The difference between winning and succeeding | John Wooden | TED

מתרגם: Elad Sherf מבקר: Eyal Ronel

I coined my own definition of success in 1934,

אני טבעתי את ההגדרה שלי להצלחה

ב-1934, כאשר לימדתי בבית ספר תיכון בסאות' בנד, אינדיאנה.

when I was teaching at a high school in South Bend, Indiana,

being a little bit disappointed, and [disillusioned] perhaps,

הייתי מעט מאוכזב ואולי גם תחת אשליה לגבי

by the way parents of the youngsters in my English classes

העובדה שההורים של התלמידים בשיעורי האנגלית שלי

expected their youngsters to get an A or a B.

ציפו שילדיהם

יקבלו רק ציון מצוין או טוב מאוד. הם חשבו שציון טוב

They thought a C was all right for the neighbors' children,

הוא בסדר בשביל הילד של השכנים כי כל הילדים של השכנים ממוצעים,

because they were all average.

But they weren't satisfied when their own --

אבל לא בשביל הילד שלהם.

it would make the teacher feel that they had failed, or the youngster had failed.

הם גרמו למורה להרגיש שהוא נכשל או שהילד נכשל

And that's not right.

וזו לא הדרך. אלוהים בחוכמתו האינסופית

The good Lord in his infinite wisdom didn't create us all equal

לא ברא אותנו שווים מבחינת אינטליגנציה

as far as intelligence is concerned,

כמו שאיננו שווים מבחינת גודל ומראה.

any more than we're equal for size, appearance.

Not everybody could earn an A or a B, and I didn't like that way of judging,

לא כל אחד יכול לקבל ציון מצוין או טוב מאוד, ולא אהבתי את השיפוטיות הזאת.

and I did know how the alumni of various schools

ידעתי גם שהבוגרים של בתי ספר שונים

back in the '30s judged coaches and athletic teams.

בשנות ה-30, שפטו מאמנים וקבוצות ספורט.

If you won them all, you were considered to be reasonably successful --

אם ניצחת את כל המשחקים, נחשבת למאמן מוצלח.

not completely.

לא לגמרי. כי אני גיליתי --

Because I found out --

we had a number of years at UCLA where we didn't lose a game.

היו לנו מספר שנים ב- UCLA שלא הפסדנו משחק אחד.

But it seemed that we didn't win each individual game

אבל, נראה היה שלא ניצחנו כל משחק ספציפי בהפרש

by the margin that some of our alumni had predicted --

שכמה מהבוגרים שלנו חזו.

ובכנות, אני...

(Laughter)

(צחוק בקהל)

And quite frequently I really felt that they had backed up their predictions

-- ובכנות, אני תמיד הרגשתי שהם גיבו את התחזיות שלהם

in a more materialistic manner.

בדרכים יותר חומרניות.

(Laughter)

But that was true back in the 30s, so I understood that.

אבל זה קרה אי שם בשנות ה-30, אז הבנתי את זה.

But I didn't like it, I didn't agree with it.

אבל לא אהבתי את זה. ולא הסכמתי עם זה.

I wanted to come up with something I hoped could make me a better teacher,

ורציתי לייצר מודל שיהפוך אותי למורה טובה יותר

וייתן לתלמידים תחת השגחתי --

and give the youngsters under my supervision,

אם באתלטיקה ואם באנגלית

be it in athletics or the English classroom,

something to which to aspire,

משהו לשאוף אליו

other than just a higher mark in the classroom,

מלבד ציון גבוה יותר

or more points in some athletic contest.

בכיתה, או יותר נקודות בתחרות אתלטיקה כזאת או אחרת.

I thought about that for quite a spell,

חשבתי על זה תקופה ארוכה

and I wanted to come up with my own definition.

ורציתי למצוא הגדרה אישית שלי. חשבתי שזה יעזור.

I thought that might help.

And I knew how Mr. Webster defined it,

וידעתי איך מר ובסטר הגדיר זאת:

as the accumulation of material possessions

צבירת רכוש

or the attainment of a position of power or prestige, or something of that sort,

או השגת עמדת כוח או יוקרה, או משהו כזה.

worthy accomplishments perhaps,

הישגים הם אולי ראויים,

but in my opinion, not necessarily indicative of success.

אבל לדעתי הם אינם בהכרח מעידים על הצלחה.

So I wanted to come up with something of my own.

אז רציתי למצוא הגדרה אישית.

And I recalled --

נזכרתי, שגדלתי בחווה קטנה בדרום אינדיאנה

I was raised on a small farm in Southern Indiana,

and Dad tried to teach me and my brothers

ואבא ניסה ללמד אותי ואת האחים שלי

that you should never try to be better than someone else.

