We don't "move on" from grief. We move forward with it | Nora McInerny | TED

תרגום: Yael Ring עריכה: Allon Sasson

So, 2014 was a big year for me.

אז, 2014 היתה שנה עמוסה בשבילי.

Do you ever have that,

זה קורה לכם לפעמים,

just like a big year, like a banner year?

פשוט, שנה עמוסה, מלאה בדברים?

For me, it went like this:

עבורי זה היה ככה:

October 3, I lost my second pregnancy.

בשלישי באוקטובר, עברתי הפלה של ההריון השני שלי.

And then October 8, my dad died of cancer.

ואז בשמיני באוקטובר, אבא שלי נפטר מסרטן.

And then on November 25, my husband Aaron died

ואחר כך בעשרים וחמישה בנובמבר, בעלי אהרון נפטר

after three years with stage-four glioblastoma,

אחרי שלוש שנים עם גליובלסטומה שלב-ארבע,

which is just a fancy word for brain cancer.

שזו פשוט מילה מפוארת לסרטן המוח.

So, I'm fun.

אז, כיף לי.

(Laughter)

(צחוק)

People love to invite me out all the time.

אנשים אוהבים להזמין אותי אליהם כל הזמן.

Packed social life.

חיי חברה עמוסים.

Usually, when I talk about this period of my life,

בדרך כלל, כשאני מדברת על התקופה הזו בחיי,

the reaction I get is essentially:

התגובה שאני מקבלת היא למעשה:

(Sighs)

(נאנחת)

"I can't -- I can't imagine."

" אני לא -- אני לא יכול לדמיין."

But I do think you can.

אבל אני באמת חושבת שאתם יכולים.

I think you can.

אני חושבת שאתם יכולים.

And I think that you should

ואני חושבת שאתם צריכים

because, someday, it's going to happen to you.

כי, יום אחד, זה עומד לקרות גם לכם.

Maybe not these specific losses in this specific order or at this speed,

אולי לא האבדות הספציפיות האלה בסדר הזה או במהירות הזו,

but like I said, I'm very fun

אבל כמו שאמרתי, כיף איתי

and the research that I have seen will stun you:

והמחקר שראיתי יהמם אתכם:

everyone you love has a 100 percent chance of dying.

לכל מי שאתם אוהבים יש סיכוי של מאה אחוז למות.

(Laughter)

(צחוק)

And that's why you came to TED.

ובגלל זה הגעתם ל-TED

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So, since all of this loss happened,

אז, מאחר שכל האובדן הזה מתרחש,

I've made it a career to talk about death and loss,

הפכתי את הדיבור על מוות ואובדן לקריירה שלי,

not just my own, because it's pretty easy to recap,

לא רק שלי, כי את זה קל לסכם,

but the losses and tragedies that other people have experienced.

אלא גם אבדות וטרגדיות שאנשים אחרים חוו.

It's a niche, I have to say.

וזאת נישה, אני חייבת לציין.

(Laughter)

(צחוק)

It's a small niche, and I wish I made more money, but ...

זאת נישה קטנה, והלוואי והייתי מרוויחה יותר כסף, אבל...

(Laughter)

(צחוק)

I've written some very uplifting books,

כתבתי כמה ספרים מאוד מעודדים,

host a very uplifting podcast, I started a little nonprofit.

אני מארחת פודקאסט מעודד, הקמתי עמותה קטנה,

I'm just trying to do what I can

אני פשוט מנסה לעשות מה שאני יכולה

to make more people comfortable with the uncomfortable,

כדי לגרום לכך שליותר אנשים יהיה נוח עם הדברים הלא נוחים,

and grief is so uncomfortable.

ואבל הוא כל כך לא נוח.

It's so uncomfortable, especially if it's someone else's grief.

זה כל כך לא נוח, במיוחד אם זה אבל של אדם אחר.

So part of that work is this group that I started with my friend Moe,

אז חלק מהעבודה היא עם קבוצה שפתחתי עם חברה שלי מו,

who is also a widow;

שגם היא אלמנה.

we call it the Hot Young Widows Club.

אנחנו קוראות לה "מועדון האלמנות הצעירות והיפות".

(Laughter)

(צחוק)

And it's real, we have membership cards

וזה אמיתי, יש לנו כרטיסי חבר

and T-shirts.

וחולצות.

