The Future of News? Virtual Reality | Nonny de la Peña | TED Talks

מתרגם: Liblib Fib מבקר: Zeeva Livshitz

What if I could present you a story

מה אם הייתי יכולה להציג לכם סיפור

that you would remember with your entire body

שהייתם זוכרים, בכל הגוף

and not just with your mind?

ולא רק בראש?

My whole life as a journalist, I've really been compelled

כל חיי כעיתונאית, נאלצתי

to try to make stories that can make a difference

לנסות לייצר סיפורים, שיגרמו לשינוי

and maybe inspire people to care.

ואולי לעודד אנשים לאיכפתיות

I've worked in print. I've worked in documentary.

עבדתי בדפוס. עבדתי בסרטים תיעודיים.

I've worked in broadcast.

עבדתי כשדרנית

But it really wasn't until I got involved with virtual reality

אבל זה לא באמת קרה, עד שהתחלתי להיות מעורבת במציאות מדומה

that I started seeing these really intense,

שהתחלתי לראות, דברים באמת אינטנסיביים

authentic reactions from people

תגובות אמיתיות מאנשים

that really blew my mind.

שממש הפתיעו אותי

So the deal is that with VR, virtual reality,

אז הרעיון שבמציאות מדומה

I can put you on scene

אני יכולה למקם אתכם בתוך סצינה

in the middle of the story.

באמצע הסיפור

By putting on these goggles that track wherever you look,

ע"י חבישת המשקפיים האלה, שעוקבות אחרי נקודת ההסתכלות שלכם

you get this whole-body sensation,

אתם מקבלים תחושה בכל הגוף

like you're actually, like, there.

כאילו אתם באמת שם

So five years ago was about when I really began to push the envelope

אז לפני חמש שנים, כשהתחלתי לדחוף את הנושא

with using virtual reality and journalism together.

לשלב עיתונות ביחד עם מציאות מדומה

And I wanted to do a piece about hunger.

רציתי להכין יצירה על רעב

Families in America are going hungry, food banks are overwhelmed,

משפחות בארה״ב שחוות רעב בנקי אוכל מוצפים באנשים

and they're often running out of food.

ולעיתים קרובות אוזל להם המזון

Now, I knew I couldn't make people feel hungry,

ברור שאני לא יכולה לגרום לאנשים לחוש רעב

but maybe I could figure out a way to get them to feel something physical.

אבל אולי אני יכולה למצוא דרך, לגרום להם להרגיש משהו פיזית

So -- again, this is five years ago --

אז שוב, זה היה לפני 5 שנים

so doing journalism and virtual reality together

לעשות עיתונות משולבת מציאות מדומה

was considered a worse-than-half-baked idea,

נחשב יותר גרוע מרעיון חצי מבושל

and I had no funding.

ולא היה לי מימון

Believe me, I had a lot of colleagues laughing at me.

ותאמינו לי היו לי הרבה קולגות שצחקו עלי

And I did, though, have a really great intern,

אבל כן הייתה לי, מתמחה מעולה

a woman named Michaela Kobsa-Mark.

אישה בשם מיכאלה קובסה-מארק

And together we went out to food banks

ויחד הלכנו לבנקי אוכל

and started recording audio and photographs.

והתחלנו להקליט ולצלם

Until one day she came back to my office

עד שיום אחד היא חזרה למשרד

and she was bawling, she was just crying.

מתייפחת, דמעות תנין

She had been on scene at a long line,

היא היתה בשטח עמדה בתור ארוך לאוכל

where the woman running the line was feeling extremely overwhelmed,

שהאישה שמנהלת את קו האוכל הרגישה חסרת אונים

and she was screaming, "There's too many people!

היא צעקה ״יש יותר מדי אנשים!״

There's too many people!"

״יש יותר מדי אנשים!״

And this man with diabetes doesn't get food in time,

ואיש עם סכרת שאם לא מקבל אוכל בזמן

his blood sugar drops too low, and he collapses into a coma.

רמות הסוכר בדם שלו צונחת והוא נכנס לתרדמת

As soon as I heard that audio,

ברגע ששמעתי את ההקלטה הזו

I knew that this would be the kind of evocative piece

ידעתי שזו תהיה יצירת המפתח

that could really describe what was going on at food banks.