שאל לנו לנסות להיות יותר טובים ממישהו אחר.

אני בטוח שבאותה תקופה, אני לא -- זה לא --

I'm sure at the time he did that, I didn't -- it didn't --

well, somewhere, I guess in the hidden recesses of the mind,

בכל מקרה, היכן שהוא במעמקי המחשבה שלי

it popped out years later.

זה קפץ לפתע שנים אחרי.

Never try to be better than someone else,

אף פעם אל תנסה להיות יותר טוב ממישהו אחר,

always learn from others.

תנסה תמיד ללמוד מאחרים. אל תפסיק

Never cease trying to be the best you can be --

לנסות להיות הכי טוב שאתה יכול -- זה תחת השליטה שלך.

that's under your control.

If you get too engrossed and involved and concerned

אם אתה יותר מדי מרותק, מעורב ומודאג

in regard to the things over which you have no control,

לגבי הדברים שעליהם אין לך שליטה

it will adversely affect the things over which you have control.

זה יפגע בדברים שעליהם יש לך שליטה.

Then I ran across this simple verse that said,

ואז נתקלתי בשיר הפשוט הזה:

"At God's footstool to confess,

"למרגלות האל כרע מסכן להתוודות, והרכין ראשו.

a poor soul knelt, and bowed his head.

'נכשלתי,' קרא.

'I failed!' he cried.

אמר האדון, 'עשית כל שיכולת, זוהי הצלחה.'"

The Master said, 'Thou didst thy best, that is success.'"

From those things, and one other perhaps,

מהדברים הללו, ואולי עוד דבר,

I coined my own definition of success, which is:

טבעתי את ההגדרה שלי למושג הצלחה.

Peace of mind attained only through self-satisfaction

שהיא: שלווה נפשית, שמושגת רק על ידי

שביעות רצון עצמית מהידיעה שהתאמצת

in knowing you made the effort to do the best of which you're capable.

לעשות את המיטב שאתה מסוגל לו.

I believe that's true.

אני מאמין שזה נכון. אם אתה מתאמץ

If you make the effort to do the best of which you're capable,

עד קצה גבול היכולת שלך לנסות ולשפר את המצב

trying to improve the situation that exists for you,

שמתקיים עבורך, אני חושב שזו הצלחה.

I think that's success,

and I don't think others can judge that;

ואני לא חושב שאחרים יכולים לשפוט את זה. זה כמו אופי מול מוניטין.

it's like character and reputation --

your reputation is what you're perceived to be;

המוניטין שלך הוא הדרך שבה אתה נתפס;

your character is what you really are.

האופי שלך הוא מי שאתה באמת.

And I think that character is much more important

ואני חושב שאופי הוא הרבה

than what you are perceived to be.

יותר חשוב מהדרך שבה אתה נתפס.

You'd hope they'd both be good,

נקווה ששניהם יהיו טובים.

but they won't necessarily be the same.

אבל הם לא בהכרח יהיו זהים.

Well, that was my idea that I was going to try to get across to the youngsters.

זו הייתה התפיסה שלי שרציתי לנסות ולהעביר לצעירים.

I ran across other things.

נתקלתי גם בדברים אחרים. אני אוהב ללמד,

I love to teach, and it was mentioned by the previous speaker

והדובר הקודם הזכיר

that I enjoy poetry, and I dabble in it a bit, and love it.

שאני אוהב שירה.

There are some things that helped me, I think,

יש כמה דברים שעזרו לי, אני חושב,

be better than I would have been.

להיות טוב יותר. לא הטוב ביותר,

I know I'm not what I ought to be, what I should be,

לא הכי טוב. אבל אני חושב שאני טוב יותר

but I think I'm better than I would have been

if I hadn't run across certain things.

משום שנתקלתי בדברים מסוימים.

One was just a little verse that said,

אחד מהם היה שיר קצר שאמר,

"אף מילה כתובה, אף תחינה מושמעת

"No written word, no spoken plea

can teach our youth what they should be;

לא ילמדו את הנוער דרך ארץ ומשמעת.

nor all the books on all the shelves --

ולא כל הספרים על כל המדפים,

it's what the teachers are themselves."

הן לשם כך ישנם מורים."

That made an impression on me in the 1930s.

זה השאיר עליי רושם

בשנות ה-30 של המאה העשרים.

And I tried to use that more or less in my teaching,

וניסיתי ליישם את זה פחות או יותר בדרך שבה לימדתי,

whether it be in sports, or whether it be in the English classroom.

לא משנה אם זה ספורט או בכיתת האנגלית.

I love poetry and always had an interest in that somehow.

אני אוהב שירה ותמיד היה לי עניין בה.

