Alejandro Aravena: My architectural philosophy? Bring the community into the process

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Ido Dekkers

If there's any power in design,

אם יש כח כלשהו בעיצוב,

that's the power of synthesis.

זהו כוחה של הסינתזה.

The more complex the problem,

ככל שהבעיה יותר מורכבת,

the more the need for simplicity.

כך יש יותר צורך בפשטות.

So allow me to share three cases

אז הרשו לי לחלוק שלושה מקרים

where we tried to apply

בהם ניסינו ליישם

design's power of synthesis.

את כח הסינתזה של העיצוב.

Let's start with the global challenge of urbanization.

בואו נתחיל עם האתגר הגלובלי של עיור.

It's a fact that people are moving towards cities.

זוהי עובדה שאנשים נעים לכיוון הערים.

and even if counterintuitive, it's good news.

ואפילו אם זה נוגד את האינטואיציה, אלו חדשות טובות.

Evidence shows that people are better off in cities.

הראיות מוכיחות שלאנשים יותר טוב בערים.

But there's a problem that I would call

אך יש בעיה שאני קורא לה

the "3S" menace:

אימת שלושת ה-מ':

The scale, speed, and scarcity of means

מידה, מהירות ומיעוט אמצעים

with which we will have to respond to this phenomenon

להם נזדקק על מנת להגיב לתופעה זו

has no precedence in history.

הם חסרי תקדים בהיסטוריה.

For you to have an idea,

כדי שיהיה לכם מושג,

out of the three billion people living in cities today,

מתוך 3 מיליארד האנשים שחיים בערים כיום,

one billion are under the line of poverty.

מיליארד נמצאים מתחת לקו העוני.

By 2030, out of the five billion people

עד שנת 2030, מתוך 5 מיליארד האנשים

that will be living in cities,

שיגורו בערים,

two billion are going to be under the line of poverty.

2 מיליארד הולכים לחיות מתחת לקו העוני.

That means that we will have to build

זה אומר שנצטרך לבנות

a one million-person city per week

עיר של מיליון איש בכל שבוע

with 10,000 dollars per family

עם 10,000 דולר למשפחה

during the next 15 years.

במשך 15 השנים הבאות.

A one million-person city per week

עיר של מיליון איש בשבוע

with 10,000 dollars per family.

עם 10,000 דולר למשפחה.

If we don't solve this equation,

אם לא נפתור את המשוואה הזו,

it is not that people will stop coming to cities.

זה לא שאנשים יפסיקו לבוא לערים.

They will come anyhow,

הם יבואו בכל מקרה,

but they will live in slums, favelas

אבל הם יחיו בשכונות עוני, בפאבלות

and informal settlements.

והתיישבויות בלתי רשמיות.

So what to do? Well, an answer may come

אז מה עושים? ובכן, תשובה אחת יכולה לבוא

from favelas and slums themselves.

מהפאבלות ושכונות העוני בעצמן.

A clue could be in this question we were asked

רמז אחד יכול להיות טמון בשאלה שנשאלנו

10 years ago.

לפני 10 שנים.

We were asked to accommodate 100 families

נתבקשנו לשכן 100 משפחות

that had been occupying illegally

שגרו באופן לא חוקי

half a hectare in the center

בחצי הקטאר

of the city of Iquique in the north of Chile

במרכז העיר איקיקה שבצפון צ'ילה

using a $10,000 subsidy

בעזרת מימון של 10,000 דולר

with which we had to buy the land,

בעזרתו היינו צריכים לקנות את הקרקע,

provide the infrastructure,

לספק תשתיות,

and build the houses that, in the best of the cases,

ולבנות את הבתים, שבמקרה הטוב ביותר,

would be of around 40 square meters.

יהיו בגודל של כ-40 מטרים רבועים.

And by the way, they said,

ודרך אגב, הם אמרו,

the cost of the land,

מחיר הקרקע,

because it's in the center of the city,

בגלל שהיא במרכז העיר,

is three times more

הוא פי 3

than what social housing can normally afford.

ממה שדיור ציבורי בדרך כלל יכול להרשות לעצמו.

