Chris Abani on the stories of Africa

מתרגם: osnat mader willensky מבקר: Shahar Kaiser

My search is always to find ways to chronicle,

החיפוש התמידי שלי הוא אחר דרכים לרשום,

to share and to document stories about people, just everyday people.

לשתף ולתעד סיפורים על אנשים, אנשים רגילים.

Stories that offer transformation, that lean into transcendence,

סיפורים המציעים שינוי, הנוטים לעבר הנשגב,

but that are never sentimental,

אך שהם לעולם לא רגשניים,

that never look away from the darkest things about us.

שאינם מפנים מבט מהחשוך ביותר שבנו.

Because I really believe that we're never more beautiful

כי אני באמת מאמין שאנו יפים ביותר

than when we're most ugly.

בשעה שאנו מכוערים ביותר.

Because that's really the moment we really know what we're made of.

כי זהו הרגע בו אנו באמת יודעים ממה אנו עשויים.

As Chris said, I grew up in Nigeria

כפי שכריס אמר, גדלתי בניגריה

with a whole generation -- in the '80s --

יחד עם דור שלם של סטודנטים, בשנות ה 80',

of students who were protesting a military dictatorship, which has finally ended.

שהפגינו נגד דיקטטורה צבאית שבסופו של דבר הסתיימה.

So it wasn't just me, there was a whole generation of us.

אם כך, לא מדובר רק בי אלא בדור שלם.

But what I've come to learn

אבל מה שלמדתי

is that the world is never saved in grand messianic gestures,

הוא שהעולם אינו ניצל על ידי מחוות משיחיות גדולות

but in the simple accumulation of gentle, soft, almost invisible acts of compassion,

אלא בעזרת הצטברות פשוטה של מעשי חמלה עדינים, רכים, כמעט בלתי נראים

everyday acts of compassion.

מעשי חמלה יומיומיים.

In South Africa, they have a phrase called Ubuntu.

בדרום אפריקה ישנו ביטוי הנקרא אובונטו.

Ubuntu comes out of a philosophy that says,

אובונטו נובע מפילוסופיה הטוענת

the only way for me to be human is for you to reflect

כי הדרך היחידה להיות אנושי היא אם אתה תשקף

my humanity back at me.

את אנושיותי חזרה אלי.

But if you're like me, my humanity is more like a window.

אבל אם אתם כמוני, האנושיות שלי היא יותר כמו חלון.

I don't really see it, I don't pay attention to it

אני לא באמת רואה אותה, לא שם לב אליה

until there's, you know, like a bug that's dead on the window.

עד אשר, אתם יודעים, יש חרק מת גדול על החלון.

Then suddenly I see it, and usually, it's never good.

ואז פתאום אני רואה אותה ובדרך כלל זה לא טוב.

It's usually when I'm cussing in traffic

זה קורה לרוב כשאני מקלל בפקק תנועה

at someone who is trying to drive their car and drink coffee

מישהו שמנסה לנהוג במכוניתו ולשתות קפה

and send emails and make notes.

ולשלוח דוא"ל ולרשום פתקים.

So what Ubuntu really says

מה שאובונטו למעשה אומר הוא

is that there is no way for us to be human without other people.

שאין דרך בה נוכל להיות אנושיים בלא אנשים אחרים.

It's really very simple, but really very complicated.

זה בעצם מאד פשוט, אך גם מאד מורכב.

So, I thought I should start with some stories.

לכן, חשבתי שאפתח עם כמה סיפורים.

I should tell you some stories about remarkable people,

עלי לספר לכם סיפורים על אנשים יוצאי דופן,

so I thought I'd start with my mother.

ולכן חשבתי שאפתח עם אמא שלי.

(Laughter)

(צחוק)

And she was dark, too.

והיא הייתה גם כהה.

My mother was English.

אימי הייתה אנגליה.

My parents met in Oxford in the '50s,

הורי נפגשו באוקספורד בשנות ה 50'

and my mother moved to Nigeria and lived there.

ואימי עברה לניגריה וחיה שם.

She was five foot two, very feisty and very English.

גובהה היה מטר ושישים, היא הייתה לוחמנית ואנגליה מאד.

This is how English my mother is -- or was, she just passed.

זה ימחיש לכם עד כמה אימי אנגליה - למעשה הייתה, לא מזמן היא נפטרה.

She came out to California, to Los Angeles, to visit me,

היא באה לקליפורניה, ללוס אנג'לס, כדי לבקר אותי.

and we went to Malibu, which she thought was very disappointing.

והלכנו למאליבו, שאכזבה אותה מאד.

(Laughter)

(צחוק)

And then we went to a fish restaurant,

ואז הלכנו למסעדת דגים,

and we had Chad, the surfer dude, serving us,

וצ'אד הבחור הגולש היה המלצר שלנו.

and he came up and my mother said,

הוא ניגש אלינו ואימא שלי שאלה,

"Do you have any specials, young man?"

"האם יש לכם מנות מיוחדות, איש צעיר?"

And Chad says, "Sure, like, we have this, like, salmon,

וצ'אד אומר, "בטח, כאילו, יש לנו מן כזה סלמון כזה,

that's, like, rolled in this, like, wasabi, like, crust.

שמגולגל ככה בציפוי כזה של וואסאבי.

It's totally rad."

זה סוף הדרך".

And my mother turned to me and said,

ואימי פנתה אלי ושאלה,

"What language is he speaking?"

"איזו שפה הוא מדבר?"

(Laughter)

(צחוק)

I said, "English, mum."

עניתי, "אנגלית, אמא"

And she shook her head and said,

והיא נדה בראשה ואמרה

"Oh, these Americans. We gave them a language,

"או, האמריקאים האלו, נתנו להם שפה

why don't they use it?"

מדוע אינם משתמשים בה?"

(Laughter)

(צחוק)

So, this woman, who converted from the Church of England

וכך, אישה זו, שהמירה דתה מהכנסייה האנגליקנית

to Catholicism when she married my father --

לקתוליות כאשר נישאה לאבי -

and there's no one more rabid than a Catholic convert --

ואין קנאי יותר ממומר לקתולי -

decided to teach in the rural areas in Nigeria,

החליטה ללמד באזורים הכפריים של ניגריה,

particularly among Igbo women,

בעיקר בקרב נשות האיגבו,

the Billings ovulation method,

את שיטת חישוב הביוץ,

which was the only approved birth control by the Catholic Church.

שהיא אמצעי המניעה היחיד המאושר על ידי הכנסייה הקתולית

But her Igbo wasn't too good.

אך היא לא ידעה טוב את שפת האיגבו.

So she took me along to translate.

היא לקחה אותי איתה כדי שאתרגם.

I was seven.

הייתי בן שבע.

(Laughter)

(צחוק)

So, here are these women,

ובכן, הנה נשים אלו

who never discuss their period with their husbands,

אשר מעולם לא דיברו על המחזור שלהן עם בעליהן,

and here I am telling them, "Well, how often do you get your period?"

ואני שואל אותן, "כל כמה זמן את מקבלת את המחזור שלך?"

(Laughter)

(צחוק)

And, "Do you notice any discharges?"

והאם את שמה לב להפרשות כלשהן?

(Laughter)

(צחוק)

And, "How swollen is your vulva?"

ועד כמה הפות שלך נפוח?

(Laughter)

(צחוק)

She never would have thought of herself as a feminist,

והיא מעולם לא חשבה על עצמה שהיא פמיניסטית,

my mother, but she always used to say,

אימי, אבל היא נהגה לומר,

"Anything a man can do, I can fix."

"כל מה שגבר יכול לעשות, אני יכולה לתקן".

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And when my father complained about this situation,

וכאשר אבא שלי התלונן על מצב זה,

where she's taking a seven-year-old boy

בו היא לוקחת איתה ילד בן שבע

to teach this birth control, you know,

כדי ללמד פיקוח ילודה, אתם יודעים,

he used to say, "Oh, you're turning him into --

הוא היה אומר "או, את הופכת אותו לאישה,

you're teaching him how to be a woman."

את מלמדת אותו כיצד להיות אישה".

My mother said, "Someone has to."

אימי השיבה "מישהו צריך לעשות זאת"

(Laughter)

(צחוק)

This woman -- during the Biafran war,

אישה זו - בזמן מלחמת ביאפרה,

we were caught in the war.

נלכדנו במלחמה.

It was my mother with five little children.

אימי הייתה עם חמישה ילדים קטנים.

It takes her one year, through refugee camp after refugee camp,

לוקח לה שנה אחת, במעבר ממחנה פליטים אחד לאחר,

to make her way to an airstrip where we can fly out of the country.

לפלס דרכה למסלול המראה ממנו נטוס החוצה מהמדינה.

At every single refugee camp, she has to face off soldiers

בכל מחנה פליטים היא הייתה צריכה להתמודד עם חיילים

who want to take my elder brother Mark, who was nine,

אשר רצו לקחת את אחי הבכור מרק, שהיה בן תשע,

and make him a boy soldier.

ולהפוך אותו לילד חייל.

Can you imagine this five-foot-two woman,

אתם יכולים לדמיין לעצמכם אישה זו שגובהה מטר ושישים,

standing up to men with guns who want to kill us?

עומדת מול גברים עם רובים הרוצים להרוג אותנו?

All through that one year,

במהלך כל השנה הזו,

my mother never cried one time, not once.

אימי לא בכתה אף לא פעם אחת, לא פעם יחידה.

But when we were in Lisbon, in the airport,

אבל כאשר היינו בליסבון, בשדה התעופה,

about to fly to England,

עומדים לטוס לאנגליה,

this woman saw my mother wearing this dress,

אישה אחת ראתה את אימי לובשת את השמלה הזו,

which had been washed so many times it was basically see through,

שכובסה כל כך הרבה פעמים עד שהייתה למעשה שקופה,

with five really hungry-looking kids,

יחד עם חמישה ילדים שנראים רעבים מאד,

came over and asked her what had happened.

והיא פנתה ושאלה אותה מה קרה.

And she told this woman.

והיא ספרה לאישה זו.

And so this woman emptied out her suitcase

האישה רוקנה את המזוודה שלה

and gave all of her clothes to my mother, and to us,

ונתנה לאימי את כל בגדיה, ולנו

and the toys of her kids, who didn't like that very much, but --

ואת הצעצועים של ילדיה, שלא אהבו את זה כל כך, אבל...

(Laughter) --

(צחוק)

that was the only time she cried.

זו הייתה הפעם היחידה בה היא בכתה.

And I remember years later, I was writing about my mother,

ואני זוכר ששנים אחר כך, כאשר כתבתי על אימי,

and I asked her, "Why did you cry then?"

ושאלתי אותה "למה בכית אז?"

And she said, "You know, you can steel your heart

והיא אמרה "אתה יודע, אתה יכול לשריין את ליבך

against any kind of trouble, any kind of horror.

כנגד כל סוג של צרה, כל סוג של זוועה.

But the simple act of kindness from a complete stranger

אבל אקט פשוט של טוב לב מאדם זר

will unstitch you."

יפרום אותך".

The old women in my father's village, after this war had happened,

הנשים הזקנות בכפר של אבי, לאחר מלחמה זו,

memorized the names of every dead person,

שיננו את השמות של כל מי שמת,

and they would sing these dirges, made up of these names.

וקוננו בשירים המורכבים משמות אלו.

Dirges so melancholic that they would scorch you.

קינות כה מלנכוליות עד שהן צורבות אותך.

And they would sing them only when they planted the rice,

והן שרו אותן רק כאשר הן שתלו את האורז,

as though they were seeding the hearts of the dead

כאילו שהן זורעות את ליבות המתים

into the rice.

לתוך האורז.

But when it came for harvest time,

אך כשהגיע זמן הקציר,

they would sing these joyful songs,

הן שרו שירים מלאי שמחה,

that were made up of the names of every child

שהורכבו משמות כל אחד מהילדים

who had been born that year.

אשר נולדו באותה שנה.

And then the next planting season, when they sang the dirge,

ובעונה הבאה כאשר הן קוננו

they would remove as many names of the dead

הן החסירו מהקינה שמות של מתים,

that equaled as many people that were born.

במספר שווה למספר הנולדים.

And in this way, these women enacted a lot of transformation,

בדרך זו, נשים אלו חוללו שינוי רב,

beautiful transformation.

שינוי יפה.

Did you know, that before the genocide in Rwanda,

האם ידעתם שלפני רצח העם ברואנדה

the word for rape and the word for marriage

המילה לתיאור אונס והמילה לחתונה

was the same one?

היו אותה מילה עצמה?

But today, women are rebuilding Rwanda.

אבל היום הנשים בונות מחדש את רואנדה.

Did you also know that after apartheid,

האם ידעתם שאחרי האפרטהייד,

when the new government went into the parliament houses,

כאשר ממשלה חדשה נכנסה לבתי הפרלמנט,

there were no female toilets in the building?

לא היו שירותי נשים בבניין?

Which would seem to suggest that apartheid

מה שמעלה אפשרות שהאפרטהייד

was entirely the business of men.

היה כולו עניינם של גברים.

All of this to say, that despite the horror, and despite the death,

כל זה אומר שלמרות הזוועה, ולמרות המוות,

women are never really counted.

נשים מעולם לא ממש נחשבו.

Their humanity never seems to matter very much to us.

האנושיות שבהן לא הייתה עניין חשוב לנו.

When I was growing up in Nigeria --

כאשר גדלתי בניגריה -

and I shouldn't say Nigeria, because that's too general,

ועדיף שלא אומר ניגריה, כי זה כללי מדי,

but in Afikpo, the Igbo part of the country where I'm from --

אלא באורהובו, חלק האיגבו של המדינה, ממנו אני בא,

there were always rites of passage for young men.

היו תמיד טקסי חניכה לגברים צעירים.

Men were taught to be men in the ways in which we are not women,

לימדו גברים כיצד להיות גברים במובנים בהם הם אינם נשים,

that's essentially what it is.

זה מה שזה, בתמצית.

And a lot of rituals involved killing, killing little animals,

רבים מהטקסים היו כרוכים בהרג, הרג של חיות קטנות.

progressing along, so when I turned 13 --

נתקדם, מלאו לי 13 -

and, I mean, it made sense, it was an agrarian community,

כלומר, היה בזה היגיון שכן זו קהילה חקלאית,

somebody had to kill the animals,

מישהו היה צריך להרוג את החיות.

there was no Whole Foods you could go and get kangaroo steak at --

לא היו מרכולים שאפשר ללכת אליהם ולקנות סטייק קנגורו -

so when I turned 13, it was my turn now to kill a goat.

ובכן, מלאו לי 13, והיה תורי להרוג עז.

And I was this weird, sensitive kid, who couldn't really do it,

ואני הייתי ילד מוזר, רגיש, שלא באמת יכול לעשות את זה.

but I had to do it.

אבל הייתי חייב לעשות את זה.

And I was supposed to do this alone.

והייתי אמור לעשות זאת לבדי.

But a friend of mine, called Emmanuel,

אבל חבר שלי, בשם עימנואל,

who was significantly older than me,

שהיה הרבה יותר מבוגר ממני,

who'd been a boy soldier during the Biafran war,

ושהיה ילד חייל במלחמת ביאפרה,

decided to come with me.

החליט לבוא איתי.

Which sort of made me feel good,

זה די עזר לי להרגיש טוב,

because he'd seen a lot of things.

בגלל שהוא ראה הרבה דברים.

Now, when I was growing up, he used to tell me

ובכן, כשגדלתי, הוא נהג לספר לי

stories about how he used to bayonet people,

סיפורים על איך דקר אנשים בכידון,

and their intestines would fall out, but they would keep running.

והמעיים שלהם נשפכו החוצה, אך הם עדיין המשיכו לרוץ.

So, this guy comes with me.

אז הבחור הזה בא איתי,

And I don't know if you've ever heard a goat, or seen one --

ואני לא יודע אם אי פעם שמעתם עז, או ראיתם אחת -

they sound like human beings,

הן נשמעות כמו בני אדם,

that's why we call tragedies "a song of a goat."

זו הסיבה שאנו מכנים טרגדיות "שירת העז".

My friend Brad Kessler says that we didn't become human

החבר שלי בראד קסלר אומר שנעשינו אנושיים

until we started keeping goats.

רק כאשר התחלנו לגדל עיזים.

Anyway, a goat's eyes are like a child's eyes.

בכל אופן, לעז יש עיניים דומות לעיני ילד.

So when I tried to kill this goat and I couldn't,

וכשניסיתי להרוג את העז הזו ולא יכולתי,

Emmanuel bent down, he puts his hand over the mouth of the goat,

עימנואל התכופף, שם את ידו על הפה של העז,

covers its eyes, so I don't have to look into them,

מכסה את העיניים כך שלא אצטרך להביט בהן,

while I kill the goat.

בעת שאני הורג את העז.

It didn't seem like a lot, for this guy who'd seen so much,

זה לא נראה הרבה בשביל בחור שראה כל כך הרבה,

and to whom the killing of a goat must have seemed

ואשר עבורו להרוג עז וודאי נראה

such a quotidian experience,

כדבר שבשגרה.

still found it in himself to try to protect me.

ובכל זאת היה בו רצון לנסות להגן עלי.

I was a wimp.

הייתי רכרוכי.

I cried for a very long time.

בכיתי זמן רב.

And afterwards, he didn't say a word.

ואחר כך, הוא לא אמר מילה,

He just sat there watching me cry for an hour.

הוא רק ישב שם וצפה בי בוכה במשך שעה.

And then afterwards he said to me,

ולאחר מכן הוא אמר לי,

"It will always be difficult, but if you cry like this every time,

זה תמיד יהיה קשה, אבל אם תבכה כך בכל פעם,

you will die of heartbreak.

תמות משברון לב.

Just know that it is enough sometimes

רק דע לך, שלפעמים מספיק

to know that it is difficult."

לדעת שזה קשה.

Of course, talking about goats makes me think of sheep,

כמובן, דיבור על עיזים גורם לי לחשוב על כבשים,

and not in good ways.

ולא בדרכים טובות.

(Laughter)

(צחוק)

So, I was born two days after Christmas.

אני נולדתי יומיים לאחר חג המולד.

So growing up, you know, I had a cake and everything,

ובילדותי, אתם יודעים, קיבלתי עוגה והכול,

but I never got any presents, because, born two days after Christmas.

אבל לא קיבלתי מתנות כי ... נולדתי יומיים אחר חג המולד.

So, I was about nine, and my uncle had just come back from Germany,

וכך, הייתי כבן תשע ודודי בדיוק חזר מגרמניה,

and we had the Catholic priest over,

והתארח אצלנו כומר קתולי,

my mother was entertaining him with tea.

אימי כיבדה אותו בכוס תה,

And my uncle suddenly says, "Where are Chris' presents?"

ופתאום דודי אומר "היכן המתנות של כריס?"

And my mother said, "Don't talk about that in front of guests."

ואימי אומרת "אל תדבר על כך בפני האורחים".

But he was desperate to show that he'd just come back,

אך הוא השתוקק להראות שזה עתה הוא חזר,

so he summoned me up, and he said,

ולכן הוא קרא לי ואמר,

"Go into the bedroom, my bedroom.

גש לחדר השינה, החדר שלי.

Take anything you want out of the suitcase.

קח מה שאתה רוצה מהמזוודה.

It's your birthday present."

זו מתנת יום ההולדת שלך".

I'm sure he thought I'd take a book or a shirt,

אני בטוח שהוא חשב שאקח ספר או חולצה,

but I found an inflatable sheep.

אבל אני מצאתי שם כבשה מתנפחת.

(Laughter)

(צחוק)

So, I blew it up and ran into the living room,

אז ניפחתי אותה ורצתי לתוך חדר המגורים,

my finger where it shouldn't have been,

אצבעי במקום בו היא לא אמורה להיות,

I was waving this buzzing sheep around,

נופפתי סביב בכבשה המזמזמת הזו,

and my mother looked like she was going to die of shock.

ואימי נראתה כעומדת למות מהלם.

(Laughter)

(צחוק)

And Father McGetrick was completely unflustered,

האב מקגטריק היה לגמרי נטול מבוכה,

just stirred his tea and looked at my mother and said,

הוא רק בחש את התה, הביט באימי ואמר,

"It's all right Daphne, I'm Scottish."

"זה בסדר דפנה, אני סקוטי".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

My last days in prison, the last 18 months,

הימים האחרונים שלי בכלא, 18 החודשים האחרונים,

my cellmate -- for the last year, the first year of the last 18 months --

שותפי לתא, במשך השנה האחרונה, השנה הראשונה מתוך 18 החודשים האחרונים-

my cellmate was 14 years old.

שותפי לתא היה בן 14.

The name was John James,

שמו היה ג'ון ג'יימס,

and in those days, if a family member committed a crime,

ובאותם ימים, אם בן משפחה ביצע פשע,

the military would hold you as ransom

הצבא היה מחזיק בך כבן ערובה

till your family turned themselves in.

עד שהמשפחה תסגיר את עצמה.

So, here was this 14-year-old kid on death row.

וכך, הילד הזה בן ה 14 נידון למוות.

And not everybody on death row was a political prisoner.

לא כל הנידונים למוות היו אסירים פוליטיים -

There were some really bad people there.

היו שם גם אנשים באמת רעים מאד.

And he had smuggled in two comics, two comic books --

והוא הבריח פנימה שתי חוברות קומיקס, שני ספרי קומיקס -

"Spiderman" and "X-Men."

ספיידרמן ואקסמן.

He was obsessed.

הייתה לו אובססיה.

And when he got tired of reading them,

וכאשר נמאס לו לקרוא בהם,

he started to teach the men in death row how to read,

הוא החל ללמד את הגברים הנידונים למוות לקרוא

with these comic books.

בעזרת ספרי הקומיקס האלו.

And so, I remember night after night,

וכך, אני זוכר איך לילה אחר לילה,

you'd hear all these men, these really hardened criminals,

אפשר היה לשמוע את הגברים האלו, הפושעים הקשוחים כל כך,

huddled around John James, reciting, "Take that, Spidey!"

מתכנסים סביב ג'ון ג'יימס ומשננים "הא לך ספיידי!"

(Laughter)

(צחוק)

It's incredible.

זה מדהים.

I was really worried.

הייתי באמת מודאג.

He didn't know what death row meant.

הוא לא הבין מה זה להיות נידון למוות.

I'd been there twice,

הייתי שם פעמיים.

and I was terribly afraid that I was going to die.

פחדתי מאד שאני עומד למות.

And he would always laugh, and say,

והוא תמיד צחק ואמר,

"Come on, man, we'll make it out."

"בחייך איש, אנחנו נצא מזה".

Then I'd say, "How do you know?"

ואני אמרתי "איך אתה יודע?"

And he said, "Oh, I heard it on the grapevine."

והוא אמר "או, שמעתי בערוץ השמועות".

They killed him.

הם הרגו אותו.

They handcuffed him to a chair,

הם אזקו אותו לכיסא,

and they tacked his penis to a table with a six-inch nail,

הידקו את הפין שלו לשולחן עם מסמר באורך 15 ס"מ.

then left him there to bleed to death.

ואז הם השאירו אותו שם לדמם למוות.

That's how I ended up in solitary, because I let my feelings be known.

כך הגעתי לבידוד, כי נתתי ביטוי לרגשותיי.

All around us, everywhere, there are people like this.

סביבנו, בכל מקום, יש אנשים כאלו.

The Igbo used to say that they built their own gods.

האיגבו נהגו לומר שהם בנו את האלים שלהם.

They would come together as a community,

הם היו מתכנסים יחד כקהילה,

and they would express a wish.

והם היו מעלים משאלה.

And their wish would then be brought to a priest,

ואז המשאלה הייתה מובאת בפני כוהן הדת

who would find a ritual object,

אשר היה מוצא חפץ טקסי,

and the appropriate sacrifices would be made,

והקורבן המתאים היה מועלה,

and the shrine would be built for the god.

והמקדש לאל היה נבנה.

But if the god became unruly and began to ask for human sacrifice,

אבל אם האל היה יוצא משליטה ומתחיל לדרוש קרבן אדם,

the Igbos would destroy the god.

אנשי האיגבו היו הורסים את האל.

They would knock down the shrine,

הם היו ממוטטים את המקדש שלו,

and they would stop saying the god's name.

היו מפסיקים לומר את שם האל.

This is how they came to reclaim their humanity.

כך הם הצליחו לתבוע לעצמם חזרה את אנושיותם.

Every day, all of us here,

כל יום, כל אחד מאיתנו כאן,

we're building gods that have gone rampant,

אנו בונים אלים שנעשו פרועים,

and it's time we started knocking them down

הגיע הזמן שנמוטט אותם

and forgetting their names.

ונשכח את שמותיהם.

It doesn't require a tremendous thing.

לא נדרש לשם כך משהו עצום.

All it requires is to recognize among us, every day --

נדרש רק שנזהה בקרבנו, כל יום,

the few of us that can see -- are surrounded by people

את המעטים שיכולים לראות, המוקפים באנשים

like the ones I've told you.

כמו אלו שעליהם סיפרתי לכם.

There are some of you in this room, amazing people,

יש מביניכם בחדר זה, אנשים מדהימים,

who offer all of us the mirror to our own humanity.

המציעים לכולנו מראה לאנושיות שלנו.

I want to end with a poem by an American poet called Lucille Clifton.

אני רוצה לסיים בשיר של המשוררת האמריקאית לוסיל קליפטון.

The poem is called "Libation," and it's for my friend Vusi

השיר נקרא "נסך" והוא עבור חברי ווסי

who is in the audience here somewhere.

הנמצא במקום כלשהו כאן בקהל.

"Libation,

"נסך"

North Carolina, 1999.

צפון קרולינה, 1999.

I offer to this ground, this gin.

"אני מציע לאדמה זו, ג'ין זה.

I imagine an old man crying here,

אני מדמיין אדם זקן בוכה כאן,

out of the sight of the overseer.

הרחק מעיני המשגיח.

He pushes his tongue through a hole

לתוך חור הוא דוחף את לשונו

where his tooth would be, if he were whole.

אילו היה שלם, הייתה שם השן שלו.

It aches in that space where his tooth would be,

יש כאב ברווח בו השן אמורה להיות,

where his land would be,

בו אמורה להיות האדמה שלו,

his house, his wife, his son, his beautiful daughter.

הבית שלו, אשתו, בנו, בתו היפה.

He wipes sorrow from his face,

הוא מוחה צער מפניו,

and puts his thirsty finger to his thirsty tongue,

ותוחב את אצבעו הצמאה ללשונו הצמאה,

and tastes the salt.

וטועם את המלח.

I call a name that could be his.

אני קורא בשם שיכול להיות שמו,

This is for you, old man.

זה בשבילך, איש זקן.

This gin, this salty earth."

הג'ין הזה, האדמה הזו המלוחה".

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)