Maybe it's because Dad used to read to us at night,

אולי זה משום שאבא נהג להקריא לנו בלילה.

by coal oil lamp --

מנורת שמן -- לא היה לנו חשמל

we didn't have electricity in our farm home.

בבית החווה שלנו.

And Dad would read poetry to us. So I always liked it.

ואבא היה מקריא לנו שירה. אז תמיד נהניתי מזה.

And about the same time I ran across this one verse,

ובערך באותו הזמן שבו נתקלתי בשיר הזה,

I ran across another one.

נתקלתי בעוד אחד. מישהו שאל

Someone asked a lady teacher why she taught,

מורה למה היא מלמדת.

and after some time, she said she wanted to think about that.

והיא -- אחרי זמן מה, היא אמרה שהיא רוצה לחשוב על זה.

Then she came up and said,

ואז היא אמרה,

"They ask me why I teach, and I reply,

"שואלים אותי מדוע אני מלמדת,

"ואני עונה, 'היכן אוכל למצוא חברה כה מזהירה?'

'Where could I find such splendid company?'

There sits a statesman, strong, unbiased, wise;

"שם יושב המדינאי, חזק, בלתי משוחד, נבון

another Daniel Webster, silver-tongued.

"דניאל ובסטר נוסף, רהוט לשון.

A doctor sits beside him, whose quick, steady hand may mend a bone,

"רופא יושב לידו,

"ידו היציבה והמהירה תבריא עצם שבורה

or stem the life-blood's flow.

"או תקטע את זרם דם החיים.

And there a builder; upward rise the arch of a church he builds,

"ושם בנאי. עולה-זורחת קשת הכנסייה שהוא בונה,

wherein that minister may speak the word of God,

"שם הכומר יוכל להטיף את דבר האל

and lead a stumbling soul to touch the Christ.

"ולהוביל נשמה אבודה לגעת בישו.

And all about, a gathering of teachers,

"ומסביב, אסיפת מורים

farmers, merchants, laborers --

"חוואים, סוחרים, פועלים.

those who work and vote and build

"אלו העובדים, הבוחרים, הבונים, המתכננים והמתפללים למחר טוב יותר.

and plan and pray into a great tomorrow.

And I may say, I may not see the church,

"ואני אומרת, אולי אינני רואה את הכנסייה

or hear the word, or eat the food their hands may grow,

"או שומעת הטפה או אוכלת את האוכל שידיהם יגדלו.

but yet again I may;

"אבל, בכל זאת אולי אוכל. ומאוחר יותר, שוב אומר

And later I may say,

I knew him once, and he was weak, or strong, or bold or proud or gay.

"הכרתי אותו פעם, והוא היה חלש או חזק,

"או אמיץ, גאה או שמח.

I knew him once, but then he was a boy.

"הכרתי אותו פעם, אבל אז הוא היה ילד.

They ask me why I teach and I reply,

"הם שואלים אותי למה אני מלמדת ואני עונה,

'Where could I find such splendid company?'"

"'היכן אוכל למצוא חברה כה מזהירה?'"

And I believe the teaching profession --

ואני מאמין שמקצוע ההוראה --

it's true, you have so many youngsters,

זו האמת, יש כל כך הרבה צעירים.

and I've got to think of my youngsters at UCLA --

והתחלתי לחשוב על הצעירים שלי ב-UCLA

שלושים וקצת עורכי דין, 11 רופאים ורופאי שיניים,

30-some attorneys, 11 dentists and doctors,

many, many teachers and other professions.

הרבה, הרבה מורים ומקצועות רבים אחרים.

And that gives you a great deal of pleasure,

וזה נותן לך המון סיפוק

to see them go on.

לראות אותם ממשיכים הלאה.

I always tried to make the youngsters feel that they're there to get an education,

תמיד ניסיתי לגרום לצעירים להרגיש

שהם שם כדי לזכות בהשכלה, דבר ראשון.

number one; basketball was second, because it was paying their way,

כדורסל היה במקום השני, בגלל שהוא עזר לשלם

and they do need a little time for social activities,

והם צריכים קצת זמן לפעילות חברתית,

but you let social activities take a little precedence over the other two,

אבל אם תיתן לפעילויות החברתיות אפילו מעט קדימות על שתי האחרות

מהר מאוד תאבד את כולן.

and you're not going to have any very long.

So that was the idea that I tried to get across

אז זה היה הרעיון שניסיתי להעביר

to the youngsters under my supervision.

לצעירים שתחת השגחתי.

I had three rules, pretty much,

היו לי שלושה חוקים, פחות או יותר, בהם דבקתי תמיד.

that I stuck with practically all the time.

I'd learned these prior to coming to UCLA, and I decided they were very important.

