Rachel Botsman: The case for collaborative consumption

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Sigal Tifferet

So today I'm going to talk to you

היום אני עומדת לדבר איתכם

about the rise of collaborative consumption.

על ההתעוררות של צריכה שיתופית.

I'm going to explain what it is

אסביר מה זה

and try and convince you -- in just 15 minutes --

ואנסה לשכנע אתכם -- ב-15 דקות בלבד --

that this isn't a flimsy idea,

שאין זה רעיון קלוש,

or a short-term trend,

או מגמה קיצרת-מועד,

but a powerful cultural and economic force

אלא כורח תרבותי וכלכלי בעל עוצמה,

reinventing not just what we consume,

הממציא מחדש, לא רק מה אנו צורכים,

but how we consume.

אלא כיצד אנו צורכים.

Now I'm going to start with a deceptively simple example.

אתחיל עם דוגמא פשוטה ומפתיעה.

Hands up -- how many of you

ידיים למעלה -- לכמה מכם

have books, CDs, DVDs, or videos

יש ספרים, תקליטורים, או קלטות וידאו

lying around your house

השוכבים בבית

that you probably won't use again,

ואתם כנראה לעולם לא תשתמשו בהם יותר,

but you can't quite bring yourself to throw away?

אבל אינכם מסוגלים להיפטר מהם?

Can't see all the hands,

איני יכולה לראות את כל הידיים,

but it looks like all of you, right?

אבל נראה שזה כולכם.

On our shelves at home,

על מדף שלנו בבית,

we have a box set of the DVD series "24,"

יש לנו סט תקליטורי די.וי.די. של הסידרה "24" --

season six to be precise.

עונה 6 ליתר דיוק.

I think it was bought for us around three years ago for a Christmas present.

מישהו נתן לנו אותם כמתנה לחג-המולד לפני כ-3 שנים.

Now my husband, Chris, and I

בעלי, כריס, ואני

love this show.

אוהבים את הסידרה.

But let's face it, when you've watched it once maybe, or twice,

אבל בוא נודה על האמת, לאחר שצפינו בזה פעם או פעמיים,

you don't really want to watch it again,

לא בא לנו לצפות בזה שוב,

because you know how Jack Bauer is going to defeat the terrorists.

מכיוון שאנו כבר יודעים כיצד ג'ק באוור הולך להביס את המחבלים.

So there it sits on our shelves

אז זה שוכב על המדף,

obsolete to us,

כבר לא רלוונטי בשבילנו,

but with immediate latent value to someone else.

אבל בעל ערך פוטנציאלי מיידי בשביל מישהו אחר.

Now before we go on, I have a confession to make.

כעת לפני שאמשיך, יש לי וידוי.

I lived in New York for 10 years,

חייתי בניו-יורק במשך 10 שנים,

and I am a big fan of "Sex and the City."

ואני מעריצה מושבעת של "סקס והעיר הגדולה".

Now I'd love to watch the first movie again

הייתי מאוד רוצה לצפות שוב בסרט הראשון

as sort of a warm-up to the sequel coming out next week.

כמין חימום להמשך הסידרה שיתחיל בשבוע הבא.

So how easily could I swap

אז באיזו קלות אוכל להתחלף

our unwanted copy of "24"

עם ההעתק הלא-רצוי שלנו של "24"

for a wanted copy of "Sex and the City?"

תמורת העתק של "סקס והעיר הגדולה"?

Now you may have noticed

אולי שמתם לב

there's a new sector emerging called swap-trading.

שמתחיל להיווצר ענף חדש הנקרא סחר חילופין.

Now the easiest analogy for swap-trading

האנלוגיה הכי קלה לסחר חילופין

is like an online dating service

היא שזה כמו שירותי היכרות באינטרנט

for all your unwanted media.

בשביל כל מה שרוצים להיפטר ממנו.

What it does is use the Internet

עושים שימוש באינטרנט

to create an infinite marketplace

כדי ליצור מרחב שיווקי אין-סופי

to match person A's "haves"

כדי להתאים פריטים הנמצאים בבעלות א'

with person C's "wants,"

לצרכיו של ב',

whatever they may be.

לא משנה מה הם.

