Robots with "soul" | Guy Hoffman

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Ido Dekkers

My job is to design, build and study robots that communicate with people.

העבודה שלי היא לעצב, לבנות וללמוד

רובוטים שיכולים לתקשר עם אנשים.

But this story doesn't start with robotics at all, it starts with animation.

אבל הסיפור הזה לא מתחיל ברובוטיקה בכלל,

הוא מתחיל באנימציה.

When I first saw Pixar's "Luxo Jr.,"

כשראיתי לראשונה את "לוקסו ג'וניור" של פיקסאר,

I was amazed by how much emotion they could put

נדהמתי מכמות הרגש

into something as trivial as a desk lamp.

שהם מסוגלים להכניס במשהו

טריויאלי כמו מנורת שולחן.

I mean, look at them -- at the end of this movie,

כלומר, הסתכלו עליהם-- בסוף הסרט,

you actually feel something for two pieces of furniture.

אתה באמת מרגיש משהו כלפי שתי חתיכות ריהוט.

(צחוק)

(Laughter)

And I said, I have to learn how to do this.

ואני אמרתי, אני חייב ללמוד איך לעשות את זה.

אז קיבלתי החלטה ממש גרועה לקריירה.

So I made a really bad career decision.

(Laughter)

And that's what my mom was like when I did it.

וככה אמא שלי נראתה כשעשיתי את זה.

(Laughter)

(צחוק)

I left a very cozy tech job in Israel at a nice software company

עזבתי עבודה טכנולוגית מאוד נוחה בישראל

בחברת תוכנה נחמדה ועברתי לניו יורק

and I moved to New York to study animation.

ללמוד אנימציה.

And there I lived

ושם חייתי

in a collapsing apartment building in Harlem with roommates.

בבניין דירות מתמוטט בהארלם עם שותפים.

I'm not using this phrase metaphorically --

אני לא משתמש במשפט הזה באופן מטאפורי,

the ceiling actually collapsed one day in our living room.

התקרה באמת התמוטטה יום אחד

בסלון שלנו.

Whenever they did news stories about building violations in New York,

תמיד כשעשו כתבות בחדשות על עבירות בנייה בניו יורק,

היו עושים את הדיווח מול הבניין שלנו.

they would put the report in front of our building,

בתור סוג של תפאורה להראות כמה גרוע המצב.

as kind of, like, a backdrop to show how bad things are.

Anyway, during the day, I went to school

בכל מקרה, במהלך היום הייתי הולך ללימודים ובלילה

and at night I would sit and draw frame by frame of pencil animation.

הייתי יושב ומצייר פריים אחרי פריים של אנימציה בעיפרון.

And I learned two surprising lessons.

ולמדתי שני לקחים מפתיעים--

One of them was that when you want to arouse emotions,

אחד מהם היה

שכשאתה רוצה לעורר רגשות,

it doesn't matter so much how something looks;

זה לא משנה כל כך איך משהו נראה,

זה הכל בתנועה-- זה בתזמון

it's all in the motion, in the timing of how the thing moves.

של איך הדבר נע..

And the second was something one of our teachers told us.

והשני היה משהו שאחד מהמורים שלנו אמר לנו.

למעשה הוא יצר את הסמור בעידן הקרח.

He actually did the weasel in "Ice Age."

And he said, "As an animator, you're not a director -- you're an actor."

והוא אמר:

"כאנימטור אתה לא במאי, אתה שחקן."

So, if you want to find the right motion for a character,

אז, אם אתה רוצה למצוא את התנועה הנכונה עבור דמות,

don't think about it -- go use your body to find it.

אל תחשוב על זה, לך תשתמש בגוף שלך על מנת למצוא את זה--

Stand in front of a mirror, act it out in front of a camera --

עמוד מול מראה, שחק את זה

מול מצלמה-- מה שאתה צריך.

whatever you need -- and then put it back in your character.

ואז תכניס את זה בחזרה לדמות שלך.

A year later I found myself at MIT in the Robotic Life Group.

שנה לאחר מכן מצאתי את עצמי ב- MIT

בקבוצת החיים הרובוטיים, זו הייתה אחת מהקבוצות הראשונות

It was one of the first groups researching the relationships

שחקרו את מערכות היחסים שבין בני אדם ורובוטים.

between humans and robots.

ועדיין היה לי את החלום הזה ליצור

And I still had this dream to make an actual, physical Luxo Jr. lamp.

מנורת לוקסו ג'וניור אמיתי, מוחשית.

