What is imposter syndrome and how can you combat it? - Elizabeth Cox

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

Even after writing eleven books and winning several prestigious awards,

אפילו אחרי כתיבת אחד עשר ספרים וזכיה במספר פרסים יוקרתיים,

Maya Angelou couldn’t escape the nagging doubt

מאיה אנג'לו לא יכלה לברוח מהספק המציק

that she hadn’t really earned her accomplishments.

שהיא לא באמת הרוויחה את ההשגים שלה.

Albert Einstein experienced something similar:

אלברט איינשטיין חווה תופעה דומה:

he described himself as an “involuntary swindler”

הוא תאר את עצמו כ"נוכל לא רצוני"

whose work didn’t deserve as much attention as it had received.

שעבודתו לא היתה ראויה לתשומת לב רבה כמו שקיבלה.

Accomplishments at the level of Angelou’s or Einstein’s are rare,

השגים ברמה של אנג'לו ואיינשטיין נדירים,

but their feeling of fraudulence is extremely common.

אבל ההרגשה שלהם של רמאות היא מאוד נפוצה.

Why can’t so many of us shake feelings

למה כל כך הרבה מאיתנו מרגישים

that we haven’t earned our accomplishments,

שלא זכינו ביושר בהשגים שלנו,

or that our ideas and skills aren’t worthy of others’ attention?

או שהרעיונות והכישורים שלנו לא ראויים לתשומת הלב של אחרים?

Psychologist Pauline Rose Clance was the first to study

הפסיכולוגית פאולין רוז קלאנס היתה הראשונה לחקור

this unwarranted sense of insecurity.

את התחושה הלא רצונית של חוסר בטחון.

In her work as a therapist,

בעבודה שלה כתרפיסטית,

she noticed many of her undergraduate patients shared a concern:

היא הבחינה שהרבה מהסטודנטים הפציינטים שלה חלקו דאגה:

though they had high grades,

למרות שהיו להם ציונים גבוהים,

they didn’t believe they deserved their spots at the university.

הם לא האמינו שהגיע להם המקום שלהם באוניברסיטה.

Some even believed their acceptance had been an admissions error.

כמה אפילו האמינו שהקבלה שלהם היתה טעות.

While Clance knew these fears were unfounded,

בעוד קלאנס ידעה שהפחדים האלה לא היו מבוססים,

she could also remember feeling the exact same way in graduate school.

היא זכרה גם שהרגישה את אותה תחושה בדיוק באוניברסיטה.

She and her patients experienced something that goes by a number of names--

היא והמטופלים שלה חוו משהו שמוכר במספר שמות -

imposter phenomenon,

תופעת המתחזה,

imposter experience,

חווית המתחזה,

and imposter syndrome.

וסינדרום המתחזה.

Together with colleague Suzanne Imes,

יחד עם הקולגה סוזאן איימס,

Clance first studied imposterism in female college students and faculty.

קלאנס חקרה ראשית את התופעה בקרב סטודנטיות ועובדות צוות.

Their work established pervasive feelings of fraudulence in this group.

העבודה שלהן גילתה בקבוצה תחושות חודרניות של רמאות.

Since that first study,

מאז המחקר הזה,

the same thing has been established across gender,

אותו הדבר בוסס לרוחב המגדרים,

race,

גזע,

age,

גיל,

and a huge range of occupations,

ומגוון רחב של מקצועות,

though it may be more prevalent and disproportionately affect

למרות שזה אולי נפוץ יותר ומשפיע בצורה לא פרופורציונלית

the experiences of underrepresented or disadvantaged groups.

על החוויה של קבוצות בעלות ייצוג חסר או מוחלשות.

To call it a syndrome is to downplay how universal it is.

לקרוא לזה סינדרום זה להמעיט בכמה זה נפוץ.

It's not a disease or an abnormality,

זה לא מחלה או משהו לא נורמלי,

and it isn’t necessarily tied to depression,

וזה לא בהכרח קשור לדיכאון,

anxiety,

חרדה,

or self-esteem.

או הערכה עצמית.

Where do these feelings of fraudulence come from?

מאיפה הרגשות האלו של רמאות מגיעות?

People who are highly skilled or accomplished

אנשים עם כישורים רבים או מוצלחים

tend to think others are just as skilled.

נוטים לחשוב שאחרים בעלי כישורים דומים.

This can spiral into feelings that they don’t deserve accolades

זה יכול להדרדר לרגשות שלא מגיעות להם ההצלחות

and opportunities over other people.