The other week, I went on one of these sites,

לפני כמה שבועות גלשתי לאחד מהאתרים האלה

appropriately called Swaptree,

הנקרא בהתאם Swaptree.

and there were over 59,300 items

והיו שם מעל 59,300 פריטים

that I could instantly swap

שיכולתי להחליף מיידית תמורת

for my copy of "24."

ההעתק של "24" שאצלי.

Lo and behold,

אבל הביטו וראו,

there in Reseda, CA was Rondoron

שם ברסאדה קליפורניה היה אחד בשם רונדורון

who wanted swap his or her

שרצה להחליף את ההעתק

"like new" copy of "Sex and the City"

"כמו חדש" שלו או שלה של "סקס והעיר הגדולה"

for my copy of "24."

תמורת העותק של "24" שאצלי.

So in other words, what's happening here

אז במילים אחרות, מה שקורה כאן

is that Swaptree

הוא ש-Swaptree

solves my carrying company's sugar rush problem,

פותר בעיה מלחיצה של חברת המשלוחים שלי,

a problem the economists call "the coincidence of wants,"

בעיה שהאקונומיסט מכנה "צירוף מקרים של ביקושים",

in approximately 60 seconds.

בתוך כ-60 שניות.

What's even more amazing is it will print out a postage label on the spot,

מה שעוד יותר מדהים שהוא ידפיס תוית רכישה בו במקום,

because it knows the way of the item.

מפני שהוא יודע את משקל הפריט.

Now there are layers of technical wonder

יש כאן שכבות של פלאי טכנולוגיה

behind sites such as Swaptree,

מאחורי הקלעים של אתרים כמו Swaptree,

but that's not my interest,

אבל לא זה מה שמעניין אותי,

and nor is swap trading, per se.

וכך גם לא סחר החילופין לכשעצמו.

My passion, and what I've spent the last few years

העניין שלי, ובזה ביליתי כמה שנים אחרונות

dedicated to researching,

שהוקדשו למחקר,

is the collaborative behaviors and trust-mechanics

הן ההתנהגויות השיתופיות ומיכניזם של אמון

inherent in these systems.

הטבועים במערכות אלו.

When you think about it,

כאשר חושבים על זה,

it would have seemed like a crazy idea, even a few years ago,

זה היה נראה כמו רעיון מטורף, אפילו רק לפני מספר שנים,

that I would swap my stuff with a total stranger

שאתחלף בפריטים שלי עם זר מוחלט

whose real name I didn't know

שאת שמו איני יודעת

and without any money changing hands.

ומבלי שכסף יעבור ידיים.

Yet 99 percent of trades on Swaptree

ובכל זאת 99 אחוז מהסחר ב-Swaptree

happen successfully,

מתנהל בהצלחה.

and the one percent that receive a negative rating,

והאחוז הבודד של הדעה השלילית

it's for relatively minor reasons,

נובע מסיבות זניחות יחסית,

like the item didn't arrive on time.

כמו, פריט שלא הגיע בזמן.

So what's happening here?

אז מה קורה פה?

An extremely powerful dynamic

יש כאן דינמיקה חזקה ביותר,

that has huge commercial and cultural implications

שיש לה השלכות מסחריות ותרבותיות כבירות,

is at play.

אשר ממלאת כאן תפקיד.

Namely, that technology

דהיינו, שטכנולוגיה

is enabling

מאפשרת

trust between strangers.

אמון בין זרים.

We now live in a global village

כיום אנו חיים בכפר גלובלי

where we can mimic the ties

בו אנו יכולים לחקות את הקשרים

that used to happen face to face,

שנוצרו בעבר פנים-אל-פנים,

but on a scale and in ways

אבל בקנה-מידה ובאופנים

that have never been possible before.

שאף פעם לא היו אפשריים בעבר.

So what's actually happening

אז מה שמתרחש למעשה

is that social networks and real-time technologies

הוא שרשתות חברתיות וטכנולוגיות זמן-אמת

are taking us back.

מחזירות אותנו אחורה.

We're bartering, trading,

אנחנו עושים סחר-חליפין, סוחרים,

swapping, sharing,

מחליפים, חולקים,

but they're being reinvented

אבל כל אלה מומצאים מחדש

into dynamic and appealing forms.

בצורות דינמיות ומעניינות.