But I found that robots didn't move at all in this engaging way

אבל גיליתי שרובוטים לא זזים בכלל

באופן שובה הלב שהייתי רגיל אליו

בלימודי האנימציה שלי.

that I was used to from my animation studies.

במקום זה, הם כולם היו--

Instead, they were all -- how should I put it --

איך לנסח את זה, הם כולם היו סוג של רובוטיים.

they were all kind of robotic.

(Laughter)

(צחוק)

And I thought, what if I took whatever I learned in animation school,

וחשבתי, מה אם אני אקח את מה שלמדתי בבית הספר לאנימציה,

and used that to design my robotic desk lamp.

ואשתמש בזה על מנת לעצב את המנורה הרובוטית שלי.

So I went and designed frame by frame

אז הלכתי ועיצבתי פריים אחרי פריים

to try to make this robot as graceful and engaging as possible.

לנסות ליצור את הרובוט הזה

לחינני ושובה לב ככל הניתן.

And here when you see the robot interacting with me on a desktop --

וכאן כשאתם רואים את הרובוט מתקשר איתי

על שולחן.

and I'm actually redesigning the robot,

ואני למעשה מעצב מחדש את הרובוט כך,

so, unbeknownst to itself,

מבלי שיהיה ידוע לעצמו,

it's kind of digging its own grave by helping me.

הוא בערך חופר את הקבר של עצמו על ידי כך שהוא עוזר לי.

(Laughter)

(צחוק)

I wanted it to be less of a mechanical structure giving me light,

רציתי שזה יהיה פחות מבנה מכני

שנותן לי אור,

and more of a helpful, kind of quiet apprentice

ויותר שוליה שימושי ושקט

that's always there when you need it and doesn't really interfere.

שתמיד נמצא שם כשאתה זקוק לו ולא ממש מתערב.

And when, for example, I'm looking for a battery that I can't find,

וכאשר, לדוגמה, אני מחפש סוללה

שאני לא מצליח למצוא,

in a subtle way, it'll show me where the battery is.

בדרך עדינה, הוא מראה לי איפה הסוללה.

So you can see my confusion here.

אז אתם יכולים להבין את הבלבול שלי כאן.

I'm not an actor.

אני לא שחקן.

And I want you to notice how the same mechanical structure

ואני רוצה שתבחינו איך

אותו מבנה מכני יכול בנקודה אחת,

can, at one point, just by the way it moves,

רק על ידי הדרך שבה הוא זז, להיראות עדין ואכפתי--

seem gentle and caring and in the other case,

seem violent and confrontational.

ובמקרה אחר, להיראות אלים ועויין.

And it's the same structure, just the motion is different.

וזהו אותו מבנה, רק התנועה שונה.

Actor: "You want to know something? Well, you want to know something?

שחקן: "אתה רוצה לדעת משהו? ובכן, אתה רוצה לדעת משהו?"

He was already dead!

"הוא כבר היה מת"

Just laying there, eyes glazed over!"

"פשוט שוכב לו ככה, עם עיניים מזוגגות!"

(Laughter)

(צחוק)

But, moving in a graceful way is just one building block

אבל, לנוע בצורה חיננית זה רק אחת מאבני הבניין של כל המבנה הזה

of this whole structure called human-robot interaction.

שנקרא אינטראקציית אדם-רובוט.

I was, at the time, doing my PhD, I was working on human-robot teamwork,

באותו זמן עשיתי את הדוקטורט שלי,

עבדתי על עבודת צוות של רובוטים ובני אדם;

צוותים של בני אדם ורובוטים שעובדים יחד.

teams of humans and robots working together.

I was studying the engineering,

למדתי את ההנדסה,

the psychology, the philosophy of teamwork,

הפסיכולוגיה, הפילוסופיה של עבודת צוות.

and at the same time,

ובאותו זמן מצאתי את עצמי

I found myself in my own kind of teamwork situation,

במעין סיטואציה של עבודת צוות

עם חבר טוב שלי שלמעשה נמצא פה.

with a good friend of mine, who's actually here.

ובסיטואציה הזו אנו יכולים בקלות לדמיין רובוטים

And in that situation, we can easily imagine robots

in the near future being there with us.

בעתיד הקרוב שנמצאים כאן איתנו.

It was after a Passover Seder.

זה היה לאחר ליל הסדר,

We were folding up a lot of folding chairs,

קיפלנו הרבה כיסאות מתקפלים,

and I was amazed at how quickly we found our own rhythm.

