Steven Pinker: Human nature and the blank slate

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Eyal Ronel

A year ago, I spoke to you about a book

לפני שנה דיברתי איתכם על ספר

that I was just in the process of completing,

שבדיוק עמדתי לסיים

that has come out in the interim, and I would like to talk to you today

ובינתיים יצא והייתי רוצה לדבר איתכם היום

about some of the controversies that that book inspired.

על כמה מהמחלוקות שהספר עורר.

The book is called "The Blank Slate,"

הספר נקרא "הלוח החלק",

based on the popular idea

ומבוסס על הרעיון הפופולרי

that the human mind is a blank slate,

שנפש האדם היא לוח חלק,

and that all of its structure comes from

ושהמבנה שלה נובע

socialization, culture, parenting, experience.

מסוציאליזציה, תרבות, הורות, נסיון.

The "blank slate" was an influential idea in the 20th century.

רעיון "הלוח החלק" היה בעל השפעה רבה במאה העשרים.

Here are a few quotes indicating that:

הנה מספר ציטוטים המראים זאת:

"Man has no nature," from the historian

"לאדם אין טבע," מההיסטוריון

Jose Ortega y Gasset;

חוזה אורטגה אי גאסט.

"Man has no instincts," from the

"לאדם אין אינסטינקטים,"

anthropologist Ashley Montagu;

מהאנתרופולוג אשלי מונטגיו.

"The human brain is capable of a full range of behaviors

"המוח האנושי מסוגל לבצע מגוון של התנהגויות

and predisposed to none," from the late scientist Stephen Jay Gould.

אך אינו נוטה לאף אחת מהן," מהמדען המנוח סטיבן ג'יי גולד.

There are a number of reasons to doubt that the human mind

יש מספר סיבות להטיל ספק בכך שהנפש האנושית

is a blank slate,

היא לוח חלק,

and some of them just come from common sense.

וחלקן נובעות מהיגיון בריא.

As many people have told me over the years,

כפי שאמרו לי אנשים רבים במהלך השנים,

anyone who's had more than one child

כל מי שיש לו יותר מילד אחד

knows that kids come into the world

יודע שילדים מגיעים לעולם

with certain temperaments and talents;

עם מזג מסוים וכישורים מסוימים.

it doesn't all come from the outside.

לא הכל מגיע מבחוץ.

Oh, and anyone who

אה, וכל מי

has both a child and a house pet

שיש לו גם ילד וגם חיית מחמד

has surely noticed that the child, exposed to speech,

ודאי שם לב לכך שהילד,

will acquire a human language,

כשהוא נחשף לדיבור, רוכש שפה אנושית,

whereas the house pet won't,

בעוד שחיית המחמד לא,

presumably because of some innate different between them.

כנראה בשל איזה שהוא הבדל מולד ביניהם.

And anyone who's ever been

וכל מי שהיה

in a heterosexual relationship knows that

בקשר הטרוסקסואלי יודע

the minds of men and the minds of women are not indistinguishable.

שמוח של גבר ושל אישה נבדלים.

There are also, I think,

יש גם, אני חושב,

increasing results from

ממצאים גוברים מתוך

the scientific study of humans

המחקר המדעי על בני אדם

that, indeed, we're not born blank slates.

שאכן, לא נולדנו לוחות חלקים.

One of them, from anthropology,

אחד מהם, מהאנתרופולוגיה,

is the study of human universals.

הוא המחקר על אוניברסלים אנושיים.

If you've ever taken anthropology, you know that it's a --

אם למדתם אנתרופולוגיה, אתם יודעים

kind of an occupational

שאנתרופולוגים

pleasure of anthropologists to show

נהנים להראות

how exotic other cultures can be,

עד כמה אקזוטיות תרבויות אחרות יכולות להיות,

and that there are places out there where, supposedly,

ושיש מקומות בעולם בהם, לכאורה,

everything is the opposite to the way it is here.

הכל הפוך מהמצב אצלנו.

But if you instead

אבל אם, במקום זה,

look at what is common to the world's cultures,

תסתכלו על מה שמשותף לתרבויות העולם,

you find that there is an enormously rich set

תגלו שיש מערכת עשירה מאוד

of behaviors and emotions

של התנהגויות ורגשות

and ways of construing the world

ודרכים לפירוש העולם

that can be found in all of the world's 6,000-odd cultures.

שמשותפות לכל 6000 ומשהו התרבויות בעולם.

The anthropologist Donald Brown has tried to list them all,

האנתרופולוג דונאלד בראון ניסה לרשום את כולן,

and they range from aesthetics,

החל מאסתטיקה,

affection and age statuses

חיבה ומעמד על פי גיל

all the way down to weaning, weapons, weather,

וכלה בגמילה מהנקה, נשק,

attempts to control, the color white

שליטה במזג האוויר, הצבע לבן

and a worldview.

והשקפת עולם.

Also, genetics and neuroscience

גם מדעי המוח והגנטיקה

are increasingly showing that the brain

מראים יותר ויותר שהמוח

is intricately structured.

הוא מבנה מורכב.

This is a recent study by the neurobiologist Paul Thompson

זהו מחקר חדש של הנוירוביולוג

and his colleagues in which they --

פול תומפסון ושותפיו

using MRI --

שבו באמצעות MRI

measured the distribution of gray matter --

נמדדה תפוצת החומר האפור,

that is, the outer layer of the cortex --

כלומר, השכבה החיצונית של קליפת המוח

in a large sample of pairs of people.

