The neuroscience of restorative justice | Dan Reisel

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Ido Dekkers

I'd like to talk today

אני רוצה לדבר היום

about how we can change our brains

על איך אנחנו יכולים לשנות את המוחות שלנו

and our society.

ואת החברה שלנו.

Meet Joe.

הכירו את ג'ו.

Joe's 32 years old and a murderer.

ג'ו הוא בן 32 והוא רוצח.

I met Joe 13 years ago on the lifer wing

פגשתי את ג'ו לפני 13 שנה באגף 'לייפר',

at Wormwood Scrubs high-security prison in London.

בבית הכלא המאובטח "וורמווד סקרבס" בלונדון.

I'd like you to imagine this place.

אני רוצה שתדמיינו את המקום הזה.

It looks and feels like it sounds:

זה נראה ומרגיש כמו שזה נשמע:

Wormwood Scrubs.

"וורמווד סקרבס".

Built at the end of the Victorian Era

נבנה בסוף התקופה הויקטוריאנית

by the inmates themselves,

על ידי האסירים עצמם,

it is where England's most dangerous prisoners are kept.

זה המקום בו האסירים המסוכנים ביותר של אנגליה שמורים.

These individuals have committed acts

הפרטים הללו ביצעו מעשים

of unspeakable evil.

של רשע שלא יתואר.

And I was there to study their brains.

ואני הייתי שם כדי לחקור את מוחותיהם.

I was part of a team of researchers

הייתי חלק מצוות חוקרים

from University College London,

מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון,

on a grant from the U.K. department of health.

דרך מענק של מחלקת הבריאות הבריטית.

My task was to study a group of inmates

המשימה שלי הייתה לחקור קבוצת אסירים

who had been clinically diagnosed as psychopaths.

שאובחנו קלינית כפסיכופתים.

That meant they were the most

זה אומר שהם הכי

callous and the most aggressive

קשוחים והכי אגרסיביים

of the entire prison population.

מכל הנמצאים בכלא.

What lay at the root of their behavior?

מה עמד בשורש התנהגותם?

Was there a neurological cause for their condition?

האם הייתה סיבה נוירולוגית להתנהגותם?

And if there was a neurological cause,

ואם אכן הייתה סיבה נוירולוגית,

could we find a cure?

האם נוכל למצוא מרפא?

So I'd like to speak about change, and especially about emotional change.

אז אני רוצה לדבר על שינוי, ובעיקר על שינוי רגשי.

Growing up, I was always intrigued

בילדותי, תמיד הסתקרנתי

by how people change.

באיך אנשים משתנים.

My mother, a clinical psychotherapist,

אימי, פסיכותרפיסטית קלינית,

would occasionally see patients at home

הייתה לעיתים פוגשת מטופלים בבית

in the evening.

בערבים.

She would shut the door to the living room,

היא הייתה סוגרת את דלת הסלון,

and I imagined

ואני דמיינתי

magical things happened in that room.

דברים קסומים שקורים בחדר ההוא.

At the age of five or six

בגיל חמש או שש,

I would creep up in my pajamas

הייתי מתגנב בפיג'מה שלי

and sit outside with my ear glued to the door.

ויושב בחוץ עם האוזן דבוקה לדלת.

On more than one occasion, I fell asleep

יותר מפעם אחת קרה שנרדמתי

and they had to push me out of the way

והם היו צריכים לדחוף אותי מהדרך

at the end of the session.

בסוף הפגישה.

And I suppose that's how I found myself

ואני מניח שכך מצאתי את עצמי

walking into the secure interview room

נכנס לחדר ראיון בטוח

on my first day at Wormwood Scrubs.

ביומי הראשון ב"וורמווד סקראבס".

Joe sat across a steel table

ג'ו ישב מול שולחן פלדה

and greeted me with this blank expression.

וקידם אותי בפרצוף חסר הבעה.

The prison warden, looking equally indifferent,

הסוהר, אדיש גם הוא,

said, "Any trouble, just press the red buzzer,

אמר: "אם יש בעיה תלחץ על הכפתור האדום,

and we'll be around as soon as we can."

ונגיע מתי שנוכל."

(Laughter)

(צחוק)

I sat down.

התיישבתי.

The heavy metal door slammed shut behind me.

דלת הפלדה הכבדה נטרקה מאחורי.

I looked up at the red buzzer

הבטתי בכפתור האדום

far behind Joe on the opposite wall.