למדתי אותם לפני שהגעתי ל-UCLA,

והחלטתי שהם מאוד חשובים.

One was "Never be late."

הראשון היה -- אף פעם אל תאחר. אף פעם אל תאחר.

Later on I said certain things --

מאוחר יותר אמרתי דברים --

the players, if we were leaving for somewhere, had to be neat and clean.

שחקנים, אם אנחנו עוזבים למקום כלשהו, חייבים להיות נקיים ומסודרים.

There was a time when I made them wear jackets and shirts and ties.

היו תקופות שהכרחתי אותם ללבוש חולצות, חליפות ועניבות.

Then I saw our chancellor coming to school in denims and turtlenecks,

ואז ראיתי את נשיא האוניברסיטה מגיע לבית הספר

בג'ינס וחולצת גולף, וחשבתי לעצמי,

and thought, it's not right for me to keep this other [rule] so I let them just --

אין צורך להכריח אותם יותר.

אז הרשיתי להם -- הם רק היו צריכים להגיע נקיים ומסודרים.

they had to be neat and clean.

I had one of my greatest players that you probably heard of, Bill Walton.

אחד מהשחקנים הטובים ביותר שלי, שככל הנראה שמעתם עליו,

ביל וולטון, הוא הגיע לאוטובוס,

He came to catch the bus; we were leaving for somewhere to play.

עמדנו לנסוע למשחק כלשהו

And he wasn't clean and neat, so I wouldn't let him go.

והוא לא היה נקי ומסודר, אז לא הרשיתי לו לבוא.

He couldn't get on the bus,

הוא לא יכול היה לעלות לאוטובוס. הוא היה צריך ללכת הביתה להתקלח

he had to go home and get cleaned up

to get to the airport.

כדי להצטרף לנסיעה לשדה התעופה.

So I was a stickler for that. I believed in that.

אז נחשבתי קפדן בגלל זה. האמנתי בזה.

I believe in time; very important.

אני מאמין בעמידה בזמן. זה מאוד חשוב.

I believe you should be on time, but I felt at practice, for example --

אני מאמין שצריך להיות בזמן. אבל הרגשתי שבאימון, לדוגמא,

we start on time, we close on time.

נתחיל בזמן ונסיים בזמן.

The youngsters didn't have to feel that we were going to keep them over.

הצעירים לא היו צריכים להרגיש שמחזיקים אותם מעבר לזמן.

When I speak at coaching clinics, I often tell young coaches --

כשאני מרצה בהכשרות למאמנים אני בדרך כלל אומר

למאמנים צעירים -- ובהכשרות מאמנים, פחות או יותר,

and at coaching clinics, more or less,

they'll be the younger coaches getting in the profession.

אלו יהיו המאמנים הצעירים שרק נכנסים למקצוע.

Most of them are young, you know, and probably newly-married.

רובם צעירים, אתם יודעים, בדרך כלל נשואים טריים.

And I tell them, "Don't run practices late,

ואני אומר להם: "אל תעבירו אימונים עד מאוחר.

because you'll go home in a bad mood,

"כי אז תגיעו הביתה במצב רוח רע.

and that's not good, for a young married man to go home in a bad mood.

"וזה לא טוב לנשוי צעיר וטרי להגיע הביתה במצב רוח רע."

When you get older, it doesn't make any difference, but --"

כשאתה מזדקן, זה כבר לא משנה, אבל --

(צחוק בקהל)

(Laughter)

So I did believe: on time.

לפחות ככה האמנתי בזמנו. אני מאמין בלהתחיל בזמן

I believe starting on time, and I believe closing on time.

ואני מאמין בלסיים בזמן.

And another one I had was, not one word of profanity.

ועוד כלל שלי, אין לנבל את הפה.

One word of profanity, and you are out of here for the day.

קללה אחת, ואתה מסולק ליום שלם.

If I see it in a game, you're going to come out and sit on the bench.

ואם אני אראה את זה בזמן משחק, אתה תצא ותשב על הספסל.

And the third one was, never criticize a teammate.

הכלל השלישי, אף פעם אל תעביר ביקורת על חבר לקבוצה.

I didn't want that. I used to tell them I was paid to do that.

לא רציתי ביקורת כזו. נהגתי לומר להם שמשלמים לי בשביל זה.

That's my job. I'm paid to do it. Pitifully poor, but I am paid to do it.

זו העבודה שלי. משלמים לי על זה. לא הרבה, אבל משלמים לי על זה.

Not like the coaches today, for gracious sakes, no.

לא כמו המאמנים של היום, למען השם, לא.

It's a little different than it was in my day.

זה קצת שונה היום ממה שהיה בזמני.