ונדהמתי מהמהירות שבה מצאנו את הקצב שלנו.

כל אחד עשה את החלק שלו.

Everybody did their own part, we didn't have to divide our tasks.

לא היינו צריכים לחלק בינינו את התפקידים.

We didn't have to communicate verbally about this --

לא היינו צריכים לתקשר מילולית לגבי זה.

it all just happened.

זה פשוט קרה.

And I thought, humans and robots don't look at all like this.

ואני חשבתי,

בני אדם ורובוטים בכלל לא נראים ככה.

When humans and robots interact, it's much more like a chess game:

כשבני אדם ורובוטים מתקשרים זה עם זה,

זה הרבה יותר דומה למשחק שחמט.

האדם עושה דבר מסויים,

the human does a thing, the robot analyzes whatever the human did,

הרובוט מנתח את מה שהאדם עשה,

ואז הרובוט מחליט מה לעשות הלאה,

the robot decides what to do next, plans it and does it.

מתכנן ועושה זאת.

Then the human waits, until it's their turn again.

ואז האדם מחכה, עד שתורו יגיע שוב.

אז, זה הרבה יותר דומה למשחק שחמט

So it's much more like a chess game, and that makes sense,

וזה הגיוני בגלל ששחמט זה נהדר

because chess is great for mathematicians and computer scientists.

עבור מתמטיקאים ומדעני מחשב.

זה הכל קשור לניתוח מידע,

It's all about information, analysis, decision-making and planning.

קבלת החלטות ותכנון.

But I wanted my robot to be less of a chess player,

אבל רציתי שהרובוט שלי יהיה פחות שחקן שחמט,

and more like a doer

ויותר כמו מישהו שעושה

that just clicks and works together.

שפשוט מתחבר ועובד יחד.

So I made my second horrible career choice:

אז קיבלתי את ההחלטה השניה הנוראית לקריירה שלי:

I decided to study acting for a semester.

החלטתי ללמוד משחק במשך סמסטר.

I took off from the PhD, I went to acting classes.

הסתלקתי מלימודי דוקטורט והלכתי לשיעורי משחק.

I actually participated in a play --

למעשה השתתפתי במחזה,

I hope there’s no video of that around still.

אני מקווה שאין וידאו של זה מסתובב עדיין.

(Laughter)

And I got every book I could find about acting,

והשגתי כל ספר שיכולתי למצוא על משחק,

including one from the 19th century that I got from the library.

כולל אחד מהמאה ה-19

שלקחתי מהספרייה.

And I was really amazed, because my name was the second name on the list --

ונדהמתי לגמרי כיוון שהשם שלי היה השני ברשימה--

the previous name was in 1889.

השם הקודם היה ב-1889. (צחוק)

(Laughter)

And this book was kind of waiting for 100 years

והספר הזה כאילו חיכה 100 שנים

to be rediscovered for robotics.

על מנת להתגלות מחדש עבור רובוטיקה.

And this book shows actors

והספר הזה מראה לשחקנים

how to move every muscle in the body

איך להזיז כל שריר בגוף

to match every kind of emotion that they want to express.

כדי להתאים לכל סוג של רגש שהם רוצים להביע.

But the real revelation was when I learned about method acting.

אבל התגלית האמיתית הייתה

כשלמדתי על משחק מתודי.

It became very popular in the 20th century.

זה נהיה מאוד פופולרי במאה ה-20.

And method acting said

ומשחק מתודי אמר, אתה לא צריך לתכנן כל שריר בגוף שלך.

you don't have to plan every muscle in your body;

במקום זאת, אתה צריך להשתמש בגוף שלך על מנת למצוא את התנועה הנכונה.

instead, you have to use your body to find the right movement.

אתה צריך להשתמש בזכרון החושי שלך

You have to use your sense memory to reconstruct the emotions

על מנת לבנות מחדש את הרגשות ובעצם

and kind of think with your body to find the right expression --

לחשוב בעזרת הגוף שלך לשם מציאת ההבעה הנכונה.

improvise, play off your scene partner.

לאלתר, לשחק יחד עם השותף שלך לסצינה.

And this came at the same time

וזה הגיע באותו זמן שבו קראתי על הטרנד הזה

as I was reading about this trend in cognitive psychology,

בפסיכולוגיה קוגניטיבית שנקרא תודעה נטועת גוף.

called embodied cognition, which also talks about the same ideas.

