Whatever happened to the hole in the ozone layer? - Stephanie Honchell Smith

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In the 1980s, the world faced a huge problem:

בשנות ה-80, העולם עמד בפני בעיה ענקית:

there was a rapidly expanding hole in the ozone layer.

היה חור בשכבת האוזון שמתרחב במהירות.

So, what happened? And is it still there?

אז מה קרה? והאם הוא עדיין שם?

Let’s go back to the beginning.

נחזור להתחלה.

The Sun makes life on Earth possible,

השמש מאפשרת חיים על פני כדור הארץ,

but too much exposure to its UV radiation damages plant and animal DNA.

אבל חשיפה רבה מדי לקרינת ה-UV שלה פוגעת ב-DNA של צמחים ובעלי חיים.

Thankfully, about 98% of that radiation is absorbed by ozone molecules

למרבה המזל, כ-98% מהקרינה הזו נספגת על ידי מולקולות אוזון

dispersed in the stratosphere,

המפוזרות בסטרטוספירה,

which are continuously broken apart and reformed in this process,

אשר מתפרקות ללא הרף ומשתקמות בתהליך הזה,

maintaining a delicate equilibrium.

כשהם שומרות על שיווי משקל עדין.

But in the early 1970s, two chemists— Mario Molina and Sherwood Rowland—

אבל בתחילת שנות ה-70, שני כימאים... מריו מולינה ושרווד רולנד—

demonstrated that widely used chemicals called chlorofluorocarbons, or CFCs,

הוכיחו כי כימיקלים בשימוש נרחב הנקראים כלורו-פלואורו-פחמנים, או CFCs,

could upset this balance.

יכולים להפר את האיזון הזה.

CFCs were developed in the 1920s by three US-based corporations

ה-CFCs פותחו בשנות ה-20 על ידי שלושה תאגידים בארה“ב

as coolants for refrigerators.

בתור נוזלי קירור למקררים.

Unlike existing alternatives— such as ammonia or methyl chloride—

בניגוד לחלופות קיימות- כגון אמוניה או מתיל כלוריד-

CFCs were non-flammable and non-toxic—

ה-CFCs היו לא דליקים ולא רעילים -

meaning they wouldn't burst into flames or cause deadly gas leaks.

כלומר הם לא יעלו בלהבות או יגרמו לדליפות גז קטלניות.

They also made great propellants, foaming agents, and fire-retardants.

הם גם יצרו חומרי הנעה נהדרים, חומרי הקצפה ומעכבי אש.

CFCs soon found their way into a variety of everyday items

ה-CFCs מצאו עד מהרה את דרכם למגוון של פריטים יומיומיים

and became a multi-billion dollar per year industry.

והפכו לתעשייה של מולטי מיליארד דולר לשנה.

In the lower atmosphere, CFCs don’t break down or react with other molecules.

באטמוספירה התחתונה, CFCs לא מתפרקים או מגיבים עם מולקולות אחרות.

But Molina and Rowland showed that in the stratosphere,

אבל מולינה ורולנד הראו שבסטרטוספרה,

they're broken apart by UV light, releasing chlorine atoms.

הם מפורקים על ידי אור UV, משחררים אטומי כלור.

These then react with ozone,

אלה מגיבים לאחר מכן עם אוזון,

destroying it faster than it can be replenished.

הורסים אותו מהר יותר ממה שניתן לחדש.

A single chlorine atom can destroy thousands of ozone molecules

אטום כלור בודד יכול להרוס אלפי מולקולות אוזון

before finally reacting with something else and forming a stable molecule.

לפני שלבסוף הוא מגיב עם משהו אחר ויוצר מולקולה יציבה.

Seeing the threat to their bottom line,

כשראו את האיום על השורה התחתונה שלהם,

CFC producers pushed back to discredit the scientists,

יצרני CFC דחקו להכפיש את המדענים,

even accusing them of working for the KGB.

כשהם אפילו מאשימים אותם בעבודה עבור הק.ג.ב.

Initial estimates showed that within 60 years,

הערכות ראשוניות הראו שתוך 60 שנה,

CFCs could reduce ozone concentrations by 7%.

CFCs יכולים להפחית את ריכוזי האוזון ב-7%.

But by 1985, it became clear that ozone depletion, especially over Antarctica,

אבל עד 1985, התברר כי דלדול האוזון , במיוחד מעל אנטארקטיקה,

was happening much faster.

קרה הרבה יותר מהר.

Here, the extremely cold temperatures and unique structure of Antarctic clouds

כאן, הטמפרטורות הקרות ביותר והמבנה הייחודי של עננים אנטארקטיים

accelerated ozone loss.

גרמו לאיבוד מואץ של אוזון.

Scientists stationed in Antarctica noticed a massive drop

מדענים שמוצבים באנטארקטיקה הבחינו בירידה מסיבית

in overhead ozone occurring every spring.

של שכבת האוזון מעל פני הקרקע שמתרחשת כל אביב.

Satellite data revealed the vast extent of these losses

נתוני לוויין חשפו את ההיקף העצום של ההפסדים הללו

and chemical tests confirmed that the cause was unquestionably CFCs.

