4 Lessons in Creativity | Julie Burstein | TED Talks

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

On my desk in my office, I keep a small clay pot

על שולחני במשרד, מונח כד חימר קטן

that I made in college. It's raku, which is a kind of pottery

שעשיתי בקולג'. זה ראקו, שהוא סוג של כלי קדרות

that began in Japan centuries ago as a way of

שהחל ביפן לפני מאות שנים כדרך

making bowls for the Japanese tea ceremony.

ליצירת קערות עבור טכס תה יפני,

This one is more than 400 years old.

כד זה הוא בן יותר מ-400 שנה.

Each one was pinched or carved out of a ball of clay,

כל אחד נצבט או נחרט מכדור חימר

and it was the imperfections that people cherished.

והאנשים הוקירו את חוסר השלמות.

Everyday pots like this cup take eight to 10 hours to fire.

קדרות יומיומית כמו ספל זה נזקקת ל- 8 עד 10 שעות שריפה.

I just took this out of the kiln last week, and the kiln itself

אני הוצאתי את זה מהכבשן רק בשבוע שעבר ולכבשן עצמו

takes another day or two to cool down, but raku

לוקח עוד יום או יומיים להתקרר, אבל ראקו

is really fast. You do it outside, and you take the kiln

הוא באמת מהיר. יוצרים אותו בחוץ, ומחממים את הכבשן

up to temperature. In 15 minutes, it goes to 1,500 degrees,

לטמפרטורה הנכונה. ב-15 דקות הוא מגיע ל-1,500 מעלות,

and as soon as you see that the glaze has melted inside,

וברגע שרואים שהזיגוג נמס בפנים,

you can see that faint sheen, you turn the kiln off,

ניתן לראות את הברק הקלוש, מכבים את הכבשן,

and you reach in with these long metal tongs,

ובעזרת מלקחיים ארוכים אלה ממתכת,

you grab the pot, and in Japan, this red-hot pot

תופסים את הקדירה, וביפן, קדירה אדומה לוהטת

would be immediately immersed in a solution of green tea,

זו מוטבלת מיד בתמיסה של תה ירוק,

and you can imagine what that steam would smell like.

ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזה ריח יש לאדים אלה.

But here in the United States, we ramp up the drama

אבל כאן בארה"ב, אנחנו מגבירים מעט את

a little bit, and we drop our pots into sawdust,

הדרמה, וזורקים את הקדרות שלנו לתוך נסורת,

which catches on fire, and you take a garbage pail,

שנשרפת, ולוקחים דלי אשפה

and you put it on top, and smoke starts pouring out.

ומניחים מעל ועשן מתחיל לצאת החוצה.

I would come home with my clothes reeking of woodsmoke.

הייתי מגיעה הביתה עם בגדים ספוגים בריח עשן עצים.

I love raku because it allows me to play with the elements.

אני אוהבת ראקו כי הוא מאפשר לי לשחק עם האלמנטים.

I can shape a pot out of clay and choose a glaze,

אני יכולה לעצב קדרה מחרס ולבחור זיגוג,

but then I have to let it go to the fire and the smoke,

אבל אז אני צריכה להכניס אותה לאש ולעשן,

and what's wonderful is the surprises that happen,

ומה שנפלא זו ההפתעה שקורית,

like this crackle pattern, because it's really stressful

כמו אופן הפצפוץ הזה, משום שזה באמת מלחיץ

on these pots. They go from 1,500 degrees

בקדירות אלו. הם עוברים מטמפרטורה של 1,500 מעלות

to room temperature in the space of just a minute.

לטמפרטורת החדר בטווח של דקה בלבד.

Raku is a wonderful metaphor for the process of creativity.

ראקו הוא מטפורה נפלאה לתהליך היצירתי.

