Amanda Burden: How public spaces make cities work

מתרגם: Tal Dekkers מבקר: Ido Dekkers

When people think about cities,

כשאנשים חושבים על ערים,

they tend to think of certain things.

הם נוטים לחשוב על דברים מסוימים.

They think of buildings and streets

הם חושבים על בניינים ורחובות

and skyscrapers, noisy cabs.

וגורדי שחקים, מוניות מרעישות.

But when I think about cities,

אבל כשאני חושבת על ערים,

I think about people.

אני חושבת על אנשים.

Cities are fundamentally about people,

ערים הן ביסודן על אנשים,

and where people go

ולאן שאנשים הולכים

and where people meet

והיכן שאנשים נפגשים

are at the core of what makes a city work.

הוא הליבה של מה שגורם לעיר לעבוד.

So even more important than buildings in a city

אז אפילו יותר חשוב מבניינים בעיר

are the public spaces in between them.

הם המרחבים הציבוריים ביניהם.

And today, some of the most transformative

והיום, חלק מהשינויים הגדולים ביותר

changes in cities

בערים

are happening in these public spaces.

מתרחשים בתוך מרחבים ציבוריים.

So I believe that lively, enjoyable public spaces

אז אני מאמינה שמרחבים ציבוריים תוססים, מהנים

are the key to planning a great city.

הם המפתח לתכנון ערים נהדרות.

They are what makes it come alive.

הם מה שגורם לזה להתעורר לחיים.

But what makes a public space work?

אבל מה גורם למרחב ציבורי לעבוד?

What attracts people to successful public spaces,

מה מושך אנשים למרחבים ציבוריים מצליחים,

and what is it about unsuccessful places

ומה יש במרחבים ציבוריים לא מוצלחים

that keeps people away?

שמרחיק אנשים?

I thought, if I could answer those questions,

אני חשבתי, שאם אני אוכל לענות על שאלות אלו,

I could make a huge contribution to my city.

אני אוכל לתרום רבות לעיר שלי.

But one of the more wonky things about me

אבל אחד מהדברים היותר מוזרים בי

is that I am an animal behaviorist,

הוא שאני מומחית להתנהגות בעלי חיים,

and I use those skills not to study animal behavior

ואני משתמשת בכישורים אלו לא על מנת ללמוד התנהגות בעלי חיים

but to study how people in cities

אלא כדי ללמוד איך אנשים בערים

use city public spaces.

משתמשים במרחבים ציבוריים.

One of the first spaces that I studied

אחד החללים הראשונים שלמדתי

was this little vest pocket park called Paley Park

היה פארק כיס האפוד הקטן הזה שנקרא פיליי פארק

in midtown Manhattan.

במרכז מנהטן.

This little space became a small phenomenon,

החלל הקטן הזה הפך לתופעה קטנה,

and because it had such a profound impact

ומפני שהיתה לו השפעה כל כך עמוקה

on New Yorkers,

על ניו יורקרים,

it made an enormous impression on me.

זה עשה עליי רושם עצום.

I studied this park very early on in my career

למדתי את הפארק הזה בתחילת הקריירה שלי

because it happened to have been built

מפני שזה במקרה נבנה

by my stepfather,

על ידי אבי החורג,

so I knew that places like Paley Park

אז ידעתי שמקומות כמו פיילי פארק

didn't happen by accident.

לא נוצרו בטעות.

I saw firsthand that they required

ראיתי מקרוב שהם דורשים

incredible dedication

מסירות מדהימה

and enormous attention to detail.

ותשומת לב עצומה לפרטים.

But what was it about this space

אבל מה היה במקום הזה

that made it special and drew people to it?

שעשה אותו כל כך מיוחד ומשך אליו אנשים?

Well, I would sit in the park and watch very carefully,

ובכן, אני הייתי יושבת בפארק וצופה בזהירות רבה,

and first among other things

וראשון בין היתר

were the comfortable, movable chairs.

היו הכסאות הנוחים, שניתן להזיזם.

