The secrets of the world’s most famous symphony - Hanako Sawada

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

These eight ferocious notes

שמונת התווים הנועזים האלה

open one of the most explosive pieces of music ever composed.

פותחים את אחת מיצירות המוזיקה הכי מתפוצצות שאי פעם הולחנו.

Ludwig van Beethoven’s Symphony Number Five

הסימפוניה החמישית של לודוויג ואן בטהובן

premiered in 1808, on a blisteringly cold Vienna night.

הושמעה לראשונה ב 1808, בלילה קפוא בוינה.

The piece was just one small part of a lengthy program,

היצירה היתה רק חלק קטן מתוכנית ארוכה,

and the orchestra had been hastily assembled and under-rehearsed.

והתזמורת התאספה במהירות וללא מספיק חזרות.

But despite this inauspicious premiere, the symphony quickly won acclaim.

אבל למרות הפרימיירה הלא מוכנה, הסימפוניה זכתה לתהילה במהירות.

One critic likened the piece to “glowing beams of light,

מבקר אחד השווה את היצירה ל“קרני אור בוהקות,

piercing through the darkness.”

שחודרות דרך החשכה.”

This intensity persists throughout the composition,

העוצמה הזו המשיכה לאורך היצירה,

and its dramatic musicality continues to move listeners today.

והמוזיקליות הדרמטית שלה ממשיכה לנגוע במאזינים היום.

So what exactly makes Beethoven’s Fifth so captivating?

אז מה בדיוק הופך את החמישית של בטהובן לכל כך מרתקת?

When the symphony premiered, Beethoven already had a formidable reputation.

כשהסימפוניה הופיעה לראשונה, לבטהובן כבר היה מוניטין משמעותי.

While his peers produced music exclusively for religious functions or private events

בזמן שעמיתיו יצרו מוזיקה רק למטרות דתיות או ארועים פרטיים

held by their wealthy patrons,

ממומנים על ידי הפטרונים העשירים שלהם,

Beethoven was one of the first freelance composers.

בטהובן היה אחד המלחינים הפרילנסרים הראשונים.

He made his living composing and selling his music

הוא חי מהלחנה ומכירת המוזיקה שלו

to publishers in multiple countries

למוציאים לאור במדינות רבות

and showcasing his compositions to an adoring public.

והציג את הלחנים שלו לקהל אוהד.

This career choice gave him the flexibility to compose for self-expression

בחירת הקריירה הזו נתנה לו את הגמישות להלחין להבעה עצמית

and Beethoven was always pursuing new ways

ובטהובן תמיד חיפש דרכים חדשות

to translate his powerful emotions into music.

לתרגם את הרגשות החזקים שלו למוזיקה.

At the time, most composers worked within the Classical style,

בזמנו, רוב המלחינים עבדו בסגנון הקלאסי,

which offered limited options for a piece’s overarching structure

שהציע אפשרויות מוגבלות למבנה היצירה

and instrumentation.

ולכלים.

Beethoven composed most of his earlier pieces in this tradition,

בטהובן הלחין את רוב היצירות המוקדמות שלו במסורת זו,

following in the footsteps of role models like Mozart and Haydn.

כשהוא עוקב אחרי דרכם של מודלים כמו מוצארט והיידן.

But with his Fifth Symphony, he experimented with elements of Romanticism.

אבל עם הסימפוניה החמישית שלו, הוא התנסה באלמנטים של רומנטיות.

This blossoming mode of composition was known for its expressive melodies,

הצורה הפורחת הזו של הלחנה היתה ידועה במלודיות מלאות ההבעה שלה,

extended forms and surprising instrumentations.

צורות מורחבות וכלים מפתיעים.

The first movement of Beethoven’s Fifth uses a Classical sonata form,

התנועה הראשונה של החמישית של בטהובן השתמשה בצורת הסונטה הקלאסית,

in which a central musical idea is explored, developed, and repeated

בה רעיון מוזיקלי מרכזי נחקר, מפותח וחוזר

in an altered manner.

בצורה משתנה.

Within these parameters, he explores a simple idea with incredible depth.

בתוך הפרמטרים האלה הוא חוקר רעיון פשוט לעומק יוצא דופן.

A single rhythmic motif serves as the building block for most of the movement:

מוטיב ריתמי יחיד משרת כאבן הבניין של רוב התנועה:

three short notes, followed by a lingering fourth.

שלושה תווים קצרים, אחריהם רביעי מתמשך.

One of Beethoven’s biographers would later call this pattern the “fate motif,”

אחד הביוגרפים של בטהובן יקרא לתבנית הזו מאוחר יותר “מוטיב הגורל,”

because it suggests the figure of fate knocking at the door.

