A video game to cope with grief | Amy Green

מתרגם: Alsa Saal מבקר: Roni Ravia

Two months ago, my kids and I huddled around a cell phone

לפני חודשיים, אני והילדים שלי התקבצנו סביב טלפון נייד

watching the live stream of the Game Awards,

וצפינו בשידור החי של טקס הענקת פרסי המשחקים,

one of the video game industry's biggest nights.

אחד מהערבים הגדולים ביותר של תעשיית משחקי הוידאו.

They announced the nominees for the Game for Impact,

הם הכריזו על המועמדים לפרס המשחק המשפיע,

an award that's given to a thought-provoking video game

פרס שמוענק למשחק וידאו מעורר מחשבה

with a profound prosocial message or meaning.

עם מסר משמעותי עבור החברה.

They opened the envelope

הם פתחו את המעטפה

and they read the title of our video game.

והקריאו את השם של משחק הוידאו שלנו.

An award ...

פרס...

for impact.

על השפעה.

It was almost funny, actually,

זה היה כמעט מצחיק, למעשה,

because I always thought that winning an award like that

מכיון שתמיד חשבתי שלזכייה בפרס כזה

would have this huge impact on my life,

תהיה השפעה עצומה על חיי,

but I found that the opposite is true.

אבל מצאתי שההיפך הוא הנכון.

The big nights,

הלילות הגדולים,

the accomplishments --

ההישגים --

they fade.

הם נמוגים.

But the hardest nights of my life have stuck with me,

אבל הלילות הקשים ביותר בחיי נותרו עמי,

impacting who I am

משפיעים על מי שאני

and what I do.

ועל מה שאני עושה.

In 2010, my third son, Joel, was diagnosed with a rare and aggressive brain tumor.

ב- 2010, בני השלישי, ג'ואל, אובחן עם סוג נדיר של גידול אגרסיבי במוח.

And before that year was finished,

לפני תום אותה שנה,

doctors sat my husband and I down

הרופאים הושיבו את בעלי ואותי

and let us know that his tumor had returned

והודיעו לנו שהגידול שלו חזר

despite the most aggressive chemotherapy and radiation that they could offer him.

למרות הכימותרפיה וההקרנות האגרסיביים ביותר שהם יכלו להציע לו.

On that terrible night,

באותו לילה נורא,

after learning that Joel had perhaps four months to live,

אחרי שלמדנו שלג'ואל נותרו אולי ארבעה חודשים לחיות,

I cuddled up with my two older sons in bed --

התכרבלתי עם שני בניי הגדולים במיטה --

they were five and three at the time --

הם היו בני חמש ושלוש באותה עת --

and I never really knew how much they understood,

ולא ידעתי עד כמה באמת הם הבינו,

so I started telling them a bedtime story.

אז התחלתי לספר להם סיפור לפני השינה.

I told them about this very brave knight named Joel

סיפרתי להם על אביר אמיץ אחד ששמו ג'ואל

and his adventure fighting a terrible dragon called cancer.

ועל ההרפתקה שלו כשנלחם בדרקון הנורא ששמו סרטן.

Every night, I told them more of the story,

בכל לילה, סיפרתי להם חלק נוסף מהסיפור,

but I never let the story end.

אבל אף פעם לא נתתי לסיפור להסתיים.

I was just building up a context that they could understand

פשוט בניתי הקשר שאותו הם יכלו להבין

and hoping that our prayers would be answered

וקיוויתי שהתפילות שלנו ייענו

and I would never have to tell them that that knight,

ושלעולם לא אצטרך לספר להם שהאביר הזה,

who had fought so bravely,

שלחם כל כך באומץ,

was done fighting

סיים להלחם

and could rest now, forever.

ויכול לנוח עכשיו, לנצח.

Fortunately, I never did have to finish that bedtime story.

למרבה המזל, מעולם לא נאלצתי לסיים את הסיפור שלפני השינה.

My children outgrew it.

הילדים שלי עברו את הגיל עבורו.

Joel responded better than anyone expected to palliative treatment,

ג'ואל הגיב טוב יותר מהמצופה לטיפול הפליאטיבי,

and so instead of months,

כך שבמקום חודשים,

we spent years learning how to love our dying child with all of our hearts.

למדנו לאורך השנים איך לאהוב את ילדנו הגוסס בלב שלם.