People would come in, find their own seat,

אנשים היו נכנסים, מוצאים את הכיסא שלהם

move it a bit, actually, and then stay a while,

מזיזים אותו קצת למעשה, ואז נשארים קצת

and then interestingly,

ואז באופן מעניין,

people themselves attracted other people,

אנשים בעצמם משכו אנשים אחרים,

and ironically, I felt more peaceful

ובאופן אירוני, אני הרגשתי יותר שלווה

if there were other people around.

אם היו עוד אנשים סביב.

And it was green.

וזה היה ירוק.

This little park provided what New Yorkers crave:

הפארק הקטן הזה סיפק את מה שהניו יורקרים השתוקקו לו:

comfort and greenery.

נוחות וירק.

But my question was,

אבל השאלה שלי היתה,

why weren't there more places with greenery

למה אין יותר מקומות עם ירק

and places to sit in the middle of the city

ומקומות לשבת במרכז העיר

where you didn't feel alone,

היכן שלא הרגשת לבד,

or like a trespasser?

או כמו מסיג גבול?

Unfortunately, that's not how cities

למרבה הצער, זה לא איך שערים

were being designed.

תוכננו.

So here you see a familiar sight.

אז כאן אתם רואים מראה מוכר.

This is how plazas have been designed for generations.

כך כיכרות היו מתוכננות במשך דורות.

They have that stylish, Spartan look

יש להם מראה מסוגנן, ספרטני

that we often associate with modern architecture,

שלעתים קרובות אנו מקשרים עם אדריכלות מודרנית,

but it's not surprising that people

אבל זה לא מפתיע שאנשים

avoid spaces like this.

נמנעים ממקומות כמו זה.

They not only look desolate,

הם לא רק נראים נטושים,

they feel downright dangerous.

הם מרגישים ממש מסוכנים.

I mean, where would you sit here?

אני מתכוונת, היכן הייתם יושבים פה?

What would you do here?

מה הייתם עושים פה?

But architects love them.

אבל אדריכלים אוהבים אותם.

They are plinths for their creations.

הם בסיס ליצירותיהם.

They might tolerate a sculpture or two,

הם אולי יכולים לסבול פסל או שניים,

but that's about it.

אבל זהו בערך.

And for developers, they are ideal.

ועבור מפתחים, הם אידיאליים.

There's nothing to water, nothing to maintain,

אין שום דבר להשקות, אין מה לתחזק,

and no undesirable people to worry about.

ואין צורך לדאוג לאנשים לא רצויים.

But don't you think this is a waste?

אבל אתם לא חושבים שזה בזבוז?

For me, becoming a city planner

עבורי, להפוך למתכננת ערים

meant being able to truly change the city

אמר להיות מסוגלת באמת לשנות את העיר

that I lived in and loved.

שחייתי ואהבתי אותה.

I wanted to be able to create places

רציתי להיות מסוגלת ליצור מקומות

that would give you the feeling that you got

שנותנים לכם את התחושה שיש

in Paley Park,

בפארק פיילי,

and not allow developers to build bleak plazas like this.

ולא לאפשר למפתחים לבנות כיכרות עגומות כמו זו.

But over the many years,

אבל במהלך השנים הרבות,

I have learned how hard it is

למדתי כמה קשה זה

to create successful, meaningful,

ליצור מרחבים ציבוריים מוצלחים, משמעותיים

enjoyable public spaces.

ומהנים.

As I learned from my stepfather,

כפי שלמדתי מאבי החורג,

they certainly do not happen by accident,

הם בהחלט לא קורים בטעות,

especially in a city like New York,

במיוחד בעיר כמו ניו יורק,

where public space has to be fought for to begin with,

שבה מרחב ציבורי צריך להילחם עליו מלכתחילה,

and then for them to be successful,

ואז בכדי לגרום להם להיות מוצלחים,

somebody has to think very hard

מישהו צריך לחשוב קשה מאוד

about every detail.

על כל פרט.

Now, open spaces in cities are opportunities.

עכשיו, מרחבים פתוחים בערים הם הזדמנויות.