I find in so many things that tension between

אני מוצאת בכל כך הרבה דברים את המתח הזה בין

what I can control and what I have to let go

מה שאני יכולה לשלוט בו ובין מה מה שעלי לשחרר

happens all the time, whether I'm creating a new radio show

קורה כל הזמן, בין אם אני יוצרת תכנית רדיו חדשה

or just at home negotiating with my teenage sons.

או פשוט נשארת בבית כשאני נושאת ונותנת עם הילדים המתבגרים שלי.

When I sat down to write a book about creativity,

כשהתישבתי לכתוב ספר על יצירתיות,

I realized that the steps were reversed.

הבנתי שהצעדים הם בכיוון הנגדי.

I had to let go at the very beginning, and I had to

הייתי צריכה לשחרר כבר בהתחלה, והייתי צריכה

immerse myself in the stories of hundreds of artists

להשקיע את עצמי בסיפורים של מאות אמנים

and writers and musicians and filmmakers, and as I listened

וסופרים ומוסיקאים וקולנוענים, ובעוד שהקשבתי

to these stories, I realized that creativity

לסיפורים אלה, הבנתי שיצירתיות

grows out of everyday experiences

צומחת הרבה יותר מתוך חוויות יומיומיות

more often than you might think, including

משהייתם חושבים, כולל

letting go.

להרפות.

It was supposed to break, but that's okay. (Laughter) (Laughs)

זה היה אמור להישבר. אבל זה בסדר, (צחוק) (צוחקת)

That's part of the letting go, is sometimes it happens

חלק זה של להרפות, זה משהו שלעיתים קורה

and sometimes it doesn't, because creativity also grows

ולעיתים לא, משום שיצירתיות גם צומחת

from the broken places.

ממקומות שבורים.

The best way to learn about anything

הדרך הטובה ביותר ללמוד על משהו

is through stories, and so I want to tell you a story

היא באמצעות סיפורים, ולכן אני רוצה לספר לכם סיפור

about work and play and about four aspects of life

על עבודה ומשחק ועל ארבעה הבטים של החיים

that we need to embrace

שעלינו לאמץ

in order for our own creativity to flourish.

כדי שהיצירתיות שלנו תפרח.

The first embrace is something that we think,

הדבר הראשון שיש לאמץ הוא משהו שאנו חושבים,

"Oh, this is very easy," but it's actually getting harder,

"הו, זה מאד קל," אבל זה למעשה נעשה יותר קשה,

and that's paying attention to the world around us.

וזה לתת תשומת לב לעולם סביבנו.

So many artists speak about needing to be open,

כל כך הרבה אמנים מדברים על הצורך להיות פתוח,

to embrace experience, and that's hard to do when

לחבוק את החוויה, וזה קשה לעשות כאשר

you have a lighted rectangle in your pocket that

יש לך מלבן דולק בכיס

takes all of your focus.

שמוציא אותך מהפוקוס.

The filmmaker Mira Nair speaks about growing up

הקולנוענית מירה נאיר מדברת על

in a small town in India. Its name is Bhubaneswar,

לגדול בעיר קטנה בהודו, ששמה בובנשוואר,

and here's a picture of one of the temples in her town.

וכאן זהו צילום של אחד המקדשים בעיר.

Mira Nair: In this little town, there were like 2,000 temples.

מירה נאיר: בעיר קטנה זו, היו כ-2000 מקדשים.

We played cricket all the time. We kind of grew up

שיחקנו קריקט כל הזמן. אנחנו גדלנו איכשהו

in the rubble. The major thing that inspired me,

בתוך חורבות. הדבר העיקרי שנתן לי השראה

that led me on this path, that made me a filmmaker eventually,

שהוביל אותי לדרך זו, שהפך אותי לקולנוענית בסופו של דבר,

was traveling folk theater that would come through the town

היה תיאטרון עממי נודד שהיה מגיע לעיר

and I would go off and see these great battles

והייתי הולכת וצופה במלחמות גדולות אלו

of good and evil by two people in a school field

בין טוב לרע על ידי שני אנשים במגרש בית ספר

with no props but with a lot of, you know,

ללא אביזרים אבל עם הרבה, אתם יודעים,

passion, and hashish as well, and it was amazing.

