Soon We'll Cure Diseases With a Cell, Not a Pill | Siddhartha Mukherjee | TED Talks

מתרגם: Michael Coslovsky מבקר: Ido Dekkers

I want to talk to you about the future of medicine.

אני רוצה לדבר איתכם על עתידה של הרפואה.

But before I do that, I want to talk a little bit about the past.

אבל לפני שאעשה זאת, אני רוצה לדבר מעט על העבר.

עכשיו, לאורך רוב ההיסטוריה האחרונה של הרפואה,

Now, throughout much of the recent history of medicine,

we've thought about illness and treatment

חשבנו על מחלות וטיפולים

in terms of a profoundly simple model.

במונחים של מודל פשוט ביותר.

In fact, the model is so simple

למעשה, המודל הוא כה פשוט

that you could summarize it in six words:

שניתן לסכם אותו בשש מילים:

have disease, take pill, kill something.

תחלו במחלה, קחו כדור, הירגו משהו.

Now, the reason for the dominance of this model

עכשיו, הסיבה לדומיננטיות של המודל הזה

is of course the antibiotic revolution.

היא, כמובן, מהפיכת האנטיביוטיקה.

Many of you might not know this, but we happen to be celebrating

רבים מכם אולי לא יודעים זאת, אבל במקרה, אנחנו חוגגים כרגע

the hundredth year of the introduction of antibiotics into the United States.

את השנה המאה להכנסתה של האנטיביוטיקה לארה"ב.

But what you do know

אבל מה שאתם כן יודעים

is that that introduction was nothing short of transformative.

זה שכניסה זו היתה לא פחות משינוי מהיסוד.

Here you had a chemical, either from the natural world

כאן היה לכם כימיקל, או מהעולם הטבעי

or artificially synthesized in the laboratory,

או מיוצר במעבדה באופן מלאכותי,

and it would course through your body,

והוא יזרום דרך גופכם,

it would find its target,

הוא ימצא את המטרה שלו,

lock into its target --

יינעל על המטרה שלו --

a microbe or some part of a microbe --

מיקרוב או חלקיק של מיקרוב --

and then turn off a lock and a key

ואז הוא יכבה מנעול ומפתח

with exquisite deftness, exquisite specificity.

ביעילות נהדרת, בייחודיות נהדרת.

And you would end up taking a previously fatal, lethal disease --

ואתם תיקחו מחלה שבעבר היתה קטלנית, הורגת -

a pneumonia, syphilis, tuberculosis --

דלקת ריאות, עגבת, שחפת --

ותהפכו אותה למחלה ממנה ניתן להחלים, בה אפשר לטפל.

and transforming that into a curable, or treatable illness.

You have a pneumonia,

חטפתם דלקת ריאות,

you take penicillin,

אתם לוקחים פניצילין,

you kill the microbe

אתם הורגים את החיידק

and you cure the disease.

ואתם מרפאים את המחלה.

So seductive was this idea,

כל-כך מפתה היה הרעיון הזה,

so potent the metaphor of lock and key

כל כך חזקה, המטאפורה של מפתח ומנעול

and killing something,

ולהרוג משהו,

that it really swept through biology.

שזה ממש שטף את עולם הביולוגיה.

It was a transformation like no other.

זה היה שינוי שכמוהו לא נראה מעולם.

And we've really spent the last 100 years

ואנחנו באמת בילינו את מאה השנים האחרונות

trying to replicate that model over and over again

בנסיון לשכפל את המודל הזה שוב ושוב

in noninfectious diseases,

במחלות לא מדבקות,

in chronic diseases like diabetes and hypertension and heart disease.

במחלות כרוניות כמו סכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.

And it's worked, but it's only worked partly.

וזה עבד, אבל זה עבד רק חלקית.

Let me show you.

הרשו לי להראות לכם.

You know, if you take the entire universe

אתם יודעים, אם תיקחו את כל היקום

of all chemical reactions in the human body,

של כל התגובות הכימיות בתוך הגוף האנושי,

every chemical reaction that your body is capable of,

כל תגובה כימית לה גופכם מסוגל,

most people think that that number is on the order of a million.

רוב האנשים יחשבו שהמספר הוא בסדר גודל של מיליון.

בוא נקרא לו מיליון.

Let's call it a million.

