Why should you read "The Handmaid's Tale"? - Naomi R. Mercer

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Shai Hakim

In Margaret Atwood's near-future novel, "The Handmaid's Tale,"

בסיפור העתידי של מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה,"

a Christian fundamentalist regime called the Republic of Gilead

שלטון נוצרי פונדמנדליסטי שנקרא רפובליקת גילאד

has staged a military coup and established a theocratic government

ביצע הפיכה צבאית והקים שלטון דתי

in the United States.

בארצות הברית.

The regime theoretically restricts everyone,

השלטון מגביל תאורטית את כולם,

but in practice a few men have structured Gilead so they have all the power,

אבל מעשית כמה גברים בנו את גליאד כך שלהם יהיה את כל הכוח,

especially over women.

בעיקר על נשים.

The Handmaid's Tale is what Atwood calls speculative fiction,

סיפורה של שפחה הוא מה שאטווד קוראת לו בדיון ספקולטיבי,

meaning it theorizes about possible futures.

מה שאומר שהוא מעלה תאוריות על עתידים אפשריים.

This is a fundamental characteristic

זו תכונה פונדמנדליסטית

shared by both utopian and dystopian texts.

שמשותפת בין טקסטים אוטופיים ודיסטופיים.

The possible futures in Atwood's novels are usually negative, or dystopian,

העתידים האפשרים בסיפורים של אטווד הם בדרך כלל שליליים, או דיסטופים,

where the actions of a small group have destroyed society as we know it.

בהם הפעולות של קבוצות קטנות השמידו את החברה כמו שאנחנו מכירים אותה.

Utopian and dystopian writing tends to parallel political trends.

סיפורים אוטופיים ודיסטופיים נוטים להקביל לטרנדים פוליטיים.

Utopian writing frequently depicts an idealized society

כתיבה אוטופית הרבה פעמים משקפת את החברה האידיאלית

that the author puts forth as a blueprint to strive toward.

שהסופר מציג כתוכנית לשאוף אליה.

Dystopias, on the other hand,

דיסטופיות, מצד שני,

are not necessarily predictions of apocalyptic futures,

הן לא בהכרח תחזיות של עתידים אפוקליפטיים,

but rather warnings about the ways in which societies can set themselves

אלא אזהרות בנוגע לדרכים בהן חברות יכולות לכוון את עצמן

on the path to destruction.

בדרך להשמדה.

The Handmaid's Tale was published in 1985, when many conservative groups

סיפורה של שפחה פורסם ב 1985, כשקבוצות שמרניות רבות

attacked the gains made by the second-wave feminist movement.

תקפו את ההשגים שהושגו על ידי המהפכה הפמיניסטית השניה.

This movement had been advocating greater social and legal equality for women

התנועה הזו טענה לשוויון חברתי ומשפטי גדול יותר לנשים

since the early 1960s.

מאז תחילת שנות ה 60.

The Handmaid's Tale imagines a future in which the conservative

סיפורה של שפחה מדמיין עתיד בו תנועת הנגד השמרנית

counter-movement gains the upper hand

משיגה את השליטה

and not only demolishes the progress women had made toward equality,

ולא רק הורסת את ההתקדמות שנשים עשו לשוויון,

but makes women completely subservient to men.

אלא הופכת נשים ללגמרי כנועות לגברים.

Gilead divides women in the regime into distinct social classes

גילאד מחלקת נשים בשלטון למעמדות חברתיים מובחנים

based upon their function as status symbols for men.

שמבוססים על היכולות שלהם כסמל סטטוס לגברים.

Even their clothing is color-coded.

אפילו לביגוד שלהן יש קוד צבע.

Women are no longer allowed to read

נשים לא מורשות יותר לקרוא

or move about freely in public,

או לנוע בחופשיות בציבור,

and fertile women are subject to state-engineered rape

ונשים פוריות נתונות לאונס בחסות המדינה

in order to give birth to children for the regime.

כדי ללדת ילדים עבור השלטון.

Although The Handmaid's Tale is set in the future,

למרות שסיפורה של שפחה מסופר בעתיד,

one of Atwood's self-imposed rules in writing it

אחד החוקים שנכפו על ידי אטווד בכתיבתה

was that she wouldn't use any event

היה שהיא לא תשתמש בארוע כלשהו

or practice that hadn't already happened in human history.

או נסיון שלא התרחש כבר בהסטוריה האנושית.