Learning to recognize that shameful feeling

למדנו לזהות את התחושה המביישת

of holding back just a little love

של נתינת פחות אהבה

to try to spare ourselves just a little pain

על מנת לנסות לחסוך מעצמנו טיפת כאב

somewhere further down the road.

מתישהו בעתיד.

We pushed past that self-preservation

הפסקנו לנסות להגן על עצמנו

because Joel was worth loving even if that love could crush us.

מפני שג'ואל היה ראוי לאהבה אפילו אם האהבה הזו עתידה לרסק אותנו.

And that lesson of intense vulnerability has changed me ...

והלקח הזה של שבריריות עזה שינה אותי...

more than any award ever could.

יותר מכל פרס.

We started living like Joel could live,

התחלנו לחיות במחשבה שג׳ואל ישרוד,

and we began developing a video game called "That Dragon, Cancer."

והתחלנו לפתח משחק וידאו ששמו "הדרקון הזה, סרטן".

It was the story of Joel.

זה היה הסיפור של ג'ואל.

It was the story of hope in the shadow of death.

זה היה סיפור של תקווה בצל המוות.

It was the story of faith

זה היה סיפור של אמונה

and doubt,

וספק,

and the realization that a wrestle with doubt is a part of faith --

וההבנה שהמאבק בספק הוא חלק מהאמונה --

maybe the biggest part of it.

אולי החלק הכי גדול בה.

It was a story that began as a miracle

זה היה סיפור שהחל כנס

and ended as a memorial.

והסתיים בזיכרון.

(Music)

(מוסיקה)

(Giggle)

(ציחקוק)

(Clapping)

(מחיאות כף)

(Music)

(מוסיקה)

(Video) Dad: Bouncing around, do you like that?

אבא: קפיצות, זה מוצא חן בעינייך?

(Giggle)

(ציחקוק)

I love your giggle.

אני אוהב את הציחקוק שלך

(Music)

(מוסיקה)

(Giggle)

(ציחקוק)

[A Journey of Hope In the Shadow of Death]

[מסע של תקווה בצל המוות]

[That Dragon, Cancer]

[הדרקון הזה, סרטן]

(Music)

(מוסיקה)

When you play "That Dragon, Cancer,"

כשאתם משחקים ב"הדרקון הזה, סרטן",

you're transformed into a witness of Joel's life,

אתם הופכים עדים לחייו של ג'ואל,

exploring an emotional landscape,

חוקרים נוף רגשי,

clicking to discover more of what we as a family felt and experienced.

מקליקים כדי לגלות עוד ממה שאנחנו כמשפחה הרגשנו וחווינו.

It feels a little bit like analyzing interactive poetry

זה מרגיש קצת כמו לנתח שירה אינטראקטיבית

because every game mechanic is a metaphor,

כי כל מרכיב במשחק הוא מטפורה,

and so the more the player asks themselves

כך שככל שהשחקנים יותר שואלים את עצמם

what we as designers were trying to express and why,

מה אנחנו כמעצבים ניסינו להביע ולמה,

the richer the experience becomes.

כך חוויתם הופכת לעשירה יותר.

We took that vulnerability that Joel taught us,

לקחנו את הפגיעות הזו שג'ואל לימד אותנו,

and we encoded the game with it.

וקודדנו באמצעותה את המשחק.

Players expect their video games to offer them branching narrative

שחקנים מצפים שמשחק הוידאו שלהם יציע להם סיפור מסועף

so that every decision that they make feels important

כך שכל החלטה שהם מקבלים נראית חשובה

and can change the outcome of the game.

ויכולה לשנות את תוצאת המשחק.

We subverted that principle of game design,

אנחנו ערערנו על עקרון עיצוב המשחקים הזה,

collapsing the choices in on the player

ומנענו מהשחקנים יכולת קבלת החלטות

so that they discover for themselves

כדי שהם יגלו בעצמם

that there is nothing that they can do that will change the outcome for Joel.

שאין שום דבר שהם יכולים לעשות שישנה את התוצאה עבור ג'ואל.

And they feel that discovery as deeply and desperately as we felt it

והם מרגישים את הגילוי הזה בעוצמה ויאוש הזהים לאלה שאנחנו הרגשנו

on nights when we held Joel in our arms praying for hours,

בלילות שבהם החזקנו את ג'ואל בידינו והתפללנו במשך שעות,

stubbornly holding out hope for a grace that we could not create for ourselves.