שהיה רחוק מאחורי ג'ו על הקיר הנגדי לי.

(Laughter)

(צחוק)

I looked at Joe.

הבטתי בג'ו.

Perhaps detecting my concern,

אולי תוך הבחנה בדאגתי,

he leaned forward, and said,

הוא נשען קדימה ואמר,

as reassuringly as he could,

באופן הכי מרגיע שיכל,

"Ah, don't worry about the buzzer,

"אה, אל תדאג בנוגע לכפתור,

it doesn't work anyway."

הוא לא עובד בכל מקרה."

(Laughter)

(צחוק)

Over the subsequent months,

במהלך החודשים הבאים,

we tested Joe and his fellow inmates,

בחנו את ג'ו ואת חבריו האסירים,

looking specifically at their ability

התמקדנו בעיקר ביכולת שלהם

to categorize different images of emotion.

לסווג תמונות שונות של רגשות.

And we looked at their physical response

והסתכלנו על תגובתם הפיסית

to those emotions.

לרגשות הללו.

So, for example, when most of us look

אז לדוגמא, כשרובנו מסתכלים

at a picture like this of somebody looking sad,

על תמונה כזו של מישהו שנראה עצוב,

we instantly have a slight,

מיד יש לנו

תגובה פיסית קטנה היכולה להמדד:

measurable physical response:

increased heart rate, sweating of the skin.

האצה בפעימות הלב, זיעה של העור.

Whilst the psychopaths in our study were able

בעוד שהפסיכופתים במחקר שלנו היו מסוגלים

to describe the pictures accurately,

לתאר את התמונות בצורה מדוייקת,

they failed to show the emotions required.

הם לא הראו את הרגשות הנדרשות.

They failed to show a physical response.

הם לא הראו תגובה פיסית.

It was as though they knew the words

היה זה כאילו הם ידעו את המילים

but not the music of empathy.

אך לא את המנגינה של אמפתיה.

So we wanted to look closer at this

אז רצינו לחקור את זה יותר

to use MRI to image their brains.

להשתמש ב- MRI כדי למפות את מוחותיהם.

That turned out to be not such an easy task.

זה הסתבר כמשימה לא כל כך פשוטה.

Imagine transporting a collection

תארו לעצמכם העברה של חבורת

of clinical psychopaths across central London

פסיכופתים קלינים דרך מרכז לונדון

in shackles and handcuffs

בשלשלות ואזיקים

in rush hour,

בשעת השיא,

and in order to place each of them in an MRI scanner,

ובכדי להכניס כל אחד מהם לסורק MRI

you have to remove all metal objects,

צריך להסיר את כל העצמים העשויים מתכת,

including shackles and handcuffs,

כולל שלשלות ואזיקים,

and, as I learned, all body piercings.

וכן, כמו שלמדתי, כל עגילי גוף למיניהם.

After some time, however, we had a tentative answer.

אך לאחר זמן מסוים, הייתה לנו תשובה זמנית.

These individuals were not just the victims

הפרטים הללו היו לא רק נפגעי

of a troubled childhood.

ילדות טרודה.

There was something else.

היה משהו אחר.

People like Joe have a deficit in a brain area

לאנשים כמו ג'ו יש גרעון בחלק במוח

called the amygdala.

הנקרא האמיגדלה.

The amygdala is an almond-shaped organ

האמיגדלה היא אבר בצורת שקד

deep within each of the hemispheres of the brain.

הנמצא עמוק בתוך כל אחד מההמיספרות של המוח.

It is thought to be key to the experience of empathy.

חושבים שהוא מהותי לחווית האמפתיה.

Normally, the more empathic a person is,

בדרך כלל, ככל שאדם יותר אמפתי,

the larger and more active their amygdala is.

כך האמיגדלה שלו יותר גדולה ופעילה.

Our population of inmates

לאוכלוסיית האסירים שלנו

had a deficient amygdala,

היתה אמיגדלה לקויה,

which likely led to their lack of empathy

מה שסביר להניח שהוביל לחוסר האמפתיה שלהם

and to their immoral behavior.

ולהתנהגותם הבלתי-מוסרית.

So let's take a step back.

אז בואו ניקח צעד אחורה.

Normally, acquiring moral behavior

בדרך כלל, רכישת התנהגות מוסרית

is simply part of growing up,

היא פשוט חלק מהתבגרות,

like learning to speak.

כמו ללמוד לדבר.