What I find fascinating

מה שאני מוצאת כמרתק

is that we've actually wired our world to share,

הוא שאנחנו בעצם תיכנתנו את עולמנו לחלוק,

whether that's our neighborhood, our school,

בין אם זה השכונה שלנו, הבית-ספר,

our office, or our Facebook network,

המשרד, או רשת הפייסבוק.

and that's creating an economy

וזה יוצר כלכלה

of "what's mine is yours."

שבה מה ששלי הוא שלך.

From the mighty eBay,

מה-eBay העוצמתי,

the grandfather of exchange marketplaces,

שהוא הסבא של שווקי החליפין,

to car-sharing companies such as GoGet,

דרך חברות לשיתוף מכוניות כמו GoGet,

where you pay a monthly fee to rent cars by the hour,

שאצלן משלמים תשלום חודשי כדי לשכור מכוניות על בסיס שעתי,

to social lending platforms such as Zopa,

ועד גופי השאלה חברתיים כגון Zopa,

that will take anyone in this audience

שיקבלו כל אחד לקהילה שלהם

with 100 dollars to lend,

אם הוא מוכן להלוות 100 דולר,

and match them with a borrower anywhere in the world,

והם יתאימו לו לווה בכל מקום בעולם.

we're sharing and collaborating again

אנחנו שוב חולקים ומשתפים פעולה

in ways that I believe

בדרכים שאני מאמינה

are more hip than hippie.

שהן יותר פורצות-דרך מאשר ההיפים.

I call this "groundswell collaborative consumption."

אני קוראת לזה צריכה שיתופית מתפשטת.

Now before I dig into the different systems

לפני שאכנס לפרטי המערכות השונות

of collaborative consumption,

של צריכה שיתופית,

I'd like to try and answer the question

הייתי רוצה לנסות לענות על השאלה

that every author rightfully gets asked,

שכל יוצר נשאל בצדק,

which is, where did this idea come from?

והיא, מהיכן הגעת לרעיון.

Now I'd like to say I woke up one morning

הייתי רוצה לענות שהתעוררתי בוקר אחד

and said, "I'm going to write about collaborative consumption,"

ואמרתי "אני הולכת לכתוב על צריכה שיתופית."

but actually it was a complicated web

אבל למעשה זוהי רשת סבוכה

of seemingly disconnected ideas.

של רעיונות הנראים על פניו כמנותקים זה מזה.

Over the next minute,

במשך כדקה,

you're going to see a bit like a conceptual fireworks display

תראו משהו הדומה קצת לתצוגת זיקוקין די-נור

of all the dots that went on in my head.

של כל הנקודות שחלפו בראשי.

The first thing I began to notice:

הדבר הראשון שהבחנתי בו:

how many big concepts were emerging --

כל-כך הרבה רעיונות צצו --

from the wisdom of crowds to smart mobs --

מתבונת ההמון ועד לאספסופים חכמים --

around how ridiculously easy it is

בהקשר של עד כמה זה קל עד כדי גיחוך

to form groups for a purpose.

ליצור קבוצות למען תכלית מסויימת.

And linked to this crowd mania

ובקשר לשיגעון זה של ההמון,

were examples all around the world --

היו דוגמאות מכל העולם --

from the election of a president

מבחירת נשיא

to the infamous Wikipedia, and everything in between --

ועד לויקיפדיה הידועה, וכל מה שביניהם --

on what the power of numbers could achieve.

על יכולתם של מספרים גדולים להגיע להישגים.

Now, you know when you learn a new word,

אתם מכירים את זה שלומדים מילה חדשה,

and then you start to see that word everywhere?

ואז מתחילים לראותה בכל מקום?

That's what happened to me

זה מה שקרה לי

when I noticed that we are moving

כאשר הבחנתי שאנו נעים

from passive consumers

ממצב של להיות צרכנים פסיביים

to creators,

למצב של להיות יוצרים,

to highly enabled collaborators.

למשתפי-פעולה בעלי אפשרויות רבות.

What's happening

מה שקורה הוא

is the Internet is removing the middleman,

שהאינטרנט מבטל את איש התיווך,

so that anyone from a T-shirt designer

כך שכל אחד, ממעצב חולצות טריקו

to a knitter

ועד אחד שסורג,

can make a living selling peer-to-peer.