להט, וחשיש גם כן, וזה היה מדהים.

You know, the folk tales of Mahabharata and Ramayana,

אתם יודעים סיפורי העם של מהבראטה ורמאיאנה,

the two holy books, the epics that everything comes out of

2 ספרי הקודש, שירי העלילה שמהם מגיע הכל

in India, they say. After seeing that Jatra, the folk theater,

בהודו, כך אומרים. לאחר שראיתי את הג'אטרה, התיאטרון העממי,

I knew I wanted to get on, you know, and perform.

ידעתי שרציתי להמשיך הלאה, אתם יודעים ולהופיע.

Julie Burstein: Isn't that a wonderful story?

ג'ולי בורשטיין:האם זה לא סיפור נפלא?

You can see the sort of break in the everyday.

אתם יכולים לראות את סוג ההפסקה באמצע היומיום

There they are in the school fields, but it's good and evil,

שם הם במגרשי בית הספר, אבל זה טוב ורע,

and passion and hashish. And Mira Nair was a young girl

ולהט וחשיש. ומירה נאיר היתה ילדה צעירה

with thousands of other people watching this performance,

עם אלפי אנשים אחרים צופים בהופעה,

but she was ready. She was ready to open up

אבל היא היתה מוכנה. היא היתה מוכנה להיפתח

to what it sparked in her, and it led her,

למה שהתעורר בקרבה, וזה הוביל אותה

as she said, down this path to become

כפי שהיא אמרה לנתיב שהוליך אותה

an award-winning filmmaker.

להיות קולנוענית עטורת פרסים.

So being open for that experience that might change you

אז להיפתח לחוויה שעשויה לשנות אותך

is the first thing we need to embrace.

הוא הדבר הראשון שעלינו לאמץ.

Artists also speak about how some of their most powerful work

אמנים מדברים גם על כך שאחדות מעבודותיהם העוצמתיות ביותר

comes out of the parts of life that are most difficult.

מגיעות מהארועים הקשים ביותר בחייהם.

The novelist Richard Ford speaks about

הסופר ריצא'רד פורד מדבר על

a childhood challenge that continues to be something

אתגר ילדות שממשיך להיות משהו

he wrestles with today. He's severely dyslexic.

שאיתו הוא נאבק היום. הוא דיסלקטי באופן חמור.

Richard Ford: I was slow to learn to read, went all the way

ריצא'רד פורד: הייתי מאד איטי ביכולת הקריאה, עברתי את כל המסלול

through school not really reading more than the minimum,

בבית הספר כשאינני קורא אלא את המינימום,

and still to this day can't read silently

ועד היום עדיין איני יכול לקרוא בשקט

much faster than I can read aloud,

הרבה יותר מהר משאני יכול לקרוא בקול רם,

but there were a lot of benefits to being dyslexic for me

אבל היו הרבה יתרונות עבורי בלהיות דיסלקטי

because when I finally did reconcile myself to how slow

כי כאשר סוף סוף קיבלתי את עובדת היותי כה איטי

I was going to have to do it, then I think I came very slowly

הייתי חייב לעשות זאת, ואז אני חושב שמאוד לאט

into an appreciation of all of those qualities of language

התחלתי להעריך את כל התכונות האלה של השפה

and of sentences that are not just the cognitive

ושל משפטים שאינם רק הבטים

aspects of language: the syncopations, the sounds of words,

קוגניטיביים של השפה: את הסינקופות, את הצלילים של המילים,

what words look like, where paragraphs break,

כיצד מילים נראות, היכן הפסקאות מתנתקות,

where lines break. I mean, I wasn't so badly dyslexic that

היכן שורות מתנתקות . זאת אומרת, שלא הייתי עד כדי כך דיסלקטי

I was disabled from reading. I just had to do it

שהייתי לקויי קריאה. הייתי חייב פשוט לעשות את זה

really slowly, and as I did, lingering on those sentences

ממש לאט, וכשעשיתי זאת, כשאני מתעכב על משפטים אלה

as I had to linger, I fell heir to language's other qualities,

ככל שהצטרכתי להתעכב, הרגשתי שאני נוחל איכויות אחרות של השפה,

which I think has helped me write sentences.