At the age of six months, virtually every one of us

בגיל שישה חודשים, למעשה כל אחד מאיתנו

is able to differentiate between animate and inanimate objects.

יכול להבדיל בין חי לדומם.

At the age of 12 months,

בגיל 12 חודשים,

most children are able to imitate

רוב הילדים מסוגלים לחקות

the purposeful actions of others.

תנועות מכוונות של אחרים.

So for example, your mother raises her hands

אז לדוגמא, אמא שלך מרימה את ידה

to stretch, and you imitate her behavior.

להתמתח, ואתה מחקה את התנהגותה.

At first, this isn't perfect.

בהתחלה, זה לא מושלם.

I remember my cousin Sasha,

אני זוכר את בת דודתי סשה,

two years old at the time,

בת שנתיים דאז,

looking through a picture book

מסתכלת בספר מצויר

and licking one finger and flicking the page with the other hand,

ומלקקת אצבע אחת ומעבירה דף ביד השניה,

licking one finger and flicking the page with the other hand.

מלקקת אצבע אחת ומעבירה דף ביד השניה.

(Laughter)

(צחוק)

Bit by bit, we build the foundations of the social brain

לאט לאט, אנחנו בונים את יסודות המוח החברתי

so that by the time we're three, four years old,

כך שבהגיענו לגיל שלוש או ארבע

most children, not all,

רוב הילדים, לא כולם,

have acquired the ability to understand

רכשו את היכולת להבין

the intentions of others,

את כוונות האחר,

another prerequisite for empathy.

דרישת קדם נוספת לאמפתיה.

The fact that this developmental progression

העובדה שההתקדמות ההתפתחותית הזו

is universal,

היא עולמית

irrespective of where you live in the world

ללא קשר להיכן אתה גר בעולם

or which culture you inhabit,

או לתרבות אליה אתה משתייך,

strongly suggests that the foundations

מציעה בבירור שהבסיס

of moral behavior are inborn.

של התנהגות מוסרית הוא מולד.

If you doubt this,

אם אתם מפקפקים בזה,

try, as I've done, to renege on a promise you've made

תנסו, כשם שאני ניסיתי, להתכחש להבטחה שהבטחתם

to a four-year-old.

לילד בן ארבע.

You will find that the mind of a four-year old

אתם תמצאו שמוחו של ילד בן ארבע

is not naïve in the slightest.

אינו תמים כלל וכלל.

It is more akin to a Swiss army knife

הוא דומה יותר לאולר שוויצרי,

with fixed mental modules

עם מודלים נפשיים קבועים

finely honed during development

שחוברו יחדיו במהלך הפיתוח,

and a sharp sense of fairness.

וחוש חד של תחושת הוגנות.

The early years are crucial.

השנים המוקדמות הן מכריעות.

There seems to be a window of opportunity,

נדמה שיש חלון הזדמנות,

after which mastering moral questions

אחריו התמקצעות בשאלות מוסריות

becomes more difficult,

נהיית קשה יותר,

like adults learning a foreign language.

כמו מבוגרים הלומדים שפה חדשה.

That's not to say it's impossible.

אבל זה לא אומר שהדבר בלתי אפשרי.

A recent, wonderful study from Stanford University

מחקר חדש ונפלא מאוניברסיטת סטנפורד

showed that people who have played

הראה כי אנשים ששיחקו

a virtual reality game in which they took on

משחק מציאות מדומה בו הם גילמו

the role of a good and helpful superhero

תפקיד של גיבור על טוב ועוזר

actually became more caring and helpful

בעצם נהיו יותר אכפתיים ועוזרים

towards others afterwards.

כלפי אחרים אחר כך.

Now I'm not suggesting

עכשיו אני לא מציע

we endow criminals with superpowers,

שנעניק לפושעים כוחות על,

but I am suggesting that we need to find ways

אבל אני כן מציע שצריך למצוא דרכים

to get Joe and people like him

להביא את ג'ו ואנשים כמוהו

to change their brains and their behavior,

לשנות את מוחם ואת התנהגותם,

for their benefit

למענם

and for the benefit of the rest of us.

ולמען כולנו.

So can brains change?

אז האם מוחות יכולים להשתנות?

For over 100 years,

במשך למעלה ממאה שנה,

neuroanatomists and later neuroscientists

ניורואנטומים ומאוחר יותר, מדעני מוח

held the view that after initial development in childhood,

החזיקו בדעה כי לאחר התפתחות ראשונית בילדות

no new brain cells could grow

לא יכולים לצמוח תאי מוח חדשים

in the adult human brain.