במדגם גדול של זוגות.

They coded correlations in the thickness

הם קודדו את המתאמים בעובי

of gray matter in different parts of the brain

החומר האפור בחלקים שונים של המוח

using a false color scheme, in which

תוך שימוש בתבנית צבעים, לפיה

no difference is coded as purple,

סגול מסמל שאין הבדל,

and any color other than purple indicates

וכל צבע אחר מצביע על

a statistically significant correlation.

מתאם מובהק סטטיסטית.

Well, this is what happens when you pair people up at random.

אז זה מה שקורה כשאתה מזווג אנשים באופן מקרי.

By definition, two people picked at random

על פי ההגדרה, שני אנשים הנבחרים באופן מקרי

can't have correlations in the distribution

לא יכולים להיות מתואמים בתפוצת

of gray matter in the cortex.

החומר האפור בקליפת המוח.

This is what happens in people who share

זה מה שקורה באנשים החולקים

half of their DNA -- fraternal twins.

חצי מהדנ"א שלהם - תאומים לא זהים.

And as you can see, large amounts of the brain

כפי שאתם רואים, חלקים גדולים במוח

are not purple, showing that if one person

אינם סגולים, מה שמראה שאם לאדם אחד

has a thicker bit of cortex

יש חתיכה עבה יותר של קליפת מוח

in that region, so does his fraternal twin.

באזור אחד, כך גם לתאום הלא זהה שלו.

And here's what happens if you

והנה מה שקורה אם לוקחים

get a pair of people who share all their DNA --

זוג אנשים החולקים את כל הדנ"א שלהם -

namely, clones or identical twins.

כלומר, שיבוטים או תאומים זהים.

And you can see huge areas of cortex where there are

אפשר לראות אזורים עצומים בקליפת המוח

massive correlations in the distribution of gray matter.

עם מתאמים גדולים מאוד בתפוצת החומר האפור.

Now, these aren't just

עכשיו, אלה לא רק

differences in anatomy,

הבדלים באנטומיה,

like the shape of your ear lobes,

כמו הצורה של תנוך האוזן שלכם,

but they have consequences in thought and behavior

אלא יש להם השלכות על מחשבה והתנהגות

that are well illustrated in this famous cartoon by Charles Addams:

שמומחשים יפה בקריקטורה הזאת של צ'רלס אדאמס:

"Separated at birth, the Mallifert twins meet accidentally."

"לאחר שהופרדו בלידה, התאומים מאליפרט נפגשים במקרה."

As you can see, there are two inventors

כפי שאפשר לראות, יש כאן שני ממציאים

with identical contraptions in their lap, meeting

עם המצאות זהות בחיקם, והם נפגשים

in the waiting room of a patent attorney.

בחדר ההמתנה של עו"ד לרישום פטנטים.

Now, the cartoon is not such an exaggeration, because

עכשיו, הקריקטורה היא לא מאוד מוגזמת,

studies of identical twins who were separated at birth

מכיוון שמחקרים על תאומים זהים שהופרדו בלידתם

and then tested in adulthood

ואחר כך נבחנו בבגרותם

show that they have astonishing similarities.

מראים שהם דומים זה לזה באופן מדהים.

And this happens in every pair of identical twins

וזה קורה בכל הזוגות של התאומים הזהים

separated at birth ever studied --

שהופרדו בלידתם ואי פעם נבדקו -

but much less so with fraternal twins separated at birth.

אבל הרבה פחות בזוגות של תאומים לא זהים שהופרדו בלידתם.

My favorite example is a pair of twins,

הדוגמא האהובה עלי היא של זוג תאומים,

one of whom was brought up

אחד מהם גדל בתור

as a Catholic in a Nazi family in Germany,

קתולי במשפחה נאצית בגרמניה,

the other brought up in a Jewish family in Trinidad.

והאחר גדל במשפחה יהודית בטרינידד.

When they walked into the lab in Minnesota,

כשהם נכנסו למעבדה במינסוטה,

they were wearing identical navy blue shirts with epaulettes;

הם לבשו חולצות זהות בצבע כחול כהה עם כותפות,

both of them liked to dip buttered toast in coffee,

שניהם אהבו לטבול טוסט עם חמאה בקפה,

both of them kept rubber bands around their wrists,

שניהם שמרו גומיות סביב מפרק כף היד,

both of them flushed the toilet before using it as well as after,

שניהם הורידו את המים בשירותים לפני ואחרי השימוש,

and both of them liked to surprise people

ושניהם אהבו להפתיע אנשים

by sneezing in crowded elevators to watch them jump.

ולגרום להם להיבהל על ידי התעטשות במעליות צפופות.

Now --

עכשיו -

the story might seem to good to be true,

הסיפור הזה נשמע טוב מכדי שיהיה אמיתי,

but when you administer

אבל כאשר אתה מעביר

batteries of psychological tests,

מערכת של מבחנים פסיכולוגיים,

you get the same results -- namely,

אתה מקבל את אותה התוצאה - כלומר,

identical twins separated at birth show

תאומים זהים שהופרדו בלידתם מראים

quite astonishing similarities.

דמיון מפתיע למדי.