מה שעזר לי, לדעתי לכתוב משפטים.

JB: It's so powerful. Richard Ford, who's won the Pulitzer Prize,

ג'.ב.: זה כל כך חזק. ריצ'רד פורד, שזכה בפרס פוליצר,

says that dyslexia helped him write sentences.

אומר שהדיסלקציה עזרה לו לכתוב משפטים.

He had to embrace this challenge, and I use that word

הוא נאלץ לאמץ את האתגר הזה, ואני משתמשת במילה

intentionally. He didn't have to overcome dyslexia.

בכוונה. הוא לא היה צריך להתגבר על דיסלקציה.

He had to learn from it. He had to learn to hear the music

הוא היה צריך ללמוד ממנה. הוא נאלץ ללמוד לשמוע את המוסיקה

in language.

שבשפה.

Artists also speak about how pushing up against

אמנים מדברים לעיתים קרובות גם על האופן בו הם נדחקים מעלה אל מעבר

the limits of what they can do, sometimes pushing

לגבולות של מה שהם יכולים לעשות, לפעמים לדחוף

into what they can't do, helps them focus

לכיוון של מה שאינם יכולים לעשות, מסייעת להם להתמקד

on finding their own voice.

על מציאת קול משלהם.

The sculptor Richard Serra talks about how,

הפסל ריצ'רד סרה מספר איך הוא

as a young artist, he thought he was a painter,

כאמן צעיר, חשב שהוא צייר,

and he lived in Florence after graduate school.

והתגורר בפירנצה לאחר סיום לימודיו..

While he was there, he traveled to Madrid,

בזמן שהוא היה שם, הוא נסע למדריד,

where he went to the Prado to see this picture

והלך לפראדו כדי לראות ציור זה

by the Spanish painter Diego Velázquez.

מאת הצייר הספרדי דייגו ולאסקז.

It's from 1656, and it's called "Las Meninas,"

הוא מ-1656, ונקראת "לאס מנינאס" (הילדות)

and it's the picture of a little princess

וזה ציור של נסיכה קטנה

and her ladies-in-waiting, and if you look over

והמשרתות האישיות שלה, ואם תתבוננו

that little blonde princess's shoulder, you'll see a mirror,

על הכתף של הנסיכה הבלונדינית הקטנה, תראו מראה,

and reflected in it are her parents, the King and Queen

והמשתקפים בה הם הוריה, המלך והמלכה

of Spain, who would be standing where you might stand

של ספרד,שהיו עומדים במקום שבו אתם עשויים לעמוד

to look at the picture.

כדי להסתכל בציור.

As he often did, Velázquez put himself in this painting too.

כפי שעשה לעתים קרובות, ולאסקז שם את עצמו בציור זה גם.

He's standing on the left with his paintbrush in one hand

הוא עומד בצד שמאל עם מברשת הצבע שלו ביד אחת

and his palette in the other.

ולוח הצבעים בשניה.

Richard Serra: I was standing there looking at it,

ריצ'רד סרה: עמדתי שם והסתכלתי עליה,

and I realized that Velázquez was looking at me,

והבנתי שולאסקז מסתכל עליי,

and I thought, "Oh. I'm the subject of the painting."

וחשבתי, "הו אני הוא הנושא של הציור."

And I thought, "I'm not going to be able to do that painting."

וחשבתי: "אני לא אהיה מסוגל לצייר ציור זה."