יכול להתפרנס על-ידי מכירת אדם-לאדם.

And the ubiquitous force

והכוח השרוי בכל מקום

of this peer-to-peer revolution

של מהפיכת אדם-לאדם זו,

means that sharing is happening at phenomenal rates.

משמעותו שנפח השיתוף המתרחש הוא בשיעורים בלתי נתפסים.

I mean, it's amazing to think

כלומר, מדהים לחשוב

that, in every single minute of this speech,

שבכל רגע בו אני מדברת עכשיו,

25 hours

יועלו ליוטיוב

of YouTube video will be loaded.

סרטוני וידאו שאורכם הכולל 25 שעות.

Now what I find fascinating about these examples

ומה שמרתק אותי בדוגמאות אלו

is how they're actually tapping into

הוא כיצד הן מתחברות במדוייק

our primate instincts.

לאינסטינקטים הקדמונים שלנו.

I mean, we're monkeys,

כלומר, אנחנו קופים,

and we're born and bred to share and cooperate.

ונולדנו וגודלנו לחלוק ולשתף.

And we were doing so for thousands of years,

ואנו עושים זאת כבר אלפי שנים,

whether it's when we hunted in packs,

אם זה כאשר צדנו בקבוצות,

or farmed in cooperatives,

ואם כאשר עיבדנו אדמה במשותף,

before this big system called hyper-consumption came along

לפני שהמערכת הגדולה הזו הנקראת צריכת-יתר נכנסה לתמונה

and we built these fences

ובנינו את הגדרות

and created out own little fiefdoms.

ויצרנו את תחומי השליטה והפעולה הקטנים שלנו.

But things are changing,

אבל הדברים משתנים עכשיו,

and one of the reasons why

ואחת הסיבות לכך

is the digital natives, or Gen-Y.

הם ילידי העולם הדיגיטלי, או דור ה-Y.

They're growing up sharing --

הם גדלים תוך שיתוף --

files, video games, knowledge.

קבצים, משחקי מחשב, ידע;

It's second nature to them.

זהו טבע שני להם.

So we, the millennials -- I am just a millennial --

כך שאנו, בני/בנות-המילניום -- אני הרי בת-המילניום --

are like foot soldiers,

אנו כמו חיילים רגליים,

moving us from a culture of "me" to a culture of "we."

צועדים מתרבות האני, אל תרבות האנחנו.

The reason why it's happening so fast

הסיבה שזה מתרחש כה מהר

is because of mobile collaboration.

היא בגלל שיתופיות ניידת.

We now live in a connected age

אנו חיים היום בעידן של קישוריות

where we can locate anyone, anytime, in real-time,

בו אפשר למצוא כל אחד, בכל רגע, בזמן אמת,

from a small device in our hands.

בעזרת מכשיר קטן שבידינו.

All of this was going through my head

כל זה חלף בראשי

towards the end of 2008,

לקראת סוף 2008,

when, of course, the great financial crash happened.

כאשר התרחשה המפולת הכלכלית הגדולה.

Thomas Friedman is one of my favorite New York Times columnists,

תומאס פרידמן הוא אחד מבעלי הטורים האהובים עליי בניו-יורק טיימס,

and he poignantly commented

והוא העיר בשנינות

that 2008 is when we hit a wall,

ש-2008 היא השנה בה התנגשנו בקיר

when Mother Nature and the market

כאשר אימא-טבע והשוק,

both said, "No more."

שניהם אמרו "עד כאן".

Now we rationally know

אנו יודעים שכלית

that an economy built on hyper-consumption

שכלכלה הבנויה על צריכת-יתר

is a Ponzi scheme. It's a house of cards.

היא תוכנית-פונזי (תרמית); זהו מגדל קלפים.

Yet, it's hard for us to individually know what to do.

עם זאת, קשה לכל אחד בנפרד לדעת מה לעשות.

So all of this is a lot of twittering, right?

אבל כל זה הרבה ברברת, נכון?

Well it was a lot of noise and complexity in my head,

ובכן, זה אכן היה הרבה רעש וסיבוכים בראשי,

until actually I realized it was happening

עד שהבנתי מה קורה

because of four key drivers.

בשל ארבעה גורמי מפתח.