Now, given both the common sense

עכשיו, בהינתן ההיגיון הבריא

and scientific data

וגם הנתונים המדעיים

calling the doctrine of the blank slate into question,

המעמידים בספק את רעיון הלוח החלק,

why should it have been such an appealing notion?

מדוע הוא נשאר רעיון כה מושך?

Well, there are a number of political reasons why people have found it congenial.

ובכן, יש מספר סיבות פוליטיות שקורצות לאנשים.

The foremost is that if we're blank slates,

הסיבה העיקרית היא שאם אנחנו לוחות חלקים,

then, by definition, we are equal,

אז, על פי הגדרה, אנחנו שווים,

because zero equals zero equals zero.

משום שאפס שווה אפס שווה אפס.

But if something is written on the slate,

אבל אם משהו רשום על הלוח,

then some people could have more of it than others,

אז לחלק מהאנשים יהיה רשום יותר מאשר לאחרים,

and according to this line of thinking, that would justify

ולפי קו המחשבה הזה, זה יכול להצדיק

discrimination and inequality.

אפליה ואי שוויון.

Another political fear of human nature

עוד חשש פוליטי של הטבע האנושי

is that if we are blank slates,

הוא שאם אנחנו לוחות חלקים

we can perfect mankind --

אנחנו יכולים להפוך את האנושות למושלמת -

the age-old dream of the perfectibility of our species

החלום העתיק של הפיכת המין האנושי למושלם

through social engineering.

באמצעות הנדסה חברתית.

Whereas, if we're born with certain instincts,

בעוד שאם נולדנו עם אינסטינקטים מסוימים,

then perhaps some of them might condemn us

אז יתכן שחלקם ידונו אותנו

to selfishness, prejudice and violence.

לאנוכיות, דעות קדומות ואלימות.

Well, in the book, I argue that these are, in fact, non sequiturs.

ובכן, בספר, אני טוען שאלה הם למעשה טיעונים מופרכים.

And just to make a long story short:

כדי לקצר את הסיפור:

first of all, the concept of fairness

ראשית, המושג הוגנות

is not the same as the concept of sameness.

אינו זהה למושג זהות.

And so when Thomas Jefferson wrote

וכאשר תומאס ג'פרסון כתב

in the Declaration of Independence,

בהצהרת העצמאות,

"We hold these truths to be self-evident,

"לדידנו ברי כי

that all men are created equal,"

כל בני האדם נבראו שווים,"

he did not mean "We hold these truths to be self-evident,

הוא לא התכוון ש"לדידנו ברי כי

that all men are clones."

כל בני האדם הם שיבוטים."

Rather, that all men are equal in terms of their rights,

אלא, שכל בני האדם שווים בזכויותיהם,

and that every person ought to be treated

ושיש להתייחס לכל אדם

as an individual, and not prejudged

כאל אינדיבידואל, ולא לשפוט אותו

by the statistics of particular groups

לפי הסטטיסטיקה של קבוצות מסוימות

that they may belong to.

אליהן הוא משתייך.

Also, even if we were born

בנוסף, אפילו אם אנו נולדים

with certain ignoble motives,

עם דחפים בלתי ראויים,

they don't automatically lead to ignoble behavior.

הם לא באופן אוטומטי מובילים להתנהגות בלתי ראויה.

That is because the human mind

זה משום שהמוח האנושי

is a complex system with many parts,

הוא מערכת מורכבת עם הרבה חלקים,

and some of them can inhibit others.

וחלק מהם יכול לדכא חלקים אחרים.

For example, there's excellent reason to believe

לדוגמא, יש סיבה מצוינת להאמין

that virtually all humans are born with a moral sense,

שכמעט כל האנשים נולדים עם חוש מוסרי,

and that we have cognitive abilities that allow us

ושיש לנו יכולות קוגניטיביות המאפשרות לנו

to profit from the lessons of history.

ללמוד מלקחי ההיסטוריה.

So even if people did have impulses

כך שאפילו אם יהיו לאנשים דחפים

towards selfishness or greed,

של אנוכיות וחמדנות,

that's not the only thing in the skull,

זה לא הדבר היחיד שיש להם בגולגולת,

and there are other parts of the mind that can counteract them.

ויש חלקים אחרים במוח שיכולים להתנגד להם.

In the book, I

בספר, אני

go over controversies such as this one,

עובר על מחלוקות כמו זו,

and a number of other hot buttons,

ועוד מספר נושאים רגישים,

hot zones, Chernobyls, third rails, and so on --

תפוחי אדמה לוהטים, כגון

including the arts, cloning, crime,

אמנות, שיבוט, פשע,

free will, education, evolution,

רצון חופשי, חינוך, אבולוציה,

gender differences, God, homosexuality,

הבדלים בין המינים, אלוהים, הומוסקסואליות,

infanticide, inequality, Marxism, morality,

רצח ילדים, אי שוויון, מרקסיזם, מוסריות,

Nazism, parenting, politics,

נאציזם, הורות, פוליטיקה,

race, rape, religion, resource depletion,

גזע, דת, ניצול משאבים

social engineering, technological risk and war.

הנדסה חברתית, איום טכנולוגי ומלחמה.

And needless to say, there were certain risks

ומיותר לציין, קצת מסוכן

in taking on these subjects.

להתמודד עם הנושאים האלה.