And now you ask the question,

ועכשיו תשאלו את השאלה,

what number or fraction of reactions

לאיזה כמות או לאיזה חלק מהתגובות

can actually be targeted

בעצם ניתן לכוון

by the entire pharmacopoeia, all of medicinal chemistry?

עם כל ספריית התרופות של הכימיה הרפואית?

המספר הוא 250.

That number is 250.

The rest is chemical darkness.

כל השאר זה אפילה כימית.

In other words, 0.025 percent of all chemical reactions in your body

במילים אחרות, ל-0.025 אחוזים מכל התגובות הכימיות שבגופכם

are actually targetable by this lock and key mechanism.

ניתן לכוון על ידי מנגנון המנעול והמפתח הזה.

You know, if you think about human physiology

אתם יודעים, אם תחשבו על הפיסיולוגיה האנושית

as a vast global telephone network

כעל רשת טלפונים רחבה וגלובלית

with interacting nodes and interacting pieces,

עם נקודות קישור שמגיבות אחת לשנייה, וחלקים שמגיבים אחד לשני,

then all of our medicinal chemistry

אז כל הרפואה הכימית שלנו

is operating on one tiny corner

עובדת על פינה קטנטנה

at the edge, the outer edge, of that network.

בקצה, הקצה הרחוק, של הרשת הזו.

It's like all of our pharmaceutical chemistry

זה כאילו כל כימיית התרופות

is a pole operator in Wichita, Kansas

היא אלחוטן בוויצ'יטה, קנזס,

who is tinkering with about 10 or 15 telephone lines.

שמתעסק בערך ב-10 או 15 קווי טלפון.

So what do we do about this idea?

אז מה אנחנו עושים לגבי הרעיון הזה?

What if we reorganized this approach?

מה אם נסדר מחדש את הגישה הזו?

In fact, it turns out that the natural world

למעשה, מתברר שהעולם הטבעי

gives us a sense of how one might think about illness

נותן לנו מושג לגבי איך ניתן לחשוב על מחלות

in a radically different way,

בדרך שונה באופן די קיצוני,

rather than disease, medicine, target.

מאשר מחלה, תרופה, מטרה.

In fact, the natural world is organized hierarchically upwards,

למעשה, העולם הטבעי מאורגן באופן היררכי כלפי מעלה,

not downwards, but upwards,

לא למטה, אלא למעלה,

and we begin with a self-regulating, semi-autonomous unit called a cell.

ואנחנו מתחילים עם יחידה בעלת וויסות עצמי, חצי-אוטונומית, שנקראית תא.

These self-regulating, semi-autonomous units

היחידות בעלות הוויסות העצמי, החצי-אוטונומיות הללו

give rise to self-regulating, semi-autonomous units called organs,

מובילות ליחידות בעלות וויסות עצמי, חצי-אוטונומיות, שנקראות איברים,

and these organs coalesce to form things called humans,

ואיברים אלו מתאגדים בכדי ליצור דברים הנקראים אנשים,

and these organisms ultimately live in environments,

והייצורים הללו חיים, בסופו של דבר, בסביבות חיים,

which are partly self-regulating and partly semi-autonomous.

שהן בחלקן בעלות וויסות עצמי ובחלקן חצי-אוטונומיות.

What's nice about this scheme, this hierarchical scheme

מה שנחמד בתרשים הזה, התרשים ההיררכי הזה

building upwards rather than downwards,

שבונה כלפי מעלה במקום כלפי מטה,

is that it allows us to think about illness as well

זה שהוא מאפשר לנו לחשוב גם על מחלות

in a somewhat different way.

בדרך מעט אחרת.

Take a disease like cancer.

קחו מחלה כמו סרטן.

Since the 1950s,

מאז שנות ה-50,

we've tried rather desperately to apply this lock and key model to cancer.

ניסינו באופן די נואש ליישם את מודל המנעול והמפתח הזה, לסרטן.

We've tried to kill cells

ניסינו להרוג תאים

using a variety of chemotherapies or targeted therapies,

בעזרת טיפולי כימותרפיה שונים או בעזרת טיפולים מוכוונים,

and as most of us know, that's worked.

וכמו שמרביתנו יודעים, זה עבד.

It's worked for diseases like leukemia.

זה עבד עבור מחלות כמו לוקמיה.

