A brief history of melancholy - Courtney Stephens

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

Sadness is part of the human experience,

עצבות היא חלק מההוויה האנושית,

but for centuries there has been vast disagreement

אבל במשך מאות שנים היה חוסר הסכמה רחב

over what exactly it is and what, if anything, to do about it.

בנוגע למה היא באמת ומה, אם בכלל, לעשות איתה.

In its simplest terms,

במונחים הפשוטים ביותר,

sadness is often thought of

עצבות נחשבת פעמים רבות

as the natural reaction to a difficult situation.

כתגובה טבעית למצב קשה.

You feel sad when a friend moves away or when a pet dies.

אתם מרגישים עצובים כשחבר עוזב או כשחיית מחמד מתה.

When a friend says, "I'm sad,"

כשחבר אומר, "אני עצוב,"

you often respond by asking, "What happened?"

אתם הרבה פעמים מגיבים בשאלה, "מה קרה?"

But your assumption that sadness has an external cause outside the self

אבל ההנחות שלכם שלעצבות יש סיבה חיצונית מחוץ לעצמי

is a relatively new idea.

היא רעיון חדש יחסית.

Ancient Greek doctors didn't view sadness that way.

רופאים יוונים עתיקים לא ראו את העצבות כך.

They believed it was a dark fluid inside the body.

הם האמינו שזה היה נוזל אפל בתוך הגוף.

According to their humoral system,

לפי המערכת ההומורלית שלהם,

the human body and soul were controlled by four fluids, known as humors,

הגוף האנושי והנפש נשלטו על ידי ארבעה נוזלים, שידועים כהומורים,

and their balance directly influenced a person's health and temperament.

והאיזון שלהם משפיע ישירות על בריאות האדם והטמפרמנט.

Melancholia comes from melaina kole,

מלנכוליה באה ממלניה קולי,

the word for black bile, the humor believed to cause sadness.

המילה למרה שחורה, ההומור שהאמינו שגורם לעצבות.

By changing your diet and through medical practices,

על ידי שינוי הדיאטה שלכם ודרך שיטות רפואיות,

you could bring your humors into balance.

תוכלו להביא את ההומורים שלכם לאיזון.

Even though we now know much more about the systems

אפילו שעכשיו אנחנו יודעים הרבה יותר על המערכות

that govern the human body,

ששולטות בגוף האנושי,

these Greek ideas about sadness

הרעיונות היווניים האלה על עצבות

resonate with current views,

מהדהדים עם רעיונות עכשיוויים,

not on the sadness we all occasionally feel,

לא על העצבות שכולנו לפעמים מרגישים,

but on clinical depression.

אלא דיכאון קליני.

Doctors believe that certain kinds of long-term,

רופאים מאמינים שכמה סוגים של כמה מצבים לא מוסברים

unexplained emotional states are at least partially related to brain chemistry,

ארוכי טווח, קשורים לפחות חלקית לכימיה במוח,

the balance of various chemicals present inside the brain.

האיזון של כמה כימיקלים שקיימים בתוך המוח.

Like the Greek system,

כמו המערכות היווניות,

changing the balance of these chemicals can deeply alter

שינוי האיזון של הכימיקלים האלה יכול לשנות לגמרי

how we respond to even extremely difficult circumstances.

איך שאנחנו מגיבים אפילו למצבים מאוד קיצוניים.

There's also a long tradition of attempting to discern

יש גם מסורת עתיקה של ניסיון להבחין

the value of sadness,

בערך של העצבות,

and in that discussion,

ובדיון הזה,

you'll find a strong argument that sadness is not only

אתם תמצאו טיעון חזק שעצבות היא לא רק

an inevitable part of life but an essential one.

חלק בלתי נמנע של החיים אלא חיונית.

If you've never felt melancholy,

אם מעולם לא הרגשתם מלנכוליה,

you've missed out on part of what it means to be human.

פיספסתם חלק ממה שזה אומר להיות אנושיים.

Many thinkers contend that melancholy is necessary in gaining wisdom.

הרבה הוגים טוענים שמלנכוליה חיונית בצבירת תבונה.

Robert Burton, born in 1577,

רוברט ברטון, נולד ב 1577,

spent his life studying the causes and experience of sadness.

בילה את חייו בחקר הסיבות והחוויות לעצבות.

In his masterpiece "The Anatomy of Melancholy,"

ביצירת המופת שלו "האנטומיה של מלנכוליה,"

Burton wrote, "He that increaseth wisdom increaseth sorrow."

ברטון כתב, "הוא שמגביר את החוכמה מגביר את העצבות."

The Romantic poets of the early 19th century

המשוררים הרומנטים של ראשית המאה ה 19

believed melancholy allows us to more deeply understand other profound emotions,

האמינו שהמלנכוליה מאפשרת לנו להבין טוב יותר רגשות עמוקים אחרים,

like beauty and joy.

כמו יופי ושמחה.

To understand the sadness of the trees losing their leaves in the fall

כדי להבין את העצבות של העצים שמאבדים את העלים שלהם בשלכת

is to more fully understand the cycle of life that brings flowers in the spring.

זה להבין טוב יותר את המחזור של החיים שמביא פרחים באביב.