When I wrote a first draft of the book,

כשכתבתי את הטיוטא הראשונה של הספר,

I circulated it to a number of colleagues for comments,

העברתי אותה למספר קולגות לקבל הערות,

and here are some of

והנה כמה

the reactions that I got:

מהתגובות שקיבלתי:

"Better get a security camera for your house."

"כדאי שתתקין מצלמת אבטחה לבית שלך."

"Don't expect to get any more awards, job offers

"אל תצפה לקבל עוד פרסים, הצעות עבודה

or positions in scholarly societies."

או תפקידים בארגונים אקדמיים."

"Tell your publisher not to list your hometown

"תגיד למו"ל שישמיט את

in your author bio."

מקום המגורים מהביוגרפיה של המחבר."

"Do you have tenure?"

"יש לך קביעות?"

(Laughter)

...

Well, the book came out in October,

אז, הספר יצא באוקטובר,

and nothing terrible has happened.

ושום דבר נורא לא קרה.

I -- I like --

אני -

There was indeed reason to be nervous,

בהחלט היתה סיבה להיות לחוץ,

and there were moments in which I did feel nervous,

והיו רגעים בהם באמת הרגשתי לחוץ,

knowing the history

בהכירי את ההיסטוריה

of what has happened to people

של מה שקרה לאנשים

who've taken controversial stands

שאימצו עמדות שהן במחלוקת

or discovered disquieting findings

או גילו ממצאים מדאיגים

in the behavioral sciences.

במדעי ההתנהגות.

There are many cases, some of which I talk about in the book,

יש הרבה מקרים, על חלקם אני מספר בספר,

of people who have been slandered, called Nazis,

של אנשים שהושמצו, הוגדרו כנאצים,

physically assaulted, threatened with criminal prosecution

נפגעו פיזית, אוימו בתביעות פליליות

for stumbling across or arguing

על כך שהם גילו במקרה או הציגו

about controversial findings.

ממצאים השנויים במחלוקת

And you never know when you're going to

ואתה אף פעם לא יודע מתי

come across one of these booby traps.

תגיע לאחת המלכודות האלה.

My favorite example is a pair of psychologists

הדוגמא האהובה עלי היא של זוג פסיכולוגים

who did research on left-handers,

שערכו מחקר על איטרי יד ימין, שמאליים

and published some data showing that left-handers are, on average,

ופרסמו חלק מהממצאים שהראו ששמאליים הם, בממוצע,

more susceptible to disease, more prone to accidents

יותר נוטים למחלות, יותר נוטים לתאונות,

and have a shorter lifespan.

ובעלי תוחלת חיים קצרה יותר.

It's not clear, by the way, since then,

דרך אגב, לא ברור היום

whether that is an accurate generalization,

אם אכן זאת הכללה מדויקת,

but the data at the time seemed to support that.

אבל בזמנו הנתונים תמכו בטענות.

Well, pretty soon they were barraged

ובכן, מהר מאוד הם הותקפו

with enraged letters,

במכתבים נזעמים,

death threats,

איומי מוות,

ban on the topic in a number of scientific journals,

חרם של הנושא במספר כתבי עת מדעיים,

coming from irate left-handers

על ידי איטרים זועמים

and their advocates,

ותומכיהם,

and they were literally afraid to open their mail

והם ממש פחדו לפתוח את הדואר שלהם

because of the venom and vituperation

בגלל הארס וההכפשות

that they had inadvertently inspired.

שהם עוררו שלא בכוונה.

Well,

טוב,

the night is young, but the book has been out

הלילה עוד צעיר, אבל הספר כבר יצא

for half a year,

לפני חצי שנה,

and nothing terrible has happened.

ושום דבר נורא לא קרה.

None of the dire professional consequences

אף אחת מההשלכות המקצועיות הרות האסון

has taken place --

לא התרחשה

I haven't been

לא גורשתי

exiled from the city of Cambridge.

מהעיר קיימברידג'.

But what I wanted to talk about

אבל רציתי לדבר

are two of these hot buttons

על שני נושאים בעייתיים

that have aroused the strongest response

שעוררו את התגובה הכי חזקה

in the 80-odd reviews

בכשמונים הביקורות

that The Blank Slate has received.

שנכתבו על הלוח החלק.

I'll just put that list up for a few seconds,

אני אעלה את הרשימה לכמה שניות,

and see if you can guess which two

ונראה אם תוכלו לנחש מהם השניים...

-- I would estimate that probably two of these topics

להערכתי שניים מהנושאים האלה

inspired probably 90 percent

עוררו בערך 90 אחוזים

of the reaction in the various reviews

מהתגובות בביקורות

and radio interviews.

ובראיונות הרדיו.

It's not violence and war,

זה לא אלימות ומלחמה,

it's not race, it's not gender,

זה לא גזע, זה לא מגדר,

it's not Marxism, it's not Nazism.

זה לא מרקסיזם, זה לא נאציזם.

They are: the arts and parenting.

הם: אמנויות

(Laughter)

והורות.

So let me tell you what

אז תנו לי לספר לכם מה

aroused such irate responses,

עורר תגובות כה נזעמות,

and I'll let you decide if whether they --

ואני אתן לכם להחליט אם

the claims are really that outrageous.

הטענות הן באמת כל כך מזעזעות.

Let me start with the arts.

בוא נתחיל עם האמנויות.

I note that among the long list of human universals

מתוך כל האוניברסלים האנושיים

that I presented a few slides ago

שהצגתי לפני מספר שקופיות

are art.