Yes, they are opportunities for commercial investment,

כן, הם הזדמנויות להשקעה מסחרית,

but they are also opportunities for the common good

אבל הם גם הזדמנות לטובת הכלל

of the city,

של העיר,

and those two goals are often not aligned with one another,

ושתי מטרות אלו לעתים קרובות לא מיושרות אחת עם השנייה,

and therein lies the conflict.

ושם מונח הקונפליקט.

The first opportunity I had to fight

ההזדמנות הראשונה שהייתי צריכה להלחם

for a great public open space was in the early 1980s,

עבור שטח ציבורי פתוח גדול היה בתחילת שנות השמונים,

when I was leading a team of planners

כשהובלתי צוות של מתכננים

at a gigantic landfill called Battery Park City

במזבלה ענקית שנקראה באטרי פארק סיטי

in lower Manhattan on the Hudson River.

בדרום מנהטן על נהר ההדסון.

And this sandy wasteland had lain barren

ושממה חולית זו שכבה עקרה

for 10 years,

ל 10 שנים,

and we were told, unless we found a developer

ונאמר לנו, אלא אם כן נמצא מפתח

in six months, it would go bankrupt.

בתוך שישה חודשים, היא תפשוט רגל.

So we came up with a radical,

אז באנו עם רעיון רדיקלי,

almost insane idea.

כמעט מטורף.

Instead of building a park

במקום לבנות פארק

as a complement to future development,

כהשלמה לפיתוח עתידי,

why don't we reverse that equation

למה לא להפוך את המשוואה הזאת

and build a small but very high-quality

ולבנות תחילה מרחב ציבורי פתוח

public open space first,

אבל קטן ואיכותי,

and see if that made a difference.

ולראות אם זה יעשה את ההבדל.

So we only could afford to build a two-block section

לכן יכולנו להרשות לעצמנו לבנות רק קטע של שני בלוקים

of what would become a mile-long esplanade,

של מה שעתיד להיות טיילת באורך 1.6 ק"מ,

so whatever we built had to be perfect.

לכן כל מה שבנינו היה צריך להיות מושלם.

So just to make sure, I insisted

אז רק כדי לוודא, אני התעקשתי

that we build a mock-up

שנבנה דגם

in wood, at scale, of the railing and the sea wall.

מעץ, בקנה מידה, של המעקה וקיר הים.

And when I sat down on that test bench

וכשהתיישבתי על ספסל המבחן

with sand still swirling all around me,

עם חול שעדיין הסתחרר סביבי,

the railing hit exactly at eye level,

המעקה פגע בדיוק בגובה העיניים,

blocking my view and ruining my experience

חוסם את שדה הראייה שלי והרס את החוויה שלי

at the water's edge.

על שפת המים.

So you see, details really do make a difference.

אז אתם רואים, פרטים באמת עושים את ההבדל.

But design is not just how something looks,

אבל עיצוב הוא לא רק איך משהו נראה,

it's how your body feels on that seat in that space,

זה איך הגוף שלכם מרגיש על המושב במרחב הזה,

and I believe that successful design always depends

ואני מאמינה שעיצוב מוצלח תמיד תלוי

on that very individual experience.

בדיוק בחוויה האינדבידואלית הזאת.

In this photo, everything looks very finished,

בתמונה הזאת, הכל נראה מאוד גמור,

but that granite edge, those lights,

אבל קצה הגרניט הזה, המנורות האלה,

the back on that bench,

המשענת של הספסל הזה,

the trees in planting,

העצים בשתילה,

and the many different kinds of places to sit

וסוגים רבים של מקומות ישיבה

were all little battles that turned this project

היו כולם קרבות קטנים שהפכו את הפרוייקט הזה

into a place that people wanted to be.

למקום שאנשים רצו להיות בו.

Now, this proved very valuable 20 years later

עכשיו, זה הוכח כבעל ערך 20 שנה מאוחר יותר

when Michael Bloomberg asked me to be

כשמייקל בלומברג ביקש ממני להיות

his planning commissioner

נציבת התכנון שלו

and put me in charge of shaping

ושם אותי אחראית על עיצובה

the entire city of New York.

של כל העיר ניו יורק.