And when your person dies, your husband, wife, girlfriend, boyfriend,

כשאדם קרוב אליך נפטר, בעלך, אשתך, חבר או חברה,

literally don't care if you were married,

זה באמת לא משנה אם הייתם נשואים,

your friends and your family are just going to look around

החברים והמשפחה שלכם עומדים להסתכל סביב

through friends of friends of friends of friends

ולחפש בכל מעגל החברים שלכם והחברים של החברים שלכם

until they find someone who's gone through something similar,

עד שהם ימצאו מישהו שעבר חוויה דומה,

and then they'll push you towards each other

והם ינסו לדחוף אתכם אחד לעבר השני

so you can talk amongst yourselves and not get your sad on other people.

כדי שתוכלו לדבר ביניכם ולא תעמיסו את העצב שלכם על אנשים אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

So that's what we do.

אז זה מה שאנחנו עושים.

It's just a series of small groups,

זו רק סדרה של קבוצות קטנות,

where men, women, gay, straight, married, partnered,

בהן אנשים, נשים, הומוסקסואלים, סטרייטים, נשואים או בזוגיות,

can talk about their dead person,

יכולים לדבר על הקרוב שנפטר,

and say the things

והם אומרים את הדברים

that the other people in their lives aren't ready or willing to hear yet.

שהאנשים האחרים בחייהם עדיין לא מוכנים או רוצים לשמוע.

Huge range of conversations.

מגוון עצום של שיחות.

Like, "My husband died two weeks ago,

כמו, "בעלי מת לפני שבועיים,

I can't stop thinking about sex, is that normal?"

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מין, זה נורמלי?"

Yeah.

כן.

"What if it's one of the Property Brothers?"

"מה אם זה עם אחד מה- Property Brothers (סדרה)?"

Less normal, but I'll accept it.

פחות נורמלי, אבל אני אקבל את זה.

(Laughter)

(צחוק)

Things like, "Look, when I'm out in public and I see old people holding hands,

דברים כמו, "כשאני בחוץ בפומבי ואני רואה אנשים מבוגרים מחזיקים ידיים,

couples who have clearly been together for decades,

זוגות שבבירור נמצאים יחד כבר עשורים,

and then I look at them and I imagine

ואני מסתכל עליהם ואני מדמיין

all of the things they've been through together,

את כל הדברים שהם עברו יחד,

the good things, the bad things,

הדברים הטובים, הדברים הרעים,

the arguments they've had over who should take out the trash ...

והויכוחים שהיו להם על מי יוציא את הזבל...

I just find my heart filled with rage."

אני מגלה שאני מלא זעם."

(Laughter)

(צחוק)

And that example is personal to me.

והדוגמא הזו היא אישית עבורי.

Most of the conversations that we have in the group

רוב השיחות שיש לנו בקבוצה

can and will just stay amongst ourselves,

פשוט יכולות ואף יישארו בינינו,

but there are things that we talk about

אבל יש דברים שאנחנו מדברים עליהם

that the rest of the world -- the world that is grief-adjacent

ששאר העולם -- העולם הקרוב למתאבלים

but not yet grief-stricken --

אבל עדיין לא באבל בעצמו --

could really benefit from hearing.

יכול להרוויח מלשמוע.

And if you can't tell,

ואם עדין לא שמתם לב,

I'm only interested in / capable of unscientific studies,

אני רק מתעניינת או מסוגלת להשתמש, במחקרים לא מדעיים,

so what I did was go to The Hot Young Widows Club

אז הלכתי למועדון האלמנות הצעירות והיפות

and say, "Hello, friends, remember when your person died?" They did.

ואמרתי, "שלום חברים, זוכרים כשהאדם הקרוב אליכם נפטר?" הם זכרו.

"Do you remember all the things people said to you?"

"זוכרים את כל הדברים שאנשים אמרו לכם?"

"Oh, yeah."

"כן"

"Which ones did you hate the most?"

"אילו מהם הכי שנאתם?"

I got a lot of comments, lot of answers, people say a lot of things,

קיבלתי הרבה הערות, הרבה תשובות, אנשים אמרו הרבה דברים,

but two rose to the top pretty quickly.

אבל שתי מילים עמדו במקום הראשון.

"Moving on."

"מתקדמים הלאה."

Now, since 2014,

עכשיו, מאז 2014,

I will tell you I have remarried a very handsome man named Matthew,

אספר לכם שהתחתנתי מחדש עם אדם נאה מאד בשם מתיו,

we have four children in our blended family,

יש לנו ארבעה ילדים במשפחה המשולבת שלנו,

we live in the suburbs of Minneapolis, Minnesota, USA.

אנחנו גרים בפרוורים של מיניאפוליס, מינסוטה, ארה"ב.