נמצאת אמנות.

There is no society ever discovered

אין אף חברה שאי פעם נתגלתה

in the remotest corner of the world that has not had something

בפינה הכי מרוחקת בעולם שלא היה לה משהו

that we would consider the arts.

שאנחנו היינו מחשיבים כאמנות.

Visual arts -- decoration of surfaces and bodies --

נראה שאמנות ויזואלית - קישוט משטחים וגוף -

appears to be a human universal.

היא אוניברסלית במין האנושי.

The telling of stories, music,

סיפור סיפורים, מוזיקה,

dance, poetry -- found in all cultures,

ריקוד, שירה - נמצאים בכל התרבויות,

and many of the motifs and themes

ורבים מהמוטיבים

that

והנושאים

give us pleasure in the arts

שמעניקים לנו הנאה באמנויות

can be found in all human societies:

יכולים להימצא בכל החברות האנושיות:

a preference for symmetrical forms,

העדפה לצורות סימטריות,

the use of repetition and variation,

שימוש בחזרה ווריאציות,

even things as specific as the fact

אפילו דברים ספציפיים כמו העובדה

that in poetry all over the world,

שבשירה בכל רחבי העולם,

you have lines that are very close

יש שורות שאורכן קרוב מאוד

to three seconds long, separated by pauses.

לשלוש שניות, מופרדות על ידי הפסקות.

Now, on the other hand,

מצד שני,

in the second half of the 20th century,

במחצית השנייה של המאה העשרים,

the arts are frequently said to be in decline.

שומעים הרבה שהאמנויות במגמת ירידה.

And I have a collection,

ויש לי אוסף

probably 10 or 15 headlines, from highbrow magazines

של בערך 10 או 15 כותרות ממגזינים אינטלקטואליים

deploring the fact that

המצרות על כך

the arts are in decline in our time.

שבזמננו האמנויות נמצאות בהידרדרות.

I'll give you a couple of representative quotes:

אני אתן לכם כמה ציטטות מייצגות:

"We can assert with some confidence that our own period is

"ניתן לטעון בביטחון מסוים כי תקופה זו

one of decline, that the standards of culture are lower

היא תקופה של הידרדרות, שהסטנדרטים של התרבות שלנו נמוכים

than they were 50 years ago, and that the evidences of this decline

מאשר היו לפני 50 שנה, ושהעדויות להידרדרות הזו

are visible in every department of human activity."

ניכרות בכל תחום בפעילות האנושית."

That's a quote from T. S. Eliot, a little more than 50 years ago.

זה ציטוט של ת"ס אליוט, מלפני קצת יותר מחמישים שנה.

And a more recent one:

והנה אחד עדכני יותר:

"The possibility of sustaining high culture in our time

"האפשרות לשמור על תרבות גבוהה בימינו

is becoming increasing problematical.

הופכת להיות יותר ויותר בעייתית.

Serious book stores are losing their franchise,

חנויות ספרים רציניות מאבדות את הזיכיון שלהן,

nonprofit theaters are surviving primarily

תיאטראות שלא למטרת רווח שורדות בעיקר

by commercializing their repertory,

על ידי מסחור הרפרטואר שלהם,

symphony orchestras are diluting their programs,

תזמורות סימפוניות מצמצמות את תכניותיהן,

public television is increasing its dependence

הטלוויזיה הציבורית מגבירה את תלותה

on reruns of British sitcoms,

בשידורים חוזרים של קומדיות בריטיות,

classical radio stations are dwindling,

תחנות רדיו של מוזיקה קלאסית הולכות ומתמעטות,

museums are resorting to blockbuster shows, dance is dying."

מוזיאונים נזקקים לתצוגות שוברות קופות,

That's from Robert Brustein,

המחול גוסס."

the famous drama critic and director,

זה מרוברט ברושטיין, הבמאי והמבקר המפורסם

in The New Republic about five years ago.

בעיתון "ניו רפובליק", מלפני חמש שנים בערך.

Well, in fact, the arts are not in decline.

ובכן, למעשה, האמנויות לא נמצאות בהידרדרות.

I don't think this will as a surprise to anyone in this room,

אני לא חושב שזה יפתיע אף אחד בחדר הזה,

but by any standard

אבל לפי כל קנה מידה

they have never been flourishing

הם מעולם לא פרחו

to a greater extent.

יותר.

There are, of course, entirely new art forms

יש, כמובן, צורות חדשות לגמרי של אמנות

and new media, many of which you've heard

ומדיה, שעל רבים מכם שמעתם

over these few days.

בימים האחרונים.

By any economic standard,

לפי כל קנה מידה כלכלי,

the demand for art of all forms

הדרישה לאמנות, על כל גווניה

is skyrocketing,

מרקיעה שחקים,

as you can tell from the price of opera tickets,

כפי שניתן לראות ממחירם של כרטיסי האופרה,

by the number of books sold,

ממספר הספרים הנמכרים,

by the number of books published,

ממספר הספרים היוצאים לאור,

the number of musical titles released,

מספר מחזות הזמר החדשים,

the number of new albums and so on.

מספר האלבומים החדשים וכן הלאה.

The only grain of truth to this

גרעין האמת היחיד

complaint that the arts are in decline

בתלונה שהאמנות נמצאת בירידה

come from three spheres.

מגיע משלושה תחומים.