במוח המבוגר.

The brain could only change

המוח רק יכל להשתנות

within certain set limits.

בתוך גבולות מסויימים קבועים.

That was the dogma.

זו הייתה הדוגמה.

But then, in the 1990s,

אבל אז, בשנות התשעים,

studies starting showing,

מחקרים החלו להראות,

following the lead of Elizabeth Gould at Princeton and others,

בעקבותיה של אליזבט גולד בפרינסטון ואחרים,

studies started showing the evidence of neurogenesis,

מחקרים החלו להראות ראיות לנוירוג'נסיס,

the birth of new brain cells

לידת תאי מוח חדשים

in the adult mammalian brain,

במוחו של היונק הבוגר,

first in the olfactory bulb,

תחילה בפקעת חוש הריח,

which is responsible for our sense of smell,

שאחראי לחוש הריח שלנו,

then in the hippocampus

לאחר מכן בהיפוקמפוס

involving short-term memory,

המעורב בזכרון בטווח קצר,

and finally in the amygdala itself.

ולבסוף באמיגדלה עצמה.

In order to understand

בכדי להבין

how this process works,

איך התהליך הזה עובד,

I left the psychopaths and joined a lab in Oxford

עזבתי את הפסיכופתים והצטרפתי למעבדה באוקספורד

specializing in learning and development.

שמתמחה בלמידה והתפתחות.

Instead of psychopaths, I studied mice,

במקום פסיכופתים, חקרתי עכברים,

because the same pattern of brain responses

מכיוון שאותם תבניות תגובה של המוח

appears across many different species of social animals.

נראו אצל מינים שונים של חיות חברותיות.

So if you rear a mouse in a standard cage,

אז אם מגדלים עכבר בכלוב סטנדרטי,

a shoebox, essentially, with cotton wool,

קופסת נעליים, למעשה, עם צמר כותנה,

alone and without much stimulation,

לבד ובלי הרבה המרצה,

not only does it not thrive,

לא רק שהוא אינו משגשג

but it will often develop strange,

אלא הרבה פעמים הוא יפתח

repetitive behaviors.

התנהגויות מוזרות חוזרות.

This naturally sociable animal

החיה הזו, החברותית מטבעה,

will lose its ability to bond with other mice,

תאבד את יכולתה לתקשר עם עכברים אחרים,

even becoming aggressive when introduced to them.

אפילו תהפוך לאגרסיבית כשהיא באה במפגש איתם.

However, mice reared in what we called

לעומת זאת, עכברים המגודלים במה שאנחנו קוראים

an enriched environment,

סביבה מועשרת,

a large habitation with other mice

מעון גדול עם עכברים אחרים

with wheels and ladders and areas to explore,

עם גלגלים וסולמות ומקומות לחקור,

demonstrate neurogenesis,

מראים נוירוגנסיס,

the birth of new brain cells,

לידה של תאי מוח חדשים,

and as we showed, they also perform better

וכמו שהראנו, הם גם מבצעים בצורה טובה יותר

on a range of learning and memory tasks.

כל מיני משימות למידה וזיכרון.

Now, they don't develop morality to the point of

עכשיו, הם לא מפתחים מוסריות לרמה של

carrying the shopping bags of little old mice

סחיבת סלי קניות של עכברים זקנים קטנים

across the street,

בעת חציית הכביש,

but their improved environment results in healthy,

אבל התוצאה של הסביבות המשופרות שלהם

sociable behavior.

נראית בהתנהגות בריאה וחברותית.

Mice reared in a standard cage, by contrast,

זאת בניגוד לעכברים המגודלים בכלובים סטנדרטים,

not dissimilar, you might say, from a prison cell,

שאפשר לטעון שאינם שונים כל כך מתאי כלא,

have dramatically lower levels of new neurons

לעכברים אלו יש הרבה פחות תאי עצב חדשים

in the brain.

במוח.

It is now clear that the amygdala of mammals,

כעת ברור שהאמיגדלה של יונקים,

including primates like us,

כולל יונקים עליונים כמונו,

can show neurogenesis.

יכולה להראות נוירוג'נסיס.

In some areas of the brain,

בחלקים מסויימים של המוח,

more than 20 percent of cells are newly formed.

יותר מעשרים אחוזים מהתאים הם חדשים.