One, a renewed belief in the importance of community,

אחד, אמון מחודש בחשיבות הקהילה,

and a very redefinition of what friend and neighbor really means.

וממש הגדרה מחודשת על משמעותם האמיתית של חבר ושכן.

A torrent of peer-to-peer social networks

(שניים), שטף של רשתות חברתיות עמית-לעמית

and real-time technologies,

וטכנולוגיות זמן-אמת,

fundamentally changing the way we behave.

משנה באופן יסודי את דרך התנהגותנו.

Three, pressing unresolved environmental concerns.

שלוש, דאגות סביבתיות בלתי פתורות ולוחצות.

And four, a global recession

וארבע, מיתון גלובלי

that has fundamentally shocked

שזעזע מן היסוד

consumer behaviors.

את התנהגויות הצרכנים.

These four drivers

ארבעה גורמים הללו

are fusing together

מתמזגים יחד

and creating the big shift --

ויוצרים תזוזה גדולה --

away from the 20th century,

הלוקחת אותנו הרחק מעבר למאה ה-20

defined by hyper-consumption,

שאופיינה בצריכת-יתר,

towards the 21st century,

אל עבר המאה ה-21,

defined by collaborative consumption.

המאופיינת בצריכה-שיתופית.

I generally believe we're at an inflection point

אני מאמינה באופן כללי שאנו נמצאים בנקודת מפנה

where the sharing behaviors --

בה ההתנהגויות השיתופיות --

through sites such as Flickr and Twitter

באמצעות אתרים כגון Flickr ו-Twitter

that are becoming second nature online --

ההופכים לטבע שני ברשת --

are being applied to offline areas of our everyday lives.

מיושמות בתחומים לא-מקוונים של חיי היומיום.

From morning commutes to the way fashion is designed

מנסיעת בוקר לעבודה, דרך אופן עיצוב האופנה,

to the way we grow food,

ועד לאופן בו אנו מגדלים את מזוננו,

we are consuming and collaborating once again.

אנחנו שוב צורכים ומשתפים פעולה.

So my co-author, Roo Rogers, and I

כך ששותפי לכתיבת הספר, רו רוג'רס, ואנוכי,

have actually gathered thousands of examples

אספנו אלפי דוגמאות

from all around the world of collaborative consumption.

מכל רחבי העולם בנושא צריכה שיתופית.

And although they vary enormously

ואף על-פי שהמגוון שלהן הוא עצום

in scale, maturity and purpose,

במידת בשלותן וכוונתן,

when we dived into them,

כאשר התעמקנו בהן,

we realized that they could actually be organized into three clear systems.

גילינו שניתן למעשה לחלקן לשלוש מערכות ברורות וחדות.

The first is redistribution markets.

הראשונה היא שווקים להפצה חוזרת.

Redistribution markets, just like Swaptree,

שווקים להפצה חוזרת -- ממש כמו Swaptree --

are when you take a used, or pre-owned, item

זה כאשר נוטלים פריט משומש שהיה שייך למישהו

and move it from where it's not needed

ומעבירים אותו ממקום שאין בו עוד צורך

to somewhere, or someone, where it is.

למקום כלשהו, או למישהו, ששם צריכים אותו.

They're increasingly thought of as the fifth 'R' --

יותר ויותר הן נחשבות בתור ה-'ל' החמישית --

reduce, reuse, recycle, repair

לצמצם, לעשות שימוש חוזר, למחזר, לתקן

and redistribute --

ולהפיץ מחדש --

because they stretch the life cycle of a product

מכיוון שהן מאריכות את חיי המוצר

and thereby reduce waste.

ובכך מצמצמות פסולת.

The second is collaborative lifestyles.

השניה היא סגנונות-חיים שיתופיים.

This is the sharing of resources

זהו השיתוף והמשאבים

of things like money, skills and time.

של דברים כמו כסף, כישורים וזמן.

I bet, in a couple of years,

אני מוכנה להתערב שתוך מספר שנים,

that phrases like "coworking"

ביטויים כמו עבודה-שיתופית,

and "couchsurfing" and "time banks"

גלישת-כורסה ובנקי-זמן

are going to become a part of everyday vernacular.

יהפכו להיות חלק ממטבעות-לשון מקובלות.