The book is set in Cambridge, Massachusetts,

עלילת הספר היא בקיימברידג' מסצ'וסטס,

a city that during the American colonial period

עיר שבמהלך התקופה הקולוניאלית האמריקאית

had been ruled by the theocratic Puritans.

נשלטה על ידי הפוריטנים הדתיים.

In many ways, the Republic of Gilead resembles the strict rules

בהרבה דרכים, רפובליקת גליאד דומה לחוקים הנוקשים

that were present in Puritan society:

שהיו קיימים בחברה הפוריטנית:

rigid moral codes,

חוקים מורליים נוקשים,

modest clothing,

לבוש צנוע,

banishment of dissenters,

גירוש של בדלנים,

and regulation of every aspect of people's lives and relationships.

ורגולציות של כל פן של החיים של אנשים ויחסים.

For Atwood, the parallels to Massachusett's Puritans

עבור אטווד, המקבילית של הפוריטנים במסצ'וסטס

were personal as well as theoretical.

היו אישים כמו גם תאורטיים.

She spent several years studying the Puritans at Harvard

היא בילתה מספר שנים בחקר הפוריטנים בהארוורד

and she's possibly descended from Mary Webster,

והיא אולי היתה צאצאית של מרי וובסטר,

a Puritan woman accused of witchcraft who survived her hanging.

אישה פורטנית שהואשמה בכישוף ושרדה את התליה שלה.

Atwood is a master storyteller.

אטווד היא מספרת סיפורית מוכשרת.

The details of Gilead, which we've only skimmed the surface of,

הפרטים של גילאד שרק רפרפנו על פני השטח שלהם,

slowly come into focus through the eyes of its characters,

נכנסים לפוקוס לאט לאט דרך העיניים של הדמויות שלה,

mainly the novel's protagonist Offred,

בעיקר הפרוטגוניסט של הסיפור אופרד,

a handmaid in the household of a commander.

שפחה בבית של מפקד.

Before the coup that established Gilead,

לפני המרד שהקים את גילאד,

Offred had a husband, a child, a job, and a normal, middle-class American life.

לאופרד היה בעל, ילד, עבודה, וחיים אמריקאיים נורמליים ממעמד הבינים.

But when the fundamentalist regime comes into power,

אבל כשהשלטון הפונדמנדליסטי עלה,

Offred is denied her identity,

נמנעה מאופרד זהותה,

separated from her family,

הופרדה ממשפחתה,

and reduced to being, in Offred's words,

והקטין אותה להיות, לפי דברי אופרד,

"a two-legged womb for increasing Gilead's waning population."

"רחם בעל שתי רגליים להגדלת האוכלוסייה המתדלדלת של גילאד."

She initially accepts the loss of her fundamental human rights

היא מקבלת תחילה את האבדן של זכויות האדם הבסיסיות שלה

in the name of stabilizing the new government.

כדי לייצב את הממשל החדש.

But state control soon extends into attempts to control the language,

אבל שליטת המדינה מתרחבת במהרה לנסיונות לשלוט בשפה,

behavior,

בהתנהגות,

and thoughts of herself and other individuals.

ובמחשבות שלה ושל אנשים אחרים.

Early on, Offred says,

בהתחלה, אופרד אומרת,

"I wait. I compose myself.

"אני מחכה, מתאפסת,

My self is a thing I must compose, as one composes a speech."

העצמי שלי הוא משהו שאני חייבת להרכיב, כמו שאדם מרכיב דיבור."

She likens language to the formulation of identity.

היא מדמה את השפה ליצירת זהות.

Her words also acknowledge the possibility of resistance,

המילים שלה מאשרות גם את האפשרות של התנגדות,

and it's resistance, the actions of people who dare to break the political,

וזו ההתנגדות, הפעולות של אנשים שמתגרים כדי לשבור את החוקים

intellectual,

הפוליטיים,

and sexual rules,

והמיניים,

that drives the plot of the Handmaid's Tale.

שמניעים את העלילה של סיפורה של שפחה.

Ultimately, the novel's exploration of the consequences of complacency,

לבסוף, חקירת הסיפור של התוצאות של שאננות,

and how power can be wielded unfairly,

ואיך הכוח יכול להיות מושת בצורה לא הוגנת,

makes Atwood's chilling vision of a dystopian regime ever relevant.

הופכת את החזון המצמרר של השלטון הדיסטופי לרלוונטי מאי פעם.