Those were three things that I stuck with pretty closely all the time.

אלו היו שלושת הדברים שהקפדתי עליהם כל הזמן.

והכללים האלו מקורם באבא שלי.

And those actually came from my dad.

That's what he tried to teach me and my brothers at one time.

זה מה שהוא ניסה ללמד את האחים שלי ואותי.

I came up with a pyramid eventually,

בסופו של דבר המצאתי פירמידה

that I don't have the time to go on that.

שאין לי זמן להיכנס להסבר עליה.

אבל זה עזר לי, אני חושב, להיות מורה טוב יותר.

But that helped me, I think, become a better teacher.

It's something like this:

זה משהו בסגנון הזה:

And I had blocks in the pyramid,

היו לבנים בפירמידה

and the cornerstones being industriousness and enthusiasm,

אבני הפינה היו חריצות והתלהבות,

working hard and enjoying what you're doing,

עבודה קשה והנאה ממה שאתה עושה.

coming up to the apex,

עד הפסגה.

according to my definition of success.

לפי ההגדרה שלי להצלחה.

And right at the top, faith and patience.

ובראש - אמונה וסבלנות.

And I say to you, in whatever you're doing,

ואני אומר לכם, לא משנה מה אתה עושה,

you must be patient.

אתה חייב סבלנות. אתה חייב סבלנות כדי --

You have to have patience to -- we want things to happen.

אנחנו רוצים שדברים יקרו. אנחנו מדברים הרבה על העובדה שהנוער חסר סבלנות.

We talk about our youth being impatient a lot, and they are.

They want to change everything. They think all change is progress.

והם באמת כאלו. הם רוצים לשנות הכול.

הם חושבים שכל שינוי משמעותו קידמה.

And we get a little older -- we sort of let things go.

אבל כשאנחנו מזדקנים קמעה -- אנחנו מתחילים לוותר.

And we forget there is no progress without change.

אנחנו שוכחים שאין קידמה בלי שינוי.

אז סבלנות היא חובה.

So you must have patience,

and I believe that we must have faith.

ואני מאמין שחייבים אמונה.

I believe that we must believe, truly believe.

אני מאמין שאנחנו חייבים להאמין,

להאמין באמת. לא רק כמס שפתיים;

Not just give it word service,

believe that things will work out as they should,

להאמין שדברים יהיו כמו שהם צריכים להיות,

providing we do what we should.

בהנחה שאנחנו נעשה מה שצריך לעשות.

I think our tendency is to hope things will turn out the way we want them to

אני חושב שהנטייה שלנו היא לקוות שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים שהם יקרו,

רוב הזמן. אבל אנחנו לא עושים את הדברים ההכרחיים

much of the time,

but we don't do the things that are necessary

to make those things become reality.

כדי לגרום לכך להיות המציאות.

I worked on this for some 14 years,

עבדתי על זה כ-14 שנים,

and I think it helped me become a better teacher.

ואני חושב שזה עזר לי להיות מורה טוב יותר.

But it all revolved around that original definition of success.

אבל הכל סבב סביב ההגדרה הראשונית של הצלחה.

You know, a number of years ago,

לפני מספר שנים היה שופט ראשי

there was a Major League Baseball umpire by the name of George Moriarty.

בליגת הבייסבול ושמו היה ג'ורג מוריארטי.

He spelled Moriarty with only one 'i'.

הוא איית את שמו בעי"ן ("מוריערטי").

I'd never seen that before, but he did.

אף פעם לא ראיתי זה לפני כן, אבל כך הוא איית את זה.

Big league baseball players --

השחקנים הגדולים בליגת הבייסבול --

they're very perceptive about those things,

יש להם תפיסה טובה לדברים כאלה,

and they noticed he had only one 'i' in his name.

והם שמו לב שיש לו עי"ן אחת בשם.

You'd be surprised how many also told him

אתם תופתעו כמה מהם אמרו לו

that that was one more than he had in his head

בהזדמנויות שונות, שזה יותר ממה שיש לו

at various times.

בפנים.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

But he wrote something where I think he did

אבל הוא כתב משהו על מה שאני חושב שהוא עשה

what I tried to do in this pyramid.

בזמן שאני ניסיתי לבנות את הפירמידה הזאת. הוא קרא לזה "הדרך לפנים,

He called it "The Road Ahead, or the Road Behind."

או הדרך מאחור."

He said, "Sometimes I think the Fates must grin as we denounce them and insist

"לעיתים אני חושב שהגורל

"מגחך כאשר אנחנו מוקיעים אותו רק כדי להתעקש

the only reason we can't win, is the Fates themselves have missed.

"שהסיבה היחידה שאיננו מנצחים, היא הגורל עצמו הוא שפספס.