Due to the difficulty of the question,

בגלל הקושי שבשאלה,

we decided to include the families

החלטנו לשתף את המשפחות

in the process of understanding the constraints,

בתהליך של הבנת המגבלות,

and we started a participatory design process,

והתחלנו תהליך עיצוב משתף,

and testing what was available there in the market.

ובחנו מה היה קיים בשוק.

Detached houses,

בתים מנותקים,

30 families could be accommodated.

30 משפחות יוכלו להיות משוכנות.

Row houses, 60 families.

בתי שורות, 60 משפחות.

["100 families"] The only way to accommodate all of them

["100 משפחות"] הדרך היחידה לשכן את כולן

was by building in height,

הייתה על ידי בניה לגובה,

and they threatened us

והם איימו עלינו

to go on a hunger strike

שיפתחו בשביתת רעב

if we even dared to offer this

אם בכלל נעז להציע זאת

as a solution,

כפתרון,

because they could not make the tiny apartments

כיוון שהם לא יכלו לגרום לדירות הקטנטנות

expand.

להתרחב.

So the conclusion with the families —

אז המסקנה עם המשפחות-

and this is important, not our conclusion —

וזה חשוב, לא המסקנה שלנו-

with the families, was that we had a problem.

של המשפחות, היתה שיש לנו בעיה.

We had to innovate.

היינו חייבים להיות חדשניים.

So what did we do?

אז מה עשינו?

Well, a middle-class family

ובכן, משפחה ממעמד הביניים

lives reasonably well

חיה יחסית טוב

in around 80 square meters,

בכ-80 מ"ר,

but when there's no money,

אבל כשאין כסף,

what the market does

מה שהשוק עושה

is to reduce the size of the house

הוא להפחית את גודל הבית

to 40 square meters.

ל-40 מ"ר.

What we said was,

מה שאמרנו היה-

what if,

מה אם,

instead of thinking of 40 square meters

במקום לחשוב על 40 מ"ר

as a small house,

כבית קטן,

why don't we consider it

למה שלא נחשוב עליו

half of a good one?

כעל חצי מבית טוב?

When you rephrase the problem

כשמנסחים מחדש את הבעיה

as half of a good house

כחצי בית טוב

instead of a small one,

במקום אחד קטן,

the key question is, which half do we do?

שאלת המפתח היא, איזה חצי עושים?

And we thought we had to do with public money

וחשבנו שעלינו לעשות בעזרת הכסף הציבורי

the half that families won't be able to do individually.

את החצי שהמשפחות לא יוכלו לעשות באופן אינדיבידואלי.

We identified five design conditions

זיהינו 5 צרכי עיצוב

that belonged to the hard half of a house,

ששייכים לחצי הקשה של הבית,

and we went back to the families to do two things:

וחזרנו אל המשפחות כדי לעשות שני דברים:

join forces and split tasks.

לאחד כוחות ולפצל משימות.

Our design was something in between

העיצוב שלנו היה איפשהו באמצע

a building and a house.

בין בניין ובית.

As a building, it could pay

כבניין, הוא יוכל לשלם

for expensive, well-located land,

עבור קרקע יקרה במיקום טוב,

and as a house, it could expand.

וכבית, הוא יוכל להתרחב.

If, in the process of not being expelled

אם, בתהליך של לא להיות מגורשות

to the periphery while getting a house,

לפריפריה תוך כדי השגת בית,

families kept their network and their jobs,

המשפחות ישמרו על הרשתות החברתיות ועל העבודות שלהן,

we knew that the expansion would begin right away.

ידענו שההתרחבות תתחיל מיד.

So we went from this initial social housing

אז יצאנו מתוך הדיור הציבורי ההתחלתי

to a middle-class unit achieved by families themselves

ליחידת מעמד בינוני שהושגה על ידי המשפחות עצמן

within a couple of weeks.

תוך כמה שבועות.

This was our first project

זה היה הפרויקט הראשון שלנו

in Iquique 10 years ago.

באיקיקה לפני 10 שנים.

This is our last project in Chile.

זה הפרויקט האחרון שלנו בצ'ילה.

Different designs, same principle:

עיצובים שונים, אותו עיקרון:

You provide the frame,

אתה מספק את המסגרת,

and from then on, families take over.

ומשם הלאה, המשפחות לוקחות פיקוד.

