Are all of your memories real? - Daniel L. Schacter

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

In a study in the 1990s,

במחקר משנות ה-90,

participants recalled getting lost in a shopping mall as children.

משתתפים נזכרו שבילדותם הם נאבדו בקניון.

Some shared these memories in vivid detail—

כמה מהם סיפרו על הזכרונות האלו בפירוט רב --

one even remembered that the old man who rescued him

אחד מהם אפילו זכר שהאיש הזקן שהציל אותו

was wearing a flannel shirt.

לבש חולצת פלנל.

But none of these people had actually gotten lost in a mall.

אבל אף אחד מהאנשים האלה לא באמת הלך לאיבוד בקניון.

They produced these false memories

הם יצרו את הזכרונות השגויים האלה

when the psychologists conducting the study told them they’d gotten lost,

כשהפסיכולוגים שערכו את המחקר אמרו להם שהם נאבדו,

and although they might not remember the incident,

ושלמרות שהם אולי לא זוכרים את המקרה,

their parents had confirmed it.

ההורים שלהם אישרו אותו.

And it wasn’t just one or two people who thought they remembered getting lost—

וזה לא היה רק אדם אחד או שניים שחשבו שהם זכרו שנאבדו --

a quarter of the participants did.

רבע מהמשתתפים חשבו כך.

These findings may sound unbelievable,

אולי קשה להאמין לממצאים האלה,

but they actually reflect a very common experience.

אבל הם למעשה משקפים חוויה מאוד נפוצה.

Our memories are sometimes unreliable.

הזכרונות שלנו לפעמים אינם אמינים.

And though we still don’t know precisely what causes this fallibility

ולמרות שאנחנו עדיין לא ידועים בדיוק מה גורם לכשל הזה

on a neurological level,

ברמה העצבית,

research has highlighted some of the most common ways our memories

המחקר מצביע על כמה דרכים נפוצות בהן הזכרונות שלנו

diverge from what actually happened.

סוטים ממה שלמעשה קרה.

The mall study highlights how we can incorporate information

מחקר הקניון מציג איך אנחנו יכולים לשלב מידע

from outside sources,

ממקורות חיצוניים,

like other people or the news,

כמו אנשים אחרים או החדשות,

into our personal recollections without realizing it.

לתוך הזכרונות האישיים שלנו, מבלי להיות מודעים לכך.

This kind of suggestibility is just one influence on our memories.

סוגסטיה כזו היא רק השפעה אחת על הזכרונות שלנו.

Take another study,

קחו לדוגמה מחקר אחר,

in which researchers briefly showed a random collection of photographs

בו חוקרים הראו לזמן קצר אוסף אקראי של תמונות

to a group of participants,

לקבוצה של משתתפים,

including images of a university campus none of them had ever visited.

כולל תמונות קמפוס של אוניברסיטה שאף אחד מהם לא ביקר בו.

When shown the images three weeks later,

כשהראו להם את התמונות שלושה שבועות מאוחר יותר,

a majority of participants said that they had probably or definitely

רוב המשתתפים אמרו שהם כנראה או בטוח

visited the campus in the past.

ביקרו בקמפוס הזה בעבר.

The participants misattributed information from one context— an image they’d seen—

המשתתפים שייכו באופן מוטעה מידע מהקשר אחד -- תמונה שהם ראו --

onto another— a memory of something they believed they actually experienced.

לאחר -- זכרון של משהו שהם האמינו שהם למעשה חוו.

In another experiment, people were shown an image of a magnifying glass,

בניסוי אחר, הראו לאנשים תמונה של זכוכית מגדלת,

and then told to imagine a lollipop.

ואמרו להם לדמיין סוכריה על מקל.

They frequently recalled that they saw the magnifying glass and the lollipop.

לעיתים קרובות, הם נזכרו אח"כ שהם ראו את הזכוכית המגדלת ואת הסוכריה.

They struggled to link the objects to the correct context—

הם נאבקו לקשר את העצמים להקשר הנכון --

whether they actually saw them, or simply imagined them.

בין אם הם ראו אותם למעשה, או רק דמיינו אותם.

Another study, where a psychologist questioned over 2,000 people

בסקר פסיכולוגי אחר על מעל 2000 איש,

on their views about the legalization of marijuana,

הנבדקים נשאלו על דעתם לגבי לגליזציה של מריחואנה,

highlights yet another kind of influence on memory.