And he said to me on that very day,

והוא אמר לי ממש באותו היום,

he said that New York was projected

הוא אמר שניו יורק הייתה צפויה

to grow from eight to nine million people.

לצמוח משמונה לתשעה מליון אנשים.

And he asked me,

והוא שאל אותי,

"So where are you going to put

"אז איפה את הולכת לשים

one million additional New Yorkers?"

מיליון ניו יורקרים נוספים?"

Well, I didn't have any idea.

ובכן, לא היו לי שום רעיונות.

Now, you know that New York does

עכשיו, אתם יודעים שניו יורק

place a high value on attracting immigrants,

מציבה משיכת מהגרים כערך גבוה,

so we were excited about the prospect of growth,

אז היינו שמחים על האפשרות של צמיחה,

but honestly, where were we going to grow

אבל בכנות, לאן אנחנו הולכים לצמוח

in a city that was already built out to its edges

בעיר שכבר נבנתה עד לגבולות שלה

and surrounded by water?

ומוקפת במים?

How were we going to find housing

איך אנחנו הולכים למצוא דיור

for that many new New Yorkers?

לכל כך הרבה ניו יורקרים חדשים?

And if we couldn't spread out,

ואם לא היינו יכולים להתפשט החוצה,

which was probably a good thing,

שכנראה היה רעיון טוב,

where could new housing go?

היכן אפשר לשים דיור חדש?

And what about cars?

ומה לגבי מכוניות?

Our city couldn't possibly handle any more cars.

העיר שלנו לא יכולה להתמודד עם עוד מכוניות.

So what were we going to do?

אז מה אנחנו עמדנו לעשות?

If we couldn't spread out, we had to go up.

אם לא יכולנו להתפשט, היינו צריכים לעלות למעלה.

And if we had to go up,

ואם היינו צריכים לעלות למעלה,

we had to go up in places

היינו צריכים לעלות למעלה במקומות

where you wouldn't need to own a car.

שאתם לא צריכים מכונית בבעלותכם.

So that meant using one of our greatest assets:

אז זה אומר שימוש באחד הנכסים הגדולים ביותר שלנו:

our transit system.

מערכת התחבורה שלנו.

But we had never before thought

אבל מעולם לא חשבנו

of how we could make the most of it.

איך אנחנו יכולים להפיק את המירב ממנה.

So here was the answer to our puzzle.

אז כאן היתה התשובה לחידה שלנו.

If we were to channel and redirect

אם היינו מתעלים ומפנים

all new development around transit,

כל פיתוח חדש סביב התחבורה,

we could actually handle that population increase,

היינו באמת יכולים להתמודד עם הגידול באוכלוסייה,

we thought.

חשבנו.

And so here was the plan,

אז זאת היתה התוכנית,

what we really needed to do:

מה שבאמת היינו צריכים לעשות:

We needed to redo our zoning --

היינו צריכים לעשות תוכנית בניין עיר (תב"ע) חדשה --

and zoning is the city planner's regulatory tool --

ותב"ע היא כלי הרגולציה של מתכנן ערים -

and basically reshape the entire city,

ובעצם לתכנן מחדש את העיר כולה,

targeting where new development could go

למקד היכן יכול להיות פיתוח חדש

and prohibiting any development at all

ולאסור כל התפתחות בכלל

in our car-oriented,

בשכונות מוכוונות מכוניות

suburban-style neighborhoods.

בסגנון פרברי.

Well, this was an unbelievably ambitious idea,

ובכן, זה היה רעיון שאפתני שלא ייאמן,

ambitious because communities

שאפתני מפני שקהילות

had to approve those plans.

היו צריכות לאשר את התוכניות האלה.

So how was I going to get this done?

אז איך התכוונתי לבצע זאת?

By listening. So I began listening,

על ידי הקשבה. אז התחלתי להקשיב.

in fact, thousands of hours of listening

למעשה, אלפי שעות של האזנה

just to establish trust.

רק כדי לבסס אמון.

You know, communities can tell

אתם יודעים, קהילות יכולות להגיד

whether or not you understand their neighborhoods.

אם אתם מבינים או לא את השכונות שלהם.

