The dream we haven't dared to dream | Dan Pallotta

מתרגם: Hadas Sheinfeld מבקר: Ido Dekkers

When I think about dreams,

כשאני חושב על חלומות,

like many of you,

כמו רבים מכם,

I think about this picture.

אני חושב על התמונה הזו.

I was eight when I watched Neil Armstrong

הייתי בן שמונה כשצפיתי בניל ארמסטרונג

step off the Lunar Module onto the surface of the Moon.

יוצא מהחללית וצועד על פני הירח.

I had never seen anything like it before,

מעולם לא ראיתי משהו דומה לפני כן,

and I've never seen anything like it since.

ועד היום לא ראיתי שום דבר דומה.

We got to the Moon for one simple reason:

הגענו לחלל מסיבה אחת פשוטה:

John Kennedy committed us to a deadline.

ג'ון קנדי התחייב לתאריך סיום.

And in the absence of that deadline,

אם לא היה תאריך סיום כזה,

we would still be dreaming about it.

עדין היינו חולמים על הירח.

Leonard Bernstein said two things are necessary for great achievement:

לאונרד ברנשטיין אמר שיש שני דברים הכרחיים עבור הישג מעולה:

a plan and not quite enough time.

תכנית, וזמן שלא ממש מספיק למימוש התכנית.

(Laughter)

(צחוק)

Deadlines and commitments

תאריכי סיום והתחייבויות

are the great and fading lessons of Apollo.

הם הלקחים החשובים והדועכים מ"אפולו".

And they are what give the word "moonshot" its meaning.

והם מה שנותן את המשמעות לביטוי "שיגור לירח".

And our world is in desperate need of political leaders

והעולם שלנו זקוק נואשות למנהיגים פוליטיים

willing to set bold deadlines

שמוכנים להתחייב לתאריכי סיום אמיצים

for the achievement of daring dreams on the scale of Apollo again.

לצורך הגשמת חלומות נועזים בסדר גודל של אפולו.

When I think about dreams,

כשאני חושב על חלומות,

I think about the drag queens of LA and Stonewall

אני חושב על מלכות הדראג של לוס אנג'לס וסטונוול

and millions of other people risking everything

ומיליונים של אנשים נוספים המסכנים את כל מה שיש להם

to come out when that was really dangerous,

כדי לצאת מהארון כשזה היה באמת מסוכן,

and of this picture of the White House lit up in rainbow colors,

ועל התמונה הזו של הבית הלבן מואר בצבעי הקשת,

yes --

כן --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

celebrating America's gay and lesbian citizens' right to marry.

חוגג את הזכות של אזרחים אמריקאים, הומואים ולסביות להתחתן.

It is a picture that in my wildest dreams I could never have imagined

זו תמונה שבחלומותי הפרועים ביותר לא יכולתי לדמיין.

when I was 18

כשהייתי בן 18,

and figuring out that I was gay

והבנתי שאני הומוסקסואל,

and feeling estranged from my country

והרגשתי מודר מהמדינה שלי,

and my dreams because of it.

ומהחלומות שלי, כתוצאה מכך.

I think about this picture of my family

אני חושב על התמונה הזו של המשפחה שלי

that I never dreamed I could ever have --

שמעולם לא חלמתי שתוכל להיות לי --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

and of our children holding this headline

ושל הילדים שלנו מחזיקים את הכותרת הזו

I never dreamed could ever be printed about the Supreme Court ruling.

שמעולם לא חלמתי שתוכל להיות מודפסת לגבי פסיקה של בית המשפט העליון.

We need more of the courage of drag queens and astronauts.

אנחנו זקוקים ליותר אומץ, כמו של מלכות דראג וכמו של אסטרונאוטים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But I want to talk about the need for us to dream

אבל אני רוצה לדבר על כך שאנחנו צריכים לחלום

in more than one dimension,

ביותר ממימד אחד

because there was something about Apollo that I didn't know when I was 8,

כי היה משהו לגבי אפולו שלא ידעתי כשהייתי בן שמונה,

and something about organizing that the rainbow colors over.

ומשהו לגבי הארגון של צבעי הקשת.

Of the 30 astronauts in the original Mercury, Gemini and Apollo programs,

מתוך 30 אסטרונאוטים בתכניות של מרקורי, ג'מיני ואפולו,

only seven marriages survived.

רק שבעה נשארו נשואים.