One of them is in elite art since the 1930s --

(1) אחד מהם הוא באמנות העילית מאז שנות השלושים

say, the kinds of works performed

למשל, סוג היצירות שבוצעו

by major symphony orchestras,

על ידי תזמורות סימפוניות מרכזיות,

where most of the repertory is before 1930,

בהן רוב הרפרטואר הוא מלפני 1930,

or the works shown in

או היצירות המוצגות

major galleries and prestigious museums.

בגלריות המרכזיות ובמוזיאונים יוקרתיים.

In literary criticism and analysis,

(2) בביקורת וניתוח הספרות,

probably 40 or 50 years ago,

בערך לפני 40 או 50 שנה,

literary critics were a kind of cultural hero;

מבקרים ספרותיים היו סוג של גיבורי תרבות.

now they're kind of a national joke.

עכשיו הם סוג של בדיחה לאומית.

And the humanities and arts programs

(3) והפקולטות למדעי הרוח והאמנויות

in the universities, which by many measures,

באוניברסיטאות, שלפי מדדים רבים

indeed are in decline.

בהחלט נמצאים בירידה,

Students are staying away in droves,

סטודנטים מתרחקים מהם,

universities are disinvesting

אוניברסיטאות מפסיקות להשקיע

in the arts and humanities.

באמנויות ובמדעי הרוח.

Well, here's a diagnosis.

אז, הנה האבחנה שלי.

They didn't ask me, but by their own admission,

הם לא ביקשו ממני, אבל גם הם

they need all the help that they can get.

מודים שהם זקוקים לעזרה.

And I would like to suggest that it's not a coincidence

ולטענתי, זה לא מקרה

that this supposed decline

שהירידה הזאת, לכאורה,

in the elite arts and criticism

באמנויות העילית ובביקורת

occurred in the same point in history in which

חלה באותה נקודת זמן בהיסטוריה שבה

there was a widespread denial of human nature.

ישנה הכחשה רחבת היקף של טבע האדם.

A famous quotation can be found --

אפשר למצוא ציטטה מפורסמת,

if you look on the web, you can find it in

אם תחפשו ברשת תמצאו אותה

literally scores

בעשרות

of English core syllabuses --

סילבוסים לאנגלית:

"In or about December 1910,

"בדצמבר 1910, או בערך,

human nature changed."

טבע האדם השתנה."

A paraphrase of a quote by Virginia Woolf,

זוהי פראפראזה על ציטטה של וירג'יניה וולף,

and there's some debate

ויש מחלוקת מסוימת

as to what she actually meant by that.

לגבי כוונתה.

But it's very clear, looking at these syllabuses,

אבל ברור מאוד, כשמסתכלים על הסילבוסים האלה,

that -- it's used now

שהיום משתמשים בציטטה

as a way of saying that all forms

כדרך לומר שכל הדרכים שבהן

of appreciation of art

העריכו אמנות

that were in place for centuries, or millennia,

שעמדו על מקומן מאות או אלפי שנים,

in the 20th century were discarded.

הושלכו הצידה במאה העשרים.

The beauty and pleasure in art --

היופי וההנאה שבאמנות,

probably a human universal --

כנראה אוניברסל אנושי,

were -- began to be considered saccharine,

החלו להיחשב כסכריניים,

or kitsch, or commercial.

או קיטש, או ממוסחרים.

Barnett Newman had a famous quote that "the impulse of modern art

לברנט ניומן היתה ציטטה מפורסמת שהדחף של האמנות המודרנית

is the desire to destroy beauty" --

היא הרצון להרוס יופי,

which was considered bourgeois or tacky.

שנחשב לבורגני או המוני.

And here's just one example.

והנה רק דוגמא אחת

I mean, this is perhaps a representative example

אני מתכוון, זאת כנראה דוגמא מייצגת

of the visual depiction of the female form

של תיאור ויזואלי של דמות נקבית

in the 15th century;

מהמאה ה-15.

here is a representative example

הנה דוגמא מייצגת

of the depiction of the female form in the 20th century.

של תיאור דמות נקבית במאה ה-20.

And, as you can see, there -- something has changed

וכפי שאתם רואים, משהו השתנה

in the way the elite arts

בדרך בה אמנויות העילית

appeal to the senses.

פונות לחושים.

Indeed, in movements of modernism

אכן, בתנועת המודרניזם

and post-modernism,

והפוסט-מודרניזם,

there was visual art without beauty,

היתה אמנות ויזואלית ללא יופי,

literature without narrative and plot,

ספרות ללא נרטיב ועלילה,

poetry without meter and rhyme,

שירה ללא מקצב וחריזה,

architecture and planning without ornament,

ארכיטקטורה ותכנון ללא קישוטים,

human scale, green space and natural light,

קנה מידה אנושי, חללים ירוקים ותאורה טבעית,

music without melody and rhythm,

מוזיקה ללא מלודיה ומקצב,

and criticism without clarity,

וביקורת ללא בהירות,

attention to aesthetics and insight into the human condition.

תשומת לב לאסתטיקה ותובנה על

(Laughter)

המצב האנושי.

Let me give just you an example to back up that last statement.

אתן לכם דוגמא שתגבה את האמירה האחרונה הזאת.

But here, there -- one of the most famous literary

אחת החוקרות המפורסמות כיום

English scholars of our time

בתחום הספרות האנגלית

is the Berkeley professor,

היא הפרופסור

Judith Butler.