It's worked for some forms of breast cancer,

זה עבד עבור זנים שונים של סרטן השד,

but eventually you run to the ceiling of that approach.

אבל בסופו של דבר, אתם מגיעים לתקרת היכולת של הגישה הזו.

And it's only in the last 10 years or so

וזה רק ב-10 השנים האחרונות בערך

that we've begun to think about using the immune system,

שהתחלנו לחשוב על להשתמש במערכת החיסון,

remembering that in fact the cancer cell doesn't grow in a vacuum.

כשאנחנו זוכרים שלמעשה תא הסרטן לא גדל בתוך ריק.

It actually grows in a human organism.

הוא בעצם גדל בתוך ייצור אנושי.

And could you use the organismal capacity,

והאם תוכלו להשתמש ביכולות של היצור עצמו,

the fact that human beings have an immune system, to attack cancer?

העובדה שלבני אדם יש מערכת חיסון, בכדי לתקוף סרטן?

In fact, it's led to the some of the most spectacular new medicines in cancer.

למעשה, זה הוביל לכמה מהתרופות החדשות המדהימות ביותר בסרטן.

And finally there's the level of the environment, isn't there?

ולבסוף, ישנה הרמה של הסביבה, לא כך?

You know, we don't think of cancer as altering the environment.

אתם יודעים, אנחנו לא חושבים על סרטן כעל משנה סביבת חיים.

But let me give you an example of a profoundly carcinogenic environment.

אבל הרשו לי לתת לכם דוגמה של סביבה קרצינוגנית ביותר.

It's called a prison.

היא נקראת כלא.

You take loneliness, you take depression, you take confinement,

קחו בדידות, קחו דיכאון, קחו מאסר,

and you add to that,

והוסיפו לכך,

rolled up in a little white sheet of paper,

מגולגל בפיסת נייר לבנה קטנה,

one of the most potent neurostimulants that we know, called nicotine,

את אחד הנוירוסטימולנטים היעילים ביותר שאנחנו מכירים, שנקרא ניקוטין,

and you add to that one of the most potent addictive substances that you know,

ואתם מוסיפים לזה את אחד החומרים הממכרים ביותר שאתם מכירים,

and you have a pro-carcinogenic environment.

ויש לכם סביבה פרו-קרצינוגנית.

But you can have anti-carcinogenic environments too.

אבל יש גם סביבות מחייה אנטי-קרצינוגניות.

ישנם נסיונות ליצור סביבות פיזיות,

There are attempts to create milieus,

change the hormonal milieu for breast cancer, for instance.

לשנות את הסביבה ההורמונלית לסרטן השד, לדוגמה.

We're trying to change the metabolic milieu for other forms of cancer.

אנחנו מנסים לשנות את הסביבה המטאבולית לסוגים אחרים של סרטן.

Or take another disease, like depression.

או קחו מחלה אחרת, כגון דיכאון.

Again, working upwards,

שוב, אם עובדים כלפי מעלה,

מאז שנות ה-60 וה-70 ניסינו, שוב באופן נואש

since the 1960s and 1970s, we've tried, again, desperately

to turn off molecules that operate between nerve cells --

לכבות מולקולות שפועלות בין תאי עצב --

serotonin, dopamine --

סרוטונין, דופמין --

and tried to cure depression that way,

וככה ניסינו לרפא דיכאון,

and that's worked, but then that reached the limit.

וזה עבד, אבל אז זה הגיע לקצה היכולת.

And we now know that what you really probably need to do

ועכשיו אנחנו יודעים שמה שבעצם צריך לעשות, ככל הנראה,

is to change the physiology of the organ, the brain,

זה לשנות את הפיסיולוגיה של האיבר, המוח,

rewire it, remodel it,

לחווט אותו מחדש, לעצב אותו מחדש,

and that, of course, we know study upon study has shown

וכמובן, אנחנו מכירים מחקר אחרי מחקר שהראו

that talk therapy does exactly that,

שטיפול על ידי דיבור עושה בדיוק את זה,

and study upon study has shown that talk therapy

ומחקר אחרי מחקר שהראו שטיפול על ידי דיבור

combined with medicines, pills,

בשילוב עם תרופות, כדורים,

really is much more effective than either one alone.

הוא בעצם יותר יעיל מכל אחד מהם בנפרד.