Those iconic images of the astronauts bouncing on the Moon

התמונות האיקוניות האלה של אסטרונאוטים מרחפים על הירח

obscure the alcoholism and depression on Earth.

מסתירות את האלכוהוליזם והדכאון בכדור הארץ.

Thomas Merton, the Trappist monk,

תומס מרטון, הנזיר הטראפיסט,

asked during the time of Apollo,

שאל בתקופתה של אפולו

"What can we gain by sailing to the moon

"מה אנחנו יכולים להרוויח מההפלגה לחלל

if we are not able to cross the abyss that separates us from ourselves?"

אם אנחנו לא יכולים לחצות את התהום שמפרידה בינינו לבין עצמינו?"

And what can we gain by the right to marry

ומה אנחנו יכולים להרוויח מהזכות לנישואין

if we are not able to cross the acrimony

אם אנחנו לא יכולים לחצות את המרירות

and emotional distance that so often separates us from our love?

והריחוק הרגשי שלעיתים כל כך קרובות מפריד בינינו לבין אהובינו?

And not just in marriage.

ולא רק בנישואין.

I have seen the most hurtful, destructive,

ראיתי את הקרבות הכי פוגענים, הרסנים

tragic infighting in LGBT and AIDS

וטראגיים בתוך קבוצות של להט"ב, חולי איידס

and breast cancer and non-profit activism,

של סרטן השד, ופעילים בעמותות ללא מטרות רווח,

all in the name of love.

הכל בשם האהבה.

Thomas Merton also wrote about wars among saints

תומאס מרטון גם כתב על מלחמות בין קדושים

and that "there is a pervasive form of contemporary violence

"יש צורה שכיחה של אלימות בת זמננו

to which the idealist most easily succumbs:

אליה יכנעו האידיאליסטים בקלות רבה:

activism and overwork.

אקטיביזם ועבודה מוגזמת.

The frenzy of our activism neutralizes our work for peace.

העוצמה של האקטיביזם שלנו מנטרלת את העבודה שלנו למען שלום.

It destroys our own inner capacity for peace."

היא הורסת את היכולת הפנימית שלנו עצמנו לחיות בשלום."

Too often our dreams become these compartmentalized fixations

לעיתים קרובות מדי החלומות שלנו הופכים להיות תאים של קבעונות

on some future

לגבי עתיד כלשהוא

that destroy our ability to be present for our lives right now.

שהורס את היכולת שלנו להיות נוכחים למען חיינו ברגע זה.

Our dreams of a better life for some future humanity

החלומות שלנו לחיים טובים עבור איזושהיא אנושות עתידית

or some other humanity in another country

או איזושהיא אנושות בארץ אחרת

alienate us from the beautiful human beings sitting next to us

מרחיקים אותנו מהאנשים היפים היושבים לידינו

at this very moment.

ברגע זה ממש.

Well, that's just the price of progress, we say.

ובכן, זה פשוט המחיר של הקידמה, אנחנו אומרים.

You can go to the Moon

אפשר להגיע לירח,

or you can have stability in your family life.

או שאפשר להשיג חיי משפחה יציבים.

And we can't conceive of dreaming in both dimensions at the same time.

ואנחנו לא יכולים להכיל חלומות בשני המימדים באותו הזמן.

And we don't set the bar much higher than stability

ואנחנו לא מציבים את המטרה מעבר ליציבות

when it comes to our emotional life.

כשזה מגיע לחיים הרגשיים שלנו.

Which is why our technology for talking to one another

זו הסיבה שהטכנולוגיה לשוחח אחד עם השני

has gone vertical,

התקדמה בצורה משמעותית

our ability to listen and understand one another

היכולת שלנו להקשיב ולהבין אחד את השני

has gone nowhere.

לא התקדמה בכלל.

Our access to information is through the roof,

הגישה שלנו למידע פורצת גבולות,

our access to joy, grounded.

הגישה שלנו לאושר, מקורקעת.

But this idea, that our present and our future are mutually exclusive,

אבל הרעיון הזה, שההווה והעתיד שלנו הם מנוגדים זה לזה,

that to fulfill our potential for doing we have to surrender

שכדי למלא את הפוטנציאל שלנו לעשיה אנחנו צריכים לוותר

our profound potential for being,

על הפוטנציאל המהותי שלנו לקיום,

that the number of transistors on a circuit can be doubled and doubled,

שכמות הטרנזיסטורים על מעגל חשמלי יכולה להיות מוכפלת ומוכפלת,

but our capacity for compassion and humanity and serenity and love

אבל היכולת שלנו לחמלה, ואנושיות, ורוגע ואהבה

is somehow limited

היא איכשהוא מוגבלת

is a false and suffocating choice.