It's not something you can just fake.

זה לא משהו שאתם יכולים פשוט לזייף.

And so I began walking.

וכך התחלתי ללכת.

I can't tell you how many blocks I walked,

אני לא יכולה להגיד לכם כמה בלוקים הלכתי,

in sweltering summers, in freezing winters,

בקייצים לוהטים, בחורפים מקפיאים,

year after year,

שנה אחרי שנה,

just so I could get to understand

רק בכדי שאני אוכל להבין

the DNA of each neighborhood

את הדי.אנ.איי של כל שכונה

and know what each street felt like.

ולדעת איך כל רחוב מרגיש.

I became an incredibly geeky zoning expert,

הפכתי לחנונית מומחית אזורים,

finding ways that zoning could address

מוצאת דרכים שבהן התב"ע תוכל להתייחס

communities' concerns.

לחששות של קהילות

So little by little, neighborhood by neighborhood,

אז לאט לאט, שכונה אחרי שכונה,

block by block,

בלוק אחרי בלוק,

we began to set height limits

התחלנו להציב מגבלות גובה

so that all new development

כך שכל הפיתוח החדש

would be predictable and near transit.

יהיה צפוי וליד תחבורה.

Over the course of 12 years,

במהלך 12 שנים,

we were able to rezone

היינו יכולים לתכנן מחדש

124 neighborhoods,

124 שכונות,

40 percent of the city,

40 אחוז מהעיר,

12,500 blocks, so that now,

12,500 בלוקים, כך שעכשיו,

90 percent of all new development of New York

90 אחוז מכל הפיתוח החדש של ניו יורק

is within a 10-minute walk of a subway.

נמצא במרחק של 10 דקות הליכה מהרכבת התחתית.

In other words, nobody in those new buildings

במילים אחרות, אף אחד בביניינים החדשים האלה

needs to own a car.

לא היה צריך מכונית בבעלותו.

Well, those rezonings were exhausting

ובכן, הכנת התוכניות החדשות היתה מתישה

and enervating and important,

וסוחטת וחשובה,

but rezoning was never my mission.

אבל תב"ע חדשה מעולם לא הייתה המשימה שלי.

You can't see zoning and you can't feel zoning.

אתם לא יכולים לראות תב"ע ואתם לא יכולים להרגיש תב"ע.

My mission was always to create

המשימה שלי הייתה תמיד ליצור

great public spaces.

מרחבים ציבוריים נהדרים.

So in the areas where we zoned for significant development,

אז באזורים אותם ייעדנו להתפתחות משמעותית,

I was determined to create places

הייתי נחושה ליצור מקומות

that would make a difference in people's lives.

שייעשו הבדל בחיי אנשים.

Here you see what was

כאן אתם רואים את מה שהיה

two miles of abandoned, degraded waterfront

כשלושה קילומטרים של חוף נטוש, עזוב

in the neighborhoods of Greenpoint

בשכונות של גרינפויינט

and Williamsburg in Brooklyn,

ווילאמסבורג בברוקלין,

impossible to get to and impossible to use.

בלתי אפשרי להגיע ובלתי אפשרי לשימוש.

Now the zoning here was massive,

עכשיו התב"ע כאן היתה מסיבית,

so I felt an obligation to create

לכן הרגשתי חובה ליצור

magnificent parks on these waterfronts,

פארקים מפוארים באזורי החוף האלה,

and I spent an incredible amount of time

וביליתי כמות עצומה של זמן

on every square inch of these plans.

בכל סנטימטר מרובע של תוכניות אלה.

I wanted to make sure that there were

רציתי לוודא שיהיו שם

tree-lined paths from the upland to the water,

שבילים עטורי עצים מהגבעות למים,

that there were trees and plantings everywhere,

שיש עצים וצמחיה בכל מקום,

and, of course, lots and lots of places to sit.

וכמובן, המון המון מקומות לשבת.

Honestly, I had no idea how it would turn out.

בכנות, לא היה לי מושג איך זה יצא בסוף.

I had to have faith.

הייתי צריכה אמונה.

