Pavan Sukhdev: Put a value on nature!

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: eviatar edlerman

I'm here to talk to you

אני כאן כדי לדבר איתכם

about the economic invisibility of nature.

על חוסר הנראות הכלכלי של הטבע.

The bad news

החדשות הרעות

is that mother nature's back office isn't working yet,

הן שהמשרד האחורי של אמא טבע לא עובד עדיין,

so those invoices don't get issued.

כך שהחשבוניות האלו לא מונפקות.

But we need to do something about this problem.

אבל אנו צריכים לעשות משהו לגבי הבעיה הזו.

I began my life as a markets professional

התחלתי את חיי כמומחה שווקים

and continued to take an interest,

והמשכתי להביע עניין,

but most of my recent effort

אבל מירב המאמצים שלי לאחרונה,

has been looking at the value

היו לבחון את הערך

of what comes to human beings from nature,

של מה שמגיע לבני האדם מהטבע,

and which doesn't get priced by the markets.

ואשר לא מתומחר על ידי השווקים.

A project called TEEB was started in 2007,

פרויקט בשם TEEB הוקם בשנת 2007,

and it was launched by a group of environment ministers

והושק על ידי קבוצה של שרים לענייני סביבה

of the G8+5.

של מדינות ה-G8+5.

And their basic inspiration

וההשראה הבסיסית שלהם

was a stern review of Lord Stern.

הייתה סקירת סטרן, של הלורד סטרן.

They asked themselves a question:

הם שאלו את עצמם שאלה:

If economics could make such a convincing case

אם הכלכלה יכולה לטעון טיעון משכנע כל כך

for early action on climate change,

על פעולות מוקדמות לגבי שינוי אקלים,

well why can't the same be done for conservation?

מדוע לא ניתן לעשות את אותו הדבר בשביל שימור?

Why can't an equivalent case be made

מדוע אי אפשר לטעון טיעון מקביל

for nature?

עבור הטבע?

And the answer is: Yeah, it can.

והתשובה היא, אפשר.

But it's not that straightforward.

אבל זה לא כל כך ישיר.

Biodiversity, the living fabric of this planet, is not a gas.

מגוון ביולוגי, הבסיס לחיים של הכוכב הזה, הוא לא גז.

It exists in many layers,

הוא קיים בשכבות רבות,

ecosystems, species and genes across many scales --

מערכות אקולוגיות, מינים וגנים על פני קני מידה שונים --

international, national, local, community --

בין לאומי, לאומי, מקומי , קהילתי --

and doing for nature

ולעשות בשביל הטבע

what Lord Stern and his team did for nature is not that easy.

את מה שהלורד סטרן וקבוצתו עשו בשביל הטבע לא פשוט כל כך.

And yet, we began.

ועם זאת, התחלנו.

We began the project with an interim report,

התחלנו את הפרויקט עם דו"ח זמני,

which quickly pulled together

שארגן במהירות

a lot of information that had been collected on the subject

מידע רב שנאסף על הנושא

by many, many researchers.

על ידי חוקרים רבים מאוד.

And amongst our compiled results

ובין לקט התוצאות שלנו

was the startling revelation

היה הגילוי המדהים

that, in fact, we were losing natural capital --

שאכן, אנו מפסידים את ההון של הטבע --

the benefits that flow from nature to us.

ההטבות שזורמות מהטבע אלינו.

We were losing it at an extraordinary rate --

אנו מפסידים אותו בקצב יוצא דופן --

in fact, of the order of two to four trillion dollars-worth

למעשה, בסדר גודל שווה ערך לשניים עד ארבעה טריליון דולרים

of natural capital.

מההון של הטבע.

This came out in 2008,

זה יצא ב-2008,

which was, of course, around the time that the banking crisis had shown

בסביבות, כמובן, הזמן בו משבר הבנקים הראה

that we had lost financial capital

שהפסדנו הון כלכלי

of the order of two and a half trillion dollars.

בסדר גודל של שני טריליון דולרים וחצי.

So this was comparable in size to that kind of loss.

כך שזה היה שווה בגודלו להפסד מסוג כזה.

We then have gone on since

מאז המשכנו

to present for [the] international community,

להציג לקהילה הבין-לאומית,

for governments,

לממשלות,

for local governments and for business

לממשל המקומי ולעסקים

and for people, for you and me,

ולאנשים, לכם ולי,

a whole slew of reports, which were presented at the U.N. last year,

בריכה שלמה של דו"חות, אשר הוצגו באו"ם בשנה שעברה,

which address the economic invisibility of nature

ואשר מתייחסים לחוסר הנראות הכלכלי של הטבע

and describe what can be done to solve it.