I was to the point where I was using a stopwatch

הייתי בנקודה שבה הייתי משתמש בשעון עצר

and painting squares out of randomness,

וציירתי ריבועים באקראיות,

and I wasn't getting anywhere. So I went back and dumped

ולא הגעתי לשום מקום. אז חזרתי, וזרקתי

all my paintings in the Arno, and I thought, I'm going to just start playing around.

את כל הציורים שלי לארנו, וחשבתי, ואני הולך פשוט רק להתחיל להשתעשע.

JB: Richard Serra says that so nonchalantly, you might

ג'.ב: ריצ'רד סרה אומר זאת בשוויון נפש גמור, ייתכן

have missed it. He went and saw this painting by a guy

שהחמצתם את זה. הוא הלך וראה את הציור הזה של מישהו

who'd been dead for 300 years, and realized,

שמת כבר לפני 300 שנה, והבין,

"I can't do that," and so Richard Serra went back

"אני לא יכול לעשות את זה", וכך ריצ'רד סרה חזר

to his studio in Florence, picked up all of his work

לסטודיו שלו בפירנצה, לקח את כל העבודות שעשה

up to that point, and threw it in a river.

עד עכשיו, וזרק אותם לנהר.

Richard Serra let go of painting at that moment,

ריצ'רד סרה הירפה מהציור באותו רגע,

but he didn't let go of art. He moved to New York City,

אבל הוא לא הירפה מהאמנות. הוא עבר לניו יורק,

and he put together a list of verbs

והרכיב רשימה של פעלים

— to roll, to crease, to fold —

— לגלגל, לקמט, לקפל —

more than a hundred of them, and as he said,

יותר ממאה מהם, וכפי שהוא אמר,

he just started playing around. He did these things

הוא פשוט התחיל להשתעשע לתומו. הוא עשה את הדברים האלה

to all kinds of material. He would take a huge sheet of lead

על כל סוגי חומר. הוא היה לוקח גיליון עופרת ענק

and roll it up and unroll it. He would do the same thing

מגלגל אותו, פורש אותו. ועשה את אותו דבר

to rubber, and when he got to the direction "to lift,"

על גומי, וכאשר הגיע להוראה "הרם,"

he created this, which is in the Museum of Modern Art.

הוא יצר את זה, שמוצג במוזיאון לאמנות מודרנית.

Richard Serra had to let go of painting

ריצ'רד סרה נאלץ לוותר על הציור

in order to embark on this playful exploration

כדי לצאת למסע תגליות שובבני זה

that led him to the work that he's known for today:

שהוביל אותו לעבודה שבזכותה הוא ידוע היום:

huge curves of steel that require our time and motion

עקומות ענק של פלדה שדורשות מאיתנו זמן ותנועה

to experience. In sculpture,

כדי לזכות בחוויה. בפיסול

Richard Serra is able to do what he couldn't do in painting.

ריצ'רד סרה מסוגל לעשות את מה שהוא לא יכול היה לעשות בציור.

He makes us the subject of his art.

הוא הופך אותנו לנושא של האמנות שלו.

So experience and challenge

לכן חוויה ואתגר

and limitations are all things we need to embrace

ומגבלות הם כולם דברים שאנחנו צריכים לאמץ

for creativity to flourish.

כדי לאפשר ליצירתיות לפרוח.

There's a fourth embrace, and it's the hardest.

ישנו דבר רביעי שיש לאמץ, וזה הכי קשה.

It's the embrace of loss,

זהו אימוץ של אובדן,

the oldest and most constant of human experiences.

העתיקה והרצופה ביותר של החוויות האנושיות.

In order to create, we have to stand in that space

כדי ליצור, עלינו לעמוד במרווח

between what we see in the world and what we hope for,

שבין מה שאנחנו רואים בעולם לבין מה שאנחנו מקווים לו

looking squarely at rejection, at heartbreak,

להתבונן בכנות בדחייה, בשברון לב,

at war, at death.

במלחמה, במוות.