ושם נמצאה השפעה נוספת על הזיכרון.

Participants answered questions in 1973 and 1982.

משתתפים ענו על השאלות ב- 1973 וב- 1982.

Those who said they had supported marijuana legalization in 1973,

לאלה שתמכו בלגילזציה ב- 1973,

but reported they were against it in 1982,

אבל התנגדו לה ב- 1982,

were more likely to recall that they were actually against legalization in 1973—

היה סיכוי גבוה יותר להיזכר שהם בעצם התנגדו לה ב- 1973 --

bringing their old views in line with their current ones.

וכך הם התאימו את דעתם הישנה לזו הנוכחית.

Our current opinions, feelings, and experiences

הדעות הנוכחיות שלנו, הרגשות והחוויות

can bias our memories of how we felt in the past.

יכולות להשפיע על הזכרונות שלנו לגבי איך הרגשנו בעבר.

In another study,

במחקר אחר,

researchers gave two groups of participants background information

חוקרים נתנו לשתי קבוצות משתתפים נתוני רקע על מלחמה היסטורית

on a historical war and asked them to rate the likelihood that each side would win.

וביקשו מהם לדרג את הסבירות שכל צד ינצח.

They gave each group the same information,

הם נתנו לכל קבוצה את אותו המידע,

except that they only told one group who had actually won the war—

אבל רק לקבוצה אחת הם באמת סיפרו מי ניצח במלחמה --

the other group didn’t know the real world outcome.

הקבוצה השניה לא ידעה את התוצאה האמיתית.

In theory, both groups’ answers should be similar,

בתיאוריה, התשובות של שתי הקבוצות צריכות להיות דומות,

because the likelihood of each side winning

כי הסבירות לנצחון עבור כל צד

isn’t effected by who actually won—

לא מושפעת ממי שבאמת ניצח --

if there’s a 20% chance of thunderstorms, and a thunderstorm happens,

אם יש סיכוי של 20% לסופת רעמים, וסופת רעמים מתרחשת,

the chance of thunderstorms doesn’t retroactively go up to 100%.

הסיכוי של סופת רעמים לא עולה רטרואקטיבית ל- 100%.

Still, the group that knew how the war ended

ועדיין, הקבוצה שידעה איך המלחמה נגמרה

rated the winning side as more likely to win than the group who did not.

דירגה את סבירות הנצחון של הצד הזוכה כגבוהה יותר מהקבוצה שלא ידעה.

All of these fallibilities of memory can have real-world impacts.

כל הכשלים האלה של הזיכרון יכולים להשפיע על העולם האמיתי.

If police interrogations use leading questions with eye witnesses or suspects,

אם שוטרים חוקרים עדים או חשודים עם שאלות מובילות,

suggestibility could result in incorrect identifications or unreliable confessions.

סוגסטיה יכולה לגרום לזיהוי שגוי או לוידויים לא אמינים.

Even in the absence of leading questions,

אפילו בהיעדר שאלות מובילות,

misattribution can lead to inaccurate eyewitness testimony.

ייחוס שגוי עלול להוביל לעדויות לא מדוייקות של עדי ראיה.

In a courtroom,

בבית משפט,

if a judge rules a piece of evidence inadmissible

אם שופט פוסל ראיה כלא קבילה

and tells jurors to disregard it, they may not be able to do so.

ואומר לחבר המושבעים להתעלם ממנה, אולי הם לא יצליחו לעשות זאת.

In a medical setting, if a patient seeks a second opinion

בהקשר רפואי, אם חולה פונה לחוות דעת נוספת,

and the second physician is aware of the first one’s diagnosis,

והרופאה השניה מודעת לאבחון של הראשון,

that knowledge may bias their conclusion.

הידע הזה יכול להשפיע על המסקנה שלה.

Our memories are not ironclad representations of reality,

הזכרונות שלנו אינם יצוגים קשיחים של המציאות,

but subjective perceptions.

אלא תפיסות סובייקטיביות.

And there’s not necessarily anything wrong with that—

וזה לא בהכרח רע --

the problems arise when we treat memory as fact,

הבעיות עולות כשאנחנו מתייחסים לזכרונות כעובדות,

rather than accepting this fundamental truth

במקום לקבל את האמת הבסיסית

about the nature of our recollections.

בנוגע לטבען של הזכרונות שלנו.