בגלל שהוא מציע את דמות הגורל דופקת על הדלת.

While it's not clear if Beethoven composed the motif with fate in mind,

בזמן שזה לא ברור אם בטהובן הלחין את המוטיב במחשבה על הגורל,

these notes certainly create a gripping hook.

תווים אלה בהחלט יוצרים חלק לוכד.

The rhythmic pattern creates forward movement,

התבנית הריתמית יוצרת תנועה קדימה,

while the prolonged fourth note signals doom.

בזמן שהתו הרביעי המתמשך מייצג אבדון.

This motif haunts the symphony,

המוטיב הזה רודף את הסימפוניה,

including its accompanying parts and rhythmic flourishes.

כולל את החלקים המתלווים והקישוטים הריתמיים.

Beethoven experiments with dozens of variations,

הניסויים של בטהובן עם עשרות ווריאציות,

playing out across different instruments and pitches.

שמשחקות לרוחב כלים שונים וגבהי קול.

Throughout the piece, this motif is passed around the orchestra like a whisper,

לאורך היצירה, המוטיב הזה מועבר סביב התזמורת כמו לחישה,

gradually reaching more and more instruments until it becomes a roar.

לבסוף מגיע ליותר ויותר כלים עד שהוא הופך לשאגה.

The motif’s inventive repetition is a large part

החזרה החדשנית של המוטיב היא חלק גדול

of what makes this piece so memorable,

ממה שעושה את יצירה זו לכל כך זכירה,

but it’s not the only innovation on display.

אבל זו לא החדשנות היחידה המוצגת.

This was the first major orchestral composition to use trombones,

זו היתה היצירה התזמורתית הראשונה העיקרית שהשתמשה בטרומבונים,

and Beethoven also employs a high-pitched piccolo

ובטהובן משתמש בפיקולו עם הצליל הגבוה

and a low-pitched contrabassoon

ובקונטרהבסון עם הצליל הנמוך

to give the orchestra a wider range than most classical compositions.

כדי לתת לתזמורת טווח רחב יותר מרוב היצירות הקלאסיות.

Exaggerated musical dynamics further heighten the drama.

דינמיקה מוזיקלית מוגזמת מגבירה עוד את הדרמה.

And harmonically, the piece has a clear emotional arc—

והרמונית, ליצירה יש קשת רגשית ברורה --

beginning in a somber C minor and ending in a triumphant C major.

מתחילה בדו מינור נוגה ומסתיימת בדו מג’ור מנצח.

This progression, from ominous unease to majestic resolution,

ההתקדמות הזו, מחוסר נוחות מאיימת לסיומת מלכותית,

is a testament to Beethoven’s ability to inject raw emotionality into his music.

היא העדות ליכולת של בטהובן להזריק רגשיות גולמית למוזיקה.

He wrote this symphony while battling with hearing loss,

הוא כתב את הסימפוניה בזמן שנאבק באבדן שמיעה,

and his anguish can be heard in the composition’s

והכאב שלו יכול להשמע במונחים המוזיקליים

thunderous and repeating musical phrases.

הרועמים והחוזרים של היצירה.

Beethoven continued to compose even after he became completely deaf,

בטהובן המשיך להלחין אפילו אחרי שאיבד לגמרי את שמיעתו,

producing innovative music until his death in 1827.

ויצר מוזיקה חדשנית עד מותו ב 1827.

And the Fifth Symphony’s central motif has continued to resound through the ages.

והמוטיב המרכזי של הסימפוניה החמישית המשיך להדהד לאורך השנים.

Outside of concert halls,

מחוץ לאולמות הקונצרטים,

the piece has become a symbol for suspense, revelation, and triumph.

היצירה הפכה לסמל למתח, התגלות וניצחון.

The fate motif sounds out the letter V in Morse code,

מוטיב הגורל משמיע את האות V בקוד מורס,

and during World War II,

ובמהלך מלחמת העולם השניה,

the Fifth Symphony became a code for victory amongst the Allies.

הסימפוניה החמישית הפכה לקוד לניצחון בין בעלות הברית.

The iconic composition can be found in film scores,

היצירה האיקונית יכולה להמצא בסרטים,

and it’s even been explored through musical reinterpretations and visual art.

והיא אפילו נחקרה בפרשנויות מוזיקליות מחדש ואמנות ויזואלית.

But whatever the context,

אבל בלי קשר להקשר,

Beethoven’s Fifth takes its listeners through a dark world,

החמישית של בטהובן לוקחת את השומעים דרך עולם אפל,

then guides them into the light.

ואז מנחה אותם לאור.