One of my favorite examples of collaborative lifestyles

אחת הדוגמאות החביבות עליי לסגנונות חיים שיתופיים

is called Landshare.

נקראת Landshare (שיתוף-אדמה).

It's a scheme in the U.K.

זוהי יוזמה בבריטניה

that matches Mr. Jones,

שמזווגת את מר ג'ונס

with some spare space in his back garden,

שיש לו קצת אדמה פנויה בגינתו,

with Mrs. Smith, a would-be grower.

עם גברת סמית, שברצונה לגדל משהו.

Together they grow their own food.

ביחד הם מגדלים את מזונם.

It's one of those ideas that's so simple, yet brilliant,

זהו אחד הרעיונות שהוא כה פשוט, אבל מבריק,

you wonder why it's never been done before.

ונשאר רק לתהות מדוע זה לא נעשה כבר מזמן.

Now, the third system

המערכת השלישית

is product-service systems.

הינה בעצם מערכות שירות למוצר.

This is where you pay for the benefit of the product --

כאן משלמים בעבור התועלת מהמוצר --

what it does for you --

תמורת מה שהוא עושה בשבילנו --

without needing to own the product outright.

מבלי שנצטרך להיות ישירות בעלי המוצר.

This idea is particularly powerful

זהו רעיון חזק במיוחד

for things that have

לדברים

high-idling capacity.

העומדים ללא מעש תקופות ארוכות.

And that can be anything from baby goods

וזה יכול להיות כל דבר מחפצים לתינוקות

to fashions to --

דרך מוצרי אופנה ועד --

how many of you have a power drill,

לכמה מכם יש מקדחה חשמלית?

own a power drill? Right.

שהיא שלכם? בסדר.

That power drill will be used around 12 to 13 minutes

תשתמשו במקדחה זו בערך 12 עד 13 דקות

in its entire lifetime.

לכל אורך חייה.

(Laughter)

(צחוק)

It's kind of ridiculous, right?

זה קצת מגוחך, נכון?

Because what you need is the hole, not the drill.

כי מה שאתם צריכים זה הקדח, לא המקדחה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So why don't you rent the drill,

אז למה שלא תשכרו את המקדחה,

or, even better, rent out your own drill to other people

או אפילו עדיף, שתשכירו את המקדחה שלכם לאנשים אחרים

and make some money from it?

ותרויחו מזה קצת כסף?

These three systems are coming together,

שלוש המערכות הללו מתאחדות,

allowing people to share resources

ומאפשרות לאנשים לשתף משאבים

without sacrificing their lifestyles,

מבלי להקריב את סגנון חייהם,

or their cherished personal freedoms.

או את החרויות האישיות שהם טיפחו.

I'm not asking people

איני מבקשת מאנשים

to share nicely in the sandpit.

לשתף בנימוס בארגז החול.

So I want to just give you an example

לכן אני רוצה לתת לכם דוגמא

of how powerful collaborative consumption can be

לעד כמה חזקה יכולה להיות צריכה שיתופית

to change behaviors.

שתגרום לשינוי התנהגויות.

The average car

המכונית הממוצעת

costs 8,000 dollars a year to run.

גורמת להוצאה שנתית של 8,000 דולר.

Yet, that car sits idle

ובכל זאת, המכונית עומדת מושבתת

for 23 hours a day.

23 שעות ביממה.

So when you consider these two facts,

אז כאשר שוקלים את שתי העובדות הללו,

it starts to make a little less sense

זה מתחיל להיות פחות מתקבל על הדעת

that we have to own one outright.

שעלינו להיות בעליה הישירים של אחת כזו.

So this is where car-sharing companies

וכאן בדיוק נכנסות לתמונה

such as Zipcar and GoGet come in.

חברות כמו Zipcar ו-GoGet.

In 2009,

בשנת 2009,

Zipcar took 250 participants

Zipcar אספה 250 משתתפים

from across 13 cities --

מ-13 ערים --

and they're all self-confessed car addicts

והם כולם הודו שהם מכורים למכוניות

and car-sharing rookies --

וטירונים בשיתוף מכוניות --

and got them to surrender their keys for a month.

ושכנעה אותם לוותר על מפתחותיהם למשך חודש.

Instead, these people had to walk,

אנשים אלה היו צריכים ללכת ברגל,

bike, take the train,

לרכוב על אופניים, לנסוע ברכבת,

or other forms of public transport.

