Who decides what art means? - Hayley Levitt

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

Imagine you and a friend are strolling through an art exhibit

דמיינו שאתם מסיירים בתערוכת אמנות עם חבר

and a striking painting catches your eye.

וציור מרשים לוכד את עיינכם.

The vibrant red appears to you as a symbol of love,

האדום החי נראה לכם כסמל לאהבה,

but your friend is convinced it's a symbol of war.

אבל חבר שלכם משוכנע שזה סמל למלחמה.

And where you see stars in a romantic sky,

ובמקום בו אתם רואים כוכבים בשמיים רומנטיים,

your friend interprets global warming-inducing pollutants.

החבר שלכם מפרש זאת כמזהמים שגורמים להתחממות גלובלית.

To settle the debate, you turn to the internet, where you read

כדי ליישב את המחלוקת, אתם פונים לאינטרנט, שם אתם קוראים

that the painting is a replica of the artist's first-grade art project:

שהציור הוא העתק של פרוייקט אמנות מכיתה א' של האמנית:

Red was her favorite color and the silver dots are fairies.

אדום היה הצבע האהוב עליה ונקודות הכסף הן פיות.

You now know the exact intentions that led to the creation of this work.

אתם יודעים עכשיו מה בדיוק היו הכוונות שהובילו את האמנית ליצירת העבודה.

Are you wrong to have enjoyed it as something the artist didn’t intend?

האם טעיתם כשנהנתם ממנה כמשהו שהאמנית לא התכוונה אליו?

Do you enjoy it less now that you know the truth?

האם אתם נהנים מהיצירה פחות עכשיו כשאתם יודעים את האמת?

Just how much should the artist's intention

עד כמה כוונת האמן

affect your interpretation of the painting?

צריכה להשפיע על הפרוש שלכם את הציור?

It's a question that's been tossed around

זו שאלה שנזרקה

by philosophers and art critics for decades, with no consensus in sight.

על ידי פילוסופים ומבקרי אמנות במשך עשורים, ללא קונצנזוס נראה לעין.

In the mid-20th century,

באמצע המאה ה 20,

literary critic W.K. Wimsatt and philosopher Monroe Beardsley

המבקר הספרותי וו. ק. ווימסאט והפילוסוף מונרו בירדסלי

argued that artistic intention was irrelevant.

טענו שכוונות אמנותיות אינן רלוונטיות.

They called this the Intentional Fallacy:

הם קראו לזה הטיית הכוונה:

the belief that valuing an artist's intentions was misguided.

האמונה השגויה שיש להעריך את כוונות האמן.

Their argument was twofold:

הטיעון שלהם היה כפול:

First, the artists we study are no longer living,

ראשית, האמנים שאנחנו חוקרים אינם בחיים,

never recorded their intentions,

הם מעולם לא תעדו את כוונותיהם,

or are simply unavailable to answer questions about their work.

או שהם פשוט לא זמינים לענות על שאלות בנוגע לעבודות שלהם.

Second, even if there were a bounty of relevant information,

שנית, אפילו אם היה אוצר של מידע רלוונטי,

Wimsatt and Beardsley believed

ווימסאט ובירדסלי האמינו

it would distract us from the qualities of the work itself.

שזה יסיח את דעתנו מאיכויות העבודה עצמה.

They compared art to a dessert:

הם השוו אמנות לקינוח:

When you taste a pudding,

כשאתם טועמים קינוח,

the chef's intentions don't affect whether you enjoy its flavor or texture.

הכוונות של השף לא משפיעות על ההנאה שלכם מהטעם או הטקסטורה.

All that matters, they said, is that the pudding "works."

כל מה שמשנה, הם אמרו, זה שהקינוח "עובד."

Of course, what "works" for one person might not "work" for another.

כמובן, מה ש"עובד" לאדם אחד אולי לא "עובד" לאחרים.

And since different interpretations appeal to different people,

ומאחר שפירושים שונים פונים לאנשים שונים,

the silver dots in our painting could be reasonably interpreted as fairies,

ניתן לפרש את הנקודות הכסופות בציור שלנו כפיות,

stars, or pollutants.