ומתארים מה ניתן לעשות כדי לפתור את זה.

What is this about?

על מה מדובר?

A picture that you're familiar with --

תמונה שאתם מכירים --

the Amazon rainforests.

יערות הגשם של האמזונס.

It's a massive store of carbon, it's an amazing store of biodiversity,

זהו מצבור אדיר של פחמן, זהו מצבור מדהים של מגוון ביולוגי,

but what people don't really know

אבל מה שאנשים לא באמת יודעים

is this also is a rain factory.

הוא שזהו גם מפעל לגשם.

Because the northeastern trade winds,

משום שרוחות הסחר הצפון-מזרחיות,

as they go over the Amazonas,

בשעה שהן עוברות מעל האמזונס,

effectively gather the water vapor.

אוספות ביעילות אדי מים.

Something like 20 billion tons per day of water vapor

משהו כמו 20 ביליון טונות של אדי מים בכל יום

is sucked up by the northeastern trade winds,

נשאבים על ידי רוחות הסחר הצפון-מזרחיות,

and eventually precipitates in the form of rain

ובסופו של דבר שוקעים בצורת גשם

across the La Plata Basin.

לאורך אגן "לה פלטה".

This rainfall cycle, this rainfall factory,

מחזור הגשם הזה, מפעל הגשם הזה,

effectively feeds an agricultural economy

מזין ביעילות כלכלה חקלאית

of the order of 240 billion dollars-worth

בסדר גודל שווה ערך ל-240 ביליון דולרים

in Latin America.

באמריקה הלטינית.

But the question arises: Okay, so how much

אבל עולה השאלה: בסדר, אז כמה

do Uruguay, Paraguay, Argentina

אורוגאווי, פרגוואי, ארגנטינה

and indeed the state of Mato Grosso in Brazil

ומדינת מטו גרוסו בברזיל

pay for that vital input to that economy

משלמות עבור הקלט החיוני לכלכלה הזו

to the state of Amazonas, which produces that rainfall?

למדינות האמזונס, אשר מפיקות את הגשם הזה?

And the answer is zilch,

והתשובה היא כלום,

exactly zero.

בדיוק אפס.

That's the economic invisibility of nature.

זהו חוסר הנראות הכלכלי של הטבע.

That can't keep going on,

זה לא יכול להמשך,

because economic incentives and disincentives are very powerful.

משום שתמריצים כלכליים חיוביים ושליליים הם חזקים מאוד.

Economics has become the currency of policy.

כלכלה הפכה למטבע המדיניות.

And unless we address

ואם לא נתייחס

this invisibility,

לחוסר הנראות הזה,

we are going to get the results that we are seeing,

נקבל את התוצאות שאנו רואים

which is a gradual degradation and loss

שהם פירוק הדרגתי ואבדן

of this valuable natural asset.

של הנכס הטבעי יקר הערך הזה.

It's not just about the Amazonas, or indeed about rainforests.

לא מדבר רק באמזונס, או ביערות גשם.

No matter what level you look at,

לא חשוב באיזו רמה תבחנו את זה,

whether it's at the ecosystem level or at the species level or at the genetic level,

בין אם ברמת המערכת האקולוגית או ברמת המינים או ברמה הגנטית,

we see the same problem again and again.

נראה את אותה בעיה שוב ושוב.

So rainfall cycle and water regulation by rainforests

כך שמחזור הגשם ובקרת המים על ידי יערות גשם

at an ecosystem level.

ברמת המערכת האקולוגית.

At the species level,

ברמת המינים,

it's been estimated that insect-based pollination,

הוערך שהאבקה מבוססת חרקים,

bees pollinating fruit and so on,

דבורים מאביקים פירות וכו',

is something like 190 billion dollars-worth.

היא בשווי של משהו כמו 190 ביליון דולרים.

That's something like eight percent

זה משהו כמו שמונה אחוזים

of the total agricultural output globally.

מהתפוקה החקלאית העולמית.

It completely passes below the radar screen.

זה עובר לחלוטין מתחת למסך הרדאר.

But when did a bee actually ever give you an invoice?

אבל מתי דבורה באמת נתנה לכם קבלה?

Or for that matter, if you look at the genetic level,

או לצורך העניין, אם תבחנו את הרמה הגנטית,

60 percent of medicines were prospected,

60 אחוזים מהתרופות נהגו,

were found first as molecules in a rainforest or a reef.

נמצאו קודם כמולוקולות ביער גשם או שונית.

Once again, most of that doesn't get paid.