או בצורה אחרת של תחבורה ציבורית.

They could only use their Zipcar membership

מותר היה להם להשתמש בחברותם ב-Zipcar

when absolutely necessary.

רק כאשר זה היה הכרחי.

The results of this challenge after just one month

התוצאות של עמידה באתגר זה במשך חודש בלבד

was staggering.

היו מטלטלות.

It's amazing that 413 lbs were lost

זה מדהים שהושלו 413 ליברות

just from the extra exercise.

אך ורק מפעילות עודפת.

But my favorite statistic

אבל הסטטיסטיקה האהובה עליי

is that 100

היא ש-100

out of the 250 participants

מתוך 250 המשתתפים

did not want their keys back.

לא רצו את מפתחותיהם בחזרה.

In other words, the car addicts

במילים אחרות, המכורים למכוניות

had lost their urge to own.

איבדו את הדחף שלהם להיות בעלי משהו.

Now products-service systems have been around for years.

האמת היא שמערכות שירות למוצרים קיימות מזה שנים.

Just think of libraries and laundrettes.

רק תחשבו על ספריות ומכבסות אוטומטיות.

But I think they're entering a new age,

אבל אני חושבת שהן נכנסות לעידן חדש,

because technology makes sharing

מפני שטכנולוגיה הופכת את השיתוף

frictionless and fun.

לחלק ונעים.

There's a great quote that was written in the New York Times

יש ציטוט נהדר שהופיע בניו-יורק טיימס

that said, "Sharing is to ownership

האומר, "שיתוף גורם לבעלות

what the iPod is to the 8-track,

מה שאייפוד גרם לסלילי הקלטה,

what solar power is to the coal mine."

ומה שאנרגיית שמש גורמת למיכרות פחם."

I believe also, our generation,

אני גם מאמינה שדורנו --

our relationship to satisfying what we want

היחס שלנו אל סיפוק רצונותינו --

is far less tangible

זקוק הרבה פחות למוחשיות

than any other previous generation.

מאשר כל דור בעבר.

I don't want the DVD; I want the movie it carries.

איני רוצה את הדי וי די, אני רוצה את הסרט שהוא נושא.

I don't want a clunky answering machine;

איני רוצה את המשיבון,

I want the message it saves.

אני רוצה את ההודעות שהוא שומר.

I don't want a CD; I want the music it plays.

איני רוצה את התקליטור, אני רוצה את המוזיקה שהוא מנגן.

In other words, I don't want stuff;

במילים אחרות, איני רוצה חפצים,

I want the needs or experiences it fulfills.

אני רוצה את הצרכים או החוויות שהם מגשימים.

This is fueling a massive shift

כל זה דוחף לתנועה מסיבית,

from where usage trumps possessions --

אל מצב בו השימוש גובר על בעלות --

or as Kevin Kelly, the editor of Wired magazine, puts it,

או כפי שקווין קלי, העורך של כתב-העת Wired, מנסח,

"where access is better than ownership."

"מקום שבו אפשרות הגישה מועדפת על-פני הבעלות."

Now as our possessions

כעת כאשר הנכסים שלנו

dematerialize into the cloud,

מאבדים את גשמיותם,

a blurry line is appearing

מופיע קו מטושטש

between what's mine, what's yours,

בין מה ששלי, לבין מה ששלך,

and what's ours.

ולבין מה ששלנו.

I want to give you one example

אני רוצה לתת לכם דוגמא

that shows how fast this evolution is happening.

המראה עד כמה מהר מתרחשת אבולוציה זו.

This represents an eight-year time span.

זה מייצג טווח זמן של 8 שנים.

We've gone from traditional car-ownership

עברנו מבעלות רגילה על מכוניות

to car-sharing companies, such as Zipcar and GoGet,

אל חברות לשיתוף מכוניות -- כגון Zipcar ו-GoGet --

to ride-sharing platforms that match rides

ועד פלטפורמות נסיעה שיתופיות המתאמות נסיעות

to the newest entry, which is peer-to-peer car rental,

על-פי הביקוש העדכני ביותר, שזה השכרת רכב עמית-לעמית,

where you can actually make money

שבהן ניתן ממש להרויח כסף

out of renting that car that sits idle for 23 hours a day

מהשכרת רכב שעומד מושבת במשך 23 שעות ביממה,

to your neighbor.