שגם הוא מדבר על אותם רעיונות--

We use our bodies to think;

אנו משתמשים בגופנו על מנת לחשוב,

אנחנו לא חושבים רק עם מוחנו ומשתמשים בגופנו על מנת לזוז,

we don't just think with our brains and use our bodies to move,

but our bodies feed back into our brain

אלא שגם הגוף שלנו נותן משוב לגוף

to generate the way that we behave.

כדי לייצר את הדרך שבא אנו מתנהגים.

וזה היה כמו מכת ברק.

And it was like a lightning bolt.

I went back to my office,

חזרתי למשרד שלי.

I wrote this paper, which I never really published,

כתבתי את המאמר הזה-- שאף פעם לא באמת פרסמתי

called "Acting Lessons for Artificial Intelligence."

שנקרא "שיעורי משחק עבור אינטליגנציה מלאכותית"

And I even took another month

ואפילו לקחתי חודש נוסף

to do what was then the first theater play

לעשות את מה שהיה אז מחזה התאטרון הראשון

with a human and a robot acting together.

עם אדם ורובוט שמשחקים יחד.

That's what you saw before with the actors.

זה מה שראיתם קודם לכן עם השחקנים.

And I thought:

ואני חשבתי:

How can we make an artificial intelligence model --

איך אנחנו יכולים ליצור מודל של אינטליגנציה מלאכותית--

a computer, computational model --

מחשב, מודל ממוחשב--

that will model some of these ideas of improvisation,

שיחקה כמה מהרעיונות האלו של אלתור,

של לקיחת סיכונים, של לקיחת צ'אנסים,

of taking risks, of taking chances,

אפילו של עשיית טעויות.

even of making mistakes?

Maybe it can make for better robotic teammates.

אולי זה יכול להוביל לחברי צוות רובוטיים טובים יותר.

So I worked for quite a long time on these models

אז עבדתי במשך די הרבה זמן על המודלים הללו

and I implemented them on a number of robots.

ויישמתי אותם על מספר רובוטים.

Here you can see a very early example

כאן אתם יכולים לראות דוגמה מאוד מוקדמת

with the robots trying to use this embodied artificial intelligence

שבה הרובוטים מנסים להשתמש באינטליגניה המלאכותית נטועת הגוף,

על מנת לנסות להתאים עצמם לתנועות שלי עד כמה שניתן,

to try to match my movements as closely as possible.

It's sort of like a game.

קצת כמו משחק,

Let's look at it.

בואו נביט בזה.

You can see when I psych it out, it gets fooled.

אתם יכולים לראות שכשאני מנסה לשגע אותו, הוא נופל בפח.

And it's a little bit like what you might see actors do

וזה קצת כמו מה שאפשר לראות ששחקנים עושים

כשהם מנסים להיות דמויות מראה אחד של השני

when they try to mirror each other

to find the right synchrony between them.

על מנת למצוא את הסינכרוניזציה הנכונה ביניהם.

And then, I did another experiment,

ואז, עשיתי עוד ניסוי,

and I got people off the street to use the robotic desk lamp,

ולקחתי אנשים מהרחוב שישתמשו במנורת השולחן הרובוטית הזאת,

and try out this idea of embodied artificial intelligence.

ויבדקו את הרעיון של אינטליגנציה מלאכותית נטועת גוף.

So, I actually used two kinds of brains for the same robot.

אז, למעשה השתמשתי בשני סוגים של מוח עבור אותו רובוט.

The robot is the same lamp that you saw,

הרובוט הוא אותה מנורה שראיתם,

ושמתי בתוכו שני מוחות.

and I put two brains in it.

For one half of the people,

עבור חצי מהאנשים,

I put in a brain that's kind of the traditional,

שמתי מוח די מסורתי,

calculated robotic brain.

מוח מחושב ורובוטי.

It waits for its turn, it analyzes everything, it plans.

הוא מחכה לתורו, מנתח הכל, הוא מתכנן.

Let's call it the calculated brain.

בואו נקרא לו המוח המחושב.

החצי השני קיבלו מוח שהוא יותר המוח של שחקן הבמה הלוקח סיכונים.

The other got more the stage actor, risk-taker brain.

Let's call it the adventurous brain.

בואו נקרא לו המוח ההרפתקני.

It sometimes acts without knowing everything it has to know.

הוא לפעמים פועל מבלי לדעת כל מה שיש לדעת.

It sometimes makes mistakes and corrects them.

הוא לפעמים עושה טעויות ומתקן אותן.