שניתן לתאר בה באמת את המתרחש בבנקי האוכל

So here's the real line. You can see how long it was, right?

אז הנה התור, אתם יכולים לראות כמה הוא ארוך נכון?

And again, as I said, we didn't have very much funding,

ושוב כפי שציינתי לא היה לנו הרבה מימון

so I had to reproduce it with virtual humans that were donated,

אז הייתי צריכה לייצר את זה עם אנשים מדומים שנתרמו

and people begged and borrowed favors to help me create the models

ואנשים התחננו וביקשו טובות, לעזור לי לייצר את המודלים

and make things as accurate as we could.

ולבנות דברים מדוייקים ככל הניתן

And then we tried to convey what happened that day

ואז ניסינו להעביר את מה שאירע באותו יום

with as much as accuracy as is possible.

עם כמות הדיוק המקסימלית

(Video) Voice: There's too many people! There's too many people!

(וידאו) קול: ״יש יותר מדי אנשים!״ ״יש יותר מדי אנשים!״

Voice: OK, he's having a seizure.

קול: ״או.קי יש לו התקף״

Voice: We need an ambulance.

קול: ״אנחנו צריכים אמבולנס״

Nonny de la Peña: So the man on the right,

נוני דה-לה פנה: אז האיש בימין

for him, he's walking around the body.

עבורו, הוא הלך מסביב לגופה

For him, he's in the room with that body.

עבורו, הוא בחדר עם הגופה

Like, that guy is at his feet.

כמו האיש הזה לרגליו

And even though, through his peripheral vision,

ולמרות הראייה ההיקפית שלו,

he can see that he's in this lab space,

הוא יכול לראות שהוא בתוך מרחב המעבדה

he should be able to see that he's not actually on the street,

הוא אמור לראות שהוא לא ברחוב

but he feels like he's there with those people.

אבל הוא מרגיש שהוא שם אם אותם אנשים

He's very cautious not to step on this guy

הוא מאד נזהר שלא לדרוך על האיש

who isn't really there, right?

שלא באמת שם, נכון?

So that piece ended up going to Sundance in 2012,

אז בסופו של דבר היצירה הזו הגיעה לסנדס ב 2012

a kind of amazing thing, and it was the first virtual reality film

דבר נפלא, לראשונה הוצג סרט של מציאות מדומה

ever, basically.

אי פעם, בעצם.

And when we went, I was really terrified.

וכשהלכנו, הייתי ממש מבוהלת

I didn't really know how people were going to react

לא ידעתי איך אנשים יגיבו

and what was going to happen.

ומה שיקרה

And we showed up with this duct-taped pair of goggles.

הגענו לאירוע, עם משקפיים שמודבקות בסרט דבק

(Video) Oh, you're crying. You're crying. Gina, you're crying.

(וידאו) או את בוכה את בוכה, ג׳ינה את בוכה

So you can hear the surprise in my voice, right?

אז אתה שומע את ההפתעה בקולי, נכון?

And this kind of reaction ended up being the kind of reaction we saw

והתגובה הזו היא התגובה שראינו שם

over and over and over:

שוב ושוב ושוב:

people down on the ground trying to comfort the seizure victim,

אנשים על הרצפה, מנסים לנחם את הנפגע

trying to whisper something into his ear

מנסים ללחוש לו משהו באוזן

or in some way help, even though they couldn't.

או בדרך כלשהי, לעזור, למרות שהם לא יכולים

And I had a lot of people come out of that piece saying,

והיו לי הרבה אנשים שבאו לאחר שיצאו מהיצירה ואמרו לי

"Oh my God, I was so frustrated. I couldn't help the guy,"

״אלוהים ישמור, הייתי כל כך מתוסכל/ת שלא יכולתי לעזור לאדם הזה״

and take that back into their lives.

ולקחת את זה לחייהם

So after this piece was made,

אז לאחר שהסרט הזה הושלם

the dean of the cinema school at USC, the University of Southern California,

דיקן בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה

brought in the head of the World Economic Forum to try "Hunger,"

הביא את ראש הפורום לכלכלה עולמית להתנסות ב״רעב״

and he took off the goggles,

הוא לקח את המשקפיים

and he commissioned a piece about Syria on the spot.

והזמין סרטון על סוריה, בו במקום.

