Our story of rape and reconciliation | Thordis Elva and Tom Stranger

מתרגם: Tal Hemo מבקר: Ido Dekkers

[This talk contains graphic language and descriptions of sexual violence

[הרצאה זו מכילה שפה גרפית ותיאורים של אלימות מינית]

Viewer discretion is advised]

[הצפייה באחריות הצופה]

Tom Stranger: In 1996, when I was 18 years old,

טום סטרנג'ר: בשנת 1996, כשהייתי בן 18,

I had the golden opportunity to go on an international exchange program.

הייתה לי הזדמנות פז להשתתף בתכנית חילופי תלמידים בינלאומית.

Ironically I'm an Australian who prefers proper icy cold weather,

באופן אירוני אני אוסטרלי שמעדיף מזג-אוויר קר כקרח,

so I was both excited and tearful when I got on a plane to Iceland,

אז הייתי מרוגש ודומע כשעליתי על מטוס לאיסלנד,

after just having farewelled my parents and brothers goodbye.

אחרי שנפרדתי מהוריי ואחיי.

I was welcomed into the home of a beautiful Icelandic family

התקבלתי בברכה בבית של משפחה איסלנדית יפיפיה.

who took me hiking,

שלקחה אותי לטיולים,

and helped me get a grasp of the melodic Icelandic language.

ועזרה לי לתפוש את השפה האיסלנדית המלודיסטית.

I struggled a bit with the initial period of homesickness.

נאבקתי מעט עם הגעגועים הראשוניים הביתה.

I snowboarded after school,

גלשתי בסנובורד אחרי בית-ספר,

and I slept a lot.

וישנתי הרבה.

Two hours of chemistry class in a language that you don't yet fully understand

שעתיים של לימודי כימיה בשפה שאתה עדיין לא לגמרי מבין

can be a pretty good sedative.

יכולות להיות חומר הרדמה טוב.

(Laughter)

(צחוק)

My teacher recommended I try out for the school play,

המורה שלי המליצה לי לנסות להשתתף במחזה של בית-הספר

just to get me a bit more socially active.

רק כדי לעזור לי להיות יותר פעיל חברתי.

It turns out I didn't end up being part of the play,

מתברר שלא הגעתי להיות חלק מהמחזה,

but through it I met Thordis.

אבל כך הכרתי את ת'ורדיס.

We shared a lovely teenage romance,

חלקנו אהבת נעורים מקסימה,

and we'd meet at lunchtimes to just hold hands

והיינו נפגשים בהפסקת הצהריים רק כדי להחזיק ידיים

and walk around old downtown Reykjavík.

ולהסתובב בעיר העתיקה רייקיאוויק.

I met her welcoming family, and she met my friends.

פגשתי את המשפחה החמה שלה, והיא פגשה את החברים שלי.

We'd been in a budding relationship for a bit over a month

היינו במערכת יחסים צעירה קצת יותר מחודש

when our school's Christmas Ball was held.

כשנערך נשף חג-המולד של בית-הספר שלנו.

Thordis Elva: I was 16 and in love for the first time.

ת'ורדיס אלבה: הייתי בת 16 ומאוהבת בפעם הראשונה.

Going together to the Christmas dance

ההליכה שלנו לנשף חג-המולד ביחד

was a public confirmation of our relationship,

הייתה אישור פומבי של הקשר שלנו,

and I felt like the luckiest girl in the world.

ואני הרגשתי ילדה ברת-המזל בעולם.

No longer a child, but a young woman.

כבר לא ילדה, אלא אישה צעירה.

High on my newfound maturity,

מסוממת מהבגרות החדשה שבי,

I felt it was only natural to try drinking rum for the first time that night, too.

הרגשתי שזה רק טבעי לנסות באותו הלילה לשתות רום בפעם הראשונה.

That was a bad idea.

זה היה רעיון רע.

I became very ill,

נעשתי מבוחלת,

drifting in and out of consciousness

מתנדנדת בין הכרה לחוסר הכרה,

in between spasms of convulsive vomiting.

בין התקפים של קיא עוויתי.

The security guards wanted to call me an ambulance,

המאבטחים רצו להזמין לי אמבולנס,

but Tom acted as my knight in shining armor,

אבל טום התנהג כאביר על הסוס הלבן שלי,

and told them he'd take me home.

ואמר להם שהוא יקח אותי הביתה.