שוב, הרוב לא מתוגמל.

And that brings me to another aspect of this,

מה שמביא אותי להיבט נוסף של זה,

which is, to whom should this get paid?

מי צריך להיות מתוגמל?

That genetic material

החומר הגנטי

probably belonged, if it could belong to anyone,

שכנראה היה שייך, אם יכול היה להיות שייך למישהו,

to a local community of poor people

לקהילה מקומית של אנשים עניים

who parted with the knowledge that helped the researchers to find the molecule,

שסיפקו את הידע שעזר לחוקרים למצוא את המולקולה,

which then became the medicine.

שהפכה לתרופה.

They were the ones that didn't get paid.

הם אלו שלא תוגמלו.

And if you look at the species level,

ואם תבחנו את רמת המין,

you saw about fish.

שמעתם על דגים.

Today, the depletion of ocean fisheries is so significant

היום, הדילול של הדגה באוקיאנוסים משמעותי כל כך

that effectively it is effecting the ability of the poor,

שהוא משפיע מעשית על יכולתם של העניים,

the artisanal fisher folk

דייגים מקצועיים

and those who fish for their own livelihoods,

ואלו שדגים לפרנסתם,

to feed their families.

כדי להאכיל את המשפחות שלהם.

Something like a billion people depend on fish,

משהו כמו ביליון אנשים תלויים בדגים,

the quantity of fish in the oceans.

מספר הדגים באוקיינוסים.

A billion people depend on fish

ביליון אנשים תלויים בדגים

for their main source for animal protein.

כמקור המרכזי שלהם לחלבון מן החי.

And at this rate at which we are losing fish,

ובקצב שבו אנו מאבדים דגים,

it is a human problem of enormous dimensions,

זו בעיה אנושית במימדים עצומים,

a health problem

בעיה בריאותית

of a kind we haven't seen before.

שלא ראינו כמותה בעבר.

And finally, at the ecosystem level,

ולבסוף, ברמת המערכת האקולוגית,

whether it's flood prevention or drought control provided by the forests,

בין אם זה מניעת שטפונות או בקרה של בצורות המסופקים על ידי היערות,

or whether it is the ability of poor farmers

ובין אם זו האפשרות של חקלאים עניים

to go out and gather leaf litter

לצאת החוצה ולאסוף פסולת עלים

for their cattle and goats,

בשביל הבקר והעזים שלהם,

or whether it's the ability of their wives

ובין אם זו היכולת של נשותיהם

to go and collect fuel wood from the forest,

לצאת ולאסוף עצים להסקה מהיער,

it is actually the poor

אלו למעשה העניים

who depend most on these ecosystem services.

שתלויים יותר מכל בשירותי המערכות האקולוגיות.

We did estimates in our study

ביצענו הערכות במסגרת המחקר שלנו

that for countries like Brazil, India and Indonesia,

לפיהן עבור מדינות כמו ברזיל, הודו ואינדונזיה,

even though ecosystem services --

למרות שירותי המערכות האקולוגיות --

these benefits that flow from nature to humanity for free --

ההטבות שזורמות מהטבע לאנושות בחינם --

they're not very big in percentage terms of GDP --

הן לא מאוד משמעותיות במונחי האחוז מהתמ"ג --

two, four, eight, 10, 15 percent --

שניים, ארבעה, שמונה, עשרה, חמישה עשר אחוזים --

but in these countries, if we measure how much they're worth to the poor,

אבל במדינות האלו, אם נמדוד כמה הן שוות בשביל העניים,

the answers are more like

התשובות הן יותר כמו

45 percent, 75 percent, 90 percent.

45 אחוזים, 75 אחוזים, 90 אחוזים.

That's the difference.

זהו ההבדל.

Because these are important benefits for the poor.

משום שאלו הטבות חשובות עבור העניים.

And you can't really have a proper model for development

אינך יכול לקבל מודל ראוי להתפתחות

if at the same time you're destroying or allowing

אם באותו זמן אתה הורס או מאפשר

the degradation of the very asset, the most important asset,

את ההריסה של אותו הנכס, הנכס החשוב ביותר,

which is your development asset,

נכס ההתפתחות שלך,

that is ecological infrastructure.

שהוא תשתיות אקולוגיות.

How bad can things get?

כמה גרוע יכול להיות?

Well here a picture of something called the mean species abundance.

ובכן, הנה תמונה של משהו שנקרא ממוצע שכיחות המינים.

It's basically a measure

זה למעשה מדד

of how many tigers, toads, ticks or whatever on average

של כמה נמרים, קרפדות, קרציות או מה שזה לא יהיה, בממוצע

of biomass of various species are around.