בעודנו מטפחים בעקשנות תקווה לחסד שלא יכולנו ליצור עבור עצמנו.

We'd all prefer to win,

כולנו מעדיפים לנצח,

but when you discover that you can't win,

אבל כשאתם מגלים שאתם לא יכולים לנצח,

what do you value instead?

מה אתם מעריכים במקום זאת?

I never planned to write video games,

מעולם לא תכננתי לכתוב משחק וידאו,

but these moments that really change our lives,

אבל הרגעים האלו שבאמת משנים את חיינו,

they often come as the result of our hardship -- and not our glory.

פעמים רבות מגיעים כתוצאה מהקושי שלנו -- ולא מהתהילה שלנו.

When we thought that Joel could live,

כשחשבנו שג'ואל יכול לחיות,

I left the game designing to my husband.

השארתי את עיצוב המשחק לבעלי.

I chimed in here and there

התערבתי פה ושם

with a scene or two and some suggestions.

עם סצנה או שתיים או עם מספר הצעות.

But after the night that Joel died,

אבל אחרי הלילה שבו ג'ואל מת,

the passion,

התשוקה,

the possibility of sharing Joel's life through our video game --

האפשרות לחלוק את חייו של ג'ואל באמצעות משחק הוידאו שלנו --

it was something that I couldn't resist.

זה היה משהו שלא יכולתי לעמוד בפניו.

I started writing more,

התחלתי לכתוב יותר,

I sat in on our team's design meetings,

ישבתי בפגישות העיצוב של הצוות שלנו,

I added more ideas and I helped direct scenes.

הוספתי עוד רעיונות ועזרתי לביים סצנות.

And I discovered that creating a video game is telling a story,

וגיליתי שליצור משחק וידאו זה לספר סיפור,

but with an entirely new vocabulary.

אבל עם אוצר מילים חדש לגמרי.

All the same elements of imagination and symbolism are there,

כל האלמנטים של דמיון וסמליות נמצאים שם,

but they're just partnered with player agency

אבל נוספים עליהם השליטה של השחקן

and system responsiveness.

ומידת התגובה של המערכת.

It's challenging work.

זו עבודה מאתגרת.

I have to think in a totally new way to do it,

אני צריכה לחשוב בדרך חדשה לגמרי כדי לבצע אותה,

but I love it.

אבל אני אוהבת את זה.

And I wouldn't have known that without Joel.

ולא הייתי יודעת את זה לולא ג'ואל.

Maybe you're a little surprised

אולי אתם מעט מופתעים

by our choice to share our story of terminal cancer through a video game.

מהבחירה שלנו לחלוק את סיפור הסרטן הסופני של ג׳ואל באמצעות משחק וידאו.

Perhaps you're even thinking like so many people before you:

אולי אתם אפילו חושבים כמו רבים לפניכם:

cancer is not a game.

סרטן אינו משחק.

Well, tell that to any pediatric cancer parent

ובכן, ספרו את זה לכל הורה לילד חולה סרטן

that's ever taken an exam glove and blown it up into a balloon,

שאי פעם לקח כפפת מנתחים וניפח אותו כמו בלון,

or transformed a syringe into a rocket ship,

או הפך מזרק לספינת חלל,

or let their child ride their IV pole through the hospital halls

או נתן לילד שלו לנסוע עם עמוד העירוי במסדרונות בית החולים

like it was a race car.

כאילו זו מכונית מירוץ.

Because when you have children,

כי כשיש לכם ילדים,

everything is a game.

כל דבר הוא משחק.

And when your young child experiences something traumatic,

וכשהילד הקטן שלך חווה משהו טראומטי,

you work even harder to make sure that their life feels like a game

אתה עובד קשה עוד יותר כדי לוודא שהחיים שלהם מרגישים כמו משחק

because children naturally explore their worlds through play.

מפני שילדים באופן טבעי חוקרים את העולם שלהם באמצעות משחק.

While cancer can steal many things from a family,

סרטן אמנם יכול לגזול הרבה דברים ממשפחה,

it shouldn't steal play.

אך אסור שהוא יגזול את המשחק.

If you're listening to me and you're trying to imagine this family

אם אתם מקשיבים לי ומנסים לדמיין את המשפחה הזו

that revolves entirely around a dying child,

שסובבת כולה סביב ילד גוסס,

and you can't imagine joy as part of that picture,

ואתם לא יכולים לדמיין שמחה כחלק מהתמונה הזו,

then we were right to share our story with you,

אז צדקנו כשחלקנו את הסיפור שלנו אתכם,

because that season of our life was hard.