Yet there lives on the ancient claim:

"ובכל זאת מזמן כבר נאמר:

we win or lose within ourselves.

"אנחנו מפסידים ומנצחים עמוק בפנים. הגביעים הבוהקים על המדפים

The shining trophies on our shelves can never win tomorrow's game.

"לעולם לא ינצחו את משחק המחר.

You and I know deeper down, there's always a chance to win the crown.

"אני ואתם יודעים בסתר, שתמיד יש עוד סיכוי לזכות בכתר.

But when we fail to give our best,

"אך משלא נתנו כל שניתן,

we simply haven't met the test, of giving all and saving none

"פשוט לא עמדנו במבחן, של לתת הכול

"ולא לשמור דבר, עד שהמשחק נוצח ונגמר.

until the game is really won;

"להפגין כוח סבל מרשים.

of showing what is meant by grit;

"להמשיך לשחק כשאחרים פורשים.

of playing through when others quit;

of playing through, not letting up.

"להמשיך לשחק, ולא לוותר.

It's bearing down that wins the cup.

"זוכה בגביע מי שמסתער. לחלום שמלפנים יש עוד מטרות.

Of dreaming there's a goal ahead; of hoping when our dreams are dead;

"להמשיך לקוות כשכבר מתו החלומות.

"להמשיך להתפלל כשאפסו התקוות.

of praying when our hopes have fled; yet losing, not afraid to fall,

"ובכל זאת, להפסיד, מבלי פחד ליפול,

if, bravely, we have given all.

"כל עוד נתנו באומץ הכול. כי מה אפשר לבקש יותר מאדם,

For who can ask more of a man than giving all within his span.

"שאת כל שיכול לתת כבר נתן.

Giving all, it seems to me, is not so far from victory.

"לתת הכול, אני אומר בביטחון, אינו רחוק כל כך מהניצחון.

And so the Fates are seldom wrong, no matter how they twist and wind.

"והגורל לעיתים רחוקות טועה, גם אם בדרכים עקלקלות יעבור.

It's you and I who make our fates --

"כי אני ואתה את הגורל מגדירים --

we open up or close the gates on the road ahead or the road behind."

"אנחנו פותחים או סוגרים את השערים של הדרך מלפנים והדרך מאחור."

Reminds me of another set of threes that my dad tried to get across to us:

זה מזכיר לי עוד שלשת כללים שאבא ניסה ללמד אותנו.

Don't whine. Don't complain. Don't make excuses.

אל תתבכיין. אל תתלונן. אל תתרץ.

Just get out there,

פשוט צא למגרש, ולא משנה מה תעשה,

and whatever you're doing, do it to the best of your ability.

עשה זאת כמיטב יכולתך.

And no one can do more than that.

אף אחד לא יכול לעשות יותר.

I tried to get across, too, that --

ניסיתי להעביר את המסר הזה, גם כן --

my opponents will tell you -- you never heard me mention winning.

היריבים שלך לא אומרים לך -- אתה אף פעם לא שמעת אותי מזכיר ניצחון.

Never mention winning.

לעולם אל תזכיר ניצחון. הרעיון שלי היה

My idea is that you can lose when you outscore somebody in a game,

שאתה יכול להפסיד גם אם השגת יותר נקודות מהקבוצה השנייה.

and you can win when you're outscored.

ואתה יכול לנצח כשהשיגו יותר נקודות ממך.

I've felt that way on certain occasions, at various times.

הרגשתי ככה באירועים מסוימים,

בזמנים שונים.

And I just wanted them to be able to hold their head up after a game.

ורק רציתי שהם יוכלו

ללכת בראש מורם אחרי משחק.

I used to say that when a game is over,

נהגתי לומר שכאשר משחק נגמר,

and you see somebody that didn't know the outcome,

ואתה פוגש אדם שלא יודע את התוצאה,

I hope they couldn't tell by your actions

אני מקווה שהאדם הזה לא יכול לדעת לפני ההתנהגות שלך

whether you outscored an opponent or the opponent outscored you.

האם השגת יותר או פחות נקודות מהיריב.

That's what really matters:

זה מה שבאמת חשוב: אם עשית את המאמץ

if you make an effort to do the best you can regularly,

לעשות את הכי טוב שאתה יכול באופן קבוע,

the results will be about what they should be.

התוצאות יהיו בערך מה שהן צריכות להיות.

Not necessarily what you'd want them to be but they'll be about what they should;

לא בהכרח מה שאתה רוצה שהן יהיו,

אבל הן יהיו בערך מה שהן צריכות להיות,

only you will know whether you can do that.

ורק אתה תדע אם אתה יכול לעשות זאת.