ביומסה של מינים שונים נמצאים בסביבה.

The green represents the percentage.

הירוק מסמן את האחוזים.

If you start green, it's like 80 to 100 percent.

אם אתה מתחיל בירוק, זה משהו כמו 80 עד 100 אחוזים.

If it's yellow, it's 40 to 60 percent.

אם זה צהוב, זה משהו כמו 40 עד 60 אחוזים.

And these are percentages versus the original state, so to speak,

והאחוזים האלו מול המצב המקורי, כלומר,

the pre-industrial era, 1750.

העידן הטרום-תעשייתי, 1750.

Now I'm going to show you

כעת אני עומד להראות לכם

how business as usual will affect this.

כיצד עסקים כרגיל ישפיעו על כך.

And just watch the change in colors

רק הביטו בשינוי בצבעים

in India, China, Europe,

בהודו, סין, אירופה

sub-Saharan Africa

אפריקה התת-סהרית

as we move on and consume global biomass

וככל שאנו ממשיכים ומכלים את הביומסה העולמית

at a rate which is actually not going to be able to sustain us.

בקצב שלמעשה לא יהיה מסוגל להכיל אותנו.

See that again.

ראו זאת שוב.

The only places that remain green -- and that's not good news --

האיזורים היחידים שנשארית ירוקים -- ואלו לא חדשות טובות --

is, in fact, places like the Gobi Desert,

הם למעשה מקומות כמו מדבר גובי,

like the tundra and like the Sahara.

כמו הטונדרה וכמו הסהרה.

But that doesn't help because there were very few species

אבל זה לא עוזר משום שהיו שם מעט מאוד מינים

and volume of biomass there in the first place.

ונפח ביומסה מלכתחילה.

This is the challenge.

זה האתגר.

The reason this is happening

הסיבה לכך שזה קורה

boils down, in my mind, to one basic problem,

מסתכמת, בראשי, לבעיה אחת יסודית,

which is our inability to perceive the difference

שהיא חוסר היכולת שלנו לתפוש את ההבדל

between public benefits

בין הטבות ציבוריות

and private profits.

ובין רווחים פרטיים.

We tend to constantly ignore public wealth

אנו נוטים להתעלם בעקביות מהעושר הציבורי

simply because it is in the common wealth,

פשוט משום שהוא מצוי בעושר המוכר,

it's common goods.

הוא סחורה פשוטה.

And here's an example from Thailand

והנה דוגמה מתאילנד

where we found that, because the value of a mangrove is not that much --

בה גילינו שמשום שהערך של מנגרוב לא גדול כל כך --

it's about $600 over the life of nine years that this has been measured --

משהו כמו 600$ על פני תשע שנות חיים בהם הוא נמדד --

compared to its value as a shrimp farm,

בהשוואה לערכו כחוות חסילונים,

which is more like $9,600,

שהוא יותר כמו 9600$,

there has been a gradual trend to deplete the mangroves

הייתה מגמה הדרגתית לדלדל את המנגרובים

and convert them to shrimp farms.

ולהפוך אותם לחוות חסילונים.

But of course, if you look at exactly what those profits are,

אבל כמובן, אם תבדקו מה בדיוק אותם רווחים,

almost 8,000 of those dollars

כמעט 8000 מאותם דולרים

are, in fact, subsidies.

הם, למעשה, סובסידיות.

So you compare the two sides of the coin

כך שאם תשוו את שני צידי המטבע

and you find that it's more like 1,200 to 600.

תגלו שהם יותר כמו 1200 עד 600.

That's not that hard.

זה לא כל כך קשה.

But on the other hand, if you start measuring,

אבל מצד שני, אם תתחילו למדוד,

how much would it actually cost

כמה זה יעלה באמת

to restore the land of the shrimp farm

לשקם את האדמה של חוות החסילונים

back to productive use?

בחזרה לשימוש יעיל?

Once salt deposition and chemical deposition

מרגע שפירוק מלחים ופירוק כימי

has had its effects,

הפעילו את השפעתם,

that answer is more like $12,000 of cost.

התשובה היא יותר כמו עלות של 12000$.

And if you see the benefits of the mangrove

ואם תבחנו את היתרונות של המנגרוב

in terms of the storm protection and cyclone protection that you get

במובנים של ההגנה מפני סופות והגנה מפני ציקלונים שאתם מקבלים

and in terms of the fisheries, the fish nurseries,

ובמובנים של דגה, בריכות הדגים,

that provide fish for the poor,

שמספקות דגים לעניים,

that answer is more like $11,000.