ג'ודית בטלר מאוניברסיטת ברקלי.

And here is an example of

והנה דוגמא של

one of her analyses:

אחד הניתוחים שלה:

"The move from a structuralist account in which capital

"המעבר מתיאור סטרוקטורליסטי בו ממון

is understood to structure social relations

נתפס כמבנה יחסים חברתיים

in relatively homologous ways

בדרכים הומולוגיות באופן יחסי

to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition,

לנקודת מבט של הגמוניה בה יחסי כוחות נתונים לחזרה,

convergence and rearticulation

התכנסות והבעה מחודשת

brought the question of temporality into the thinking of structure,

העלה את השאלה של זמניות למחשבה על מבנה,

and marked a shift from the form of Althusserian theory

וסימן מעבר ממבנה התיאוריה האלטוסריאנית

that takes structural totalities as theoretical objects ..."

המתייחסת לטוטאליות מבנית כאל אובייקטים תיאורטיים..."

Well, you get the idea.

טוב, אתם מבינים את הרעיון.

By the way, this is one sentence --

דרך אגב, זה משפט אחד,

you can actually parse it.

אפשר לפרק אותו לפסוקיות.

Well, the argument in "The Blank Slate"

אז, הטענה בלוח החלק

was that elite art and criticism

היתה שאמנות העילית

in the 20th century,

והביקורת במאה ה-20,

although not the arts in general,

למרות שלא האמנויות באופן כללי,

have disdained beauty, pleasure,

בזו ליופי, הנאה,

clarity, insight and style.

בהירות, תובנה וסגנון.

People are staying away from elite art and criticism.

אנשים נרתעים מאמנות העילית ומהביקורת.

What a puzzle -- I wonder why.

איזו חידה - מעניין למה?

Well, this turned out to be probably

אז, זאת כנראה הפכה להיות

the most controversial claim in the book.

הטענה הכי מעוררת מחלוקת בספר.

Someone asked me whether I stuck it in

מישהו שאל אותי אם הכנסתי אותה פנימה

in order to deflect ire

כדי להסיט את האש

from discussions of gender and Nazism

מהדיונים על מגדר ונאציזם

and race and so on. I won't comment on that.

וגזע וכן הלאה. אני לא אגיב על כך.

But it certainly inspired

אבל זה בטוח עורר

an energetic reaction

תגובות אנרגטיות

from many university professors.

מהרבה פרופסורים באוניברסיטאות.

Well, the other hot button is parenting.

הנושא החם השני הוא הורות.

And the starting point is the -- for that discussion

ונקודת הפתיחה לדיון הזה

was the fact that we have all

היא העובדה שכולנו

been subject to the advice

קיבלנו עצות

of the parenting industrial complex.

מתעשיית ההורות.

Now, here is -- here is a

אז הנה

representative quote from a besieged mother:

ציטטה מייצגת מאם בצרה:

"I'm overwhelmed with parenting advice.

"אני מוצפת בעצות להורות.

I'm supposed to do lots of physical activity with my kids

אני אמורה לבצע הרבה פעילות גופנית עם הילדים שלי

so I can instill in them a physical fitness habit

כדי להרגיל אותם לכושר גופני

so they'll grow up to be healthy adults.

כדי שהם יגדלו להיות מבוגרים בריאים.

And I'm supposed to do all kinds of intellectual play

ואני אמורה לשחק איתם במשחקי חשיבה

so they'll grow up smart.

כדי שהם יגדלו להיות חכמים.

And there are all kinds of play -- clay for finger dexterity,

ויש כל מיני סוגים של משחקים - חימר לזריזות ידיים,

word games for reading success, large motor play,

משחקי מילים לשיפור הקריאה, משחקים של מוטוריקה גסה ועדינה,

small motor play. I feel like I could devote my life

כאילו עליי להקדיש את כל חיי

to figuring out what to play with my kids."

כדי להבין במה לשחק עם הילדים שלי."

I think anyone who's recently been a parent can sympathize

אני חושב שכל מי שהיה לאחרונה הורה

with this mother.

יכול להזדהות עם האם הזאת.

Well, here's some sobering facts about parenting.

אז, הנה כמה עובדות מפכחות על הורות.

Most studies of parenting on which this advice is based

רוב מחקרי ההורות עליהם מבוססות העצות האלה

are useless. They're useless because they don't control

הם חסרי ערך. הם חסרי ערך משום שהם לא מנטרלים

for heritability. They measure some correlation

את השפעת התורשה. הם מודדים את המתאם

between what the parents do, how the children turn out

בין מה שההורים עושים, לבין איך הילדים גדלים להיות

and assume a causal relation:

ומסיקים קשר סיבתי:

that the parenting shaped the child.

שההורות עיצבה את הילד.

Parents who talk a lot to their kids

להורים שמדברים הרבה לילדיהם

have kids who grow up to be articulate,

גדלים ילדים רהוטים בדיבור,

parents who spank their kids have kids who grow up

להורים שמכים את ילדיהם

to be violent and so on.

גדלים ילדים אלימים, וכן הלאה.

And very few of them control for the possibility

ורק מחקרים בודדים שולטים באפשרות

that parents pass on genes for --

שההורים מעבירים הלאה גנים

that increase the chances a child will be articulate

שמגבירים את היכולת של הילד להיות

or violent and so on.