And that's what I wanted from them more than anything else.

וזה מה שרציתי מהם יותר מכל דבר אחר.

And as time went by, and I learned more about other things,

וככל שהזמן עבר ולמדתי יותר על דברים אחרים,

I think it worked a little better,

אני חושב שזה עבד מעט טוב יותר,

as far as the results.

מבחינת התוצאות. אבל רציתי שהתוצאה של המשחק, תהיה

But I wanted the score of a game to be the byproduct of these other things,

תוצר הלוואי של הדברים האחרים הללו,

and not the end itself.

ולא המטרה עצמה.

I believe it was one great philosopher who said --

אני מאמין שזה היה --

פילוסוף אחד שאמר -- לא, לא.

no, no -- Cervantes.

סרוואנטס, סרוואנטס אמר,

Cervantes said, "The journey is better than the end."

"המסע טוב מהיעד."

And I like that.

ואני אוהב את זה. אני חושב ש --

I think that it is -- it's getting there.

הוא נוגע בנקודה. לפעמים כשאתה מגיע לשם, זו כמעט אכזבה.

Sometimes when you get there, there's almost a let down.

But it's the getting there that's the fun.

אבל הדרך לשם זה הכיף האמיתי.

As a basketball coach at UCLA, I liked our practices to be the journey,

אהבתי את -- כמאמן כדורסל ב-UCLA רציתי שהאימונים יהיו המסע,

and the game would be the end, the end result.

והמשחק יהיה היעד. היעד הסופי.

I liked to go up and sit in the stands and watch the players play,

אני אוהב לעלות ליציע ולשבת לראות את השחקנים משחקים,

and see whether I'd done a decent job during the week.

ולראות אם עשיתי עבודה ראויה

לאורך השבוע.

There again, it's getting the players to get that self-satisfaction,

ושוב, הסיפוק מגיע מלגרום לשחקנים להרגיש שבעי רצון

in knowing that they'd made the effort to do the best of which they are capable.

מהידיעה שהם עשו מאמץ לעשות

את הטוב ביותר שהם מסוגלים.

Sometimes I'm asked who was the best player I had, or the best teams.

לפעמים אני נשאל מי היה

השחקן הטוב ביותר שאימנתי, או הקבוצה הטובה ביותר.

I can never answer that.

אני אף פעם לא יכול לענות על כך,

As far as the individuals are concerned --

ככל שעסקינן ביחידים.

I was asked one time about that,

נשאלתי על כך פעם,

and they said,

ושאלו אותי, "נניח שבדרך כלשהי היית

"Suppose that you, in some way, could make the perfect player.

יכול ליצור את השחקן המושלם, מה היית רוצה?"

What would you want?"

And I said, "Well, I'd want one that knew why he was at UCLA:

ואני אמרתי: ובכן, אני רוצה שחקן שיודע שהוא ב-UCLA

to get an education, he was a good student,

כדי לקבל השכלה, שיהיה תלמיד טוב,

really knew why he was there in the first place.

שיידע באמת למה הוא שם מלכתחילה.

But I'd want one that could play, too.

אבל אני רוצה אחד שגם יודע לשחק.

I'd want one to realize that defense usually wins championships,

אני רוצה שחקן שמבין

שהגנה בדרך כלל מנצחת אליפויות, ויעבוד קשה על הגנה.

and who would work hard on defense.

But I'd want one who would play offense, too.

אבל אני רוצה שחקן שגם ישחק בהתקפה.

I'd want him to be unselfish,

אני רוצה שלא יהיה אנוכי,

and look for the pass first and not shoot all the time.

ויחפש את המסירה לפני שהוא מחפש את הזריקה.

And I'd want one that could pass and would pass.

ואני רוצה אחד שיכול למסור ובאמת ימסור.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

I've had some that could and wouldn't,

היו לי כמה שיכלו אבל לא מסרו,

and I've had some that would and could.

והיו לי כמה שמסרו אבל לא יכלו.

(צחוק בקהל)

(Laughter)

So, yeah, I'd want that.

And I wanted them to be able to shoot from the outside.

רציתי שהם יוכלו לקלוע מבחוץ.

I wanted them to be good inside too.

ורציתי שידעו לשחק גם מתחת לסל.

(צחוק בקהל)

(Laughter)

I'd want them to be able to rebound well at both ends, too.

ואני גם רוצה שידעו לקחת כדורים חוזרים בשני צידי המגרש.

Why not just take someone like Keith Wilkes and let it go at that.

ולמה לא לקחת מישהו כמו קית' וילקס ונסתפק בזאת.

He had the qualifications.