התשובה היא יותר כמו 11000$.

So now look at the different lens.

אז עכשיו, התבוננו בעדשות השונות.

If you look at the lens of public wealth

אם תביטו בעדשת העושר הציבורי

as against the lens of private profits,

מול עדשת הרווחים הפרטיים,

you get a completely different answer,

תקבלו תשובה אחרת לגמרי,

which is clearly conservation makes more sense,

לפיה , בבירור, שימור הגיוני הרבה יותר,

and not destruction.

ולא הרס.

So is this just a story from South Thailand?

אז האם זה רק סיפור בדרום תאילנד?

Sorry, this is a global story.

מצטער, זה סיפור עולמי.

And here's what the same calculation looks like,

והנה איך שהחישוב הזה נראה,

which was done recently -- well I say recently, over the last 10 years --

שנעשה לאחרונה -- ובכן אני אומר לאחרונה, במהלך 10 השנים האחרונות --

by a group called TRUCOST.

על יד קבוצה שנקראת TRUECOST.

And they calculated for the top 3,000 corporations,

והם חישבו ל 3,000 הארגונים הגדולים,

what are the externalities?

מה ההשפעות החיצוניות?

In other words, what are the costs of doing business as usual?

במילים אחרות, מה העלויות של המשך עסקים כרגיל?

This is not illegal stuff, this is basically business as usual,

זה לא הדברים הלא חוקיים, זה בעקרון עסקים כרגיל,

which causes climate-changing emissions, which have an economic cost.

שגורמים לפליטות משנות אקלים, שיש להן עלויות כלכליות.

It causes pollutants being issued, which have an economic cost,

הן יוצרות זיהום אויר, שיש לו עלויות כלכליות,

health cost and so on.

עלויות בריאותיות וכו'.

Use of freshwater.

שימוש במים נקיים.

If you drill water to make coke near a village farm,

אם תקדחו מים כדי לעשות קוקאין ליד חווה כפרית,

that's not illegal, but yes, it costs the community.

זה לא בלתי חוקי, אבל כן, זה עולה לקהילה.

Can we stop this, and how?

האם אנחנו יכולים לעצור את זה, ואיך?

I think the first point to make is that we need to recognize natural capital.

אני חושב שהנקודה הראשונה היא שאנחנו צריכים להכיר בהון הטבעי.

Basically the stuff of life is natural capital,

בעיקרון החיים הם הון טבעי,

and we need to recognize and build that into our systems.

ואנחנו צריכים להכיר ולבנות את זה לתוך המערכות שלנו.

When we measure GDP

כשאנחנו מודדים תל"ג

as a measure of economic performance at the national level,

כמידה לביצועים כלכליים ברמה הלאומית,

we don't include our biggest asset at the country level.

אנחנו לא כוללים את הנכס הגדול ביותר שלנו ברמת הארץ.

When we measure corporate performances,

כשאנחנו מודדים ביצועי חברה,

we don't include our impacts on nature

אנחנו לא כוללים את השפעתנו על הטבע

and what our business costs society.

ומה העלות החברתית של העסק שלנו.

That has to stop.

זה חייב להפסיק.

In fact, this was what really inspired my interest in this phase.

למעשה, זה מה שנתן לי השראה להתעניין בשלב הזה.

I began a project way back called the Green Accounting Project.

התחלתי פרוייקט מזמן שנקרא פרוייקט החשבונאות הירוק.

That was in the early 2000s

זה היה בתחילת שנות ה 2000

when India was going gung-ho about GDP growth

כשהודו היתה כולה שקועה בהגדלת התל"ג

as the means forward --

כדרך להתקדם --

looking at China with its stellar growths of eight, nine, 10 percent

מביטים בסין עם הצמיחה הענקית של שמונה, תשעה, 10 אחוזים

and wondering, why can we do the same?

ותוהים, למה אנחנו לא יכולים לעשות אותו הדבר?

And a few friends of mine and I

וכמה חברים שלי ואני

decided this doesn't make sense.

החלטנו שזה לא הגיוני.

This is going to create more cost to society and more losses.

זה עומד ליצור יותר עלות לחברה ויותר הפסדים.

So we decided to do a massive set of calculations

אז החלטנו לעשות סט מסיבי של חישובים

and started producing green accounts for India and its states.

והתחלנו ליצר חשבונאות ירוקה להודו ולמדינות שלה.

That's how my interests began

ככה התחילו ההתענינויות שלי

and went to the TEEB project.

והמשיכו לפרוייקט TEEB.

