Latif Nasser: The amazing story of the man who gave us modern pain relief

מתרגם: Miky Computers מבקר: Ido Dekkers

A few years ago,

לפני מספר שנים,

my mom developed rheumatoid arthritis.

אימי פיתחה דלקת מפרקים שיגרונית.

Her wrists, knees and toes swelled up, causing crippling, chronic pain.

הפרקים שלה, ברכיים ואגודלים התנפחו, מה שגרם לכאב כרוני משתק.

She had to file for disability.

היא היתה צריכה לחתום על נכות.

She stopped attending our local mosque.

היא הפסיקה להגיע למסגד המקומי שלנו.

Some mornings it was too painful for her to brush her teeth.

בבקרים מסוימים הכאב היה כל כך חזק, שהיא התקשתה לצחצח שיניים.

I wanted to help.

רציתי לעזור.

But I didn't know how.

אבל לא ידעתי איך.

I'm not a doctor.

אני לא רופא.

So, what I am is a historian of medicine.

אז, מה שאני כן - זה היסטוריון של רפואה.

So I started to research the history of chronic pain.

אז התחלתי לחקור את ההיסטוריה של הכאב הכרוני.

Turns out, UCLA has an entire history of pain collection

מתברר, שלאוניברסיטת קליפורניה יש אוסף היסטוריוני שלם על כאב,

in their archives.

בארכיון שלהם.

And I found a story -- a fantastic story --

ומצאתי סיפור - סיפור מדהים -

of a man who saved -- rescued -- millions of people from pain;

אודות אדם שהציל מיליוני אנשים מכאב.

people like my mom.

אנשים כמו אימי.

Yet, I had never heard of him.

ועדיין, מעולם לא שמעתי עליו.

There were no biographies of him, no Hollywood movies.

לא היו עליו שום ביוגרפיות, לא סרטים הוליוודיים.

His name was John J. Bonica.

השם שלו היה ג'ון ג'. בוניקה.

But when our story begins,

אבל כאשר הסיפור שלנו מתחיל,

he was better known as Johnny "Bull" Walker.

הוא היה ידוע יותר בתור ג'וני "שור" ווקר.

It was a summer day in 1941.

זה היה יום קייצי בשנת 1941.

The circus had just arrived in the tiny town of Brookfield, New York.

הקרקס בדיוק הגיע לעיר הקטנה ברוקפילד בניו יורק.

Spectators flocked to see the wire-walkers, the tramp clowns --

צופים נהרו כדי לצפות בהולכים על החוט ובליצנים.

if they were lucky, the human cannonball.

אם הם היו ברי מזל, אז גם את "התותח האנושי".

They also came to see the strongman, Johnny "Bull" Walker,

הם גם באו כדי לראות את "איש הברזל", ג'וני "השור" ווקר.

a brawny bully who'd pin you for a dollar.

בריון, מאלו שמנערים אותך בעבור דמי כיס.

You know, on that particular day, a voice rang out

אתם יודעים, ביום זה ממש, קול הושמע

over the circus P.A. system.

במערכת הכריזה של הקרקס.

They needed a doctor urgently, in the live animal tent.

הם היו צריכים רופא בדחיפות, באוהל החיות.

Something had gone wrong with the lion tamer.

משהו קרה למאלף החיות.

The climax of his act had gone wrong,

השיא של המופע שלו השתבש,

and his head was stuck inside the lion's mouth.

והראש שלו נתקע בתוך הפה של האריה.

He was running out of air;

נגמר לו האוויר.

the crowd watched in horror

הקהל צפה באימה

as he struggled and then passed out.

בשעה שהוא נאבק ואחר כך התעלף.

When the lion finally did relax its jaws,

כאשר האריה שיחרר את לסתותיו,

the lion tamer just slumped to the ground, motionless.

המאלף רק צנח לקרקע, חסר תנועה.