ובדיקות כימיות אישרו שהסיבה הייתה ללא ספק CFCs.

NASA soon released visualizations, which were broadcast around the world

נאס“א מיהרה לפרסם תמונות חזותיות, ששודרו ברחבי העולם

and captured public attention.

ומשכו את תשומת הלב הציבורית.

If ozone depletion continued, rates of skin cancer would skyrocket.

אם דלדול האוזון ימשך, שיעורי סרטן העור ירקיעו שחקים.

Photosynthesis would be impaired, making plants—

הפוטוסינתזה תיפגע, גידול צמחים-

including rice, wheat, and corn—

כולל אורז, חיטה ותירס-

less productive and more susceptible to disease.

יהיו פחות פרודוקטיביים ויותר רגישים למחלות.

Global agricultural production would plummet,

הייצור החקלאי העולמי היה צונח,

and entire ecosystems would collapse.

ומערכות אקולוגיות שלמות יקרסו.

But many politicians— weighing immediate economic concerns over long-term ones—

אבל פוליטיקאים רבים—ששוקלים דאגות כלכליות מיידיות

על פני דאגות ארוכות טווח- לא הסכימו מה לעשות.

disagreed about what to do.

The fight to ban CFCs found two unlikely allies

המאבק לאיסור CFC מצא שני בעלי ברית בלתי סבירים

in US President Ronald Reagan and UK Prime Minister Margaret Thatcher.

בנשיא ארה“ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ’ר.

Despite their general opposition to government regulation,

למרות התנגדותם הכללית לרגולציה ממשלתית,

Reagan, who had undergone treatment for skin cancer,

רייגן, שעבר טיפול לסרטן העור,

and Thatcher, who was trained as a chemist,

ותאצ’ר, שהוכשרה ככימאית,

recognized the need for immediate action.

הכירו בצורך בפעולה מיידית.

The US and UK, along with Canada, Norway, Sweden, and Finland,

ארה“ב ובריטניה, יחד עם קנדה, נורבגיה, שוודיה ופינלנד,

led calls for an international ban on CFCs.

הובילו קריאות לאיסור בינלאומי על CFC.

In 1987, representatives signed the Montreal Protocol,

ב-1987 חתמו נציגים על פרוטוקול מונטריאול,

requiring the rapid phasing out of CFCs

המחייב את הפסקת השימוש המהירה של CFCs

and creating a fund to assist Global South countries

ויצירת קרן לסייע למדינות דרום גלובליות

in obtaining affordable, non-ozone depleting alternatives.

בהשגת ,חלופות שאינן פוגעות באוזון במחיר סביר.

It was later ratified by every country on Earth—

מאוחר יותר זה אושרר על ידי כל מדינה על פני כדור הארץ-

the only treaty in history to achieve this.

האמנה היחידה בהיסטוריה שהשיגה זאת.

In 1995, Molina, Rowland, and their Dutch colleague Paul Crutzen,

בשנת 1995, מולינה, רולנד, ועמיתם ההולנדי פול קרוצן,

were jointly awarded the Nobel Prize in Chemistry.

זכו במשותף בפרס נובל בכימיה.

As the use of CFCs declined,

ככל שהשימוש ב-CFC ירד,

the ozone hole began shrinking,

החור באוזון התחיל להתכווץ,

and is predicted to disappear entirely by 2070.

וצפוי להיעלם לגמרי עד 2070.

But we’re not out of the woods yet.

אבל עדיין נותרו קשיים.

While the ban was a win for the climate, as CFCs are potent greenhouse gases,

בעוד שהאיסור היה ניצחון לאקלים, מכיוון ש-CFC הם גזי חממה חזקים,

the alternatives that replaced them— hydrofluorocarbons, or HFCs— are too.

האלטרנטיבות שהחליפו אותן- פחמימנים הידרופלואוריים, או HFCs - גם הם,

While generally less potent than CFCs,

למרות שבדרך כלל פחות חזקים מ-CFC,

HFCs still trap more heat than carbon dioxide

HFCs עדיין לוכדים יותר חום מאשר פחמן דו חמצני

and are contributing to climate change.

ותורמים לשינויי האקלים.

To address this, in 2016, the Kigali Amendment

כדי להתמודד עם זה, בשנת 2016, “תיקון קיגאלי”

was added to the Montreal Protocol,

התווסף לפרוטוקול מונטריאול,

calling for an 85% cut in global HFCs by 2047.

קורא לקיצוץ של 85%. ב-HFCs גלובליים עד 2047.

This alone could avoid up to 0.5°C of global warming by the end of the century.

זה לבד יכול למנוע עד 0.5 מעלות צלזיוס של התחממות כדור הארץ עד סוף המאה.

Today, as we face the existential threat of climate change,

היום, כשאנו מתמודדים עם האיום הקיומי של שינויי אקלים,

the Montreal Protocol serves as a model for the decisive global cooperation

פרוטוקול מונטריאול משמש מודל לשיתוף הפעולה הגלובלי המכריע

we need to combat it.

שאנחנו צריכים להילחם איתו.

The question is, what will it take for us to come together again?

השאלה היא, מה יידרש שנחבור יחד שוב?