So the purpose of design,

אז התכלית של עיצוב,

trying to understand and trying to give an answer

לנסות להבין ולנסות לתת תשובה

to the "3S" menace,

לאימת שלושת ה-מ'

scale, speed, and scarcity,

מידה, מהירות ומיעוט אמצעים,

is to channel people's own building capacity.

היא ל1תעל את יכולת הבנייה של האנשים עצמם.

We won't solve the one million people per week equation

לא נפתור את המשוואה של מיליון אנשים בשבוע

unless we use people's own power for building.

אם לא נשתמש בכוחם של האנשים עצמם לבנייה.

So, with the right design,

אז, בעזרת העיצוב הנכון,

slums and favelas may not be the problem

יתכן ששיכונים ופאבלות הם לא הבעיה

but actually the only possible solution.

אלא למעשה הפתרון האפשרי היחיד.

The second case is how design can contribute

המקרה השני הוא איך עיצוב יכול לתרום

to sustainability.

לקיימות.

In 2012, we entered the competition

בשנת 2012, נכנסנו לתחרות

for the Angelini Innovation Center,

של המרכז אנג'ליני לחדשנות,

and the aim was to build

והמטרה היתה לבנות

the right environment for knowledge creation.

את הסביבה הנכונה ליצירת ידע.

It is accepted that for such an aim,

זה מקובל שעבור מטרה שכזו,

knowledge creation,

יצירת ידע,

interaction among people, face-to-face contact,

אינטראקציה בין אנשים, קשר של פנים- מול- פנים,

it's important, and we agreed on that.

זה חשוב, והסכמנו על זה.

But for us, the question of the right environment

אבל עבורנו, השאלה של הסביבה הנכונה

was a very literal question.

היתה שאלה מאוד מילולית.

We wanted to have a working space

רצינו שיהיה לנו חלל עבודה

with the right light, with the right temperature,

עם האור הנכון, הטמפרטורה הנכונה,

with the right air.

האויר הנכון.

So we asked ourselves:

אז שאלנו את עצמנו:

Does the typical office building

האם בניין המשרדים הטיפוסי

help us in that sense?

עוזר לנו במובן זה?

Well, how does that building look, typically?

ובכן, איך הבניין הזה נראה, באופן טיפוסי?

It's a collection of floors,

זהו אוסף של קומות,

one on top of each other,

אחת מעל השניה,

with a core in the center

עם ליבה במרכז

with elevators, stairs, pipes, wires, everything,

ובה מעליות, מדרגות, צינורות, חוטים, הכל,

and then a glass skin on the outside

ואז מעטפת זכוכית מבחוץ

that, due to direct sun radiation,

שבגלל קרינת שמש ישירה,

creates a huge greenhouse effect inside.

יוצרת אפקט חממה עצום בפנים.

In addition to that, let's say a guy

בנוסף לכך, בואו נגיד שאדם

working on the seventh floor

שעובד בקומה השביעית

goes every single day through the third floor,

עובר בכל יום דרך הקומה השלישית,

but has no idea what the guy on that floor

אבל אין לו מושג על מה האדם

is working on.

בקומה הזו עובד.

So we thought, well, maybe we have to turn this scheme

אז חשבנו, ובכן, אולי אנחנו צריכים להפוך את המעטפת הזו

inside out.

מהחוץ-פנימה.

And what we did was,

ומה שעשינו היה,

let's have an open atrium,

שיהיה לנו חלל אחד פתוח,

a hollowed core,

ליבה חלולה,

the same collection of floors,

ואותו אוסף של קומות,

but have the walls and the mass in the perimeter,

אבל קירות ומסה בהיקף,

so that when the sun hits,

כל שכאשר השמש פוגעת בבניין,

it's not impacting directly glass, but a wall.

היא לא פוגעת ישירות בזכוכית, אלא בקיר.

When you have an open atrium inside,

כשיש לך חלל פתוח בפנים,

you are able to see what others are doing

אתה מסוגל לראות מה האחרים עושים

from within the building, and you have

מתוך הבניין, ויש לך

a better way to control light,

דרך טובה יותר לשלוט באור,

and when you place the mass and the walls

וכאשר אתה ממקם את המסה והקירות

in the perimeter,

בהיקף,

then you are preventing direct sun radiation.

אתה מונע קרינת שמש ישירה.

You may also open those windows

אתה גם יכול לפתוח את החלונות האלו

and get cross-ventilation.

ולקבל איוורור מכמה כיוונים.

We just made those openings

עשינו את הפתחים הללו

of such a scale that they could work

בכזה קנה מידה שהם יוכלו לעבוד

as elevated squares,

כריבועים מוגבהים,

outdoor spaces throughout

חללים חיצוניים לאורך

the entire height of the building.

כל הגובה של הבניין.

None of this is rocket science.

שום דבר מזה הוא לא מדע טילים.

You don't require sophisticated programming.

זה לא דורש תכנות מתוחכם.

It's not about technology.

זה לא קשור לטכנולוגיה.

This is just archaic, primitive common sense,

זה רק הגיון פשוט ארכאי ופרימיטיבי,

and by using common sense,

ועל ידי שימוש בהגיון פשוט,

we went from 120 kilowatts

עברנו מ-120 קילווואט

per square meter per year,

למטר רבוע לשנה,

which is the typical energy consumption

שזו צריכת האנרגיה הטיפוסית

for cooling a glass tower,

לקירור מגדל זכוכית,

to 40 kilowatts per square meter per year.

ל-40 קילווואט למטר רבוע לשנה.

So with the right design,

אז בעזרת העיצוב הנכון,

sustainability is nothing but the rigorous use

קיימות אינה דבר מלבד שימוש קפדני

of common sense.

בהגיון פשוט.

Last case I would like to share is how design

המקרה האחרון שאני רוצה לשתף בו הוא איך שעיצוב

can provide more comprehensive answers

יכול לספק תשובות יותר מקיפות

against natural disasters.

נגד אסונות טבע.

You may know that Chile, in 2010,

אתם אולי יודעים שצ'ילה, ב-2010,

was hit by an 8.8 Richter scale

הוכתה על ידי רעידת אדמה בעוצמה של 8.8 בסולם ריכטר

earthquake and tsunami,

וצונאמי,

and we were called to work

ואנחנו נקראנו לעבוד

in the reconstruction of the Constitución,

בשיקום הקונסטיטוסיון,

in the southern part of the country.

בחלק הדרומי של המדינה.

We were given 100 days, three months,

נתנו לנו 100 ימים, שלושה חודשים,

to design almost everything,

לעצב כמעט הכל.

from public buildings to public space,

מבניינים ציבוריים למרחב ציבורי,

street grid, transportation, housing,

במיוחד התחבורה, בתים,

and mainly how to protect the city

ובעיקר איך להגן על העיר

against future tsunamis.

מפני צונאמים עתידיים.

This was new in Chilean urban design,

זה היה חדש בצ'ילה- עיצוב עירוני,

and there were in the air a couple of alternatives.

והיו באוויר שתי אלטרנטיבות.

First one:

הראשונה:

Forbid installation on ground zero.

לאסור התקנה בגראונד זירו.

Thirty million dollars spent mainly

30 מיליון דולר שיושקעו בעיקר

in land expropriation.

בהפקעת קרקעות.

This is exactly what's being discussed in Japan nowadays,

זה בדיוק מה שמדברים עליו ביפן היום,

and if you have a disciplined population

ואם יש לך אוכלוסיה ממושמעת

like the Japanese, this may work,

כמו היפנים, זה יכול לעבוד,

but we know that in Chile,

אבל אנחנו יודעים שבצ'ילה,

this land is going to be occupied illegally anyhow,

הקרקע הזאת הולכת להיות מאוכלסת בצורה לא חוקית בכל מקרה,

so this alternative was unrealistic and undesirable.

אז האלטרנטיבה הזו היתה לא ריאלית ולא רצויה.

Second alternative: build a big wall,

אלטרנטיבה שניה: לבנות חומה גדולה,

heavy infrastructure to resist

תשתית כבדה שתתנגד

the energy of the waves.

לאנרגיה של הגלים.

This alternative was conveniently lobbied

לאלטרנטיבה הזו היה, באופן מאוד נוח, לובי

by big building companies,

על ידי חברות בניין גדולות,

because it meant 42 million dollars in contracts,

בגלל שמשמעותה היתה 42 מיליון דולר בחוזים,

and was also politically preferred,

והיתה גם עדיפה פוליטית,

because it required no land expropriation.