When he came to a few minutes later,

כאשר המאלף התאושש מספר דקות לאחר מכן,

he saw a familiar figure hunched over him.

הוא ראה דמות מוכרת רכונה מעליו.

It was Bull Walker.

זה היה "השור" ווקר.

The strongman had given the lion tamer mouth-to-mouth, and saved his life.

איש הברזל הנשים את המאלף, והציל את חייו.

Now, the strongman hadn't told anyone,

כעת, איש הברזל לא אמר לאף אחד,

but he was actually a third-year medical student.

אבל הוא היה למעשה סטודנט בשנה השלישית ללימודיו.

He toured with the circus during summers to pay tuition,

הוא סייר עם הקרקס במהלך הקייצים כדי לשלם שכר לימוד,

but kept it a secret to protect his persona.

אבל שמר זאת בסוד על מנת לשמור על תדמיתו.

He was supposed to be a brute, a villain --

הוא היה אמור להיות אלים, נבל

not a nerdy do-gooder.

ולא חנון גומל חסדים.

His medical colleagues didn't know his secret, either.

גם עמיתיו לרפואה לא ידעו את סודו.

As he put it, "If you were an athlete, you were a dumb dodo."

כמו שהוא אומר זאת: "אם היית אתלט אתה בעצם ציפור דודו טיפשה".

So he didn't tell them about the circus,

אז הוא לא אמר להם על הקרקס,

or about how he wrestled professionally on evenings and weekends.

או על כך שהוא היה מתאבק מקצועי בערבים ובסופי שבוע.

He used a pseudonym like Bull Walker,

הוא השתמש בשם בדוי כמו "שור" ווקר.

or later, the Masked Marvel.

או לאחר מכן, "המופלא במסכה".

He even kept it a secret that same year,

הוא אפילו שמר את זהותו בסודיות באותה שנה,

when he was crowned the Light Heavyweight Champion

שבה הוא הוכתר לאלוף במשקל קל-כבד.

of the world.

אלוף העולם.

Over the years, John J. Bonica lived these parallel lives.

במהלך השנים, ג'ון ג'. בוניקה חי את החיים הכפולים הללו.

He was a wrestler;

הוא היה מתאבק,

he was a doctor.

הוא היה רופא.

He was a heel;

הוא היה נבל,

he was a hero.

הוא היה גיבור.

He inflicted pain,

הוא גרם לכאב,

and he treated it.

והוא טיפל בכאב.

And he didn’t know it at the time, but over the next five decades,

והוא לא ידע באותו זמן, אבל במשך חמשת העשורים הבאים,

he'd draw on these dueling identities

הוא השתמש בזהויות האלו

to forge a whole new way to think about pain.

כדי להתוות דרך חדשה לחלוטין להסתכלות על כאב.

It'd change modern medicine so much so, that decades later,

זה שינה את הרפואה המודרנית בצורה כזאת, שכמה עשורים אחר כך

Time magazine would call him pain relief's founding father.

מגזין "טיים" יקרא לו האבא המייסד של ההקלה בכאב.

But that all happened later.

אבל כל זאת קרה לאחר מכן.

In 1942, Bonica graduated medical school and married Emma,

בשנת 1942, בוניקה סיים את בית הספר לרפואה ונשא לאישה את אמה,

his sweetheart, whom he had met at one of his matches years before.

אהובתו, שאותה פגש באחד מהתחרויות שלו שנים קודם לכן.

He still wrestled in secret -- he had to.

הוא עדיין המשיך להיאבק בחשאי הוא היה חייב.

His internship at New York's St. Vincent's Hospital paid nothing.

ההתמחות שביצע בבית החולים סיינט וינסנט בניו יורק לא שילמו לו דבר.