Can we imagine a more immersive environment that will change depression?

היכולים אנו לדמיין סביבה מכילה יותר שתשנה דיכאון?

Can you lock out the signals that elicit depression?

אתם יכולים לנעול בחוץ את האותות שמעוררים דיכאון?

Again, moving upwards along this hierarchical chain of organization.

שוב, נתקדם כלפי מעלה במעלה הסולם האירגוני ההיררכי.

What's really at stake perhaps here

אולי מה שבעצם מונח כאן על כף המאזניים

is not the medicine itself but a metaphor.

היא לא התרופה עצמה אלא מטאפורה.

Rather than killing something,

במקום להרוג משהו,

in the case of the great chronic degenerative diseases --

במקרים של המחלות הניווניות הכרוניות הגדולות --

kidney failure, diabetes, hypertension, osteoarthritis --

אי ספיקת כליות, סכרת, יתר לחץ דם, דלקת מפרקים ניוונית --

maybe what we really need to do is change the metaphor to growing something.

אולי מה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה לשנות את המטאפורה ללגדל משהו.

And that's the key, perhaps,

ואולי זה המפתח,

to reframing our thinking about medicine.

לעיצוב מחדש של החשיבה שלנו על רפואה.

Now, this idea of changing,

עכשיו, הרעיון של שינוי,

of creating a perceptual shift, as it were,

של יצירת שינוי תפיסתי, אם תרצו,

בא לדגור אצלי באופן אישי מאד לפני כעשר שנים.

came home to me to roost in a very personal manner about 10 years ago.

About 10 years ago -- I've been a runner most of my life --

לפני כ-10 שנים -- נהגתי לרוץ במשך מרבית חיי --

יצאתי לריצה, ריצת יום שבת בבוקר,

I went for a run, a Saturday morning run,

חזרתי והתעוררתי, ופשוט לא יכולתי לזוז.

I came back and woke up and I basically couldn't move.

My right knee was swollen up,

הברך הימנית שלי הייתה נפוחה,

and you could hear that ominous crunch of bone against bone.

ויכולתם לשמוע את רעש הפצפוץ מנבא הרעות של עצם על עצם.

And one of the perks of being a physician is that you get to order your own MRIs.

ואחד היתרונות של להיות רופא זה שאתה יכול להזמין לעצמך סריקות MRI.

And I had an MRI the next week, and it looked like that.

והיתה לי סריקת MRI בשבוע לאחר מכן והיא נראתה ככה.

Essentially, the meniscus of cartilage that is between bone

בעיקרון, מיניסקוס הסחוס שבין העצמות

had been completely torn and the bone itself had been shattered.

נקרע לגמרי, והעצם עצמה התרסקה.

Now, if you're looking at me and feeling sorry,

עכשיו, אם אתם מסתכלים עליי ומשתתפים בצערי,

let me tell you a few facts.

הרשו לי לספר לכם כמה עובדות.

If I was to take an MRI of every person in this audience,

אילו ביצעתי סריקת MRI של כל אדם בקהל פה,

60 percent of you would show signs

60 אחוזים מכם היו מראים סימנים

of bone degeneration and cartilage degeneration like this.

של ניוון עצמות וניוון סחוס כגון זה.

85 percent of all women by the age of 70

85 אחוזים מכל הנשים יראו עד גיל 70

would show moderate to severe cartilage degeneration.

ניוון סחוס בינוני עד חמור.

50 to 60 percent of the men in this audience

ל-50 עד 60 אחוזים מהגברים בקהל הזה

would also have such signs.

גם יהיו את הסימנים האלה.

So this is a very common disease.

כך שזו מחלה מאד נפוצה.

Well, the second perk of being a physician

ובכן, היתרון השני של להיות רופא

זה שאתה יכול לבצע ניסויים על המחלות שלך עצמך.

is that you can get to experiment on your own ailments.

So about 10 years ago we began,

אז לפני כ-10 שנים התחלנו,

we brought this process into the laboratory,

הבאנו את ההליך הזה לתוך המעבדה,

and we began to do simple experiments,

והתחלנו לעשות ניסויים פשוטים,

mechanically trying to fix this degeneration.

מנסים לתקן את הניוון הזה באופן מכאני.