כוכבים, או מזהמים.

By Wimsatt and Beardsley's logic, the artist's interpretation of her own work

לפי ההגיון של וומסאט ובירדסלי, הפרוש של האמנית לעבודה שלה

would just be one among many equally acceptable possibilities.

תהיה רק אחת מבין אפשרויות רבות ושוות.

If you find this problematic,

אם זה נראה לכם בעייתי,

you might be more in line with Steven Knapp and Walter Benn Michaels,

אולי אתם מסכימים יותר עם סטיבן נאפ ווולטר בן מייקלס,

two literary theorists who rejected the Intentional Fallacy.

שני תאורטיקנים ספרותיים שדחו את הטיית הכוונה.

They argued that an artist's intended meaning

הם טענו שהמשמעות המכוונת של האמן

was not just one possible interpretation,

לא היתה רק פרוש אפשרי אחד,

but the only possible interpretation.

אלא הפרוש האפשרי היחיד.

For example, suppose you're walking along a beach

לדוגמה, נניח שאתם הולכים לאורך חוף

and come across a series of marks in the sand that spell out a verse of poetry.

ונתקלים בסדרה של סימנים בחול שמאייתים משפט שירה.

Knapp and Michaels believed the poem would lose all meaning

קנאפ ומייקלס האמינו שהשיר יאבד כל משמעות

if you discovered these marks were not the work of a human being,

אם תגלו שהסימנים האלה לא היו עבודה של אדם,

but an odd coincidence produced by the waves.

אלא מקרה מוזר שנוצר על ידי הגלים.

They believed an intentional creator

הם האמינו שיוצר מכוון

is what makes the poem subject to understanding at all.

הוא מה שהופך את השיר ניתן להבנה.

Other thinkers advocate for a middle ground,

הוגים אחרים טוענים טענת ביניים,

suggesting that intention is just one piece in a larger puzzle.

הם הציעו שכוונה היא רק פיסה אחת בפאזל גדול.

Contemporary philosopher Noel Carroll took this stance,

הפילוסוף העכשיוי נואל קרול תפס את העמדה הזו,

arguing that an artist's intentions are relevant to their audience

וטען שכוונות האמנים רלוונטיות לקהל שלהם

the same way a speaker's intentions

באותה דרך שהכוונות של הדוברים

are relevant to the person they’re engaging in conversation.

רלוונטיות לאדם איתו הם משוחחים.

To understand how intentions function in conversation,

כדי להבין איך כוונות מתפקדות בשיחה,

Carroll said to imagine someone holding a cigarette and asking for a match.

קרול הציע לדמיין מישהו שמחזיק סיגריה ומבקש גפרור.

You respond by handing them a lighter,

אתם נותנים לו מצית,

gathering that their motivation is to light their cigarette.

כי הבנתם שהם רוצים להצית את הסיגריה.

The words they used to ask the question are important,

המילים בהם השתמשו כדי לשאול שאלה הן חשובות,

but the intentions behind the question dictate your understanding and ultimately,

אבל הכוונות מאחורי השאלה מכתיבות את ההבנה שלהם ולבסוף,

your response.

את התגובה שלהם.

So which end of this spectrum do you lean towards?

אז לאיזה קצה של הספקטרום אתם נוטים?

Do you, like Wimsatt and Beardsley, believe that when it comes to art,

האם אתם, כמו וומסאט ובירדסלי, מאמינים שכשזה מגיע לאמנות,

the proof should be in the pudding?

ההוכחה צריכה להיות בקינוח?

Or do you think that an artist's plans and motivations for their work

או שאתם חושבים שהתוכניות והמוטיבציה של אמן לעבודה שלהם

affect its meaning?

משפיעות על המשמעות שלה?

Artistic interpretation is a complex web

פרשנות אמנותית היא רשת מורכבת

that will probably never offer a definitive answer.

שכנראה לעולם לא תציע תשובה חד משמעית.