That's a tough space to stand in.

זהו מרחב שקשה לעמוד בו.

The educator Parker Palmer calls it "the tragic gap,"

המחנך פרקר פאלמר מכנה זאת "הפער הטראגי"

tragic not because it's sad but because it's inevitable,

טראגי לא מפני שזה עצוב, אלא מפני שהוא בלתי נמנע,

and my friend Dick Nodel likes to say,

וידידי דיק נודל אוהב לומר,

"You can hold that tension like a violin string

"אתה יכול להחזיק במתח זה כמו במיתר של כינור

and make something beautiful."

ולעשות משהו יפה."

That tension resonates in the work of the photographer

מתח זה מהדהד בעבודתו של הצלם

Joel Meyerowitz, who at the beginning of his career was

ג'ואל מיירוביץ, שבתחילת הקריירה שלו היה

known for his street photography, for capturing a moment

ידוע בשל צילומי הרחוב שלו, עבור לכידת רגע

on the street, and also for his beautiful photographs

ברחוב, וגם בשל צילומיו היפים

of landscapes -- of Tuscany, of Cape Cod,

של נופי - טוסקנה, של קייפ קוד,

of light.

של אור.

Joel is a New Yorker, and his studio for many years

ג'ואל הוא ניו יורקי, והסטודיו שלו במשך שנים רבות

was in Chelsea, with a straight view downtown

היה בצ'לסי, עם מראה של דאונטאון

to the World Trade Center, and he photographed

למרכז הסחר העולמי, והוא צילם

those buildings in every sort of light.

מבנים אלה בכל סוג של אור.

You know where this story goes.

אתם יודעים לאן הסיפור הזה הולך.

On 9/11, Joel wasn't in New York. He was out of town,

ב- 9/11,ג'ואל לא היה בניו יורק. הוא היה מחוץ לעיר,

but he raced back to the city, and raced down to the site

אבל הוא טס חזרה לעיר, דהר לאתר

of the destruction.

של ההרס.

Joel Meyerowitz: And like all the other passersby,

ג'ואל מיירוביץ:, וכמו כל עוברי האורח האחרים,

I stood outside the chain link fence on Chambers

עמדתי מחוץ לגדר השלשלאות בצ'יימברס

and Greenwich, and all I could see was the smoke

וגריניץ, וכל שיכולתי לראות היה העשן

and a little bit of rubble, and I raised my camera

ומעט הריסות, והרמתי את המצלמה שלי

to take a peek, just to see if there was something to see,

כדי להעיף מבט, רק כדי לראות אם היה משהו לראות,

and some cop, a lady cop, hit me on my shoulder,

ושוטרת אחת , הכתה אותי בכתף,

and said, "Hey, no pictures!"

ואמרה, "היי, שום צילומים!"

And it was such a blow that it woke me up,

וזו היתה מכה כזאת שהעירה אותי,

in the way that it was meant to be, I guess.

כפי שזה היה אמור להיות, אני חושב.

And when I asked her why no pictures, she said,

כששאלתי אותה למה לא לצלם, היא אמרה,

"It's a crime scene. No photographs allowed."

"זוהי זירת הפשע. הצילום אסור."

And I asked her, "What would happen if I was a member

שאלתי אותה, "מה היה קורה אם הייתי נציג

of the press?" And she told me,

עיתונות?" והיא אמרה לי,

"Oh, look back there," and back a block was the press corps

"הו, תסתכל שם", ובלוק אחד אחורה היו כל אנשי העיתונות

tied up in a little penned-in area,

כלואים באזור סגור קטן,

and I said, "Well, when do they go in?"

ואמרתי, "טוב, מתי הם נכנסים?"

and she said, "Probably never."

והיא אמרה: " כנראה לעולם לא."

And as I walked away from that, I had this crystallization,

וכשהתרחקתי משם, התגבשה בי החלטה.

probably from the blow, because it was an insult in a way.