And I really wanted to do something about Syrian refugee kids,

ואני באמת רציתי לכתוב כתבה על הילדים פליטי סוריה

because children have been the worst affected by the Syrian civil war.

כי הילדים הושפעו הכי קשה, ממלחמת האזרחים בסוריה

I sent a team to the border of Iraq to record material at refugee camps,

שלחתי צוות לגבול עם עיראק להקליט חומר במחנות פליטים

basically an area I wouldn't send a team now,

למקום שהיום לא הייתי שולחת לשם צוות

as that's where ISIS is really operating.

כי שם דע״ש פועלים

And then we also recreated a street scene

ושוב שיחזרנו אירוע מהרחוב

in which a young girl is singing and a bomb goes off.

שבו ילדה צעירה שרה ופצצה ומתפוצצת

Now, when you're in the middle of that scene

עכשיו, כשאתם באמצע הסצנה

and you hear those sounds,

ואתם שומעים את הקולות האלו

and you see the injured around you,

ורואים את הפצועים סביבכם

it's an incredibly scary and real feeling.

זו תחושה מאד מפחידה ואמיתית

I've had individuals who have been involved in real bombings tell me

אנשים שהיו מעורבים בפיצוצים אמתיים שאמרו לי

that it evokes the same kind of fear.

שזה עורר בהם את אותו הפחד

[The civil war in Syria may seem far away]

[מלחמת האזרחים בסוריה אולי ניראת רחוקה]

[until you experience it yourself.]

[עד שאתה חווה זאת בעצמך]

(Girl singing)

(ילדה שרה)

(Explosion)

(פיצוץ)

[Project Syria]

[פרוייקט סוריה]

[A virtual reality experience]

[חווית מציאות מדומה]

NP: We were then invited to take the piece

הוזמנו להביא את המיצג

to the Victoria and Albert Museum in London.

למוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון

And it wasn't advertised.

וזה לא פורסם

And we were put in this tapestry room.

שמו אותנו בחדר עם השטיח הזה

There was no press about it,

לא היה שום כתבה בנושא

so anybody who happened to walk into the museum to visit it that day

כך שכל מי שבמקרה נכנס, לבקר במוזיאון באותו יום

would see us with these crazy lights.

ראה אותנו עם האורות המשוגעים האלו

You know, maybe they would want to see the old storytelling of the tapestries.

אתם יודעים, אולי הם רצו לראות את הסיפור מאחורי האריגים

They were confronted by our virtual reality cameras.

והם נתקלו במצלמות המציאות המדומה שלנו

But a lot of people tried it, and over a five-day run

אבל הרבה אנשים ניסו את זה, ובמשך חמישה ימים רצופים

we ended up with 54 pages of guest book comments,

סיימנו עם 54 דפי הערות בספר המבקרים

and we were told by the curators there

ונאמר לנו שם ע״י אוצר המוזיאון

that they'd never seen such an outpouring.

כי הם מעולם לא ראו השתפכות רגשית כזאת.

Things like, "It's so real," "Absolutely believable,"

דברים כגון: ״זה כל כך אמיתי״, ״לגמרי אמין״

or, of course, the one that I was excited about,

או כמובן ההערה שאני הכי התלהבתי ממנה

"A real feeling as if you were in the middle of something

״מרגיש אמיתי, כאילו הייתי שם באמצע משהו

that you normally see on the TV news."

שבדרך כלל הייתי רואה בחדשות הטלויזיה״

So, it works, right? This stuff works.

אז זה עובד נכון? הדבר הזה עובד

And it doesn't really matter where you're from or what age you are --

וזה לא באמת חשוב מאיפה אתם או בני כמה אתם

it's really evocative.

זה באמת מעורר

Now, don't get me wrong -- I'm not saying that when you're in a piece

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא אומרת שכשאתם בתוך סצנה

you forget that you're here.

אתם שוכחים שאתם כאן

But it turns out we can feel like we're in two places at once.

אבל מתברר, שאנחנו יכולים להרגיש בשני מקומות במקביל

We can have what I call this duality of presence,

יכול להיות לנו, מה שאני מכנה, נוכחות כפולה

and I think that's what allows me to tap into these feelings of empathy.

ואני חושבת, שזה מה שמאפשר לי להתחבר לאותן רגשות של אמפתיה.

