמנך הפנוי.

JH: How do you keep -- and I know you're part of the scientific research community,

הוקנברי: איך אתה מצליח, ואני יודע שאתה חלק מקהילת המחקר המדעי,

and you have to justify your existence with grants and proposals like everyone else --

ואתה צריך להצדיק את הצורך לקבל מענקי מחקר כמו כל השאר,

how do you prevent --

איך אתה מונע,

and some of the data that you've produced, the good science that you're talking about you've produced, is hot to handle.

וחלק מהמידע שייצרת, המדע הטוב שאתה מספר שייצרת, הוא קשה לעיכול.

How do you prevent either the media's interpretation of your work

איך אתה מונע פרשנות מצד התקשורת,

or the scientific community's interpretation of the implications of your work,

או פרשנות של הקהילה המדעית על ההשלכות של עבודתך,

kind of like the Mozart metaphor,

כמו "אפקט מוצרט".

where, "Oh, MRIs show

למשל "או, בדיקות MRI מראות

that play enhances your intelligence.

שמשחק משפר את האינטליגנציה שלך.

Well, let's round these kids up, put them in pens

אז בואו ניקח את כל הילדים, נשים אותם בלולים,

and make them play for months at a time; they'll all be geniuses and go to Harvard."

ונכריח אותם לשחק חודשים. הם כולם יהיו גאונים וילכו להרווארד."

How do you prevent people from taking that sort of action

איך אתה מונע מאנשים לפעול כך

on the data that you're developing?

בקשר לנתונים שאתה מפתח?

SB: Well, I think the only way I know to do it

בראון: הדרך היחידה שאני מכיר

is to have accumulated the advisers that I have

היא לאסוף את היועצים שיש לי,

who go from practitioners --

שנעים מאנשי שטח -

who can establish through improvisational play or clowning or whatever --

שיכולים לבסס דרך משחק אימפרוביזציה, או השתובבות -

a state of play.

מצב של משחק.

So people know that it's there.

אז אנשים יודעים שזה שם.

And then you get an fMRI specialist, and you get Frank Wilson,

ואז אתה משיג מומחה fMRI, ואתה משיג את פרנק ווילסון,

and you get other kinds of hard scientists, including neuroendocrinologists.

ואתה משיג כל מיני מדענים רציניים, כולל נוירואנדוקרינולוגים.

And you get them into a group together focused on play,

ואתה מחבר אותם בקבוצה שמתמקדת במשחק,

and it's pretty hard not to take it seriously.

ואז קשה שלא לקחת את זה ברצינות.

Unfortunately, that hasn't been done sufficiently

לרוע המזל, זה לא מספיק

for the National Science Foundation, National Institute of Mental Health

בשביל קרן המדע הלאומית, המכון הלאומי לבריאות הנפש,

or anybody else to really look at it in this way seriously.

או כל אדם אחר כדי שיסתכלו על זה ממש ברצינות.

I mean you don't hear about anything that's like cancer or heart disease

כלומר, אתה לא שומע על כך שמשהו כמו סרטן או מחלות לב

associated with play.

קשור למשחק.

And yet I see it as something that's just as basic for survival -- long term --

ועדיין, אני רואה את זה כדבר הכרחי להישרדות - בטווח הארוך -

as learning some of the basic things about public health.

כמו לימוד של דברים בסיסיים על בריאות הציבור.

JH: Stuart Brown, thank you very much.

הוקנברי: סטוארט בראון, תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)