We're just beginning to understand

אנחנו רק מתחילים להבין

what exact function these cells have,

מהם בדיוק התפקודים של התאים הללו,

but what it implies is that the brain is capable

אך מה שהדבר מרמז לנו הוא שהמוח מסוגל

of extraordinary change way into adulthood.

לעבור שינוי יוצא דופן, עמוק אל תוך תקופת הבגרות.

However, our brains are also

יחד עם זאת, המוח שלנו גם

exquisitely sensitive to stress in our environment.

רגיש בצורה בלתי רגילה למצבי לחץ בסביבה שלנו.

Stress hormones, glucocorticoids,

הורמוני לחץ, גלוקוקורטיקואידים,

released by the brain,

המשוחררים על ידי המוח,

suppress the growth of these new cells.

מדכאים את גדילתם של התאים החדשים הללו.

The more stress, the less brain development,

ככול שיש יותר לחץ, כך המוח מתפתח פחות,

which in turn causes less adaptability

ובתורו גורם להפחתת יכולת התאמה

and causes higher stress levels.

ויוצר רמות לחץ גבוהות יותר.

This is the interplay between nature and nurture

זהו משחק הגומלין בין טבע אל מול טיפוח

in real time in front of our eyes.

שמתרחש בזמן אמת אל מול העיניים שלנו.

When you think about it,

כשחושבים על זה,

it is ironic that our current solution

זה אירוני שהפתרון הנוכחי שלנו

for people with stressed amygdalae

לאנשים עם אמיגדלות במצב לחץ

is to place them in an environment

הוא לשים אותם בסביבה

that actually inhibits any chance of further growth.

אשר למעשה מונעת כל סיכוי לגדילה עתידית.

Of course, imprisonment is a necessary part

כמובן שכליאה היא חלק חיוני

of the criminal justice system

של מערכת המשפט הפלילית

and of protecting society.

ושל ההגנה על החברה.

Our research does not suggest

המחקר שלנו אינו מציע

that criminals should submit their MRI scans

שעבריינים יגישו את סריקות ה- MRI שלהם

as evidence in court

כהוכחה בבית המשפט

and get off the hook because they've got a faulty amygdala.

וישוחררו מכיוון שיש להם אמיגדלה קלוקלת.

The evidence is actually the other way.

ההוכחה היא הפוכה בעצם.

Because our brains are capable of change,

בגלל שהמוחות שלנו מסוגלים לשינוי,

we need to take responsibility for our actions,

אנחנו צריכים לקחת אחריות על מעשינו,

and they need to take responsibility

והם צריכים לקחת אחריות

for their rehabilitation.

על שיקומם.

One way such rehabilitation might work

דרך שיקומית אחת שיכולה אולי לעבוד

is through restorative justice programs.

היא דרך תוכניות שיקום משפטיות.

Here victims, if they choose to participate,

במקרה זה קורבנות, אם הם יבחרו להשתתף,

and perpetrators meet face to face

והפושעים יפגשו פנים אל מול פנים

in safe, structured encounters,

במפגשים בטוחים ומובנים,

and the perpetrator is encouraged

והפושע מקבל עידוד

to take responsibility for their actions,

לקחת אחריות על המעשים שלו,

and the victim plays an active role in the process.

והקורבן משחק תפקיד פעיל בהליך הזה.

In such a setting, the perpetrator can see,

במסגרת כזו, הפושע יכול לראות,

perhaps for the first time,

אולי בפעם הראשונה,

the victim as a real person

את הקורבן כאדם אמיתי

with thoughts and feelings and a genuine

עם מחשבות ורגשות

emotional response.

ותגובה רגשית אמיתית.

This stimulates the amygdala

דבר זה מגרה את האמיגדלה

and may be a more effective rehabilitative practice

ואולי יוכל להיות תהליך שיקומי יעיל יותר

than simple incarceration.

מאשר פשוט כליאה.

Such programs won't work for everyone,

תוכניות כאלו לא יעבדו בשביל כולם,

but for many, it could be a way

אך עבור רבים, זו יכולה להיות דרך

to break the frozen sea within.

לשבור את הים הקפוא שבפנים.

So what can we do now?

אז מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו?

How can we apply this knowledge?

איך אנחנו יכולים ליישם את הידע הזה?

I'd like to leave you with

אני רוצה להשאיר אתכם עם

three lessons that I learned.

שלושה שיעורים שלמדתי.

The first thing that I learned was that

הדבר הראשון שלמדתי הוא

we need to change our mindset.