It was like a fairy tale,

זה היה כמו אגדה,

his strong arms around me,

הידיים החזקות שלו סביבי,

laying me in the safety of my bed.

משכיב אותי בבטחה של מיטתי.

But the gratitude that I felt towards him soon turned to horror

אבל הכרת התודה שהרגשתי כלפיו מהר הפכה לאימה

as he proceeded to take off my clothes and get on top of me.

כשהוא החל לפשוט אותי מבגדיי ולעלות עליי.

My head had cleared up,

הראש שלי התבהר,

but my body was still too weak to fight back,

אבל הגוף שלי היה עדיין חלש מכדי להאבק,

and the pain was blinding.

והכאב היה מסנוור.

I thought I'd be severed in two.

חשבתי שאני הולכת להיחצות לשניים.

In order to stay sane,

כדי להישאר שפויה

I silently counted the seconds on my alarm clock.

ספרתי בשקט את השניות על השעון המעורר שלי.

And ever since that night,

ומאז אותו הלילה

I've known that there are 7,200 seconds in two hours.

אני יודעת שיש 7,200 שניות בשעתיים.

Despite limping for days and crying for weeks,

למרות שצלעתי במשך ימים ובכיתי במשך שבועות,

this incident didn't fit my ideas about rape like I'd seen on TV.

התקרית הזו לא התאימה לרעיונות שלי על אונס כמו שראיתי בטלויזיה.

Tom wasn't an armed lunatic;

טום לא היה מטורף חמוש;

he was my boyfriend.

הוא היה החבר שלי.

And it didn't happen in a seedy alleyway,

וזה לא קרה בסימטה מפוקפקת,

it happened in my own bed.

זה קרה במיטה שלי.

By the time I could identify what had happened to me as rape,

עד שהצלחתי להגדיר את מה שקרה לי כאונס,

he had completed his exchange program

הוא סיים את תכנית החילוף שלו

and left for Australia.

ועזב לאוסטרליה.

So I told myself it was pointless to address what had happened.

אז אמרתי לעצמי שזה חסר טעם להתעסק במה שקרה.

And besides,

וחוץ מזה,

it had to have been my fault, somehow.

זו בוודאי הייתה האשמה שלי, איכשהו.

I was raised in a world where girls are taught

גדלתי בעולם בו מלמדים בנות

that they get raped for a reason.

שהן נאנסות מסיבה מסויימת.

Their skirt was too short,

החצאית שלהן הייתה קצרה מדיי,

their smile was too wide,

החיוך שלהן היה רחב מדיי,

their breath smelled of alcohol.

והנשימה שלהן הריחה מאלכוהול.

And I was guilty of all of those things,

ואני הייתי אשמה בכל הדברים הללו,

so the shame had to be mine.

אז האשמה הייתה חייבת להיות עליי.

It took me years to realize

לקח לי שנים להבין

that only one thing could have stopped me from being raped that night,

שיש רק דבר אחד שיכול היה למנוע ממני להיאנס בלילה ההוא,

and it wasn't my skirt,

וזה לא החצאית שלי,

it wasn't my smile,

זה לא החיוך שלי,

it wasn't my childish trust.

זה לא היה האמון הילדותי שלי.

The only thing that could've stopped me from being raped that night

הדבר היחיד שיכול היה למנוע ממני להיאנס בלילה ההוא

is the man who raped me --

זה הגבר שאנס אותי --

had he stopped himself.

אילו היה עוצר בעצמו.

TS: I have vague memories of the next day:

ט.ס: יש לי זכרונות מעומעמים מהיום למחרת:

the after effects of drinking,

תופעות הלוואי של השתיה,

a certain hollowness that I tried to stifle.

איזו ריקנות שניסיתי להדחיק.

Nothing more.

שום דבר מעבר.

But I didn't show up at Thordis's door.

אבל לא הופעתי בדלת של ת'ורדיס.

It is important to now state

חשוב לציין כעת

that I didn't see my deed for what it was.

שלא ראיתי את המעשה שלי כמה שהוא היה.

The word "rape" didn't echo around my mind as it should've,

המילה "אונס" לא הדהדה במוחי כפי שהייתה אמורה.

and I wasn't crucifying myself with memories of the night before.

ולא צלבתי את עצמי עם הזכרונות של הלילה הקודם.