And I had them do this very tedious task that took almost 20 minutes,

ונתתי להם לבצע משימה מאוד מייגעת

שלקחה כמעט 20 דקות

and they had to work together,

והם היו חייבים לעבוד יחד,

somehow simulating, like, a factory job

במידה מסויימת מדמים מעיין עבודה של מפעל

of repetitively doing the same thing.

של עשיית אותו הדבר באופן חוזרני.

What I found is that people actually loved the adventurous robot.

ומה שגיליתי היה שאנשים דווקא אהבו

את הרובוט ההרפתקני.

They thought it was more intelligent,

והם חשבו שהוא היה יותר אינטליגנטי,

more committed, a better member of the team,

יותר מחוייב, חבר צוות יותר טוב,

contributed to the success of the team more.

שתרם להצלחה של הצוות יותר.

They even called it "he" and "she,"

הם אפילו קראו לו בכינויים "הוא" ו"היא",

בעוד שאנשים עם המוח המחושב קראו לו "זה".

whereas people with the calculated brain

called it "it," and nobody ever called it "he" or "she."

ואף אחד לא קרא לו "הוא" או "היא".

When they talked about it after the task, with the adventurous brain,

כשהם דיברו על כך לאחר המשימה

עם המוח ההרפתקני,

they said, "By the end, we were good friends and high-fived mentally."

הם אמרו, "לקראת הסוף כבר היינו חברים טובים ונתנו אחד לשני כיף מנטלי".

Whatever that means.

מה שזה לא אומר.

(Laughter)

(צחוק) נשמע כואב.

Sounds painful.

בעוד האנשים עם המוח המחושב

Whereas the people with the calculated brain

said it was just like a lazy apprentice.

אמרו שהוא היה כמו שולייה עצלן.

It only did what it was supposed to do and nothing more,

הוא עשה רק מה שהוא היה אמור לעשות ולא יותר.

which is almost what people expect robots to do,

שזה כמעט מה שאנשים מצפים מרובוטים לעשות,

so I was surprised that people had higher expectations of robots

אז הייתי מופתע שלאנשים היו ציפיות גבוהות יותר מהרובוטים

מאשר מה שכל אחד בתעשיית הרובוטיקה חשב שרובוטים צריכים לעשות.

than what anybody in robotics thought robots should be doing.

ובמובן כלשהו, חשבתי, אולי הגיע הזמן--

And in a way, I thought, maybe it's time --

בדיוק כמו שמשחק מתודי שינה את האופן

just like method acting changed the way people thought

שבו אנשים חשבו על משחק במאה ה-19,

about acting in the 19th century,

from going from the very calculated, planned way of behaving,

מללכת מהצורה המאוד מחושבת,

המתוכננת של ההתנהגות,

to a more intuitive, risk-taking, embodied way of behaving --

לצורה יותר אינטואיטיבית, לוקחת סיכונים, נטועת גוף של התנהגות.

maybe it's time for robots to have the same kind of revolution.

אולי זה הזמן שלרובוטים

תהיה את אותה סוג של מהפיכה.

A few years later, I was at my next research job at Georgia Tech in Atlanta,

כמה שנים מאוחר יותר,

הייתי בעבודת המחקר הבאה שלי בג'ורג'יה טק באטלנטה,

and I was working in a group dealing with robotic musicians.

ועבדתי בקבוצה

שעסקה במוזיקאים רובוטיים.

ואני חשבתי, מוזיקה, זה המקום המושלם

And I thought, music: that's the perfect place

to look at teamwork, coordination, timing, improvisation --

להתבונן בעבודת צוות, תיאום,

תזמון, אלתור--

ובדיוק הצלחנו לגרום לרובוט הזה לנגן מרימבה.

and we just got this robot playing marimba.

And the marimba, for everybody like me,

מרימבה, עבור כל מי שהיה כמוני,

it was this huge, wooden xylophone.

זה היה קסילופון עצום עשוי מעץ.

And when I was looking at this,

וכאשר התסתכלתי על זה,

I looked at other works in human-robot improvisation --

הסתכלתי על עבודות אחרות בתחום האלתור הרובוטי-אנושי--

yes, there are other works in human-robot improvisation --

כן, ישנן עוד עבודות בתחום האלתור הרובוטי-אנושי--

and they were also a little bit like a chess game.

והן גם היו קצת כמו משחק שחמט.