כנראה מהמכה, כי זה היה סוג של עלבון .

I thought, "Oh, if there's no pictures,

חשבתי, "הו, אם אסור לצלם ,

then there'll be no record. We need a record."

ן לא יהיו עדויות לאחר מכן. אנחנו צריכים עדויות".

And I thought, "I'm gonna make that record.

וחשבתי, "אני הולך להביא את העדויות.

I'll find a way to get in, because I don't want to

אני אמצא את הדרך להיכנס, כי אני לא רוצה

see this history disappear."

לראות שהיסטוריה זו נעלמת".

JB: He did. He pulled in every favor he could,

ג'.ב: הוא עשה זאת. הוא משך בכל החוטים שהיה באפשרותו

and got a pass into the World Trade Center site,

וקיבל אישור מעבר לתוך אתר מרכז הסחר העולמי,

where he photographed for nine months almost every day.

וצילם שם במשך תשעה חודשים כמעט כל יום.

Looking at these photographs today brings back

התבוננות בצילומים אלה היום מחזיר

the smell of smoke that lingered on my clothes

את ריח העשן שנספג בבגדים שלי

when I went home to my family at night.

כשחזרתי הביתה למשפחה שלי בלילה.

My office was just a few blocks away.

המשרד שלי היה רק במרחק של כמה רחובות משם.

But some of these photographs are beautiful,

אבל אחדים מהתצלומים האלה הם יפים,

and we wondered, was it difficult for Joel Meyerowitz

והתפלאנו, האם זה היה קשה עבור ג'ואל מיירוביץ

to make such beauty out of such devastation?

ליצור יופי כזה מחורבן שכזה?

JM: Well, you know, ugly, I mean, powerful

ג'.מ: ובכן, אתם יודעים, מכוער, אני מתכוון, רב-עוצמה

and tragic and horrific and everything, but

טראגי, זוועתי והכל, אבל

it was also as, in nature, an enormous event

זה היה גם כמו, בטבע, אירוע ענק

that was transformed after the fact into this residue,

שנהפך לאחר המעשה לשרידים אלה,

and like many other ruins

וכמו חורבות רבות אחרות

— you go to the ruins of the Colosseum or the ruins of a cathedral someplace —

— אתם הולכים לשרידי הקולוסיאום או לחורבות קתדרלה במקום כלשהו —

and they take on a new meaning when you watch the weather.

והם מקבלים משמעות חדשה כאשר אתה צופה במזג האוויר.

I mean, there were afternoons I was down there,

זאת אומרת, היו ימים אחר הצהריים שהייתי שם למטה,

and the light goes pink and there's a mist in the air

והאור נעשה ורוד ויש ערפל באוויר

and you're standing in the rubble, and I found myself

ואתה ניצב בהריסות ומצאתי את עצמי

recognizing both the inherent beauty of nature

מזהה גם את היופי הגלום בטבע

and the fact that nature, as time,

ואת העובדה שהטבע, כמו הזמן,

is erasing this wound.

מוחק את הפצע הזה.

Time is unstoppable, and it transforms the event.

לא ניתן לעצור את הזמן, והוא משנה את האירוע

It gets further and further away from the day,

הוא מתרחק יותר ויותר מהיום,

and light and seasons temper it in some way,

והאור ועונות השנה ממתנים אותו בדרך כלשהי,

and it's not that I'm a romantic. I'm really a realist.

וזה לא כי אני רומנטי. אני באמת ריאליסט.

The reality is, there's the Woolworth Building

המציאות היא, ישנו בניין וולוורת

in a veil of smoke from the site, but it's now like a scrim

במסך עשן מהאתר, אבל הוא כולל כעת כמו מסך סקרים

across a theater, and it's turning pink,

בתיאטרון והוא משתנה לורוד,

you know, and down below there are hoses spraying,

אתם יודעים, ושם למטה נמצאים צינורות הריסוס,

and the lights have come on for the evening, and the water

והאורות שנדלקים לקראת הערב, והמים

is turning acid green because the sodium lamps are on,

הופכים לירוק חד בגלל שמנורות הנתרן דולקות,

and I'm thinking, "My God, who could dream this up?"