וההזדמנויות ביחס לאנשים אחרים.

And as Angelou and Einstein experienced,

וכמו שאנג'לו ואיינשטיין חוו,

there’s often no threshold of accomplishment

הרבה פעמים אין סף של השג

that puts these feelings to rest.

שמרגיע את התחושות האלו.

Feelings of imposterism aren’t restricted to highly skilled individuals, either.

תחושות של התחזות לא מוגבלות לאנשים מוכשרים בלבד.

Everyone is susceptible to a phenomenon known as pluralistic ignorance,

כולם פגיעים לתופעה שידועה כחוסר מודעות פלורליסטית,

where we each doubt ourselves privately,

שם כל אחד מפקפק בעצמו עצמאית.

but believe we’re alone in thinking that way

אבל מאמינים שאנחנו לבד בחשיבה כזו

because no one else voices their doubts.

בגלל שאף אחד לא מעלה את החששות האלו.

Since it’s tough to really know how hard our peers work,

מאחר וקשה לדעת באמת כמה קשה העמיתים שלנו עובדים,

how difficult they find certain tasks,

כמה קשות להם משימות מסויימות,

or how much they doubt themselves,

או כמה הם מפקפקים בעצמם,

there’s no easy way to dismiss feelings that we’re less capable

אין דרך פשוטה להדחיק רגשות שאנחנו פחות מוכשרים

than the people around us.

מהאנשים סביבנו.

Intense feelings of imposterism

רגשות חזקים של התחזות

can prevent people from sharing their great ideas

יכולים למנוע מאנשים לחלוק את הרעיונות הגדולים שלהם

or applying for jobs and programs where they’d excel.

או לגשת למשרות ותוכניות בהם הם מצטיינים.

At least so far,

לפחות עד עכשיו,

the most surefire way to combat imposter syndrome

הדרך הכי בטוחה להלחם בסינדרום המתחזה

is to talk about it.

היא לדבר על זה.

Many people suffering from imposter syndrome

הרבה אנשים שסובלים מסינדרום המתחזה

are afraid that if they ask about their performance,

מפחדים שאם הם ישאלו על הביצועים שלהם,

their fears will be confirmed.

הפחדים שלהם יאושרו.

And even when they receive positive feedback,

ואפילו כשהם מקבלים משוב חיובי,

it often fails to ease feelings of fraudulence.

פעמים רבות זה לא מצליח לרכך רגשות של רמאות.

But on the other hand,

אבל מצד שני,

hearing that an advisor or mentor has experienced feelings of imposterism

שמיעה שיועץ או מנחה חווה רגשות של התחזות

can help relieve those feelings.

יכולה לעזור לשכך את הרגשות האלו.

The same goes for peers.

אותו הדבר קורה עם עמיתים.

Even simply finding out there’s a term for these feelings

אפילו רק לגלות שיש מושג לרגשות האלו

can be an incredible relief.

יכול להיות הקלה גדולה.

Once you’re aware of the phenomenon,

ברגע שאתם מודעים לתופעה,

you can combat your own imposter syndrome

אתם יכולים להלחם בסינדרום המתחזה של עצמכם

by collecting and revisiting positive feedback.

על ידי איסוף וחזרה למשוב חיובי.

One scientist who kept blaming herself for problems in her lab

מדענית אחת שהמשיכה להאשים את עצמה בבעיות במעבדה

started to document the causes every time something went wrong.

התחילה לתעד את הגורמים בכל פעם שמשהו השתבש.

Eventually, she realized most of the problems

לבסוף היא הבינה שרוב הבעיות

came from equipment failure,

הגיעו מבעיות בציוד,

and came to recognize her own competence.

והכירה ביכולות של עצמה.

We may never be able to banish these feelings entirely,

אולי לעולם לא נהיה מסוגלים להדחיק את הרגשות האלו לגמרי,

but we can have open conversations about academic or professional challenges.

אבל אנחנו יכולים לנהל שיח פתוח על האתגרים האקדמיים או המקצועיים.

With increasing awareness of how common these experiences are,

עם מודעות מוגברת של כמה שכיחות החוויות האלו,

perhaps we can feel freer to be frank about our feelings

אולי נוכל להרגיש חופשיים יותר להיות כנים בנוגע לרגשות שלנו

and build confidence in some simple truths:

ולבנות ביטחון עצמי בכמה אמיתות פשוטות:

you have talent,

יש לכם כישרון,

you are capable,

אתם בעלי יכולת,

and you belong.

ואתם שייכים.