כיוון שהיא לא דרשה הפקעת אדמות.

But Japan proved that trying to resist

אבל יפן הוכיחה שלנסות להתנגד

the force of nature is useless.

לאיתני הטבע זה חסר תועלת.

So this alternative was irresponsible.

אז האלטרנטיבה הזו היתה חסרת אחריות.

As in the housing process,

אנחנו בתהליך הדיור,

we had to include the community

היינו מוכרחים לכלול את הקהילה

in the way of finding a solution for this,

בדרך של מציאת הפתרון לכך,

and we started a participatory design process.

והתחלנו תהליך עיצוב משתף.

(Video) [In Spanish] Loudspeaker: What kind of city do you want?

[וידאו בספרדית] (דובר): איזה סוג של עיר אתם רוצים?

Vote for Constitución.

הצביעו עבור קונסטיטוסיון.

Go to the Open House and express your options.

לכו לבית הפתוח והביעו את דעתכם.

Participate!

השתתפו!

Fisherman: I am a fisherman.

(דייג): אני דייג.

Twenty-five fishermen work for me.

25 דייגים עובדים עבורי.

Where should I take them? To the forest?

לאן אקח אותם? ליער?

Man: So why can't we have a concrete defense?

(איש): אז למה אנחנו לא יכולים לקבל הגנה מבטון?

Done well, of course.

עשויה היטב, כמובן.

Man 2: I am the history of Constitución.

(איש 2): אני ההיסטוריה של קונסטיטוסיון.

And you come here to tell me that I cannot keep on living here?

ואתם באים הנה ומספרים לי שאני לא יכול להמשיך לחיות פה?

My whole family has lived here,

כל המשפחה שלי חיה פה,

I raised my children here,

גידלתי את ילדי פה,

and my children will also raise their children here.

וגם הילדים שלי יגדלו את ילדיהם פה.

and my grandchildren and everyone else will.

ונכדי וכל השאר.

But why are you imposing this on me?

אבל למה אתם כופים זאת עלי?

You! You are imposing this on me!

אתם! אתם כופים זאת עלי!

In danger zone I am not authorized to build.

באיזור סכנה אני לא מורשה לבנות.

He himself is saying that.

הוא בעצמו אומר את זה.

Man 3: No, no, no, Nieves...

(איש 3): לא, לא, לא, נייבס...

Alejandro Aravena: I don't know if you were able

(אלחנדרו אראבנה): אני לא יודע אם הצלחתם

to read the subtitles, but you can tell

לקרוא את הכתוביות, אבל אפשר לראות

from the body language

משפת הגוף

that participatory design

שעיצוב משתף

is not a hippie, romantic,

הוא לא כולו היפי, רומנטי,

let's-all-dream-together-about- the-future-of-the-city

בואו-כולנו-נשתה-יחד- על-עתיד-העיר

kind of thing.

בסגנון כזה.

It is actually — (Applause)

הוא למעשה-- (מחיאות כפיים)

It is actually not even with the families

זה אפילו לא עם המשפחות

trying to find the right answer.

מנסים למצוא את התשובה הנכונה.

It is mainly trying to identify with precision

זה בעיקר לנסות לזהות באופן מדויק

what is the right question.

מהי השאלה הנכונה.

There is nothing worse than answering well

אין שום דבר יותר גרוע מלענות היטב

the wrong question.

על השאלה הלא נכונה.

So it was pretty obvious after this process

אז זה היה די ברור לאחר התהליך הזה

that, well, we chicken out here

ש... ובכן, או שאנחנו משתפנים פה

and go away because it's too tense,

ועוזבים בגלל שזה מתוח מידי,

or we go even further in asking,

או שאנחנו הולכים עם זה אפילו יותר רחוק ושואלים,

what else is bothering you?

מה עוד מטריד אתכם?

What other problems do you have

אילו עוד בעיות יש לכם

and you want us to take care of now that the city

ואתם רוצים שנטפל בהן, עכשיו שהעיר

will have to be rethought from scratch?

תהיה מתוכננת מחדש מאפס?