Calculating this at the national level is one thing, and it has begun.

לחשב את זה ברמה הלאומית זה דבר אחד, וזה התחיל.

And the World Bank has acknowledged this

והבנק העולמי הכיר בזה

and they've started a project called WAVES --

והם התחילו פרוייקט שנקרא WAVES --

Wealth Accounting and Valuation of Ecosystem Services.

חשבונאות עושר וערכיות של מערכות שרות.

But calculating this at the next level,

אבל החישוב של זה ברמה הבאה,

that means at the business sector level, is important.

ברמת הסקטור העסקי, זה חשוב.

And actually we've done this with the TEEB project.

ולמעשה עשינו את זה עם פרוייקט TEEB.

We've done this for a very difficult case,

עשינו את זה לכמה מקרים קשים,

which was for deforestation in China.

שהיו לכריתת יערות בסין.

This is important, because in China in 1997,

זה חשוב, מפני שבסין ב 1997,

the Yellow River actually went dry for nine months

הנהר הצהוב התייבש למעשה לתשעה חודשים

causing severe loss of agriculture output

מה שגרם לאובדן חמור של תפוקה חקלאית

and pain and loss to society.

וכאב ואובדן לחברה.

Just a year later the Yangtze flooded,

רק שנה מאוחר יותר הינגצה הוצף,

causing something like 5,500 deaths.

וגרם למותם של כ 5,500 אנשים.

So clearly there was a problem with deforestation.

אז בברור היתה בעיה עם כריתת יערות.

It was associated largely with the construction industry.

זה יוחס בגדול לתעשיית הבניה.

And the Chinese government responded sensibly

והממשלה הסינית הגיבה בהגיון

and placed a ban on felling.

והטילה חרם על כריתה.

A retrospective on 40 years

רטרוספקטיבה על 40 שנה

shows that if we had accounted for these costs --

מראה שאם היינו מתחשבים בעלויות האלו --

the cost of loss of topsoil,

העלות של אובדן השכבה העליונה של האדמה,

the cost of loss of waterways,

עלות האובדן של דרכי מים,

the lost productivity, the loss to local communities

אובדן התפוקה, האובדן לקהילות המקומיות

as a result of all these factors,

כתוצאה מכל הגורמים האלה,

desertification and so on --

מדבור וכו' --

those costs are almost twice as much

העלויות האלה כמעט כפולות

as the market price of timber.

מעלות השוק של עץ.

So in fact, the price of timber in the Beijing marketplace

אז למעשה, מחיר העץ בשוק בייג'ינג

ought to have been three-times what it was

היה צריך להיות פי שלוש ממה שהוא

had it reflected the true pain and the costs

אם הוא היה משקף את הכאב האמיתי ואת העלויות

to the society within China.

לחברה בתוך סין.

Of course, after the event one can be wise.

כמובן, אחרי הארוע אפשר להיות חכמים יותר.

The way to do this is to do it on a company basis,

הדרך לעשות את זה היא לעשות את זה ברמת החברה,

to take leadership forward,

לקחת את המנהיגות קדימה,

and to do it for as many important sectors which have a cost,

ולעשות את זה לחלקים רבים ככל האפשר שיש להם עלות,

and to disclose these answers.

ולהפיץ את התשובות האלה.

Someone once asked me, "Who is better or worse,

מישהו פעם שאל אותי, "מי טוב או גרוע יותר,

is it Unilever or is it P&G

האם אלה יונילבר או פורקטור אנד גמבל

when it comes to their impact on rainforests in Indonesia?"

כשזה מגיע להשפעה שלהם על יערות גשם באינדונזיה?"

And I couldn't answer because neither of these companies,

ולא יכולתי לענות מפני שלאף אחת מהחברות שהאלו,

good though they are and professional though they are,

כמה שהן טובות או מקצועיות,

do not calculate or disclose their externalities.

לא מחשבות או חושפות את הנתונים.

But if we look at companies like PUMA --

אבל אם נביט בחברה כמו PUMA --

Jochen Zeitz, their CEO and chairman,

יוכן זייטז, יושב הראש שלהם,

once challenged me at a function,

פעם איתגר אותי בארוע,

saying that he's going to implement my project before I finish it.

ואמר שהוא יישם את הפרוייקט שלי לפני שאסיים אותו.

Well I think we kind of did it at the same time, but he's done it.

ובכן אני חושב שעשינו את זה באותו הזמן, אבל הוא עשה את זה.

He's basically worked the cost to PUMA.

הוא בעיקרון חישב את העלות של פומה.