היא בחירה שקרית וחונקת.

Now, I'm not suggesting

עכשיו, אני לא מציע

simply the uninspiring idea of more work-life balance.

פשוט את הרעיון חסר ההשראה של יותר "איזון בין החיים לעבודה".

What good is it for me to spend more time with my kids at home

מה יעזור לי לבלות יותר זמן עם הילדים שלי בבית

if my mind is always somewhere else while I'm doing it?

אם המחשבה שלי היא תמיד במקום אחר, בזמן שאני עושה את זה?

I'm not even talking about mindfulness.

אני אפילו לא מדבר על התכוונות.

Mindfulness is all of a sudden becoming a tool for improving productivity.

התכוונות הופכת לאחרונה לכלי לשיפור יצרנות.

(Laughter)

(צחוק)

Right?

נכון?

I'm talking about dreaming

אני מדבר על היכולת לחלום

as boldly in the dimension of our being

באותו אומץ במימד של הקיום

as we do about industry and technology.

כמו שאנחנו חולמים על תעשיה וטכנולוגיה.

I'm talking about an audacious authenticity

אני מדבר על אותנטיות נועזת

that allows us to cry with one another,

שמאפשרת לנו לבכות אחד עם השני,

a heroic humility that allows us to remove our masks and be real.

גבורה של צניעות, שמאפשרת לנו להוריד את המסכות ולהיות אמיתיים.

It is our inability to be with one another,

חוסר היכולת שלנו להיות אחד עם השני,

our fear of crying with one another, that gives rise to so many

הפחד שלנו מפני בכי אחד עם השני, הם הגורם לכל כך הרבה

of the problems we are frantically trying to solve in the first place,

מהבעיות שאנחנו מראש מנסים בטרוף לפתור,

from Congressional gridlock to economic inhumanity.

ממעצורים בקונגרס לחוסר אנושיות בכלכלה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I'm talking about what Jonas Salk called an Epoch B,

אני מתכוון למה שג'ונאס סאלק קרא "תקופה ב'",

a new epoch in which we become as excited about and curious about

תקופה חדשה שבה אנחנו נרגשים וסקרנים

and scientific about the development of our humanity

ומדעיים לגבי ההתפתחות של האנושיות שלנו

as we are about the development of our technology.

כמו שאנחנו לגבי ההתפתחות של הטכנולוגיה שלנו.

We should not shrink from this opportunity

אנחנו לא צריכים לברוח מההזדמנות הזו

simply because we don't really understand it.

פשוט כי אנחנו לא באמת מבינים אותה.

There was a time when we didn't understand space.

היתה תקופה שבה לא הבנו את החלל.

Or because we're more used to technology and activism.

או כי אנחנו רגילים יותר לטכנולוגיה ולאקטיביזם.

That is the very definition of being stuck in a comfort zone.

זו בדיוק ההגדרה של להיות תקוע באזור הנוחות.

We are now very comfortable imagining unimaginable technological achievement.

מאוד נח לנו עכשיו לדמיין הישגים טכנולוגיים פורצי דרך.

In 2016, it is the dimension of our being itself

בשנת 2016, המימד של היותנו אנחנו

that cries out for its fair share of our imagination.

הוא המימד שדורש את השימוש בדימיון שלנו.

Now, we're all here to dream,

עכשיו, כולנו כאן כדי לחלום,

but maybe if we're honest about it,

אבל אולי אם נהיה כנים,

each of us chasing our own dream.

כל אחד מאתנו רודף אחר החלומות של עצמו.

You know, looking at the name tags to see who can help me with my dream,

אתם יודעים, מסתכלים על תגיות השם כדי לראות מי יכול לעזור לי עם החלום שלי,

sometimes looking right through one another's humanity.

לפעמים מסתכלים תוך התעלמות מהאנושיות של האדם השני.

I can't be bothered with you right now. I have an idea for saving the world.

אל תטריד אותי כרגע, יש לי רעיון שיציל את העולם.

Right?

נכון?

(Laughter)

(צחוק)

Years ago, once upon a time, I had this beautiful company

פעם, לפני הרבה שנים, היתה לי חברה יפה

that created these long journeys for heroic civic engagement.

שיצרה מסעות ארוכים לשיתוף אזרחי אמיץ

And we had this mantra:

והיתה לנו סיסמא:

"Human. Kind. Be Both."

"אנושי. נדיב. תהיה שניהם."

And we encouraged people to experiment outrageously with kindness.

ועודדנו אנשים לעשות ניסויים שערוריתיים בנושא נדיבות.

Like, "Go help everybody set up their tents."

כמו: "לך תעזור לכולם עם האוהלים שלהם".

And there were a lot of tents.

והיו הרבה אוהלים.

(Laughter)

(צחוק)

"Go buy everybody Popsicles."

"לך תקנה לכולם ארטיקים".

"Go help people fix their flat tires

"לך תעזור לאנשים לתקן את הפנצ'ר בגלגל

even though you know the dinner line is going to get longer."

אפילו שאתה יודע שהתור לארוחת הערב מתארך."

And people really took us up on this,

ואנשים באמת השתתפו בניסוי,

so much so that if you got a flat tire on the AIDS ride,

עד כדי כך שאם היה לך פנצ'ר בפעילות לגבי איידס,

you had trouble fixing it, because there were so many people there asking you

היה לך קשה לתקן אותו, כי כל כך הרבה אנשים שאלו

if you needed help.

אם אתה צריך עזרה.

For a few days, for tens of thousands of people,

במשך כמה ימים, לעשרות אלפי אנשים,

we created these worlds

אנחנו יצרנו עולמות

that everybody said were the way they wish the world could always be.

שכולם אמרו, שכך היו רוצים שהעולם יהיה.

What if we experimented with creating that kind of world

מה דעתכם שננסה ליצור עולם כזה

these next few days?

בימים הקרובים?

And instead of going up to someone and asking them, "What do you do?"

ובמקום לגשת למישהו ולשאול: "מה אתה עושה?"

ask them, "So what are your dreams?"

תשאלו: "אז מה החלומות שלך?"

or "What are your broken dreams?"

או: "מה החלומות השבורים שלך?"

You know, "TED." Tend to Each other's Dreams.

אתם יודעים, "טד". טדאגו לחלומות של אנשים אחרים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Maybe it's "I want to stay sober"

אולי זה: "אני רוצה להשאר פיכח"

or "I want to build a tree house with my kid."

או: "אני רוצה לבנות בית עץ עם הילד שלי"

You know, instead of going up to the person everybody wants to meet,

אתם יודעים, במקום לגשת לאדם שכולם רוצים לפגוש,

go up to the person who is all alone

גשו למי שעומד לבד.

and ask them if they want to grab a cup of coffee.

ותשאלו אותו אם הוא רוצה לשתות כוס קפה.

I think what we fear most

אני חושב שמה שהכי מפחיד אותנו

is that we will be denied the opportunity to fulfill our true potential,

הוא שלא תהיה לנו הזדמנות להגשים את הפוטנציאל האמיתי שלנו,

that we are born to dream

שנולדנו כדי לחלום

and we might die without ever having the chance.

ואנחנו עלולים למות בלי שהיתה לנו ההזדמנות.

Imagine living in a world

דמיינו חיים בעולם

where we simply recognize that deep, existential fear in one another

שבו אנחנו פשוט מזהים את הפחד העמוק, הקיומי הזה, אחד בשני

and love one another boldly because we know

ואוהבים אחד את השני בעוז כי אנחנו יודעים

that to be human is to live with that fear.

שלהיות אנושי, זה לחיות עם הפחד הזה.

It's time for us to dream in multiple dimensions simultaneously,

הגיע הזמן שנחלום במימדים שונים באותו הזמן,

and somewhere that transcends all of the wondrous things

ואיפשהוא מעבר לכל הדברים המופלאים

we can and will and must do

שאנחנו יכולים, וצריכים ונעשה

lies the domain of all the unbelievable things we could be.

קיים המקום של כל הדברים הלא יאומנו שאנחנו יכולים להיות.

It's time we set foot into that dimension

הגיע הזמן שנצעד למימד ההוא

and came out about the fact that we have dreams there, too.

נצא מהארון ונודה שיש לנו חלומות גם בו.

If the Moon could dream,

אם הירח יכול היה לחלום,

I think that would be its dream for us.

אני חושב שזה היה החלום שלו עבורנו.

It's an honor to be with you.

לכבוד הוא לי להיות אתכם.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)