שאנחנו צריכים לשנות את השקפתנו.

Since Wormwood Scrubs was built 130 years ago,

מאז ש"וורמווד סקרבס" נבנה לפני 130 שנה,

society has advanced in virtually every aspect,

החברה התקדמה למעשה בכל הבט,

in the way we run our schools, our hospitals.

בדרך בה אנחנו מנהלים את בתי ספרנו, את בתי החולים.

Yet the moment we speak about prisons,

אך ברגע שאנחנו מדברים על בתי סוהר,

it's as though we're back in Dickensian times,

משול הדבר כאילו חזרנו לימיו של דיקינס,

if not medieval times.

אם לא אפילו לימי הביניים.

For too long, I believe,

יותר מדי זמן, אני מאמין,

we've allowed ourselves to be persuaded

נתנו לעצמנו להשתכנע

of the false notion that human nature cannot change,

במחשבה השגויה כי הטבע האנושי אינו יכול להשתנות,

and as a society, it's costing us dearly.

וכחברה, זה עולה לנו ביוקר.

We know that the brain is capable of extraordinary change,

אנחנו יודעים שהמוח האנושי מסוגל לשינוי אדיר,

and the best way to achieve that,

והדרך הטובה ביותר להשיג זאת,

even in adults, is to change and modulate

אפילו בבוגרים, הוא לשנות ולעצב

our environment.

את סביבתנו.

The second thing I have learned

הדבר השני שלמדתי

is that we need to create an alliance

הוא שאנחנו צריכים ליצור ברית

of people who believe that science is integral

של אנשים המאמינים כי מדע הוא מהותי

to bringing about social change.

להבאת שינוי חברתי.

It's easy enough for a neuroscientist to place

זה די קל עבור מדען למדעי המוח לשם

a high-security inmate in an MRI scanner.

אסיר מסוכן במכשיר MRI

Well actually, that turns out not to be so easy,

בעצם, זה הסתבר כלא כל כך קל.

but ultimately what we want to show

אך בסופו של דבר, מה שאנו מעוניינים להראות

is whether we're able to reduce the reoffending rates.

הוא האם אנו מסוגלים להוריד את רמות הפשעים החוזרים.

In order to answer complex questions like that,

בכדי לענות על שאלות מורכבות שכאלו,

we need people of different backgrounds --

אנחנו צריכים אנשים מרקעים שונים--

lab-based scientists and clinicians,

מדענים וקליניקאיים העובדים במעבדות,

social workers and policy makers,

עובדים סוציאליים ויוצרי מדיניות,

philanthropists and human rights activists —

נדבנים ופעילי זכויות אדם --

to work together.

שיעבדו ביחד.

Finally, I believe we need

לבסוף, אני מאמין שאנו צריכים

to change our own amygdalae,

לשנות את האמיגדלה שלנו

because this issue goes to the heart

בגלל שהנושא נוגע בליבת הסוגייה

not just of who Joe is,

לא רק באשר למיהו ג'ו,

but who we are.

אלא מי אנחנו.

We need to change our view of Joe

אנחנו צריכים לשנות את איך שאנחנו רואים את ג'ו

as someone wholly irredeemable,

כמישהו שהוא לחלוטין חסר תקנה,

because if we see Joe as wholly irredeemable,

מכיוון שאם נראה אותו כחסר תקנה,

how is he going to see himself as any different?

איך הוא יראה את עצמו כשונה מכך?

In another decade, Joe will be released

בעוד עשור, ג'ו ישוחרר

from Wormwood Scrubs.

מ"וורמווד סקרבס".

Will he be among the 70 percent of inmates

האם הוא יהיה מבין שבעים אחוזי האסירים

who end up reoffending

אשר ימצאו עצמם פושעים שוב

and returning to the prison system?

וחוזרים למערכת בתי הסוהר?

Wouldn't it be better if, while serving his sentence,

לא עדיף יהיה אם, בזמן שהוא מרצה את עונשו,

Joe was able to train his amygdala,

ג'ו יכל לאמן את האמיגדלה שלו,

which would stimulate the growth of new brain cells

דבר שבתורו יביא ליגרוי וייצור של תאי מוח חדשים

and connections,

וחיבורים,

so that he will be able to face the world

כדי שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם העולם

once he gets released?

כשהוא ישתחרר?

Surely, that would be in the interest of all of us.

בוודאי, דבר כזה יהיה לטובת האינטרס של כולנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה רבה. (מחיאות כפיים)