We tried to inject chemicals into the knee spaces of animals

ניסינו להזריק כימיקלים לתוך חללי הברך של חיות

to try to reverse cartilage degeneration,

בכדי לנסות ולהפוך את ניוון הסחוס,

and to put a short summary on a very long and painful process,

וכסיכום קצר לתהליך מאד ארוך וכואב,

essentially it came to naught.

בעיקרון זה לא הביא דבר.

Nothing happened.

שום דבר לא קרה.

And then about seven years ago, we had a research student from Australia.

ואז, לפני כשבע שנים, היה לנו תלמיד מחקר מאוסטרליה.

The nice thing about Australians

מה שטוב באוסטרלים

is that they're habitually used to looking at the world upside down.

זה שהם רגילים באופן טבעי להסתכל על העולם הפוך.

(Laughter)

(צחוק)

And so Dan suggested to me, "You know, maybe it isn't a mechanical problem.

אז דן הציע לי, "אתה יודע, אולי זו לא בעיה מכאנית.

Maybe it isn't a chemical problem. Maybe it's a stem cell problem."

אולי זו לא בעיה כימית. אולי זו בעיה בתאי הגזע."

In other words, he had two hypotheses.

במילים אחרות, היו לו שתי השערות.

Number one, there is such a thing as a skeletal stem cell --

מספר אחת, יש דבר כזה שנקרא תא גזע שלדי --

a skeletal stem cell that builds up the entire vertebrate skeleton,

תא גזע שבונה את כל השלד החולייתני,

bone, cartilage and the fibrous elements of skeleton,

עצם, סחוס והאלמנטים הסיביים של השלד,

just like there's a stem cell in blood,

בדיוק כמו שיש תא גזע בדם,

just like there's a stem cell in the nervous system.

בדיוק כמו שיש תא גזע במערכת העצבים.

And two, that maybe that, the degeneration or dysfunction of this stem cell

ושתיים, שאולי הניוון והתפקוד הלקוי של תא הגזע הזה

is what's causing osteochondral arthritis, a very common ailment.

זה מה שגורם לדלקת פרקים ניוונית, מחלה נפוצה ביותר.

כך שבעצם השאלה היתה, האם אנחנו חיפשנו גלולה

So really the question was, were we looking for a pill

when we should have really been looking for a cell.

כשבעצם היינו צריכים לחפש תא.

So we switched our models,

אז החלפנו את המודלים שלנו,

and now we began to look for skeletal stem cells.

ועכשיו התחלנו לחפש תאי גזע שלדיים.

And to cut again a long story short,

ושוב, כדי להגיע לנקודה,

about five years ago, we found these cells.

לפני חמש שנים בערך, מצאנו את התאים הללו.

They live inside the skeleton.

הם חיים בתוך השלד.

Here's a schematic and then a real photograph of one of them.

הנה תרשים ואח"כ תצלום אמיתי של אחד מהם.

The white stuff is bone,

החומר הלבן הוא עצם,

and these red columns that you see and the yellow cells

ושני העמודים האדומים הללו שאתם רואים והתאים הצהובים

are cells that have arisen from one single skeletal stem cell --

הם תאים שנוצרו מתוך תא גזע שלדי אחד --

columns of cartilage, columns of bone coming out of a single cell.

עמודים של סחוס, עמודים של עצם יוצאים מתא אחד.

These cells are fascinating. They have four properties.

התאים האלה מרתקים. יש להם ארבע תכונות.

Number one is that they live where they're expected to live.

מספר אחד זה שהם חיים במקום בו הם אמורים לחיות.

They live just underneath the surface of the bone,

הם חיים בדיוק מתחת לפני העצם,

underneath cartilage.

מתחת לסחוס.

You know, in biology, it's location, location, location.

אתם יודעים, בביולוגיה זה הכל מיקום, מיקום, מיקום.

And they move into the appropriate areas and form bone and cartilage.

והם נעים לאזורים הנכונים ויוצרים עצם וסחוס.

That's one.

זה אחד.

Here's an interesting property.

הנה תכונה מעניינת.

You can take them out of the vertebrate skeleton,

אפשר להוציא אותם מהשלד החולייתני,

you can culture them in petri dishes in the laboratory,

אפשר לגדל אותם על צלחות פטרי במעבדה,

and they are dying to form cartilage.

ואז הם מתים ליצור סחוס.