But I put everything that I had studied and learned

אבל שמתי את כל מה שלמדתי

into those plans.

בתוך התוכניות האלה.

And then it opened,

ואז זה נפתח,

and I have to tell you, it was incredible.

ואני חייבת לספר לכם, זה היה מדהים.

People came from all over the city

אנשים הגיעו מכל רחבי העיר

to be in these parks.

בכדי להיות בפארקים האלה.

I know they changed the lives of the people who live there,

אני יודעת שהם שינו את החיים של אנשים שחיו שם,

but they also changed New Yorkers' whole image

אבל הם גם שינו בעיניי הניו יורקרים את כל הדימוי

of their city.

של העיר שלהם.

I often come down and watch people

לעתים קרובות אני מגיעה ורואה אנשים

get on this little ferry

עולים על המעבורת הקטנה הזאת

that now runs between the boroughs,

שפועלת כעת בין הרבעים,

and I can't tell you why,

ואני לא יכולה להגיד לכם מדוע,

but I'm completely moved

אבל אני נרגשת לחלוטין

by the fact that people are using it

מהעובדה שאנשים משתמשים בזה

as if it had always been there.

כאילו זה תמיד היה שם.

And here is a new park in lower Manhattan.

והנה פארק חדש בדרום מנהטן.

Now, the water's edge in lower Manhattan

עכשיו, שפת המים בדרום מנהטן

was a complete mess before 9/11.

הייתה בלגן שלם לפני 9/11.

Wall Street was essentially landlocked

וול סטריט היה למעשה מוקף כולו על ידי אדמה

because you couldn't get anywhere near this edge.

כי אתם לא יכולים להגיע לשום מקום ליד הקצה הזה.

And after 9/11, the city had very little control.

ואחרי 9/11, בעיר היתה מעט מאוד שליטה.

But I thought if we went

אבל אני חשבתי שאם נלך

to the Lower Manhattan Development Corporation

לחברה לפיתוח מנהטן התחתונה

and got money to reclaim this two miles

ונקבל את הכסף כדי להשיב את שלושת הקילומטרים

of degraded waterfront

של החוף המוזנח

that it would have an enormous effect

אז תהיה לזה השפעה עצומה

on the rebuilding of lower Manhattan.

על בנייתה מחדש של דרום מנהטן.

And it did.

וכך היה.

Lower Manhattan finally has a public waterfront

לדרום מנהטן יש סוף סוף חוף ציבורי

on all three sides.

בכל שלושת הצדדים.

I really love this park.

אני באמת אוהבת את הפארק הזה.

You know, railings have to be higher now,

אתם יודעים, מעקות צריכים להיות גבוהים יותר עכשיו,

so we put bar seating at the edge,

לכן אנחנו שמים כסאות בר בקצה,

and you can get so close to the water

ואתם יכולים להתקרב כל כך למים

you're practically on it.

שאתם למעשה עליהם.

And see how the railing widens

ותראו איך המעקה מתרחב

and flattens out so you can lay down

ומשתטח, כך שתוכלו להניח את

your lunch or your laptop.

את ארוחת הצהריים שלכם או המחשב הנייד שלכם.

And I love when people come there

ואני אוהבת כשאנשים מגיעים לשם

and look up and they say,

ומביטים מעלה ואומרים,

"Wow, there's Brooklyn, and it's so close."

"וואו, הנה ברוקלין, והיא כל כך קרובה."

So what's the trick?

אז מה הטריק?

How do you turn a park

איך אתם הופכים פארק

into a place that people want to be?

למקום שאנשים רוצים להיות בו?

Well, it's up to you,

ובכן, זה תלוי בכם,

not as a city planner but as a human being.

לא כמתכנני עיר אלה כאנשים.

You don't tap into your design expertise.

אתם לא מנצלים את מומחיותכם בעיצוב.

You tap into your humanity.

אתם מנצלים את אנושיותכם.

I mean, would you want to go there?

אני מתכוונת, האם הייתם רוצים ללכת לשם?

Would you want to stay there?

הייתם רוצים להשאר שם?

Can you see into it and out of it?

אתם יכולים להביט פנימה והחוצה משם?

Are there other people there?

האם ישנם עוד אנשים שם?

Does it seem green and friendly?

האם זה נראה ירוק וידידותי?

Can you find your very own seat?

האם אתם יכולים למצוא מקום ישיבה משלכם?

Well now, all over New York City,

ובכן עכשיו, בכל רחבי ניו יורק,

there are places where you can

ישנם מקומות שבהם אתם יכולים

find your very own seat.

למצוא מקום ישיבה משלכם.

Where there used to be parking spaces,

היכן שהיו אזורי חנייה,

there are now pop-up cafes.

מופיעים עכשיו בתי קפה.

Where Broadway traffic used to run,

היכן שעברה התנועה בברודווי,

there are now tables and chairs.

ישנם עכשיו שולחנות וכסאות.

Where 12 years ago, sidewalk cafes were not allowed,

היכן שלפני 12 שנים, מדרכה ובתי קפה לא היו מורשים,

they are now everywhere.

עכשיו הם בכל מקום.

But claiming these spaces for public use

אבל להחזיר את המקומות האלה לשימוש הציבור

was not simple,

לא היה פשוט,

and it's even harder to keep them that way.

ואפילו קשה יותר לשמור אותם במצב הזה.

So now I'm going to tell you a story

אז עכשיו אני הולכת לספר לכם סיפור

about a very unusual park called the High Line.

על פארק לא שיגרתי שנקרא "היי ליין".

The High Line was an elevated railway.

ההיי ליין היתה מסילת רכבת מוגבהת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The High Line was an elevated railway

ההיי ליין היתה מסילת רכבת מוגבהת.

that ran through three neighborhoods

שנסעה דרך שלוש שכונות

on Manhattan's West Side,

בצד המערבי של מנהטן,

and when the train stopped running,

וכשהרכבת הפסיקה לפעול,

it became a self-seeded landscape,

היא הפכה לנוף בזריעה עצמית,

a kind of a garden in the sky.

סוג של גינה בשמיים.

And when I saw it the first time,

וכשראיתי את זה לראשונה,

honestly, when I went up on that old viaduct,

בכנות, כשעליתי על הגשר הישן,

I fell in love the way you fall in love with a person,

התאהבתי בו כמו שמתאהבים בבן אדם,

honestly.

בכנות.

And when I was appointed,

וכשהתמניתי,

saving the first two sections of the High Line

שמירה על שני החלקים הראשונים של ההיי ליין

from demolition became my first priority

מהריסה היה בראש סדר העדיפויות שלי

and my most important project.

והפרוייקט החשוב ביותר שלי.

I knew if there was a day that I didn't

אני ידעתי שאם יהיה יום שאני לא

worry about the High Line, it would come down.

אדאג לגבי ההיי ליין, הוא היה נהרס.

And the High Line,

וההיי ליין,

even though it is widely known now

למרות שזה ידוע לחברה

and phenomenally popular,

ופופולרי להדהים,

it is the most contested public space in the city.

זה המרחב הציבורי השנוי במחלוקת ביותר בעיר.

You might see a beautiful park,

אתם יכולים לראות פארק יפה,

but not everyone does.

אבל לא כולם רואים.

You know, it's true, commercial interests

אתם יודעים, זאת אמת, אינטרסים מסחריים

will always battle against public space.

תמיד יקראו תיגר נגד מרחב ציבורי.

You might say,

אתם יכולים להגיד,

"How wonderful it is that more than

"כמה הוא נפלא מפני שיותר

four million people come from all over the world

מ-4 מיליון אנשים מגיעים מכל רחבי העולם

to visit the High Line."

כדי לבקר בהיי ליין."

Well, a developer sees just one thing: customers.

ובכן, יזם רואה רק דבר אחד: לקוחות.

Hey, why not take out those plantings

היי, למה לא לעקור את הצמחיה הזאת

and have shops all along the High Line?

ולשים חנויות בכל רחבי ההיי ליין?

Wouldn't that be terrific

האם זה לא יהיה מעולה

and won't it mean a lot more money for the city?

והאם זה לא אומר הרבה יותר כסף לעיר?