But wisdom and emotional intelligence seem pretty high on the hierarchy of needs.

אבל תבונה ואינטיליגנציה רגשית נראים די גבוה בהיררכיה של הצרכים.

Does sadness have value on a more basic, tangible,

האם לעצבות יש ערך ברמה יותר בסיסית, מוחשית,

maybe even evolutionary level?

אולי אפילו רמה אבולוציונית?

Scientists think that crying and feeling withdrawn

מדענים חושבים שבכי והרגשה של ריחוק

is what originally helped our ancestors secure social bonds

זה מה שעזר במקור לאבותינו להבטיח את הקשרים החברתיים

and helped them get the support they needed.

ועזר להם לקבל את התמיכה שהם היו צריכים.

Sadness, as opposed to anger or violence, was an expression of suffering

עצבות, בניגוד לכעס או אלימות, היתה הבעה של סבל

that could immediately bring people closer to the suffering person,

שיכולה להביא אנשים מיידית קרוב יותר לאדם הסובל,

and this helped both the person and the larger community to thrive.

וזה עזר גם לאדם ולקהילה הגדולה לשגשג.

Perhaps sadness helped generate the unity we needed to survive,

אולי עצבות עזרה לייצר את האחדות שהינו צריכים כדי לשרוד,

but many have wondered whether the suffering felt by others

אבל הרבה תהו אם הסבל שהורגש על ידי אחרים

is anything like the suffering we experience ourselves.

דומה לסבל שחווינו בעצמנו.

The poet Emily Dickinson wrote,

המשוררת אמילי דיקנסון כתבה,

"I measure every Grief I meet With narrow, probing Eyes -

"אני מודדת כל צער שאני פוגשת עם עיניים צרות וחוקרות -

I wonder if it weighs like MIne - Or has an Easier size."

אני תוהה אם הוא שווה לשלי - או שיש לו משקל קל יותר."

And in the 20th century,

ובמאה ה 20,

medical anthropologists, like Arthur Kleinman,

אנטרופולוגים רפואיים, כמו ארתור קליינמן,

gathered evidence from the way people talk about pain

אספו עדויות מהדרך בה אנשים דיברו על כאב

to suggest that emotions aren't universal at all,

כדי להציע שרגשות הן לא אוניברסליות בכלל,

and that culture, particularly the way we use language,

ושתרבות, בעיקר הדרך בה אנחנו משתמשים בשפה,

can influence how we feel.

יכולה להשפיע על ההרגשה שלנו.

When we talk about heartbreak,

כשאנחנו מדברים על שברון לב,

the feeling of brokenness becomes part of our experience,

ההרגשה של שבר הופכת לחלק מהחוויה שלנו,

where as in a culture that talks about a bruised heart,

בעוד בתרבות שמדברת על לב פגוע,

there actually seems to be a different subjective experience.

נראה למעשה נסיון סובייקטיבי שונה.

Some contemporary thinkers aren't interested

כמה הוגים עכשוויים לא מתעניינים

in sadness' subjectivity versus universality,

בסובייקטיביות של העצבות מול האוניברסליות שלה,

and would rather use technology to eliminate suffering in all its forms.

ויעדיפו להשתמש בטכנולוגיה כדי למנוע סבל בכל הצורות שלו.

David Pearce has suggested that genetic engineering

דויד פירס הציע שהנדסה גנטית

and other contemporary processes

ותהליכים עכשויים אחרים

cannot only alter the way humans experience emotional and physical pain,

יכולים לא רק לשנות את הדרך בה אנשים חווים כאב פיסי ורגשי,

but that world ecosystems ought to be redesigned

אלא שמערכות החיים בעולם צריכות להיות מתוכננות מחדש

so that animals don't suffer in the wild.

כך שחיות לא יסבלו בטבע.

He calls his project "paradise engineering."

הוא קורא לפרוייקט הזה "הנדסת גן עדן."

But is there something sad about a world without sadness?

אבל האם יש משהו עצוב בעולם בלי עצב?

Our cavemen ancestors and favorite poets

אבותנו אנשי המערות ומשוררים אהובים

might not want any part of such a paradise.

אולי לא רוצים שום חלק בגן עדן כזה.

In fact, the only things about sadness that seem universally agreed upon

למעשה, הדבר היחיד בנוגע לעצבות שנראה מוסכם אוניברסלי

are that it has been felt by most people throughout time,

זה שהוא הורגש על ידי רוב האנשים לכל אורך ההסטוריה,

and that for thousands of years,

ושבמשך אלפי שנים,

one of the best ways we have to deal with this difficult emotion

אחת הדרכים הטובות ביותר שהיו לנו להתמודד עם הרגש המסובך הזה

is to articulate it, to try to express what feels inexpressable.

הוא לשתף אותו, לנסות להביע מה שמרגיש בלתי ניתן להבעה.

In the words of Emily Dickinson,

במילים של אמילי דיקנסון,

"'Hope' is the thing with feathers - That perches in the soul -

"'תקווה' היא הדבר עם הנוצות - שנח בנפש -

"And sings the tune without the words - And never stops - at all -"

"ושר את המנגינה בלי מילים - ולעולם לא מפסיק - בכלל -"