The human would play,

האדם היה מנגן,

the robot analyzed what was played,

הרובוט היה מנתח את מה שנוגן,

והיה מאלתר את החלק שלו.

and would improvise their own part.

So, this is what musicians called a call-and-response interaction,

אז, זה מה שמוזיקאים קוראים לו

אינטראקציה של קריאה ותגובה.

and it also fits very well robots and artificial intelligence.

וזה גם משתלב היטב, רובוטים ואינטליגנציה מלאכותית.

But I thought, if I use the same ideas I used in the theater play

אבל אני חשבתי, אם אשתמש באותם רעיונות שהשתמשתי בהם

במחזה התיאטרון ובמחקרי עבודת הצוות,

and in the teamwork studies,

maybe I can make the robots jam together like a band.

אולי אני יכול לגרום לרובוטים לג'מג'ם ביחד

כמו להקה.

Everybody's riffing off each other, nobody is stopping for a moment.

כולם שואבים השראה אחד מהשני, אף אחד לא עוצר לרגע.

And so I tried to do the same things, this time with music,

וכך, ניסיתי לעשות את אותם הדברים, הפעם עם מוזיקה,

כאשר הרובוט לא באמת יודע

where the robot doesn't really know what it's about to play,

מה הוא עומד לנגן.

it just sort of moves its body and uses opportunities to play,

הוא פשוט מזיז את הגוף שלו

ומשתמש בהזדמנויות לנגן,

and does what my jazz teacher when I was 17 taught me.

ועושה מה שהמורה שלי לג'אז כשהייתי בן 17 לימדה אותי.

She said, when you improvise,

היא אמרה, כשאתה מאלתר,

sometimes you don't know what you're doing, and you still do it.

לפעמים אתה לא יודע מה אתה עושה

ובכל זאת אתה עושה את זה.

וכך ניסיתי ליצור רובוט שלא באמת

So I tried to make a robot that doesn't actually know what it's doing,

יודע מה הוא עושה, אבל הוא בכל זאת עושה את זה.

אז בואו נסתכל על כמה שניות מההופעה הזאת.

but is still doing it.

So let's look at a few seconds from this performance,

כשהרובוט מקשיב למוזיקאי האנושי

where the robot listens to the human musician

ומאלתר.

and improvises.

And then, look how the human musician also responds

ואז, הביטו איך המוזיקאי האנושי גם

מגיב למה שהרובוט עושה, ולוקח קצת

to what the robot is doing

and picking up from its behavior,

מההתנהגות שלו.

and at some point can even be surprised by what the robot came up with.

ובנקודה מסויימת יכול אפילו להיות מופתע ממה שהרובוט המציא.

(Music)

(מוזיקה)

(Music ends)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Being a musician is not just about making notes,

להיות מוזיקאי זה לא רק כתיבת תווים,

otherwise nobody would ever go see a live show.

אחרת אף אחד אף פעם לא היה הולך לראות הופעה חיה.

Musicians also communicate with their bodies,

מוזיקאים גם מתקשרים עם הגוף שלהם,

with other band members, with the audience,

עם חברי להקה אחרים, עם הקהל,

they use their bodies to express the music.

הם משתמשים בגוף שלהם על מנת לבטא את המוזיקה.

And I thought, we already have a robot musician on stage,

ואני חשבתי, כבר יש לנו רובוט מוזיקאי על הבמה,

למה לא להפוך אותו למוזיקאי בוגר ושלם.

why not make it be a full-fledged musician?

And I started designing a socially expressive head

והתחלתי לעצב ראש בעל יכולת הבעה חברתית

for the robot.

עבור הרובוט.

The head doesn’t actually touch the marimba,

הראש למעשה לא נוגע במרימבה,

it just expresses what the music is like.

הוא פשוט מביע את המוזיקה.

These are some napkin sketches from a bar in Atlanta

אלו סקיצות על מפית מבר באטלנטה,

that was dangerously located exactly halfway

שהיה ממוקם באופן מסוכן בדיוק במחצית הדרך

between my lab and my home.

בין המעבדה שלי והבית שלי. (צחוק)

So I spent, I would say, on average, three to four hours a day there.

אז ביליתי, הייתי אומר בממוצע,

שלוש עד ארבע שעות ביום שם.

I think.