מפני שהתקופה הזו בחיינו היתה קשה.

Unspeakably hard at times,

קשה עד לאין שיעור לפעמים,

but it was also pure hope,

אבל היא גם היתה תקווה צרופה,

deep love

אהבה עמוקה

and joy like I have never experienced since.

ושמחה כמו שמעולם לא חוויתי מאז.

Our video game was our attempt to share that world

משחק הוידאו שלנו היה נסיון לחלוק את העולם הזה

with people who hadn't experienced it before,

עם אנשים שלא חוו אותו לפני כן,

because we never could imagine that world until it became ours.

מפני שלא הצלחנו לדמיין את העולם הזה עד שהוא הפך לשלנו.

We made a video game that's hard to play.

יצרנו משחק מחשב שקשה לשחק בו.

It will never be a blockbuster.

הוא לעולם לא יהיה שובר קופות.

People have to prepare themselves to invest emotionally

אנשים צריכים להכין את עצמם להשקיע רגשית

in a story that they know will break their hearts.

בסיפור שהם יודעים שישבור את ליבם.

But when our hearts break,

אבל כשהלבבות שלנו נשברים,

they heal a little differently.

הם נרפאים מעט אחרת.

My broken heart has been healing with a new and a deeper compassion --

הלב השבור שלי נרפא עם חמלה חדשה ועמוקה יותר --

a desire to sit with people in their pain,

רצון לשבת עם אנשים כשהם כואבים,

to hear their stories and try to help tell them

לשמוע את הסיפורים שלהם ולנסות לעזור לספר אותם

so that they know that they're seen.

כדי שהם יידעו שרואים אותם.

On the night when "That Dragon, Cancer" won the Game for Impact Award,

בלילה שבו "הדרקון הזה, סרטן" זכה בפרס המשחק המשפיע,

we cheered,

הרענו,

we smiled and we talked about Joel

חייכנו ושוחחנו אודות ג'ואל

and the impact he had on our life --

ועל ההשפעה שהיתה לו על חיינו --

on all of those hard and hopeful nights that we shared with him

על כל הלילות הקשים ומלאי התקווה שחלקנו איתו

when he changed our hearts

כשהוא שינה את ליבנו

and taught us so much more about life and love and faith and purpose.

ולימד אותנו כל כך הרבה על חיים, אהבה, אמונה וייעוד.

That award will never mean as much to me as even a single photograph of my son,

הפרס הזה לעולם לא יהיה יותר משמעותי עבורי מתמונה אחת בודדה של בני,

but it does represent all of the people who his life has impacted,

אבל הוא מייצג את כל האנשים שהושפעו ממהלך חייו,

people I'll never meet.

אנשים שאני לעולם לא אפגוש.

They write me emails sometimes.

הם כותבים לי אימיילים לפעמים.

They tell me that they miss Joel, even though they never met him.

הם אומרים לי שהם מתגעגעים לג'ואל, למרות שמעולם לא פגשו אותו.

They describe the tears that they've shed for my son,

הם מתארים את הדמעות שהזילו על הבן שלי,

and it makes my burden of grief just a little bit lighter

וזה מקל את נטל הצער שלי

knowing that it's shared with a 10-year-old

לדעת שאני חולקת אותו עם ילד בן עשר

watching a YouTube playthrough,

שרואה ביוטיוב סרטון הדרכה של המשחק,

or a doctor playing on his airplane with a smartphone,

או עם רופא שמשחק בסמארטפון שלו בטיסה,

or a professor introducing Joel to her first-year philosophy students.

או עם פרופסור שמציגה את ג'ואל לסטודנטים שנה א' לפילוסופיה שלה.

We made a video game that's hard to play.

יצרנו משחק מחשב שקשה לשחק בו.

But that feels just right to me,

אבל זה מרגיש לי נכון,

because the hardest moments of our lives

כי הרגעים הקשים ביותר בחיים שלנו

change us more than any goal we could ever accomplish.

משנים אותנו יותר מאשר כל מטרה שאי פעם נשיג.

Tragedy has shifted my heart

טרגדיה שינתה את לבי

more than any dream I could ever see come true.

יותר מהתגשמות כל חלום.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפים)