Meera Vijayann: Find your voice against gender violence

מתרגם: Tal Eldar מבקר: Ido Dekkers

Talking about empowerment is odd,

לדבר על העצמה זה משונה

because when we talk about empowerment,

כי כשאנחנו מדברים על העצמה

what affects us most are the stories.

מה שמשפיע עלינו יותר מכל הם הסיפורים.

So I want to begin with an everyday story.

אז אני רוצה להתחיל עם סיפור יומיומי.

What is it really like to be a young woman in India?

איך זה באמת מרגיש להיות אישה צעירה בהודו?

Now, I've spent the last 27 years of my life

עכשיו, ביליתי את 27 השנים האחרונות בחיי

in India, lived in three small towns,

בהודו, גרתי בשלוש עיירות קטנות,

two major cities,

שתי ערים גדולות,

and I've had several experiences.

וחוויותי כמה חוויות.

When I was seven,

כשהייתי בת שבע,

a private tutor who used to come home

מורה פרטי שהיה מגיע אלינו הביתה

to teach me mathematics molested me.

כדי ללמד אותי מתמטיקה הטריד אותי מינית.

He would put his hand up my skirt.

הוא היה מכניס את ידיו במעלה החצאית שלי.

He put his hand up my skirt and told me

הוא הכניס את ידיו במעלה החצאית שלי ואמר לי

he knew how to make me feel good.

שהוא יודע איך לגרום לי להרגיש טוב.

At 17, a boy from my high school

בגיל 17, בחור מהתיכון שלי

circulated an email

הפיץ מייל

detailing all the sexually aggressive things

שפירט את כל הדברים הסקסואליים-אגרסיביים

he could do to me

שהוא היה יכול לעשות לי

because I didn't pay attention to him.

משום שלא הקדשתי לו תשומת לב.

At 19, I helped a friend

בגיל 19, עזרתי לחברה

whose parents had forcefully married her to an older man

שהוריה השיאו אותה בכח לגבר מבוגר

escape an abusive marriage.

לברוח מנישואים נצלניים.

At 21, when my friend and I were walking

בגיל 21, כשחברתי ואני הלכנו

down the road one afternoon,

במורד הרחוב אחר צהריים אחד,

a man pulled down his pants

גבר הוריד את מכנסיו

and masturbated in front of us.

ואונן לפנינו.

We called people for help, and nobody came.

קראנו לעזרה, ואיש לא בא.

At 25, when I was walking home one evening,

בגיל 25, כשהלכתי הביתה ערב אחד,

two men on a motorcycle attacked me.

שני גברים על אופנוע תקפו אותי.

I spent two nights in the hospital

ביליתי שני לילות בבית החולים

recovering from trauma and injuries.

מחלימה מטראומה ומפציעות.

So throughout my life, I've seen women —

אז לאורך חיי, ראיתי נשים --

family, friends, colleagues —

משפחה, חברות, עמיתות --

live through these experiences,

חיות חוויות כאלה.

and they seldom talk about it.

והן בקושי מדברות על זה.

So in simple words, life in India is not easy.

אז במילים פשוטות, החיים בהודו לא קלים.

But today I'm not going to talk to you about this fear.

אבל היום אני לא הולכת לדבר איתכם על הפחד הזה.

I'm going to talk to you about an interesting path

אני הולכת לדבר איתכם על דרך מעניינת

of learning that this fear took me on.

של למידה שהפחד הזה הוביל אותי בה.

So, what happened one night in December 2012

אז, מה שקרה בלילה אחד בדצמבר 2012

changed my life.

שינה את חיי.

So a young girl, a 23-year-old student,

בחורה צעירה, סטודנטית בת 23,

boarded a bus in Delhi with her male friend.

עלתה על אוטובוס בדלהי עם חברה הגבר.

There were six men on the bus, young men

היו שישה גברים על האוטובוס, גברים צעירים

who you might encounter every day in India,

שאתה יכול להיתקל בהם כל יום בהודו.

and the chilling account of what followed

והמאורעות המצמררים שבאו אחר כך

was played over and over again

הושמעו שוב ושוב

in the Indian and international media.

בתקשורת ההודית והבינלאומית.

This girl was raped repeatedly,

הבחורה הזו נאנסה שוב ושוב,

forcefully penetrated with a blunt rod,

נחדרה בכח עם מקל,

beaten, bitten, and left to die.

הוכתה, ננשכה, והושארה למות.

Her friend was gagged, attacked,

החבר שלה נחנק, הותקף,

and knocked unconscious.

והוכה חסר הכרה.

She died on the 29th of December.

היא מתה ב29 לדצמבר.

And at a time when most of us here

ובזמן בו רובנו כאן

were preparing to welcome the new year,

התכוננו לקבל את השנה החדשה,

India plunged into darkness.

הודו צנחה לחשכה.

For the first time in our history,

לראשונה בהיסטוריה,

men and women in Indian cities

גברים ונשים בערים הודיות

woke up to the horrific truth

התעוררו לאמת המזוויעה

about the true state of women in the country.

הנוגעת למצב האמיתי של נשים במדינה.

Now, like many other young women,

עכשיו, כמו נשים צעירות רבות אחרות,

I was absolutely terrified.

הייתי מבועתת לחלוטין.

I couldn't believe that something like this

לא יכולתי להאמין שדבר כזה

could happen in a national capital.

יכול היה לקרות בעיר הבירה.

I was angry and I was frustrated,

הייתי כועסת והייתי מתוסכלת,

but most of all, I felt utterly, completely helpless.

אבל יותר מכל, הרגשתי לחלוטין חסרת אונים.

But really, what do you do, right?

אבל באמת, מה אפשר לעשות, נכון?

Some write blogs, some ignore it,

יש שכותבים בלוגים, יש שמתעלמים,

some join protests.

חלק מצטרפים למחאות.

I did all of it. In fact, that was what everyone was doing

עשיתי את כל זה. למעשה, זה מה שכולם עשו

two years ago.

לפני שנתיים.

So the media was filled with stories about

אז התקשורת הייתה מלאה עם סיפורים על

all the horrific deeds

כל המעשים הנוראיים

that Indian men are capable of.

שהגברים הודים מסוגלים להם.

They were compared to animals,

הם הושוו לחיות,

sexually repressed beasts.

לבהמות שדוכאו מינית.

In fact, so alien and unthinkable was this event

למעשה, כל כך מנוכר ולא יעלה על הדעת היה המקרה הזה

in an Indian mind

עבור מח הודי

that the response from the Indian media,

שהתגובה מהתקשורת ההודית,

public and politicians proved one point:

הציבור והפוליטיקאים הוכיחה נקודה אחת:

No one knew what to do.

אף אחד לא ידע מה לעשות.

And no one wanted to be responsible for it.

ואף אחד לא רצה להיות אחראי על זה.

In fact, these were a few insensitive comments

למעשה, אלה היו כמה תגובות לא רגישות

which were made in the media

שנעשו בתקשורת

by prominent people

על ידי אנשים משפיעים

in response to sexual violence against women in general.

בתגובה לאלימות מינית נגד נשים באופן כללי.

So the first one is made by a member of parliament,

אז הראשונה נעשתה על ידי חבר פרלמנט,

the second one is made by a spiritual leader,

השנייה על ידי מנהיג דתי,

and the third one was actually the defendants' lawyer

והשלישי היה למעשה עורך הדין של המתלוננת

when the girl was fighting for her life

בזמן שהיא נלחמה על חייה

and she passed away.

ונפטרה.

Now, as a woman watching this day after day,

עכשיו, כאישה הצופה בזה יום אחרי יום,

I was tired.

הייתי עייפה.

So as a writer and gender activist,

ככתבת וכפעילה מגדרית,

I have written extensively on women,

כתבתי באופן נרחב על נשים,

but this time, I realized it was different,

אבל הפעם, הבנתי שזה מצב שונה,

because a part of me realized

משום שחלק ממני הבין

I was a part of that young woman too,

שהייתי חלק מהאישה הצעירה הזו גם,

and I decided I wanted to change this.

והחלטתי שאני רוצה לשנות את זה.

So I did something spontaneous, hasty.

אז עשיתי משהו ספונטני, נמהר.

I logged on to a citizen journalism platform

התחברתי לפלטפורמה לעיתונות אזרחית

called iReport,

שנקראת איי-ריפורט,

and I recorded a video talking about

והקלטתי סרטון שמדבר על

what the scene was like in Bangalore.

איך הייתה הסצנה בבנגלור.

I talked about how I felt,

דיברתי על איך הרגשתי,

I talked about the ground realities,

דיברתי על המציאות כפי שהיא,

and I talked about the frustrations of living in India.

ודיברתי על התסכול מלחיות בהודו.

In a few hours, the blog was shared widely,

תוך כמה שעות, הבלוג הופץ באופן נרחב,

and comments and thoughts poured in

ותגובות ומחשבות הגיעו אליי

from across the world.

מרחבי העולם.

In that moment, a few things occurred to me.

ברגע הזה, הבנתי כמה דברים.

One, technology was always at hand

ראשית, הטכנולוגיה תמיד זמינה

for many young women like me.

עבור הרבה נשים צעירות כמוני.

Two, like me, most young women

שתיים, כמוני, רוב הנשים הצעירות

hardly use it to express their views.

בקושי משתמשות בה כדי לבטא את עמדותיהן.

Three, I realized for the first time

שלוש, הבנתי לראשונה

that my voice mattered.

שהקול שלי משנה.

So in the months that followed,

אז בחודשים שעקבו,

I covered a trail of events in Bangalore

חשפתי את השתלשלות העניינים בבנגלור

which had no space in the mainstream news.

שלא קיבלה מקום ברוב החדשות.

In Cubbon Park, which is a big park in Bangalore,

בפארק קובון, שהוא פארק גדול בבנגלור,

I gathered with over 100 others

התאספתי יחד עם עוד 100

when groups of young men came forward

כשקבוצה של גברים צעירים התנדבה

to wear skirts to prove that clothing

ללבוש חצאיות כדי להוכיח שביגוד

does not invite rape.

לא מזמין אונס.

When I reported about these events,

כשדיווחתי על האירועים האלה,

I felt I had charge, I felt like I had a channel

הרגשתי כאילו יש לי כח, כאילו מצאתי ערוץ

to release all the emotions I had inside me.

לשחרור כל הרגשות שהיו בתוכי.

I attended the town hall march

השתתפתי בצעדת העירייה

when students held up signs saying

בה סטודנטים החזיקו שלטים שאמרו

"Kill them, hang them."

"הרגו אותם, תלו אותם."

"You wouldn't do this to your mothers or sisters."

"לא היית עושה את זה לאמא שלך או לאחותך."

I went to a candlelight vigil

השתתפתי במשמר נרות

where citizens gathered together

בו אזרחים התאספו יחד

to talk about the issue of sexual violence openly,

כדי לדבר על הנושא של אלימות מינית בצורה פתוחה,

and I recorded a lot of blogs

ואני זוכרת הרבה בלוגים

in response to how worrying the situation was

שנפתחו בתגובה לכמה שהמצב היה מדאיג

in India at that point.

בהודו באותה נקודה.

["I am born with sisters and cousin who now live in cities and abroad but they never talk to me or complain about their daily difficulties like you say"]

["אני נולדת עם אחיות ודודניות שעכשיו גרות בערים ומחוץ לארץ אבל הן אף פעם לא מדברות איתי או מתלוננות על הקשיים היומיומיים שלהן כמו שאת אומרת"]

Now, the reactions confused me.

עכשיו, התגובה בלבלה אותי.

While supportive comments poured in from across the world,

בזמן שתגובות חיוביות הגיעו אליי מרחבי העולם,

as did vicious ones.

הגיעה גם התגובות הזדוניות.

So some called me a hypocrite.

אז היו שקראו לי צבועה.

Some called me a victim, a rape apologist.

חלק קראו לי קורבן, סנגורה של אונס

Some even said I had a political motive.

חלק אפילו אמרו שיש לי מניע פוליטי.

But this one comment kind of describes

אבל התגובה האחת הזו סוג של מתארת

what we are discussing here today.

את מה שאנחנו דנים בו היום.

But I was soon to learn that this was not all.

אבל במהרה למדתי שזה לא הכל.

As empowered as I felt

מחוזקת ככל שהרגשתי

with the new liberty that this

עם החירות החדשה

citizen journalism channel gave me,

שערוץ העיתונאות האזרחית נתן לי,

I found myself in an unfamiliar situation.

מצאתי את עצמי בסיטואציה לא מוכרת.

So sometime last August, I logged onto Facebook

אז מתישהוא באוגוסט האחרון, התחברתי לפייסבוק

and I was looking through my news feed,

והסתכלתי על החדשות בחשבון שלי,

and I noticed there was a link

והבחנתי בלינק

that was being shared by my friends.

ששותף על ידי חברים שלי.

I clicked on the link; it led me back

הקלקתי על הלינק; הוא העביר אותי

to a report uploaded by an American girl

לדיווח שהועלה על ידי ילדה אמריקאית

called Michaela Cross.

שנקראת מיכאלה קרוס.

The report was titled,

לדיווח ניתנה הכותרת

"India: The story you never wanted to hear."

"הודו: הסיפור שמעולם לא רצית לשמוע."

And in this report, she recounted her firsthand

ובדיווח, היא שיחזרה את המפגשים

account of facing sexual harassment in India.

שלה עם הטרדה מינית בהודו.

She wrote, "There is no way to prepare for the eyes,

היא כתבה, "אין שום דרך להתכונן לעיניים,

the eyes that every day stared

העיניים שכל יום בוהות

with such entitlement at my body,

עם כזו זכות על הגוף השלי,

with no change of expression

עם שום שינוי הבעה

whether I met their gaze or not.

בין אם פגשתי במבטם ובין אם לאו.

Walking to the fruit seller's or the tailor's,

בדרך למוכר הפירות או אל החייט,

I got stares so sharp

קיבלתי מבטים כל כך בוטים

that they sliced away bits of me piece by piece."

שהם חתכו חתיכות ממני, חלק אחרי חלק."

She called India a traveler's heaven and a woman's hell.

היא קראה להודו גן עדן למטיילים וגיהנום לנשים.

She said she was stalked, groped,

היא סיפרה שעקבו אחריה, מיששו אותה,

and masturbated at.

ואוננו מולה.

Now, late that evening, the report went viral.

עכשיו, מאוחר באותו הערב, הדיווח נהיה לויראלי.

It was on news channels across the world.

זה הגיע לערוצי חדשות ברחבי העולם.

Everyone was discussing it.

כולם דיברו על זה.

It had over a million views,

היו לזה מעל מיליון צפיות,

a thousand comments and shares,

אלף תגובות ושיתופים,

and I found myself witnessing

ומצאתי את עצמי עדה

a very similar thing.

לדבר מאד דומה.

The media was caught in this vicious cycle

התקשורת נתקעה במעגל הרשעי הזה

of opinion and outburst

של דעות והתפרצויות

and no outcome whatsoever.

ושום תוצאה.

So that night, as I sat wondering

אז באותו לילה, כשהתיישבתי תוהה

how I should respond,

איך עליי להגיב,

I found myself filled with doubt.

מצאתי את עצמי נמלאת בספק.

You see, as a writer, I approached this issue

אתם מבינים, ככתבת, ניגשתי לנושא הזה

as an observer,

כצופה.

as an Indian, I felt embarrassment and disbelief,

כהודית, הרגשתי נבוכה ולא האמנתי,

and as an activist, I looked at it as a defender of rights,

וכפעילה, ראיתי את זה כהגנה על זכויות,

but as a citizen journalist,

אבל כעיתונאית אזרחית,

I suddenly felt very vulnerable.

הרגשתי פתאום מאד פגיעה.

I mean, here she was, a young woman

כלומר, הנה היא, אישה צעירה

who was using a channel to talk about

שהשתמשה בערוץ כדי לדבר על

her experience just as I was,

החוויות שלה בדיוק כמו שאני עשיתי,

and yet I felt unsettled.

ועדיין הרגשתי לא בנוח.

You see, no one ever tells you

תראו, אף אחד אף פעם לא אומר לך

that true empowerment comes from giving yourself

שהעצמה אמיתית באה מלתת לעצמך

the permission to think and act.

את הרשות לחשוב ולפעול.

Empowerment is often made to sound as if

העצמה במקרים רבים נשמעת כאילו

it's an ideal, it's a wonderful outcome.

היא אידיאל, תוצאה נפלאה.

When we talk about empowerment, we often

כשאנחנו מדברים על העצמה, אנחנו לעיתים קרובות

talk about giving people access to materials,

מדברים על לתת לאנשים גישה לחומרים,

giving them access to tools.

לתת לאנשים גישה לכלים.

But the thing is, empowerment is an emotion.

אבל העניין הוא שהעצמה היא רגש.

It's a feeling.

היא הרגשה.

The first step to empowerment

הצעד הראשון להעצמה

is to give yourself the authority,

היא לתת לעצמך את הסמכות,

the key to independent will,

המפתח לרצון חופשי,

and for women everywhere,

ועבור נשים בכל מקום,

no matter who we are or where we come from,

לא משנה מי אנחנו ומאיפה באנו,

that is the most difficult step.

זה הצעד הכי קשה.

We fear the sound of our own voice,

אנחנו פוחדות מהקול של עצמנו,

for it means admission, but it is this that gives us

כי משמעו הודאה, אבל זה מה שנותן לנו

the power to change our environment.

את הכח לשנות את הסביבה שלנו.

Now in this situation where I was faced

עכשיו בסיטואציה ההיא שבה אני ניצבתי

with so many different kinds of realities,

מול כל כך הרבה סוגי מציאות,

I was unsure how to judge,

לא הייתי בטוחה כיצד לשפוט,

because I didn't know what it would mean for me.

כי לא ידעתי מה תהיה המשמעות של זה עבורי.

I feared to judge because I didn't know what it would be

פחדתי לשפוט כי לא ידעתי איך זה יהיה

if I didn't support the same view as this girl.

אם לא אתמוך באותן דעות כמו הבחורה.

I didn't know what it would mean for me

לא ידעתי מה תהיה המשמעות של זה עבורי

if I was challenging someone else's truth.

אם אאתגר את האמת של מישהו אחר.

But yet, it was simple.

אבל עדיין, זה היה פשוט.

I had to make a decision:

הייתי חייבת להחליט:

Should I speak up or should I stay quiet?

האם עליי לדבר או להישאר בשקט?

So after a lot of thought,

אחרי הרבה מחשבה,

I recorded a video blog in response,

הקלטתי בלוג וידאו בתגובה,

and I told Michaela, well,

ואמרתי למיכאלה, ובכן,

there are different sides to India,

יש צדדים שונים להודו,

and I also tried to explain

וגם ניסיתי להסביר

that things would be okay

שדברים יהיו בסדר

and I expressed my regret for what she had faced.

והבעתי את הצער שלי על מה שהיא עברה.

And a few days later, I was invited to talk

וכמה ימים אחר כך, הוזמנתי לדבר

on air with her,

בשידור חי איתה.

and for the first time, I reached out to this girl

ובפעם הראשונה, ניגשתי לבחורה הזאת,

who I had never met, who was so far away,

שלעולם לא פגשתי, שהייתה כל כך רחוקה,

but yet I felt so close to.

ושהרגשתי כל כך קרובה אליה.

Since this report came to light,

מאז שהדיווח הזה יצא לאוויר,

more young people than ever

יותר צעירים מתמיד

were discussing sexual harassment on the campus,

דנו בהטרדה מינית בקמפוס,

and the university that Michaela belonged to

והאוניברסיטה שמיכאלה השתייכה אליה

gave her the assistance she needed.

נתנה לה את העזרה שהיא נזקקה לה.

The university even took measures

האוניברסיטה אפילו נקטה בצעדים

to train its students to equip them

כדי לאמן ולצייד את תלמידה

with the skills that they need

בכישורים הנדרשים

to confront challenges such as harassment,

כדי להתעמת עם אתגרים כמו הטרדה,

and for the first the time, I felt I wasn't alone.

ולראשונה, הרגשתי שאני לא לבד.

You see, if there's anything that I've learned

אתם רואים, אם יש דבר מה שלמדתי

as an active citizen journalist

כעיתונאית אזרחית פעילה

over the past few years,

בשנים האחרונות,

it is our dire lack as a society to actively find

זה על המחסור שלנו כחברה בנסיון למצוא באופן פעיל

avenues where our voices can be heard.

הזדמנויות בהם הקול שלנו יכול להישמע.

We don't realize that when we are standing up,

אנחנו לא מבינים שכשאנחנו עומדים,

we are not just standing up as individuals,

אנחנו לא נעמדים רק כאינדיווידואלים,

we are standing up for our communities,

אנחנו נעמדים על משהו כקהילות,

our friends, our peers.

החברים שלנו, העמיתים שלנו.

Most of us say that women are denied their rights,

רובנו אומרים שמנשים נמנעות הזכויות שלהם,

but the truth is, oftentimes,

אבל האמת היא, פעמים רבות,

women deny themselves these rights.

נשים שוללות מעצמן את הזכויות האלה.

In a recent survey in India,

בסקר שנעשה לאחרונה בהודו,

95 percent of the women who work in I.T.,

95 אחוז מהנשים שעבדו בטכנולוגיות מידע,

aviation, hospitality and call centers,

תעופה, בתי חולים ומרכזי תקשורת,

said they didn't feel safe returning home alone

אמרו שהן לא מרגישות בטוחות לחזור הביתה לבד

after work in the late hours or in the evening.

אחרי העבודה בשעות המאוחרות של הערב.

In Bangalore, where I come from,

בבנגלור, מאיפה שאני באה,

this number is 85 percent.

המספר הזה הוא 85 אחוז.

In rural areas in India,

באזורים הכפריים של הודו,

if anything is to go by the recent

אם נלך לפי

gang rapes in Badaun and acid attacks in Odisha

האונסים הקבוצתיים האחרונים בבדאוון ותקיפות החומצה באודישא

and Aligarh are supposed to go by,

ואלגרה אמורות ללכת לפי זה,

we need to act really soon.

אנחנו צריכים לפעול במהרה.

Don't get me wrong,

אל תבינו אותי לא נכון,

the challenges that women will face

האתגרים שנשים יעמדו מולם

in telling their stories is real,

בלספר את סיפוריהן הם אמיתיים,

but we need to start pursuing

אבל עלינו להתחיל לחפש

and trying to identify mediums

ולנסות לזהות את המדיומים

to participate in our system

בהם יש להשתמש במערכת שלנו,

and not just pursue the media blindly.

ולא רק לרדוף אחר התקשורת באופן עיוור.

Today, more women than ever

היום, יותר נשים מאי פעם

are standing up and questioning

עומדות על שלהן ומתשאלות

the government in India,

את הממשל בהודו,

and this is a result of that courage.

וזו תוצאה של האומץ הזה.

There is a sixfold increase in women

גדל פי שישה המספר של נשים

reporting harassment,

שמדווחות על הטרדה,

and the government passed

והממשלה העבירה

the Criminal Law (Amendment) Act in 2013

את התיקון לחוק הפלילי ב2013

to protect women against sexual assault.

כדי להגן על נשים מפני תקיפה מינית.

As I end this talk,

בבואי לסכם את השיחה הזאת

I just want to say

אני רק רוצה לומר

that I know a lot of us in this room have our secrets,

שאני יודעת שלרבים מאיתנו בחדר הזה יש את הסודות שלנו,

but let us speak up.

אבל בואו נדבר על זה בקול.

Let us fight the shame and talk about it.

בואו נלחם בבושה ונדבר על זה.

It could be a platform, a community,

זו יכולה להיות פלטפורמה, קהילה,

your loved one, whoever or whatever you choose,

האהובים עליכם, מי ומה שתבחרו,

but let us speak up.

אבל בואו נדבר על זה.

The truth is, the end to this problem

האמת היא, הסוף לבעיה הזו

begins with us.

מתחיל אצלנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)