Remember how we couldn't form cartilage for love or money?

זוכרים שאנחנו לא יכולים ליצור סחוס כמה שלא נרצה?

These cells are dying to form cartilage.

התאים הללו מתים ליצור סחוס.

They form their own furls of cartilage around themselves.

הם יוצרים עטיפות של סחוס סביב עצמם.

They're also, number three,

הם גם, מספר שלוש,

the most efficient repairers of fractures that we've ever encountered.

המתקנים הטובים ביותר של שברים בהם נתקלנו מעולם.

This is a little bone, a mouse bone that we fractured

זוהי עצם קטנה, עצם של עכבר אותה שברנו

and then let it heal by itself.

ואז נתנו לה להחלים לבד.

These stem cells have come in and repaired, in yellow, the bone,

תאי הגזע הללו נכנסו ותיקנו, בצהוב, העצם,

in white, the cartilage, almost completely.

בלבן הסחוס, כמעט לגמרי.

So much so that if you label them with a fluorescent dye

כל כך ככה שאם אתם מסמנים אותם בסימון פלואורוסנטי

you can see them like some kind of peculiar cellular glue

אתם יכולים לראות אותם כמעין דבק תאי משונה

coming into the area of a fracture,

מגיעים לאיזור השבר,

fixing it locally and then stopping their work.

מתקנים אותו באופן מקומי ואז מפסיקים לעבוד.

Now, the fourth one is the most ominous,

עכשיו, התכונה הרביעית היא המאיימת ביותר,

and that is that their numbers decline precipitously,

וזה שמספרם של התאים הללו דועך באופן חד,

precipitously, tenfold, fiftyfold, as you age.

באופן חד מאד, פי עשר, פי חמישים, ככל שאתם מתבגרים.

And so what had happened, really,

אז מה שבעצם קרה,

is that we found ourselves in a perceptual shift.

זה שמצאנו את עצמנו בתוך שינוי תפיסתי.

יצאנו לצוד גלולות

We had gone hunting for pills

but we ended up finding theories.

אבל מצאנו עצמנו עם תיאוריות.

And in some ways

ובדרכים מסוימות

we had hooked ourselves back onto this idea:

קיבענו עצמנו חזרה לרעיון הזה:

cells, organisms, environments,

תאים, אורגניזמים, סביבות חיים,

because we were now thinking about bone stem cells,

כיון שעכשיו התחלנו לחשוב על תאי גזע של העצם,

we were thinking about arthritis in terms of a cellular disease.

התחלנו לחשוב על דלקת פרקים במונחים של מחלה תאית.

And then the next question was, are there organs?

והשאלה הבאה היתה, האם יש איברים?

Can you build this as an organ outside the body?

האם ניתן לבנות זאת כאיבר מחוץ לגוף?

Can you implant cartilage into areas of trauma?

האם ניתן להשתיל סחוס לאיזורים חבולים?

And perhaps most interestingly,

ואולי הכי מעניין,

can you ascend right up and create environments?

האם ניתן לעלות ישר למעלה בכדי ליצור סביבות?

You know, we know that exercise remodels bone,

אתם יודעים, אנחנו יועדים שאימון גופני מעצב עצמות מחדש,

but come on, none of us is going to exercise.

אבל בחייכם, אף אחד מאיתנו לא הולך להתאמן.

So could you imagine ways of passively loading and unloading bone

אז התוכלו לדמיין דרכים פסיביות להעמיס ולפרוק עצם

so that you can recreate or regenerate degenerating cartilage?

כדי שתוכלו לשחזר או לחדש סחוס מתנוון?

And perhaps more interesting, and more importantly,

ואולי יותר מעניין, ויותר חשוב,

the question is, can you apply this model more globally outside medicine?

השאלה היא האם ניתן ליישם את המודל הזה באופן כללי יותר מחוץ לתחום הרפואה?

What's at stake, as I said before, is not killing something,

מה שמונח על הכף, כפי שאמרתי קודם, זה לא להרוג משהו,

but growing something.

אלא לגדל משהו.

And it raises a series of, I think, some of the most interesting questions

וזה מעלה סדרה של, אני חושב, כמה מהשאלות המעניינות ביותר

about how we think about medicine in the future.

על איך אנחנו חושבים על רפואה בעתיד.