לשכן שלך.

Now all of these systems

כל המערכות הללו

require a degree of trust,

דורשות רמה מינימלית של אמון,

and the cornerstone to this working

ואבן-הפינה כדי שכל זה יעבוד

is reputation.

זה מוניטין חיובי.

Now in the old consumer system,

במערכות צרכניות ישנות,

our reputation didn't matter so much,

המוניטין שלנו לא שינה הרבה,

because our credit history was far more important

מכיוון שהיסטוריית האשראי שלנו

that any kind of peer-to-peer review.

היתה לאין-ערוך יותר חשובה מאשר ביקורת עמיתים מסוג כלשהו.

But now with the Web, we leave a trail.

אבל היום ברשת, אנו משאירים עקבות.

With every spammer we flag,

על כל אתראה שנותנים על שולח דואר-זבל,

with every idea we post, comment we share,

על כל רעיון שאנו מעלים לרשת, תגובה שאנו מפרסמים,

we're actually signaling how well we collaborate,

אנו בעצם מאותתים כמה טוב אנחנו משתפים פעולה

and whether we can or can't be trusted.

ואם ניתן לסמוך עלינו או לא.

Let's go back to my first example,

הבה נחזור לדוגמא הראשונה שנתתי,

Swaptree.

Swaptree.

I can see that Rondoron

אני יכולה לראות שרונדורון

has completed 553 trades

השלים 553 עיסקאות

with a 100 percent success rate.

עם 100 אחוזי הצלחה.

In other words, I can trust him or her.

במילים אחרות, ניתן לסמוך עליו או עליה.

Now mark my words,

עכשיו תזכרו את המילים שלי,

it's only a matter of time

זה רק עניין של זמן

before we're going to be able to perform a Google-like search

עד שנוכל לבצע חיפוש כמו בגוגל

and see a cumulative picture

ולראות תמונה כוללת

of our reputation capital.

של המוניטין שלנו.

And this reputation capital

ומוניטין זה

will determine our access to collaborative consumption.

יקבע את יכולתנו להשיג גישה לצריכה-שיתופית.

It's a new social currency, so to speak,

זהו מטבע חברתי חדש, אם אפשר להתבטא כך,

that could become as powerful as our credit rating.

שיכול להיות בעל עוצמה כמו דירוג האשראי שלנו.

Now as a closing thought,

עכשיו כמחשבה לסיום,

I believe we're actually in a period

אני מאמינה שאנחנו נמצאים למעשה בתקופה

where we're waking up

בה אנו מתעוררים

from this humongous hangover

משיכרון-החושים האדיר הזה

of emptiness and waste,

של ריקנות ובזבוז,

and we're taking a leap

ועושים קפיצה

to create a more sustainable system

כדי ליצור מערכת יותר עמידה

built to serve our innate needs

הבנויה לשרת את הצרכים המולדים שלנו

for community and individual identity.

למען הקהילה והזהות העצמית.

I believe it will be referred to

אני מאמינה שיתיחסו לזה

as a revolution, so to speak --

כמהפכה, אם אפשר לומר זאת כך --

when society, faced with great challenges,

כאשר חברה שעמדה מול אתגרים גדולים,

made a seismic shift

ביצעה מעבר שהוא בעצם רעידת אדמה,

from individual getting and spending

מצריכה והוצאות אישיות

towards a rediscovery of collective good.

אל עבר גילוי מחדש של טובת הכלל.

I'm on a mission to make sharing cool.

אני נמצאת בשליחות להפיכת שיתופיות לדבר מקובל.

I'm on a mission to make sharing hip.

אני בשליחות להפיכת שיתופיות לדבר ש"בעניינים".

Because I really believe

מכיוון שאני באמת מאמינה

it can disrupt outdated modes of business,

שזה מסוגל לנפץ צורות מיושנות של עשיית עסקים,

help us leapfrog

ולסייע לנו לדלג

over wasteful forms of hyper-consumption

מעל לצורות בזבזניות של צריכת-יתר

and teach us when enough really is enough.

וללמד אותנו מתי מספיק זה באמת מספיק.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)