We have a rescue dog.

יש לנו כלב שאימצנו.

(Laughter)

(צחוק)

I drive a minivan,

אני נוהגת במיני-וואן,

like the kind where doors open and I don't even touch them.

מאלה שהדלתות נפתחות ואני אפילו לא נוגעת בהן.

(Laughter)

(צחוק)

Like, by any "mezhure," life is good.

וכאילו, בכל מדד (מז'ור), החיים טובים.

I've also never said "mezhure," I've never once said it that way.

גם בחיים לא אמרתי "מז'ור" אפילו פעם אחת לא אמרתי את זה בצורה הזו.

(Laughter)

(צחוק)

I don't know where that came from.

אני לא יודעת מאיפה זה בא.

(Laughter)

(צחוק)

I've never heard anyone else say it that way.

אף פעם לא שמעתי מישהו אחר אומר את זה בצורה כזו.

It looks like it should be said that way,

זה נראה כאילו אמורים לומר את זה ככה,

and that's why the English language is trash, so ...

ובגלל זה השפה האנגלית היא זבל, אז...

(Laughter)

(צחוק)

So impressed with anyone who, like, speaks it

אז אני מתרשמת מכל מי, שכאילו, מדבר אותה

in addition to a language that makes sense -- good job.

בנוסף לשפה שהיא הגיונית -- עבודה טובה.

(Laughter)

(צחוק)

But by any measure ...

אבל בכל אמת מידה...

(Laughter)

(צחוק)

By any measure, life is really, really good, but I haven't "moved on."

בכל מדד, החיים באמת באמת טובים, אבל אני לא "התקדמתי הלאה."

I haven't moved on, and I hate that phrase so much,

לא "התקדמתי הלאה" ואני שונאת את הביטוי הזה כל כך,

and I understand why other people do.

ואני מבינה למה אחרים שונאים אותו.

Because what it says

כי מה שהוא אומר

is that Aaron's life and death and love are just moments

זה שהחיים, והמוות והאהבה של אהרון היו רק רגעיים

that I can leave behind me -- and that I probably should.

שאני יכולה להשאיר מאחוריי -- ושאני כנראה צריכה.

And when I talk about Aaron, I slip so easily into the present tense,

וכשאני מדברת על אהרון, אני עוברת כל כך בקלות ללשון הווה,

and I've always thought that made me weird.

ותמיד חשבתי שזה הופך אותי למוזרה.

And then I noticed that everybody does it.

ואז שמתי לב שכולם עושים את זה.

And it's not because we are in denial or because we're forgetful,

וזה לא בגלל שאנחנו בהכחשה או שאנחנו שכחנים,

it's because the people we love, who we've lost,

אלא בגלל שאנשים שאהבנו, שאיבדנו,

are still so present for us.

עדיין נוכחים עבורנו.

So, when I say, "Oh, Aaron is ..."

אז, כשאני אומרת "או, אהרון הוא..."

It's because Aaron still is.

זה כי אהרון עדיין הוא.

And it's not in the way that he was before,

וזה לא באותו האופן שהוא היה קודם,

which was much better,

שהיה הרבה יותר טוב,

and it's not in the way that churchy people try to tell me that he would be.

וזה לא באופן שאנשים שהולכים לכנסיה מנסים לומר לי שהוא יהיה.

It's just that he's indelible,

זה רק בגלל שאי אפשר למחוק אותו,

and so he is present for me.

הוא עדיין נוכח עבורי.

Here,

כאן,

he's present for me in the work that I do,

הוא נוכח בשבילי בעבודה שאני עושה,

in the child that we had together,

בילד שילדנו יחד,

in these three other children I'm raising,

ובשלושת הילדים האחרים האלה שאני מגדלת,

who never met him, who share none of his DNA,

שמעולם לא פגשו אותו, שלא חולקים את הדנ"א שלו,

but who are only in my life because I had Aaron

אבל הם בחיי רק מפני שהיה לי את אהרון

and because I lost Aaron.

ומפני שאיבדתי את אהרון.

He's present in my marriage to Matthew,

הוא נוכח בנישואיי למתיו,

because Aaron's life and love and death

כי החיים, האהבה והמוות של אהרון

made me the person that Matthew wanted to marry.

הפכו אותי לאדם שמתיו רצה להתחתן איתו.

So I've not moved on from Aaron,

אז לא התקדמתי הלאה מאהרון,

I've moved forward with him.

התקדמתי קדימה איתו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We spread Aaron's ashes in his favorite river in Minnesota,

פיזרנו את האפר של אהרון בנהר האהוב עליו במינסוטה,

and when the bag was empty --

וכשהשקית היתה ריקה --

because when you're cremated, you fit into a plastic bag --

כי כששורפים אותך אתה נכנס בתוך שקית ניילון --

there were still ashes stuck to my fingers.

עדיין היה אפר דבוק לאצבעות שלי.

And I could have just put my hands in the water and rinsed them,

ויכולתי לשים את הידיים שלי במים ולפזר אותו,

but instead, I licked my hands clean,

אבל במקום, ליקקתי את הידיים שלי עד שהן היו נקיות,

because I was so afraid of losing more than I had already lost,

כי פחדתי כל כך לאבד יותר ממה שכבר איבדתי,

and I was so desperate to make sure that he would always be a part of me.

והייתי כל כך נואשת לוודא שהוא תמיד יהיה חלק ממני.

But of course he would be.

אבל כמובן שהוא יהיה.

Because when you watch your person fill himself with poison for three years,

כי כשאתה צופה באדם שלך ממלא את עצמו ברעל במשך שלוש שנים,

just so he can stay alive a little bit longer with you,

רק כדי שהוא יוכל להישאר רק עוד קצת בחיים איתך,

that stays with you.

זה נשאר איתך.

When you watch him fade from the healthy person he was the night you met

כאת צופה בו דוהה מהאדם הבריא שהוא היה בלילה שנפגשתם

to nothing, that stays with you.

לשום דבר, זה נשאר איתך.

When you watch your son, who isn't even two years old yet,

וכשאת צופה בבן שלך, שעוד לא בן שנתיים,

walk up to his father's bed on the last day of his life,

ניגש למיטה של אבא שלו ביום האחרון לחייו,

like he knows what's coming in a few hours,

כאילו הוא יודע מה עומד לקרות בעוד כמה שעות,

and say, "I love you. All done. Bye, bye."

ואומר, "אני אוהב אותך. סיימתי. ביי, ביי."

That stays with you.

זה נשאר איתך.

Just like when you fall in love, finally, like really fall in love

בדיוק כמו שאתם מתאהבים, סוף סוף, כאילו באמת מתאהבים

with someone who gets you and sees you

עם מישהו שמבין אותך ורואה אותך

and you even see, "Oh, my God, I've been wrong this entire time.

ואתם אפילו רואים, "אלוהים, כל כך טעיתי כל הזמן הזה.

Love is not a contest or a reality show -- it's so quiet,

אהבה זו לא תחרות או תכנית ריאליטי -- היא כל כך שקטה,

it's this invisible thread of calm that connects the two of us

זה החוט הבלתי נראה הזה של שלווה שמחבר את שנינו

even when everything is chaos,

אפילו כשהכל מלא בכאוס,

when things are falling apart, even when he's gone."

כשדברים מתפרקים, אפילו כשהוא כבר לא כאן."

That stays with you.

זה נשאר איתך.

We used to do this thing --

נהגנו לעשות משהו --

because my hands are always freezing and he's so warm,

כי הידיים שלי היו תמיד קפואות והוא היה כל כך חם,

where I would take my ice-cold hands and shove them up his shirt ...

והייתי דוחפת את הידיים הקפואות שלי לתוך החולצה שלו...

press them against his hot bod.

לוחצת אותם על הגוף הלוהט שלו.

(Laughter)

(צחוק)

And he hated it so much,

והוא שנא את זה כל כך,

(Laughter)

(צחוק)

but he loved me,

אבל הוא אהב אותי,

and after he died, I laid in bed with Aaron

וכשהוא מת, נשכבתי במיטה ליד אהרון

and I put my hands underneath him

ושמתי את הידיים שלי מתחתיו

and I felt his warmth.

והרגשתי את החום שלו.

And I can't even tell you if my hands were cold,

ואני אפילו לא יכולה לומר לכם אם הידיים שלי היו קרות,

but I can tell you

אבל אני יכולה לומר לכם

that I knew it was the last time I would ever do that.

שידעתי שזו הפעם האחרונה שאעשה את זה אי פעם.

And that that memory is always going to be sad.

ושהזיכרון הזה תמיד יהיה עצוב.

That memory will always hurt.

הזיכרון הזה תמיד יכאב.

Even when I'm 600 years old and I'm just a hologram.

אפילו כשאהיה בת שש מאות ואהיה רק הולוגרמה.

(Laughter)

(צחוק)

Just like the memory of meeting him is always going to make me laugh.

בדיוק כמו שזיכרון הפגישה אתו תמיד יגרום לי לצחוק.

Grief doesn't happen in this vacuum,

האבל לא קורה בריק הזה,

it happens alongside of and mixed in with all of these other emotions.

זה קורה במקביל ויחד עם כל הרגשות האחרים האלה.

So, I met Matthew, my current husband --

אז, פגשתי את מתיו, בעלי הנוכחי --

who doesn't love that title,

מי לא אוהב את התואר הזה,

(Laughter)

(צחוק)

but it's so accurate.

אבל זה כל כך מדויק.

(Laughter)

(צחוק)

I met Matthew, and ...

פגשתי את מתיו ו...

there was this audible sigh of relief among the people who love me,

היתה מין אנחת רווחה קולנית שכזו בקרב האנשים שאוהבים אותי,

like, "It's over!

כמו, "זה נגמר!

She did it.

היא עשתה את זה.

She got a happy ending, we can all go home.

היא השיגה את הסוף השמח, כולנו יכולים ללכת הביתה.

And we did good."

ופעלנו היטב".

And that narrative is so appealing even to me,

והנרטיב הזה כל כך מושך, אפילו עבורי,

and I thought maybe I had gotten that, too, but I didn't.

שחשבתי שאולי גם אני נדבקתי בזה, אבל אני לא.

I got another chapter.

קיבלתי עוד פרק.

And it's such a good chapter -- I love you, honey --

וזה פרק כל כך טוב -- אני אוהבת אותך מותק --

it's such a good chapter.

זה פרק כל כך טוב.

But especially at the beginning, it was like an alternate universe,

אבל בהתחלה במיוחד זה היה כמו עולם מקביל,

or one of those old "choose your own adventure" books from the '80s

או אחד מאותם ספרים משנות ה-80 של "בחר את ההרפתקה שלך"

where there are two parallel plot lines.

בהם ישנם שני קווי עלילה מקבילים.

So I opened my heart to Matthew,

אז פתחתי את ליבי למתיו,

and my brain was like, "Would you like to think about Aaron?

והמוח שלי אמר משהו כמו, "האם את רוצה לחשוב על אהרון?

Like, the past, the present, future, just get in there," and I did.

כאילו, העבר, ההווה, העתיד, פשוט נכנסים לשם", ועשיתי את זה.

And all of a sudden, those two plots were unfurling at once,

ופתאום שתי העלילות נפרמו בבת אחת,

and falling in love with Matthew really helped me realize the enormity

וההתאהבות במתיו ממש עזרה לי להבין את הגודל

of what I lost when Aaron died.

של מה שאיבדתי כשאהרון מת.

And just as importantly,

ולא פחות חשוב,

it helped me realize that my love for Aaron

זה עזר לי להבין שהאהבה שלי לאהרון

and my grief for Aaron,

והאבל שלי על אהרון,

and my love for Matthew, are not opposing forces.

והאהבה שלי למתיו אינם כוחות מנוגדים.

They are just strands to the same thread.

הם פשוט חוטים באותו הפתיל.

They're the same stuff.

זה אותו הדבר.

I'm ... what would my parents say?

אני... מה ההורים שלי היו אומרים?

I'm not special.

אני לא מיוחדת.

(Laughter)

(צחוק)

They had four kids, they were like ... frankly.

היו להם ארבעה ילדים, הם היו פשוט... בכנות.

(Laughter)

(צחוק)

But I'm not, I'm not special.

אבל אני לא, אני לא מיוחדת.

I know that, I'm fully aware

אני יודעת את זה, אני מודעת לחלוטין

that all day, every day, all around the world,

שכל היום, כל יום, ברחבי כל העולם,

terrible things are happening.

דברים נוראיים מתרחשים.

All the time.

כל הזמן.

Like I said, fun person.

כמו שאמרתי, אני כייפית.

But terrible things are happening,

אבל דברים נוראיים מתרחשים,

people are experiencing deeply formative and traumatic losses every day.

אנשים חווים אובדן מעצב וטראומטי עמוק בכל יום.

And as part of my job,

וכחלק מהעבודה שלי,

this weird podcast that I have,

הפודקאסט המוזר שיש לי,

I sometimes talk to people

אני לפעמים מדברת עם אנשים

about the worst thing that's ever happened to them.

על הדבר הנורא ביותר שאי פעם קרה להם.