Could your medicine be a cell and not a pill?

האם התרופות שלכם יוכלו להיות תא ולא גלולה?

How would we grow these cells?

איך נגדל את התאים האלה?

What we would we do to stop the malignant growth of these cells?

מה נעשה בכדי לעצור את הגידול הממאיר של התאים האלה?

We heard about the problems of unleashing growth.

שמענו על הבעיות של מתן יד חופשית לגדילה.

Could we implant suicide genes into these cells

האם נוכל להשתיל גנים אובדניים לתוך התאים הללו

בכדי לעצור אותם מלגדול?

to stop them from growing?

Could your medicine be an organ that's created outside the body

האם התרופה שלכם יכולה להיות איבר שמיוצר מחוץ לגוף

ואז מושתל לתוך הגוף?

and then implanted into the body?

Could that stop some of the degeneration?

האם זה יוכל לעצור חלק מההתנוונות?

What if the organ needed to have memory?

מה אם האיבר זקוק לזיכרון?

In cases of diseases of the nervous system some of those organs had memory.

במקרה של מחלות של מערכת העצבים לחלק מהאיברים האלה היה זיכרון.

How could we implant those memories back in?

איך נוכל להשתיל את הזכרונות האלה חזרה?

Could we store these organs?

האם נוכל לאחסן את האיברים הללו?

Would each organ have to be developed for an individual human being

האם כל איבר ייצטרך להיות מפותח עבור בן-אדם אחד

and put back?

ואז להיות מוחזר?

And perhaps most puzzlingly,

ואולי הכי תמוה,

could your medicine be an environment?

האם התרופה שלכם יכולה להיות סביבה?

Could you patent an environment?

האם אפשר לרשום פטנט על סביבה?

You know, in every culture,

אתם יודעים, בכל תרבות,

shamans have been using environments as medicines.

שאמאנים נהגו להשתמש בסביבות כתרופות.

Could we imagine that for our future?

האם אנחנו יכולים לדמיין זאת בשביל העתיד שלנו?

I've talked a lot about models. I began this talk with models.

דיברתי הרבה על מודלים. התחלתי את המצגת הזו עם מודלים.

So let me end with some thoughts about model building.

אז תרשו לי לסיים עם כמה מחשבות על בניית מודלים.

That's what we do as scientists.

זה מה שאנחנו עושים כמדענים.

You know, when an architect builds a model,

אתם יודעים, כשארכיטקט בונה מודל,

he or she is trying to show you a world in miniature.

הוא או היא מנסים להראות לכם את העולם בקטן.

But when a scientist is building a model,

אבל כשמדען בונה מודל,

he or she is trying to show you the world in metaphor.

הוא או היא מנסים להראות לכם את העולם במטאפורה.

He or she is trying to create a new way of seeing.

הוא או היא מנסים ליצור דרך חדשה של ראייה.

The former is a scale shift. The latter is a perceptual shift.

הראשון הוא שינוי בקנה המידה. האחרון הוא שינוי תפיסתי.

Now, antibiotics created such a perceptual shift

עכשיו, תרופות אנטיביוטיות יצרו כזה שינוי תפיסתי

in our way of thinking about medicine that it really colored, distorted,

בדרך בה אנחנו חושבים על תרופות שהוא ממש צבע, עיוות,

very successfully, the way we've thought about medicine for the last hundred years.

באופן מוצלח, את הדרך בה חשבנו על תרופות במשך מאה השנים האחרונות.

But we need new models to think about medicine in the future.

אבל אנחנו צריכים מודלים חדשים כדי לחשוב על תרופות בעתיד.

That's what's at stake.

זה מה שמונח על הכף.

You know, there's a popular trope out there

אתם יודעים, יש מחשבה פופולרית בחוץ

that the reason we haven't had the transformative impact

שהסיבה בגללה לא חווינו את ההשפעה המשנה

on the treatment of illness

על הטיפול במחלות

is because we don't have powerful-enough drugs,

זה בגלל שאין לנו תרופות חזקות מספיק,

and that's partly true.

וזה נכון חלקית.

But perhaps the real reason is

אבל אולי הסיבה האמיתית היא

that we don't have powerful-enough ways of thinking about medicines.

שאין לנו דרכי מחשבה חזקות מספיק על תרופות.