רהוט או אלים, וכן הלאה.

Until the studies are redone with adoptive children,

עד שלא יחזרו על המחקרים הללו עם ילדים מאומצים,

who provide an environment

שם ההורים מספקים סביבה

but not genes to their kids,

לילדיהם אבל לא גנים,

we have no way of knowing whether these conclusions are valid.

אין לנו דרך לדעת אם המסקנות הללו תקפות.

The genetically controlled studies

מחקרים השולטים בתורשה

have some sobering results.

מעלים מספר ממצאים פוקחי עיניים.

Remember the Mallifert twins:

היזכרו בתאומים מאליפרט:

separated at birth, then they meet in the patent office --

הופרדו בילדותם ואז נפגשים במשרד הפטנטים -

remarkably similar.

זה מאוד דומה.

Well, what would have happened if the Mallifert twins had grown up together?

ובכן, מה היה קורה אילו התאומים מאליפרט היו גדלים יחד?

You might think, well, then they'd be even more similar,

אתם אולי חושבים, טוב, אז הם בטח היו עוד יותר דומים,

because not only would they share their genes,

כי הם שותפים לא רק לאותם גנים,

but they would also share their environment.

אלא גם לאותה סביבה.

That would make them super-similar, right?

זה היה גורם להם להיות סופר-דומים, נכון?

Wrong. Identical twins, or any siblings,

אז זהו, שלא. תאומים זהים, או כל אחים

who are separated at birth are no less similar

המופרדים בלידתם, לא פחות דומים זה לזה

than if they had grown up together.

מאשר אילו היו גדלים יחד.

Everything that happens to you in a given home

כל מה שקורה לך בבית מסוים

over all of those years

במשך כל אותן שנים

appears to leave no permanent stamp

נראה שלא משאיר חותם קבוע

on your personality or intellect.

על האישיות או האינטלקט שלך.

A complementary finding, from a completely different methodology,

ממצא משלים, ממחקרים מסוג שונה לגמרי,

is that adopted siblings reared together --

הוא שאחים מאומצים הגדלים יחד

the mirror image of identical twins reared apart,

תמונת הראי של תאומים זהים הגדלים בנפרד,

they share their parents, their home,

הם חולקים את אותם הורים, אותו בית

their neighborhood,

אותה השכונה,

don't share their genes -- end up not similar at all.

אבל הם לא חולקים את הגנים שלהם - והם גדלים להיות שונים לגמרי.

OK -- two different bodies of research with a similar finding.

אוקיי, שני גופי מחקר שונים עם ממצא דומה.

What it suggests is that children are shaped

מה שהוא מרמז הוא שילדים מעוצבים

not by their parents over the long run,

לא על ידי הוריהם בטווח הארוך

but in part -- only in part -- by their genes,

אלא באופן חלקי - רק באופן חלקי - על ידי הגנים שלהם,

in part by their culture --

באופן חלקי על ידי התרבות שלהם -

the culture of the country at large

התרבות של המדינה שלהם בכלל,

and the children's own culture, namely their peer group --

והתרבות של הילדים, משמע

as we heard from Jill Sobule earlier today,

קבוצת השווים - כפי ששמענו מג'יל סוביול היום,

that's what kids care about --

זה מה שחשוב לילדים -

and, to a very large extent, larger than most people are prepared to acknowledge,

ובמידה רבה מאוד, רבה מזו שרוב האנשים מוכנים להודות,

by chance: chance events in the wiring of the brain in utero;

על ידי מקריות: חיווט מקרי של המוח ברחם,

chance events as you live your life.

חוויות מקריות במהלך החיים.

So let me conclude

אז תנו לי לסכם

with just a remark

עם הערה

to bring it back to the theme of choices.

שתחזיר אותנו חזרה לנושא של בחירה.

I think that the sciences of human nature --

אני חושב שהמדע של הטבע האנושי -

behavioral genetics, evolutionary psychology,

גנטיקה התנהגותית, פסיכולוגיה אבולוציונית,

neuroscience, cognitive science --

מדעי המוח, מדע הקוגניציה -

are going to, increasingly in the years to come,

עומדים, יותר ויותר בשנים הקרובות,

upset various dogmas,

להפוך על פניהן מספר דוגמות,

careers and deeply-held political belief systems.

קריירות ואמונות פוליטיות עמוקות.

And that presents us with a choice.

וזה מעמיד אותנו בפני בחירה.

The choice is whether certain facts about humans,

הבחירה היא אם חלק מהעובדות בקשר לבני אדם,

or topics, are to be considered taboos,

או נושאים, צריכים להיחשב לטאבו,

forbidden knowledge, where we shouldn't go there

ידע אסור שאין לחקור אותו,

because no good can come from it,

כי שום טוב לא יצא מכך,

or whether we should explore them honestly.

או שמא אנו צריכים לחקור אותם ביושר.

I have my own

לי יש תשובה משלי

answer to that question,

לשאלה הזאת,

which comes from a great artist of the 19th century,

המגיעה מאמן גדול של המאה ה-19,

Anton Chekhov, who said,

אנטון צ'כוב, שאמר,

"Man will become better when you show him

"האדם יהיה טוב יותר כאשר

what he is like."

תראה לו מה אופיו."

And I think that the argument

ואני חושב שלא ניתן

can't be put any more eloquently than that.

להציג את הטיעון הזה באופן משכנע יותר.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)