And what they said was,

ומה שהם אמרו היה,

look, fine to protect the city against future tsunamis,

תראו, זה בסדר להגן על העיר מפני צונאמי,

we really appreciate, but the next one is going to come in, what, 20 years?

אנחנו מאוד מעריכים זאת, אבל הצונאמי הבא יגיע עוד, כמה, 20 שנים?

But every single year, we have problems

אך בכל שנה, יש לנו בעיות

of flooding due to rain.

של הצפות בגלל הגשם.

In addition, we are in the middle

בנוסף, אנחנו באמצע

of the forest region of the country,

של איזור היער של המדינה,

and our public space sucks.

והמרחב הציבורי שלנו על הפנים.

It's poor and it's scarce.

הוא דל והוא מועט.

And the origin of the city, our identity,

והמקור של העיר, הזהות שלנו,

is not really connected to the buildings that fell,

לא באמת מחוברת לבניינים שנפלו,

it is connected to the river,

היא מחוברת לנהר,

but the river cannot be accessed publicly,

אבל הציבור לא יכול לגשת לנהר,

because its shores are privately owned.

בגלל שהחופים שלו הם בבעלות פרטית.

So we thought that we had to produce a third alternative,

אז חשבנו שהיינו צריכים לייצר אלטרנטיבה שלישית,

and our approach was against geographical threats,

והגישה שלנו היתה: נגד איומים גיאוגרפים,

have geographical answers.

ענו תשובות גיאוגרפיות.

What if, in between the city

מה אם, בין העיר

and the sea

והים

we have a forest,

יהיה לנו יער,

a forest that doesn't try to resist

יער שלא מנסה להתנגד

the energy of nature,

לאנרגיה של הטבע,

but dissipates it by introducing friction?

אלא מפרק אותה על ידי חיכוך?

A forest that may be able to laminate the water

יער שאולי יוכל לבצע למינציה למים

and prevent the flooding?

ולמנוע את ההצפות?

That may pay the historical debt of public space,

שאולי ישלם את החוב ההיסטורי של מרחב ציבורי,

and that may provide, finally,

ואז אולי יספק, סוף-סוף,

democratic access to the river.

גישה דמוקרטית לנהר.

So as a conclusion of the participatory design,

אז כמסקנה של העיצוב המשתף,

the alternative was validated politically and socially,

האלטרנטיבה אושררה פוליטית וחברתית,

but there was still the problem of the cost:

אבל עדיין היתה את הבעיה של העלות:

48 million dollars.

48 מיליון דולר.

So what we did was a survey

אז מה שעשינו היה סקר

in the public investment system,

במערכת ההשקעות הציבורית,

and found out that there were three ministries

וגילינו שיש שלושה משרדי ממשלה

with three projects in the exact same place,

עם שלושה פרויקטים באותו המקום בדיוק,

not knowing of the existence of the other projects.

ואף אחד לא יודע על קיומו של השני.

The sum of them: 52 million dollars.

הסכום שלהם: 52 מיליון דולר.

So design's power of synthesis

אז כח הסינתזה של העיצוב

is trying to make a more efficient use

הוא לנסות לעשות שימוש יותר יעיל

of the scarcest resource in cities,

מהמשאב הכי דל בערים,

which is not money but coordination.

שהוא לא כסף, אלא תיאום.

By doing so, we were able to save

על ידי כך, הצלחנו לחסוך

four million dollars, and that is why the forest

4 מיליון דולר, וזו הסיבה לכך שהיער

is today under construction.

נמצא כיום בבניה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So be it the force of self construction,

יהא זה כוחה של בניה עצמית,

the force of common sense,

כוחו של ההיגיון הפשוט,

or the force of nature, all these forces

או כוחו של הטבע, כל הכוחות הללו

need to be translated into form,

צריכים להיות מתורגמים לצורה,

and what that form is modeling and shaping

ומה שהצורה הזאת מעצבת

is not cement, bricks, or wood.

זה לא בטון, לבנים או עץ.

It is life itself.

אלו הם החיים עצמם.

Design's power of synthesis

כח הסינתזה של העיצוב

is just an attempt to put

הוא רק נסיון לשים,

at the innermost core of architecture

בלב ליבה של הארכיטקטורה,

the force of life.

את כח החיים.

Thank you so much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)