אני חושב. (צחוק)

(Laughter)

And I went back to my animation tools and tried to figure out

וכאשר חזרתי לכלים של האנימציה שלי וניסיתי להבין

not just what a robotic musician would look like,

לא רק איך רובוט מוזיקאי רובוטי צריך להיראות,

אלא בעיקר איך מוזיקאי רובוטי צריך להתנועע.

but especially what a robotic musician would move like,

to sort of show that it doesn't like what the other person is playing --

כדי סוג של להראות שהוא לא אוהב את מה שהאדם האחר מנגן--

and maybe show whatever beat it's feeling at the moment.

ואולי להראות איזה קצב הוא מרגיש

באותו הרגע.

So we ended up actually getting the money to build this robot, which was nice.

אז בסוף השגנו את הכסף לבניית הרובוט הזה, מה שהיה נחמד.

I'm going to show you now the same kind of performance,

אני הולך להראות לכם עכשיו את אותו סוג של הופעה,

הפעם עם ראש בעל יכול הבעה חברתית.

this time with a socially expressive head.

And notice one thing --

ושימו לב לדבר אחד--

how the robot is really showing us

הרובוט ממש מראה לנו

the beat it's picking up from the human,

את הקצב שהוא קולט מבן האדם.

while also giving the human a sense that the robot knows what it's doing.

אנחנו גם נותנים לאדם תחושה שהרובוט יודע מה הוא עושה.

And also how it changes the way it moves

וגם אך הוא משנה את האופן שבו הוא מתנועע

as soon as it starts its own solo.

ברגע שהוא מתחיל סולו משלו

(Music)

(מוזיקה)

Now it's looking at me, showing that it's listening.

עכשיו הוא מסתכל עלי לוודא שאני מקשיב.

(Music)

(מוזיקה)

ועכשיו הביטו באקורד האחרון של היצירה שוב,

Now look at the final chord of the piece again.

And this time the robot communicates with its body

והפעם הרובוט מתקשר עם הגוף שלו

when it's busy doing its own thing,

כשהוא עסוק בלעשות את הקטע שלו.

and when it's ready to coordinate the final chord with me.

וכשהוא מוכן

לתאם את האקורד האחרון איתי.

(Music)

(מוזיקה)

(Music ending)

(Final chord)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks.

תודה. אני מקווה שאתם רואים עד כמה--

I hope you see

how much this part of the body that doesn't touch the instrument

עד כמה החלק הזה של הגוף שלא נוגע בכלי

למעשה עוזר עם ההופעה המוזיקלית.

actually helps with the musical performance.

And at some point -- we are in Atlanta,

ובנקודה מסויימת, אנחנו באטלנטה, אז ברור שאיזה ראפר

so obviously some rapper will come into our lab at some point --

יבוא למעבדה שלנו בשלב מסויים.

and we had this rapper come in and do a little jam with the robot.

ואיזה ראפר בא

ועשה ג'אם קטן עם הרובוט.

Here you can see the robot basically responding to the beat.

וכאן אפשר לראות את הרובוט

למעשה מגיב לקצב ו--

Notice two things:

שימו לב לשני דברים, אחד, כמה קשה להתנגד

one, how irresistible it is to join the robot while it's moving its head.

להצטרף לרובוט כשהוא מניע את ראשו.

You kind of want to move your own head when it does it.

ואתה סוג של רוצה להזיז את הראש שלך כשהוא עושה זאת.

And second, even though the rapper is really focused on his iPhone,

ודבר שני, למרות שהראפר בעצם מרוכז באייפון שלו,

as soon as the robot turns to him, he turns back.

ברגע שהרובוט מסתובב אליו, הוא מסתובב בחזרה.

So even though it's just in the periphery of his vision,

אז אפילו שזה רק בפרפריה של הראיה שלו--

זה רק בפינת העין שלו-- זה מאוד חזק.

in the corner of his eye, it's very powerful.

והסיבה היא שאנחנו לא יכולים להתעלם

And the reason is that we can't ignore

מדברים פיסיים שזזים בסביבה שלנו.

physical things moving in our environment.

אנחנו מחווטים ככה.

We are wired for that.

So if you have a problem --

אז, אם יש לכם בעיה עם נאמר זה שהשותפים שלכם

maybe your partner is looking at their iPhone or smartphone too much --

מסתכלים על האייפונים שלהם יותר מידי, או הסמארטפונים שלהם יותר מדי,

you might want to have a robot there to get their attention.