היו לו את כל הכישורים. לא היחיד,

Not the only one, but he was one that I used in that particular category,

אבל הוא היה זה ששימש אותי

בקטגוריה הספציפית הזאת, בגלל שאני חושב שהוא

because I think he made the effort to become the best.

עשה את המאמץ להיות הטוב ביותר.

There was a couple.

I mention in my book, "They Call Me Coach,"

אני מציין בספרי, "הם קוראים לי המאמן,"

two players that gave me great satisfaction,

שני שחקנים שגרמו לי הרבה נחת;

that came as close as I think anyone I ever had to reach their full potential:

שהגיעו יותר קרוב מכל אחד אחר להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם:

אחד היה קונארד בורק. והשני היה דאג מקאינטוש.

one was Conrad Burke, and one was Doug McIntosh.

When I saw them as freshmen, on our freshmen team --

שראיתי אותם כתלמידי שנה ראשונה

בקבוצת תלמידי השנה הראשונה שלנו --

freshmen couldn't play varsity when I taught.

לא היה לנו -- תלמידי שנה ראשונה לא יכלו לשחק בקבוצה שאני לימדתי.

I thought, "Oh gracious, if these two players, either one of them" --

וחשבתי לעצמי, "אל אלוהים, אם שני השחקנים הללו, כל אחד מהם" --

they were different years, but I thought about each one at the time he was there --

הם שיחקו בשנים שונות, אבל חשבתי את זה על כל אחד מהם בזמן שהוא שיחק --

"אוי, אם הוא יתקבל לקבוצה,

"Oh, if he ever makes the varsity,

our varsity must be pretty miserable, if he's good enough to make it."

הקבוצה שלנו בטח עלובה, אם הוא טוב מספיק לשחק בה."

And you know, one of them was a starting player for a season and a half.

ואתם יודעים שאחד מהם

היה השחקן הפותח במשך עונה וחצי

The other one, his next year, played 32 minutes in a national championship game,

השני היה -- בשנה השנייה שלו, הוא שיחק

32 דקות במשחק האליפות הארצית,

Did a tremendous job for us.

עשה עבודה נהדרת עבורנו, ובשנה הבאה, הוא היה שחקן פותח

The next year, he was a starting player on the national championship team,

בקבוצה שזכתה באליפות.

and here I thought he'd never play a minute, when he was --

והנה אני חשבתי שהוא לא ישחק אפילו דקה, כאשר הוא --

so those are the things that give you great joy,

אז אלו הדברים שנותנים לך אושר אמיתי,

וסיפוק רב.

and great satisfaction to see.

Neither one of those youngsters could shoot very well.

אף אחד מהצעירים הללו לא היה קלע מצטיין.

But they had outstanding shooting percentages,

אבל היו להם אחוזי קליעה מעולים,

because they didn't force it.

כי הם ידעו לא להכריח זריקות.

And neither one could jump very well,

אף אחד מהם לא יכול היה לקפוץ יותר מדי גבוה,

but they kept good position, and so they did well rebounding.

אבל הם השיגו -- שמרו על מיקום טוב,

אז הם השיגו הרבה כדורים חוזרים. הם זכרו

They remembered that every shot that's taken, they assumed would be missed.

שכל זריקה, ניתן להניח שהיא תוחמץ.

I've had too many stand around and wait to see if it's missed,

היו לי יותר מדי שחקנים שהיו עומדים ומחכים לראות אם זו החטאה,

ואז היו קופצים וזה כבר מאוחר מדי.

then they go and it's too late, somebody else is in there ahead of them.

מישהו אחר היה שם לפניהם.

They weren't very quick, but they played good position,

והם לא היו מהירים מאוד, אבל ידעו להתמקם היטב,

kept in good balance.

ולשמור היטב על שיווי המשקל.

And so they played pretty good defense for us.

והם שיחקו היטב עבורנו בהגנה.

So they had qualities that -- they came close to --

אז היו להם תכונות ש -- הם התקרבו ל --

as close to reaching possibly their full potential

הכי קרוב שאפשר לפוטנציאל המלא שלהם

as any players I ever had.

יותר מכל שחקן אחר שאימנתי.

So I consider them to be as successful as Lewis Alcindor or Bill Walton,

אז אני מחשיב אותם כהצלחה בדיוק כמו

לואיס אלסינדור או ביל וולטון,

or many of the others that we had;

או רבים מהאחרים שהיו לנו - והיו כמה יוצאים מן הכלל - שחקנים יוצאים מן הכלל.

there were some outstanding players.

Have I rambled enough?

דיברתי מספיק?

I was told that when he makes his appearance, I was supposed to shut up.

אמרו לי שכשהוא מופיע, אני אמור לשתוק.

(Laughter)

(צחוק בקהל)

(Applause)

(מחיאות כפיים)