With his championship belt, he wrestled in big-ticket venues,

עם חגורת האליפות שלו, הוא התאבק במקומות מבוקשים,

like Madison Square Garden,

כמו במדיסון סקוור גארדן,

against big-time opponents,

מול מתחרים נחשבים.

like Everett "The Blonde Bear" Marshall,

כמו אוורט "המזוקן הבלונדיני" מרשל.

or three-time world champion, Angelo Savoldi.

או מול אלוף העולם שלוש פעמים, אנג'לו סבולדי.

The matches took a toll on his body;

התחרויות גבו מחיר מגופו.

he tore hip joints, fractured ribs.

הוא קרע את מפרקי הירך, שבר צלעותיו.

One night, The Terrible Turk's big toe scratched a scar like Capone's

לילה אחד, "טורק אגודל-גדול האיום" שרט צלקת במצחו כמו של קפונה.

down the side of his face.

במורד הפנים שלו.

The next morning at work, he had to wear a surgical mask to hide it.

בבוקר יום למחרת בעבודה, הוא הצטרך לשים מסכת מנתחים כדי להסתיר את זה.

Twice Bonica showed up to the O.R. with one eye so bruised,

בוניקה הופיע פעמיים בחדר הניתוח, עם עין כל כך חבולה,

he couldn't see out of it.

כך שהוא לא יכל לראות באמצעותה.

But worst of all were his mangled cauliflower ears.

אבל הגרוע מכל היו האוזניים המרוסקות שלו.

He said they felt like two baseballs on the sides of his head.

הוא אמר שזה הרגיש כאילו שני כדורי בייסבול נמצאים בצידי ראשו.

Pain just kept accumulating in his life.

כאב המשיך להצטבר בחייו.

Next, he watched his wife go into labor at his hospital.

בהמשך, הוא היה עד לכך שאשתו נכנסה ללידה בבית החולים שלו.

She heaved and pushed, clearly in anguish.

היא נאנקה מכאבים.

Her obstetrician called out to the intern on duty

המיילדת שלה הזעיקה את המתמחה שהיה במשמרת.

to give her a few drops of ether to ease her pain.

כדי לתת לה מעט טיפות של אתר להקל על הכאבים שלה.

But the intern was a young guy, just three weeks on the job --

אבל המתמחה היה בחור צעיר, רק שלושה שבועות בעבודה -

he was jittery, and in applying the ether,

הוא רעד, וכאשר הזריק את האתר,

irritated Emma's throat.

גרם לגירוי בגרון של אמה.

She vomited and choked, and started to turn blue.

היא הקיאה והשתעלה, והתחילה להכחיל.

Bonica, who was watching all this, pushed the intern out of the way,

בוניקה, שצפה בכל זאת, דחף את המתמחה הצידה,

cleared her airway,

שיחרר את גרונה,

and saved his wife and his unborn daughter.

והציל את חיי אישתו ואת חיי בתו שעדיין לא נולדה.

At that moment, he decided to devote his life to anesthesiology.

ברגע זה, הוא החליט להקדיש את חייו לתורת ההרדמה.

Later, he'd even go on to help develop the epidural, for delivering mothers.

בזמן מאוחר יותר, הוא אפילו הצטרף לפיתוח האפידורל, לילודה.

But before he could focus on obstetrics,

אבל לפני שיכל לעסוק במילדות,

Bonica had to report for basic training.

היה על בוניקה להתיצב בטירונות.

Right around D-Day,

בסביבות יום הפלישה לנורמנדי,

Bonica showed up to Madigan Army Medical Center,

בוניקה התייצב למרכז הרפואי-צבאי במדיגן.

near Tacoma.

ליד טקומה.

At 7,700 beds, it was one of the largest army hospitals in America.

עם 7,700 מיטות בבית החולים, זה היה אחד מבתי החולים הצבאיים הגדולים באמריקה.

Bonica was in charge of all pain control there.

בוניקה היה אחראי על השליטה בכאב שם.

He was only 27.

הוא היה רק בן 27.