PUMA has 2.7 billion dollars of turnover,

לפומה יש מחזור של 2.7 מיליארד דולר,

300 million dollars of profits,

300 מיליון דולר רווח,

200 million dollars after tax,

200 מליון אחרי מס,

94 million dollars of externalities, cost to business.

94 מיליון של הוצאות חיצוניות, עלויות לעסק.

Now that's not a happy situation for them,

עכשיו זה לא מצב משמח עבורם,

but they have the confidence and the courage

אבל יש להם את הביטחון והאומץ

to come forward and say, "Here's what we are measuring.

לבוא ולהגיד, "הנה מה שאנחנו מודדים.

We are measuring it because we know

אנחנו מודדים את זה בגלל שאנחנו יודעים

that you cannot manage what you do not measure."

שאי אפשר לנהל מה שלא מודדים."

That's an example, I think, for us to look at

זו דוגמה, אני חושב, בשבילנו לבחון

and for us to draw comfort from.

ולקבל נחת ממנה.

If more companies did this,

אם יותר חברות יעשו את זה,

and if more sectors engaged this as sectors,

ואם יותר סקטורים יכנסו לזה כסקטורים,

you could have analysts, business analysts,

תוכל להיות לכם אנליזה, אנליזה עסקית,

and you could have people like us and consumers and NGOs

ויוכלו להיות לכם אנשים כמונו ולקוחות וארגונים חוץ ממשלתיים

actually look and compare the social performance of companies.

שיוכלו בעצם לראות ולהשוות ביצועים חברתיים של חברות.

Today we can't yet do that, but I think the path is laid out.

כיום אנחנו לא יכולים לעשות את זה עדיין, אבל אני חושב שהדרך מוכנה.

This can be done.

זה אפשרי.

And I'm delighted that the Institute of Chartered Accountants in the U.K.

ואני מאושר שהמכון לרואי חשבון באנגליה

has already set up a coalition to do this,

כבר הקים קואליציה כדי לעשות את זה,

an international coalition.

קואליציה בין לאומית.

The other favorite, if you like, solution for me

הפתרון המועדף האחר, אם תרצו, בשבילי

is the creation of green carbon markets.

היא יצירה של שווקי פחמן ירוקים.

And by the way, these are my favorites --

ודרך אגב, אלה המועדפים עלי --

externalities calculation and green carbon markets.

חישובי עלות חיצוניים ושווקי פחמן ירוקים.

TEEB has more than a dozen separate groups of solutions

ל TEEB יש יותר מתריסר קבוצות נפרדות של פתרונות

including protected area evaluation

כולל הערכת אזורים מוגנים

and payments for ecosystem services

ותשלומים לשרותים סביבתיים

and eco-certification and you name it, but these are the favorites.

והסמכה ירוקה עם שמכם עליה, אבל אלה המועדפים.

What's green carbon?

מהו פחמן ירוק?

Today what we have is basically a brown carbon marketplace.

כיום יש לנו בעיקרון שוק פחמן חום.

It's about energy emissions.

זה נוגע לפליטות אנרגיה.

The European Union ETS is the main marketplace.

ה ETS של האיחוד הארופאי הוא השוק העיקרי.

It's not doing too well. We've over-issued.

הוא לא ממש מצליח. הנפקנו יותר מדי.

A bit like inflation: you over-issue currency,

קצת כמו אינפלציה: מדפיסים יותר מדי כסף,

you get what you see, declining prices.

ומה שאתם רואים, המחירים יורדים.

But that's all about energy and industry.

אבל זה הכל על אנרגיה ותעשיה.

But what we're missing is also some other emissions

אבל מה שאנחנו מפספסים הן גם פליטות אחרות

like black carbon, that is soot.

כמו פחמן שחור, זה פיח.

What we're also missing is blue carbon,

ומה שאנחנו מפספסים זה גם פחמן כחול,

which, by the way, is the largest store of carbon --

שהוא, דרך אגב, המאגר הגדול ביותר של פחמן --

more than 55 percent.

יותר מ 55 אחוז.

Thankfully, the flux, in other words, the flow of emissions

למזלנו, השטף, במילים אחרות, הזרימה של הפליטות

from the ocean to the atmosphere and vice versa,

מהאוקיינוסים לאטמוספירה וחזרה,

is more or less balanced.

היא פחות או יותר מאוזנת.

In fact, what's being absorbed

למעשה, מה שנספג

is something like 25 percent of our emissions,

זה בערך 25 אחוז מהפליטות שלנו,

which then leads to acidification

מה שמוביל לחמצון

or lower alkalinity in oceans.