It's certainly true that

מה שבטוח זה

שיהיה נחמד אם יהיו לנו תרופות חדשות.

it would be lovely to have new medicines.

But perhaps what's really at stake are three more intangible M's:

אבל אולי מה שבאמת מונח על הכף הן שלוש ממ'ים מופשטות:

mechanisms, models, metaphors.

מכאניזמים, מודלים, מטאפורות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: I really like this metaphor.

כריס אנדרסון: אני מאד אוהב את המטאפורה הזאת.

How does it link in?

איך זה מתחבר?

There's a lot of talk in technologyland

יש הרבה דיבורים בארץ-טכנולוגיה

about the personalization of medicine,

על הפיכת הרפואה למותאמת אישית,

that we have all this data and that medical treatments of the future

שיש לנו את כל המידע הזה ושהטיפולים הרפואיים של העתיד

will be for you specifically, your genome, your current context.

יהיו בשבילך במיוחד, לגנום שלך, למצב הנתון שלך.

Does that apply to this model you've got here?

זה מתחבר למודל שיש לך כאן?

Siddhartha Mukherjee: It's a very interesting question.

סידהַרתא מוּחֶרג'י: זו שאלה מעניינת מאד.

We've thought about personalization of medicine

נהגנו לחשוב על רפואה מותאמת אישית

very much in terms of genomics.

מאד במונחים של גנום.

That's because the gene is such a dominant metaphor,

זה בגלל שהגן הוא מטאפורה כל כך דומיננטית,

again, to use that same word, in medicine today,

שוב, אם להשתמש באותה המילה, ברפואה כיום,

that we think the genome will drive the personalization of medicine.

שאנחנו חושבים שהגנום הוא זה שיידחוף את ההתאמה האישית של הרפואה.

But of course the genome is just the bottom

אבל כמובן הגנום הוא רק החולייה התחתונה

of a long chain of being, as it were.

של שרשרת ארוכה של להיות, כביכול.

That chain of being, really the first organized unit of that, is the cell.

השרשרת הזו של להיות, באמת החוליה המאורגנת הראשונה שלה, היא התא.

So, if we are really going to deliver in medicine in this way,

כך שאם אנחנו באמת הולכים לספק רפואה בדרך הזו,

we have to think of personalizing cellular therapies,

אנחנו צריכים לחשוב על התאמה של טיפולים תאיים באופן אישי,

and then personalizing organ or organismal therapies,

ואז התאמה אישית של טיפולי איברים או אורגניזמים,

and ultimately personalizing immersion therapies for the environment.

ובסופו של דבר התאמה אישית של טיפולי שיקוע עבור הסביבה.

So I think at every stage, you know --

כך שאני חושב שבכל שלב, אתה יודע --

there's that metaphor, there's turtles all the way.

אומרים, ישנה המטאפורה, יש צבים לאורך כל הדרך.

Well, in this, there's personalization all the way.

אז בזה יש התאמה אישית לאורך כל הדרך.

CA: So when you say medicine could be a cell

כ"א: אז כשאתה אומר שרפואה עשויה להיות תא

and not a pill,

ולא גלולה,

אתה מדבר על התאים שלך עצמך בפוטנציה.

you're talking about potentially your own cells.

SM: Absolutely. CA: So converted to stem cells,

ס"מ: בהחלט. כ"א: אז כאלה שהפכו לתאי גזע,

perhaps tested against all kinds of drugs or something, and prepared.

אולי נבחנו כנגד כל מיני תרופות או משהו, ומוכנים.

SM: And there's no perhaps. This is what we're doing.

ס"מ: ואין כאן אולי. זה מה שאנחנו עושים.

This is what's happening, and in fact, we're slowly moving,

זה מה שקורה, ולמעשה, לאט לאט אנחנו

not away from genomics, but incorporating genomics

לא מתרחקים מגנומיקה, אלא משלבים גנומיקה

into what we call multi-order, semi-autonomous, self-regulating systems,

בתוך מה שאנחנו קוראים להן מערכות רב-ארגוניות, חצי-אוטונומיות, עם בקרה עצמית,

like cells, like organs, like environments.

כמו תאים, כמו איברים, כמו סביבות.

CA: Thank you so much.

כ"א: תודה רבה לך.

SM: Pleasure. Thanks.

ס"מ: שמחתי. תודה.