Treating so many patients, Bonica started noticing cases

תוך כדי טיפול בכל כך הרבה חולים, בוניקה התחיל לזהות מקרים

that contradicted everything he had learned.

שניגדו את כל מה שלמד בימי חייו.

Pain was supposed to be a kind of alarm bell -- in a good way --

כאב היה אמור להיות סוג של פעמון אזהרה בצורה טובה

a body's way of signaling an injury, like a broken arm.

זה הדרך של הגוף לאיתות על פציעה, כמו זרוע שבורה.

But in some cases,

אבל במקרים מסויימים,

like after a patient had a leg amputated,

כמו אחרי שקטעו רגל למטופל.

that patient might still complain of pain in that nonexistent leg.

החולה היה עלול עדיין להתלונן מכאב ברגל שלא קיימת.

But if the injury had been treated, why would the alarm bell keep ringing?

אבל אם הפציעה טופלה, מדוע פעמון האזהרה המשיך לצלצל?

There were other cases in which there was no evidence of an injury whatsoever,

היו מקרים אחרים בהם לא היתה שום עדות על פציעה כלשהי,

and yet, still the patient hurt.

ועדיין, המטופל חש בכאב.

Bonica tracked down all the specialists at his hospital -- surgeons,

בוניקה איתר את כל המומחים בבית החולים שלו: מנתחים,

neurologists, psychiatrists, others.

נירולוגים, פסיכיאטריים, ואחרים.

And he tried to get their opinions on his patients.

והוא ניסה לקבל את חוות הדעת שלהם על החולים שלו.

It took too long, so he started organizing group meetings over lunch.

זה לקח יותר מדי זמן, אז הוא התחיל לארגן פגישות קבוצתיות בארוחת הצהריים.

It would be like a tag team of specialists going up against the patient's pain.

זה היה כמו קבוצת מומחים שנלחמים נגד כאב החולה.

No one had ever focused on pain this way before.

אף אחד מעולם לא התייחס אל הכאב, בצורה כזאת.

After that, he hit the books.

אחר כך, הוא חרש על ספרים.

He read every medical textbook he could get his hands on,

הוא קרא את כל ספרי הרפואה שהוא יכל להשיג,

carefully noting every mention of the word "pain."

תוך סימון כל אזכור של המילה "כאב".

Out of the 14,000 pages he read,

מתוך 14,000 דפים שהוא קרא,

the word "pain" was on 17 and a half of them.

המילה "כאב" היתה על 17 וחצי מהם.

Seventeen and a half.

שבעה עשר וחצי.

For the most basic, most common, most frustrating part of being a patient.

עבור החלק הבסיסי, הכי נפוץ, הכי מתסכל של להיות חולה.

Bonica was shocked -- I'm quoting him,

בוניקה היה המום - אני מצטט אותו,

he said, "What the hell kind of conclusion can you come to there?

הוא אמר: "לאיזו מסקנה לכל הרוחות ניתן להגיע מתוך זה?

The most important thing from the patient's perspective,

על הדבר החשוב ביותר שמעסיק את החולה,

they don't talk about."

הם לא עוסקים."

So over the next eight years, Bonica would talk about it.

אז במהלכן של שמונה השנים הבאות, בוניקה דיבר על כך.

He'd write about it; he'd write those missing pages.

הוא כתב על כך, הוא כתב את המילים החסרות הללו.

He wrote what would later be known as the Bible of Pain.

הוא כתב את מה שברבות הימים ייקרא: התנ"ך של הכאב.

In it he proposed new strategies,

בתוכו הוא הציע אסטרטגיות חדשות,

new treatments using nerve-block injections.

טיפולים חדשים המשתמשים בזריקות חוסמות אותות-עצביים.

He proposed a new institution, the Pain Clinic,

הוא הציע מוסד חדש, מרפאת הכאב,

based on those lunchtime meetings.

המבוססת על אותן פגישות הפסקת-צהרים.

But the most important thing about his book

אבל הדבר החשוב ביותר בספר שלו

was that it was kind of an emotional alarm bell for medicine.

שזה היה סוג של פעמון אזעקה רגשי לרפואה.

A desperate plea to doctors to take pain seriously

זעקה נואשת הקוראת לרופאים לקחת את הכאב בצורה רצינית

in patients' lives.

בחיי המטופלים.

He recast the very purpose of medicine.

הוא בנה מחדש את המטרה המדוייקת של הרפואה.

The goal wasn't to make patients better;

המטרה לא היתה שהמטופל יהיה בריא יותר.

it was to make patients feel better.

המטרה היתה שהמטופל ירגיש טוב יותר.

He pushed his pain agenda for decades,

הוא דחף את האג'נדה של הכאב שלו במשך עשורים,

before it finally took hold in the mid-'70s.

עד שזה תפס באמצע שנות השבעים.

Hundreds of pain clinics sprung up all over the world.

מאות קליניקות כאב נפוצו בכל העולם.

But as they did -- a tragic twist.

אך במהלך ההצלחה - הפתעה טרגדית.

Bonica's years of wrestling caught up to him.

שנות ההיאבקות של בוניקה תפסו אותו.

He had been out of the ring for over 20 years,

הוא היה מחוץ לזירה כבר יותר מ- 20 שנה.

but those 1,500 professional bouts had left a mark on his body.

אבל 1,500 קרבות מקצועיים השאירו חותם על גופו.

Still in his mid-50s, he suffered severe osteoarthritis.

עוד כשהוא בשנות ה-50 לחייו, הוא סבל מדלקת מפרקים ניוונית חמורה.

Over the next 20 years he'd have 22 surgeries,

במהלך 20 השנים הבאות הוא עבר 22 ניתוחים.

including four spine operations,

שכללו ארבעה ניתוחים בעמוד השדרה.

and hip replacement after hip replacement.

והחלפת ירך אחר החלפת ירך.

He could barely raise his arm, turn his neck.

הוא בקושי יכל להרים את זרועו, להזיז את צווארו

He needed aluminum crutches to walk.

הוא הזדקק לקביים כדי ללכת.

His friends and former students became his doctors.

חבריו והסטודנטים שלו לשעבר הפכו להיות רופאיו.

One recalled that he probably had more nerve-block injections

אחד מהם העיר שקרוב לוודאי לקח יותר זריקות החוסמות-אותות-עצביים.

than anyone else on the planet.

מאשר כל אדם אחר בעולם.

Already a workaholic, he worked even more --

בעודו מכור לעבודה, הוא עבד אפילו יותר.

15- to 18-hour days.

בין 15 ל-18 שעות ביממה.

Healing others became more than just his job,

ריפוי אחרים הפך להיות יותר מאשר רק עבודה,

it was his own most effective form of relief.

זה היה מבחינתו הצורה היעילה ביותר להרגשת הקלה.

"If I wasn't as busy as I am," he told a reporter at the time,

"אם לא הייתי עסוק, כמו שאני עכשיו," הוא אמר לכתב באותו הזמן,

"I would be a completely disabled guy."

"אז הייתי אדם נכה לכל דבר."

On a business trip to Florida in the early 1980s,

בנסיעת עסקים לפלורידה בשנות ה-80 המוקדמות,

Bonica got a former student to drive him to the Hyde Park area in Tampa.

בוניקה תפס טרמפ עם סטודנט שלו לשעבר להייד פארק בטמפה.

They drove past palm trees and pulled up to an old mansion,

במהלך נסיעתם הם חלפו על פני עצי דקל וחנו ליד אחוזה ישנה,

with giant silver howitzer cannons hidden in the garage.

אחוזה המחזיקה תותח כסוף ענק שמוסתר בחנייה.

The house belonged to the Zacchini family,

הבית היה שייך למשפחת זקיני,

who were something like American circus royalty.