Well no, it would not be terrific.

ובכן, לא, זה לא יהיה מעולה.

It would be a mall, and not a park.

זה יהיה קניון ולא פארק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And you know what, it might mean

ואתם יודעים מה, אולי זה רק אומר

more money for the city,

יותר כסף עבור העיר,

but a city has to take the long view,

אבל עיר צריכה להסתכל על העתיד,

the view for the common good.

העתיד לטובת הכלל.

Most recently, the last section of the High Line,

לאחרונה, הקטע האחרון של ההיי ליין,

the third section of the High Line,

החלק השלישי של ההיי ליין,

the final section of the High Line,

החלק האחרון של ההיי ליין,

has been pitted against development interests,

כבר נלחם נגד אינטרסים של מפתחים,

where some of the city's leading developers

היכן שחלק מהמפתחים המובילים בעיר

are building more than 17 million square feet

בונים יותר מ 1.5 מיליון מטר מרובעים

at the Hudson Yards.

בחצרות של ההדסון.

And they came to me and proposed

והם באו אלי והציעו

that they "temporarily disassemble"

שהם "יפרקו באופן זמני"

that third and final section.

את החלק השלישי והאחרון.

Perhaps the High Line didn't fit in

אולי ההיי ליין לא התאים להם

with their image of a gleaming city of skyscrapers

לתדמית של עיר גורדי שחקים נוצצת

on a hill.

על גבעה.

Perhaps it was just in their way.

אולי זה פשוט עמד בדרך שלהם.

But in any case, it took nine months

אבל בכל מקרה, זה לקח תשעה חודשים

of nonstop daily negotiation

של משא ומתן יומי ללא הפסקה

to finally get the signed agreement

כדי שסוף סוף נקבל את ההסכם החתום

to prohibit its demolition,

לאסור את הריסתו,

and that was only two years ago.

וזה היה רק לפני שנתיים.

So you see, no matter how popular

אז אתם רואים, לא משנה כמה פופולארי

and successful a public space may be,

ומוצלח יכול להיות מרחב ציבורי,

it can never be taken for granted.

לעולם לא ניתן לקחת אותו כמובן מאליו.

Public spaces always -- this is it saved --

מרחבים ציבוריים תמיד -- זהו זה שמור --

public spaces always need vigilant champions,

מרחבים ציבוריים תמיד צריכים אלופים על המשמר,

not only to claim them at the outset for public use,

לא רק כדי לדרוש אותם בתחילת הדרך לשימוש ציבורי,

but to design them for the people that use them,

אלא לעצב אותם לאנשים המשתמשים בהם,

then to maintain them to ensure

אז כדי לשמור אותם כדי להבטיח

that they are for everyone,

שהם עבור כולם,

that they are not violated, invaded,

שהם לא מושחתים, פולשים,

abandoned or ignored.

ננטשים או מתעלמים מהם.

If there is any one lesson

אם יש איזשהו שיעור

that I have learned in my life as a city planner,

שלמדתי בחיי כמתכננת ערים,

it is that public spaces have power.

זה שלמרחבים ציבוריים יש כח.

It's not just the number of people using them,

זה לא רק מספר האנשים המשתמשים בהם,

it's the even greater number of people

זה אפילו המספר היותר גדול של אנשים

who feel better about their city

שמרגישים טוב יותר עם העיר שלהם

just knowing that they are there.

רק מעצם הידיעה שהם שם.

Public space can change how you live in a city,

מרחבים ציבוריים יכולים לשנות את הדרך שבה אתם חיים בעיר,

how you feel about a city,

איך אתם מרגישים עם עיר,

whether you choose one city over another,

אם אתם בוחרים עיר על פני אחרת,

and public space is one of the most important reasons

ומרחבים ציבוריים הם אחת מהסיבות הכי חשובות

why you stay in a city.

שבגללן אתם נשארים בעיר.

I believe that a successful city

אני מאמינה שעיר מוצלחת

is like a fabulous party.

היא כמו מסיבה נהדרת.

People stay because they are having a great time.

אנשים נשארים כי הם נהנים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)