And sometimes, that's the loss of someone they love,

ולפעמים, זה האובדן של מישהו שהם אוהבים,

sometimes days ago or weeks ago, years ago, even decades ago.

לפעמים לפני כמה ימים או כמה שבועות או כמה שנים ואפילו כמה עשורים.

And these people that I interview,

ואותם אנשים שראיינתי אותם,

they haven't closed themselves around this loss

הם מעולם לא סגרו את עצמם סביב האובדן הזה

and made it the center of their lives.

והפכו אותו למרכז חייהם.

They've lived, their worlds have kept spinning.

הם חיו, העולם שלהם המשיך להסתובב.

But they're talking to me, a total stranger,

אבל הם מדברים איתי, זרה גמורה,

about the person they love who has died,

על האדם שהם אוהבים שמת,

because these are the experiences

כי אלה הם החוויות

that mark us and make us just as much as the joyful ones.

שמסמנות אותנו ומעצבות אותנו בדיוק כמו אלה השמחות.

And just as permanently.

וגם הן לנצח.

Long after you get your last sympathy card

הרבה אחרי כרטיס הנחמה האחרון שקיבלתם

or your last hot dish.

או מנת האוכל האחרונה שקיבלתם.

Like, we don't look at the people around us

אנחנו לא מסתכלים על האנשים סביבנו

experiencing life's joys and wonders and tell them to "move on," do we?

החווים את הנאות החיים ואומרים להם "להתקדם הלאה", נכון?

We don't send a card that's like, "Congratulations on your beautiful baby,"

אנחנו לא שולחים כרטיס בו כתוב משהו כמו, "מזל טוב להולדת התינוק החמוד",

and then, five years later, think like, "Another birthday party? Get over it."

ואז חמש שנים לאחר מכן חושבים, "עוד יום הולדת? תתגברו כבר".

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, we get it, he's five.

אוקיי, קלטנו, הוא בן חמש.

(Laughter)

(צחוק)

Wow.

ואוו.

(Laughter)

(צחוק)

But grief is kind of one of those things,

אבל אבל הוא סוג של משהו כזה,

like, falling in love or having a baby or watching "The Wire" on HBO,

כמו התאהבות או לידת ילד או צפייה בסדרה "הסמויה" בHBO,

where you don't get it until you get it, until you do it.

שאתה לא מבין את זה עד שאתה חווה את זה, עד שאתה עובר את זה.

And once you do it, once it's your love or your baby,

וברגע שאתה עושה את זה, ברגע שזאת האהבה שלך או התינוק שלך,

once it's your grief and your front row at the funeral,

ברגע שזה האבל שלך ואתה זה שבשורה הראשונה בהלוויה,

you get it.

אתה קולט את זה.

You understand what you're experiencing is not a moment in time,

אתה מבין שמה שחווית הוא לא רגע אחד בזמן,

it's not a bone that will reset,

זו לא עצם שתתאחה,

but that you've been touched by something chronic.

אלא שחטפת משהו כרוני.

Something incurable.

משהו שאינו בר ריפוי.

It's not fatal, but sometimes grief feels like it could be.

זה לא סופני, אבל לפעמים אבל מרגיש כאילו הוא יכול להיות כזה.

And if we can't prevent it in one another,

ואם אנחנו לא יכולים למנוע אותו מלהתרחש,

what can we do?

מה נוכל לעשות?

What can we do other than try to remind one another

מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלנסות להזכיר זה לזה

that some things can't be fixed,

שישנם דברים שאי אפשר לתקן,

and not all wounds are meant to heal?

ולא כל הפצעים אמורים להחלים?

We need each other to remember,

אנחנו זקוקים זה לזה כדי להיזכר,

to help each other remember,

לעזור זה לזה לזכור,

that grief is this multitasking emotion.

שאבל הוא רגש רב משימתי.

That you can and will be sad, and happy; you'll be grieving, and able to love

שאתם יכולים ותהיו עצובים, ושמחים, תתאבלו ותהיו מסוגלים לאהוב

in the same year or week, the same breath.

באותה השנה או השבוע, באותה הנשימה.

We need to remember that a grieving person is going to laugh again and smile again.

אנחנו צריכים לזכור שאדם אבל הולך לצחוק שוב ולחייך שוב.

If they're lucky, they'll even find love again.

אם ברי מזל, אם אפילו ימצאו שוב אהבה.

But yes, absolutely, they're going to move forward.

אבל כן, בהחלט, הם הולכים לנוע קדימה.

But that doesn't mean that they've moved on.

אבל זה לא אומר שהם התקדמו הלאה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)