ואני חושב, "אלוהים, מי היה יכול לדמיין את זה?"

But the fact is, I'm there, it looks like that,

אבל העובדה היא, אני שם, זה נראה ככה,

you have to take a picture.

צריך לצלם תמונה.

JB: You have to take a picture. That sense of urgency,

ג'.ב. אתה צריך לצלם תמונה. יש תחושה של דחיפות,

of the need to get to work, is so powerful in Joel's story.

של הצורך להגיע לעבודה, הוא כל כך חזק בסיפור של ג'ואל.

When I saw Joel Meyerowitz recently, I told him how much

כאשר פגשתי את ג'ואל מיירוביץ לאחרונה, אמרתי לו כמה

I admired his passionate obstinacy, his determination

הערצתי את עקשנותו הנלהבת, את הנחישות שלו

to push through all the bureaucratic red tape to get to work,

לפלס דרך מבעד לכל הסחבת הבירוקרטית כדי לעבוד,

and he laughed, and he said, "I'm stubborn,

והוא צחק ואמר, "אני עקשן,

but I think what's more important

אבל מה שיותר חשוב לדעתי

is my passionate optimism."

היא האופטימיות הנלהבת שלי."

The first time I told these stories, a man in the audience

בפעם הראשונה שסיפרתי סיפורים אלה, אדם אחד בקהל

raised his hand and said, "All these artists talk about

הרים את ידו ואמר "כל האמנים האלה מדברים על

their work, not their art, which has got me thinking about

עבודתם, לא על האמנות שלהם, מה שגרם לי לחשוב על

my work and where the creativity is there,

העבודה שלי, והיכן נמצאת בה היצירתיות ,

and I'm not an artist." He's right. We all wrestle

ואני לא אמנית." הוא צודק. כולנו נאבקים

with experience and challenge, limits and loss.

עם חוויות ואתגרים, מוגבלויות ואובדן.

Creativity is essential to all of us,

יצירתיות חיונית לכולנו,

whether we're scientists or teachers,

בין אם אנחנו מדענים או מורים,

parents or entrepreneurs.

הורים או יזמים.

I want to leave you with another

אני רוצה להשאיר אתכם עם

image of a Japanese tea bowl. This one

תמונה אחרת של קערה תה יפנית. היא מוצגת

is at the Freer Gallery in Washington, D.C.

בגלרית פרייר בוושינגטון די.סי.

It's more than a hundred years old and you can still see

היא בת יותר ממאה שנה, ועדיין ניתן לראות

the fingermarks where the potter pinched it.

את סימני האצבעות של הקדר שעיצב אותה..

But as you can also see, this one did break

אבל כפי שאתם יכולים גם לראות , היא נשברה

at some point in its hundred years.

בשלב כלשהו במהלך מאת השנים.

But the person who put it back together,

אבל מי שהדביק אותה חזרה,

instead of hiding the cracks,

במקום להסתיר את הסדקים,

decided to emphasize them, using gold lacquer to repair it.

החליט להדגיש אותם, בהשתמשו בלכת זהב כדי לתקן אותה.

This bowl is more beautiful now, having been broken,

קערה זו היא יותר יפה עכשיו, לאחר שנשברה,

than it was when it was first made,

מאשר היתה כאשר יוצרה לראשונה,

and we can look at those cracks, because

ואפשר להתבונן בסדקים אלה, מכיוון

they tell the story that we all live,

שהם מספרים את הסיפור שכולנו חיים,

of the cycle of creation and destruction,

של מחזור יצירה והרס,

of control and letting go, of picking up the pieces

של שליטה, ושל שחרור, של לאסוף את השברים

and making something new.

וליצור משהו חדש.

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)