או אלקליות נמוכה יותר באוקיינוסים.

More of that in a minute.

עוד על זה עוד רגע.

And finally, there's deforestation,

ולבסוף, יש את כריתת היערות,

and there's emission of methane

ויש פליטות של מתאן

from agriculture.

מהחקלאות.

Green carbon,

פחמן ירוק,

which is the deforestation and agricultural emissions,

שזה בירוא היערות והפליטה החקלאית,

and blue carbon

והפחמן הכחול

together comprise 25 percent of our emissions.

ביחד מגיעים ל 25 אחוז מהפליטות שלנו.

We have the means already in our hands,

יש לנו את האמצעים כבר ביידינו,

through a structure, through a mechanism, called REDD Plus --

דרך מבנה, דרך מנגנון, שנקרא REDD Plus --

a scheme for the reduced emissions

תוכנית להפחתת פליטות

from deforestation and forest degradation.

מברוא יערות והתדרדרות היערות.

And already Norway has contributed a billion dollars each

וכבר נורבגיה תרמה מיליארד דולר

towards Indonesia and Brazil

לברזיל ולאינדונזיה

to implement this Red Plus scheme.

כדי להתאים את עצמן לתוכנית Red Plus.

So we actually have some movement forward.

אז למעשה יש לנו תנועה קדימה.

But the thing is to do a lot more of that.

אבל העניין הוא לעשות הרבה יותר מזה.

Will this solve the problem? Will economics solve everything?

האם זה יפתור את הבעיה? האם כלכלה תפתור את הכל?

Well I'm afraid not.

ובכן אני חושש שלא.

There is an area that is the oceans, coral reefs.

יש תחום שהוא האוקינוסים, שוניות אלמוגים.

As you can see,

כמו שאתם יכולים לראות,

they cut across the entire globe

הם עוברים מסביב לכל העולם

all the way from Micronesia

כל הדרך ממקרונזיה

across Indonesia, Malaysia, India, Madagascar

דרך אינדונזיה, מלזיה, הודו, מדגסקר

and to the West of the Caribbean.

ולמערב לקריביים.

These red dots, these red areas,

הנקודות האדומות האלה, האזורים האדומים האלה,

basically provide the food and livelihood

בעיקרון מספקים את האוכל והמחיה

for more than half a billion people.

ליותר מחצי מיליארד אנשים.

So that's almost an eighth of society.

אז זה כמעט שמינית מהאוכלוסיה.

And the sad thing is that, as these coral reefs are lost --

והדבר העצוב בזה הוא, כשהשוניות האלה אובדות --

and scientists tell us

ומדענים אומרים לנו

that any level of carbon dioxide in the atmosphere above 350 parts per million

שרמת הפחמן הדו חמצני באומוספירה מעל 350 חלקיקים למליון

is too dangerous for the survival of these reefs --

מסוכנת מדי להשרדות השוניות האלה --

we are not only risking the extinction

אנחנו לא רק מסכנים את הכחדת

of the entire coral species, the warm water corals,

כל המינים בשוניות, אלמוגי המים החמים,

we're not only risking a fourth of all fish species which are in the oceans,

אנחנו לא רק מסכנים רבע מכל מני הדגים באוקיינוסים,

but we are risking the very lives and livelihoods

אלא מסכנים את החים עצמם ואת המחיה

of more than 500 million people

של יותר מ500 מליון אנשים

who live in the developing world in poor countries.

שחיים בעולם המתפתח במדינות עניות.

So in selecting targets of 450 parts per million

אז בבחירת מטרה של 450 חלקיקים למליון

and selecting two degrees at the climate negotiations,

ובחירת שתי מעלות בדיוני האקלים,

what we have done is we've made an ethical choice.

מה שעשינו היא בחירה אתית.

We've actually kind of made an ethical choice in society

למעשה עשינו סוג של בחירה אתית בחברה

to not have coral reefs.

שלא יהיו לנו שוניות אלמוגים.

Well what I will say to you in parting

ובכן מה שאני אגיד לכם כמילות פרידה

is that we may have done that.

זה שאולי עשינו את זה.

Let's think about it and what it means,

בואו נחשוב על זה ומה זה אומר,

but please, let's not do more of that.

אבל בבקשה, בואו לא נעשה יותר מזה.

Because mother nature only has that much

מפני שלאמא טבע יש כמות מוגבלת

in ecological infrastructure and that much natural capital.

של תשתית אקולוגית וכמות מוגבלת של הון טבעי.

I don't think we can afford too much of such ethical choices.

אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו יותר מדי בחירות אתיות.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)