Right?

נכון?

So that means, of course,

אז זה אומר, כמובן,

that I have to be very cautious about creating these pieces.

שאני צריכה להיות מאוד זהירה ביצירת היצירות האלה.

I have to really follow best journalistic practices

אני חייבת לדבוק בפרקטיקות עיתונאיות הטובות ביותר

and make sure that these powerful stories

ולהיות בטוחה שהסיפורים החזקים האלו

are built with integrity.

נבנים עם אמינות

If we don't capture the material ourselves,

אם החומרים לא נאספו על ידנו

we have to be extremely exacting

אנו חייבים להיות מדוייקים ביתר קפידה

about figuring out the provenance and where did this stuff come from

לגבי המקור ומאיפה המידע הזה הגיע

and is it authentic?

והאם הוא אמין?

Let me give you an example.

תנו לי לתת לכם דוגמא

With this Trayvon Martin case, this is a guy, a kid,

עם המקרה של טרייבון מרטין, זהו בחור, ילד

who was 17 years old and he bought soda and a candy at a store,

שהיה בן 17, הוא קנה סודה וממתק מחנות

and on his way home he was tracked by a neighborhood watchman

בדרכו הביתה עקב אחריו השומר השכונתי

named George Zimmerman who ended up shooting and killing him.

ג׳ורג׳ צימרמן, שבסופו של דבר ירה והרג אותו

To make that piece,

כדי ליצור את היצירה

we got the architectural drawings of the entire complex,

קיבלנו את השרטוטים האדריכליים של המתחם כולו,

and we rebuilt the entire scene inside and out, based on those drawings.

שיחזרנו את הסצנה כולה מפנים ומבחוץ בהסתמך על השרטוטים האלו

All of the action

כל הפעילות

is informed by the real 911 recorded calls to the police.

מבוססת על ההקלטות האמיתיות של המשטרה

And interestingly, we broke some news with this story.

ובאופן מעניין, חדרנו למספר מבזקי חדשות עם הסיפור הזה

The forensic house that did the audio reconstruction, Primeau Productions,

השחזור הפלילי שעשה את שחזור השמע, פרימאו הפקות

they say that they would testify

אמרו שהם יעידו

that George Zimmerman, when he got out of the car,

שג׳ורג׳ צימרמן, כשיצא מהרכב

he cocked his gun before he went to give chase to Martin.

דרך את נשקו לפני שהחל לרדוף אחרי מרטין

So you can see that the basic tenets of journalism,

אז כפי שאתם יכולים לראות העקרונות הבסיסיים של עיתונאות,

they don't really change here, right?

לא לגמרי משתנים כאן, נכון?

We're still following the same principles that we would always.

אנחנו עדיין ממשיכים עם אותם עקרונות, שתמיד היינו

What is different is the sense of being on scene,

מה ששונה, היא התחושה של להיות בסצנה,

whether you're watching a guy collapse from hunger

בין אם אתם צופים באדם מתמוטט מרעב

or feeling like you're in the middle of a bomb scene.

או להרגשה שאתם באמצע סצנת פיצוץ

And this is kind of what has driven me forward with these pieces,

וזה מה שהניע אותי קדימה עם היצירות האלו

and thinking about how to make them.

ולחשוב על איך ליצור אותן

We're trying to make this, obviously, beyond the headset, more available.

אנחנו מנסים לעשות את זה, כמובן, מעבר לאמירה, יותר זמין

We're creating mobile pieces like the Trayvon Martin piece.

אנחנו מייצרים יצירות לסלולר, כמו זו של מרטין

And these things have had impact.

ולדברים האלו יש השפעה

I've had Americans tell me that they've donated,

אמריקנים אמרו לי שהם תרמו

direct deductions from their bank account, money to go to Syrian children refugees.

ניכויים ישירים מחשבון הבנק שלהם, כסף, שילך לילדי פליטים סוריים.

And "Hunger in LA," well, it's helped start

ויצירת ״רעב״ בלוס אנג׳לס, עזרה להתחיל

a new form of doing journalism

אופן חדש ליצירת חדשות

that I think is going to join all the other normal platforms

שלדעתי הולך להצטרף לכל הפלטפורמות הרגילות

in the future.

בעתיד

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)