שהם היו משהו כמו משפחת-על קרקסית אמריקאית.

Decades earlier, Bonica had watched them,

עשורים קודם לכן, בוניקה צפה בהם,

clad in silver jumpsuits and goggles,

לבושים סרבלים כסופים ומשקפי מגן,

doing the act they pioneered -- the Human Cannonball.

מבצעים את המופע שהם היו חלוצים בו - "התותח האנושי".

But now they were like him: retired.

אבל כעת הם היו כמוהו: בדימוס.

That generation is all dead now, including Bonica,

הדור ההוא כולו מת עכשיו, כולל בוניקה,

so there's no way to know exactly what they said that day.

אז אין אפשרות לדעת בדיוק מה הם אמרו באותו היום.

But still, I love imagining it.

אבל עדיין, אני אוהב לדמיין זאת.

The strongman and the human cannonballs reunited,

"איש הברזל" ו- "התותח האנושי" - מתאחדים,

showing off old scars, and new ones.

משוויצים בצלקות ישנות, ובחדשות.

Maybe Bonica gave them medical advice.

ייתכן ובוניקה נתן להם עצה רפואית.

Maybe he told them what he later said in an oral history,

ייתכן ואמר להם את מה שלאחר מכן אמר בהיסטוריה שבעל פה,

which is that his time in the circus and wrestling deeply molded his life.

שהזמן שהוא העביר בקרקס ובהיאבקות עיצבו באופן משמעותי את חייו.

Bonica saw pain close up.

בוניקה ראה את הכאב מקרוב.

He felt it. He lived it.

הוא חש אותו. הוא חי אותו.

And it made it impossible for him to ignore in others.

וזה גרם לכך שזה היה בלתי אפשרי מבחינתו להתעלם מאחרים.

Out of that empathy, he spun a whole new field,

מתוך האמפתיה הזאת, הוא יצר תחום חדש לחלוטין,

played a major role in getting medicine to acknowledge pain

ושיחק תפקיד חשוב בכך שהרפואה תכיר בכאב

in and of itself.

בפני עצמו.

In that same oral history,

באותה היסטוריה שבעל פה,

Bonica claimed that pain

בוניקה טען שכאב

is the most complex human experience.

הוא החוויה האנושית המורכבת ביותר.

That it involves your past life, your current life,

שהיא כוללת את חיי העבר, החיים הנוכחיים,

your interactions, your family.

האינטראקציות שלך, המשפחה שלך.

That was definitely true for Bonica.

זה היה נכון בוודאות עבור בוניקה.

But it was also true for my mom.

אבל זה היה גם נכון עבור אימי.

It's easy for doctors to see my mom

זה נוח לרופאים לראות את אימי

as a kind of professional patient,

כמו מטופלת מקצועית,

a woman who just spends her days in waiting rooms.

אישה שרק מעבירה את ימיה בחדרי המתנה.

Sometimes I get stuck seeing her that same way.

לפעמים אני נתקע בהסתכלות כזאת בעצמי.

But as I saw Bonica's pain --

אבל כאשר ראיתי את כאבו של בוניקה -

a testament to his fully lived life --

עדות לחייו המלאים -

I started to remember all the things that my mom's pain holds.

התחלתי להיזכר בכל הדברים שמאחורי הכאב של אימי.

Before they got swollen and arthritic,

לפני שהם התנפחו והתדלקו,

my mom's fingers clacked away

האצבעות של אימי תקתקו

in the hospital H.R. department where she worked.

במחלקת משאבי אנוש בבית החולים שבו היא עבדה.

They folded samosas for our entire mosque.

הם קיפלו סמבסוקים לכל המסגד שלנו.

When I was a kid, they cut my hair,

כשהייתי ילד, הם סיפרו את שערות ראשי.

wiped my nose,

קינחו לי את האף,

tied my shoes.

שרכו לי את שרוכי הנעליים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)