אולי תרצו שיהיה שם רובוט

שישיג את תשומת הלב שלהם. (צחוק)

(Laughter)

(מוזיקה)

(Music)

(Music ends)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

רק כדי להציג את הרובוט האחרון

Just to introduce the last robot that we've worked on,

שעבדנו עליו,

it came out of something surprising that we found:

שיצא ממשהו די מפתיע שגילינו:

Some point people didn't care about the robot being intelligent,

בשלב מסויים לאנשים לא היה אכפת יותר מזה שהרובוט כל כך אינטליגנטי,

ויכול לאלתר ולהקשיב,

able to improvise and listen,

and do all these embodied intelligence things that I spent years developing.

ולעשות את כל הדברים של האינטליגנציה נטועת הגוף שביליתי שנים בפיתוחם.

They really liked that the robot was enjoying the music.

הם ממש אהבו את זה שהרובוט נהנה מהמוזיקה. (צחוק)

(Laughter)

And they didn't say the robot was moving to the music,

והם לא אמרו שהרובוט נע לפי המוזיקה,

הם אמרו שהרובוט נהנה מהמוזיקה.

they said "enjoying" the music.

And we thought, why don't we take this idea,

ואנחנו חשבנו, למה שלא ניקח את הרעיון הזה,

and I designed a new piece of furniture.

ועיצבתי פיסת ריהוט חדשה.

This time it wasn't a desk lamp, it was a speaker dock,

הפעם זאת לא היתה מנורת שולחן; זאת הייתה תחנת עגינה עם רמקול.

זה היה אחד מהדברים האלה שאתה מחבר את הסמארטפון שלך אליו.

one of those things you plug your smartphone in.

And I thought,

וחשבתי, מה יקרה

what would happen if your speaker dock didn't just play the music for you,

אם הרמקול שלך לא רק ינגן את המוזיקה עבורך,

but would actually enjoy it, too?

אלא גם ממש יהנה ממנה. (צחוק)

And so again, here are some animation tests from an early stage.

וכך שוב, הנה כמה מבחני אנימציה

משלב מוקדם. (צחוק)

(Laughter)

And this is what the final product looked like.

וכך נראה המוצר הסופי.

(Music)

("תפילו את זה כאילו שזה חם")

(Music ends)

So, a lot of bobbing heads.

אז, הרבה ראשים מתנועעים מעלה ומטה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

A lot of bobbing heads in the audience,

הרבה ראשים מתנועעים מעלה ומטה בקהל,

so we can still see robots influence people.

אז עדיין אפשר לראות שרובוטים משפיעים על אנשים.

And it's not just fun and games.

וזה לא רק כיף ומשחקים.

I think one of the reasons I care so much

אני חושב שאחת מהסיבות שאכפת לי כל כך

about robots that use their body to communicate

לגבי רובוטים שמשתמשים בגופם על מנת לתקשר

and use their body to move is --

ומשתמשים בגופם על מנת לזוז--

I'm going to let you in on a little secret we roboticists are hiding --

ואני הולך לגלות לכם סוד קטן שאנחנו הרובוטיקאים מסתירים--

is that every one of you is going to be living with a robot

היא שכל אחד מכם הולך לחיות עם רובוט

at some point in your life.

בשלב מסויים בחייכם.

Somewhere in your future, there will be a robot in your life.

איפשהו בעתיד שלכם הולך להיות רובוט בחייכם.

ואם לא שלכם, אז של הילדים שלכם.

If not in yours, your children's lives.

ואני רוצה שהרובוטים האלה יהיו--

And I want these robots to be more fluent, more engaging, more graceful

יהיו יותר זורמים, יותר כובשים, יותר חינניים

מאיך שהם כיום.

than currently they seem to be.

And for that I think maybe robots need to be less like chess players

ולשם כך אני חושב שרובוטים אולי

צריכים להיות פחות כמו שחקני שחמט

and more like stage actors and more like musicians.

ויותר כמו שחקני במה ומוזיקאים.

Maybe they should be able to take chances and improvise.

אולי הם צריכים להיות מסוגלים לקחת צ'אנסים ולאלתר.

Maybe they should be able to anticipate what you're about to do.

ואולי הם צריכים להיות מסוגלים לצפות את מה שאתם עומדים לעשות.

Maybe they even need to be able to make mistakes and correct them,

ואולי הם צריכים להיות מסוגלים לעשות טעויות

ולתקן אותן,

כיוון שבסופו של דבר אנחנו אנושיים.

because in the end, we are human.

And maybe as humans, robots that are a little less than perfect

ואולי בתור בני אנוש, רובוטים שהם קצת פחות ממושלמים

are just perfect for us.

הם בדיוק מושלמים עבורנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)