It wasn't so much a conscious refusal,

זה לא בדיוק היה סרוב מודע,

it was more like any acknowledgment of reality was forbidden.

זה היה יותר כמו כל קבלה של המציאות הייתה אסורה.

My definition of my actions completely refuted any recognition

ההגדרה שלי למעשים שלי לגמרי הפריכו כל הכרה

of the immense trauma I caused Thordis.

בטראומה האדירה שגרמתי לת'ורדיס.

To be honest,

אם להיות כן,

I repudiated the entire act in the days afterwards

הדחקתי את המעשה כולו במשך ימים לאחר מכן,

and when I was committing it.

ובזמן שביצעתי אותו.

I disavowed the truth by convincing myself it was sex and not rape.

התכחשתי לאמת בכך ששכנעתי את עצמי שזה היה סקס ולא אונס.

And this is a lie I've felt spine-bending guilt for.

וזה היה שקר שגרם לי להרגיש בושה גדולה.

I broke up with Thordis a couple of days later,

נפרדתי מת'ורדיס יומיים לאחר מכן,

and then saw her a number of times

ואחר-כך ראיתי אותה כמה פעמים

during the remainder of my year in Iceland,

במשך שארית מהשנה שלי באיסלנד,

feeling a sharp stab of heavyheartedness each time.

מרגיש דקירה חדה של עצב בכל פעם.

Deep down, I knew I'd done something immeasurably wrong.

עמוק בפנים, ידעתי שעשיתי משהו רע לאין שיעור.

But without planning it, I sunk the memories deep,

אך מבלי לתכנן את זה, הטבעתי את הזכרונות עמוק בפנים,

and then I tied a rock to them.

ואליהם קשרתי אבן.

What followed is a nine-year period

מה שבא בעקבות הייתה תקופה של תשע שנים

that can best be titled as "Denial and Running."

שניתן לתאר בצורה הכי טובה כ"הכחשה ובריחה".

When I got a chance to identify the real torment that I caused,

כשהייתה לי את ההזדמנות לזהות את העינוי שגרמתי,

I didn't stand still long enough to do so.

לא השתהתי מספיק כדי לעשות זאת.

Whether it be via distraction,

בין אם זה היה דרך הסחת דעת,

substance use,

שימוש בחומרים,

thrill-seeking

חיפוש ריגושים

or the scrupulous policing of my inner speak,

או שיטור קפדני של הקול הפנימי שבי,

I refused to be static and silent.

סירבתי להיות סטטי ושקט.

And with this noise,

ועם הרעש הזה,

I also drew heavily upon other parts of my life

ציירתי בכבדות על חלקים אחרים בחיי

to construct a picture of who I was.

על מנת להרכיב תמונה של מי הייתי.

I was a surfer,

הייתי גולש,

a social science student,

סטודנט למדעי החברה,

a friend to good people,

חבר לאנשים טובים,

a loved brother and son,

אח ובן אהוב,

an outdoor recreation guide,

מדריך טבע,

and eventually, a youth worker.

ולבסוף, עובד נוער.

I gripped tight to the simple notion that I wasn't a bad person.

נאחזתי בחוזקה ברעיון הפשוט שאני לא אדם רע.

I didn't think I had this in my bones.

לא חשבתי שיש בי את זה.

I thought I was made up of something else.

חשבתי שאני עשוי ממשהו אחר.

In my nurtured upbringing,

בחינוך המטופח שקיבלתי,

my loving extended family and role models,

המשפחה המורחבת, האוהבת והמודל לחיקוי שלי,

people close to me were warm and genuine

האנשים הקרובים לי היו חמים ואמיתיים

in their respect shown towards women.

בכבודם כלפי נשים.

It took me a long time to stare down this dark corner of myself,

לקח לי זמן רב להתבונן בפינה החשוכה הזו שלי

and to ask it questions.

ולשאול אותה שאלות.

TE: Nine years after the Christmas dance,

ת.א: תשע שנים אחרי נשף חג-המולד,

I was 25 years old,

הייתי בת 25,

and headed straight for a nervous breakdown.

ובדרך הישר אל התמוטטות עצבים.

My self-worth was buried under a soul-crushing load of silence

הערך העצמי שלי היה קבור מתחת עומס כבד של שתיקה

that isolated me from everyone that I cared about,

שבודדה אותי מכל מי שהיה חשוב לי,

and I was consumed with misplaced hatred and anger

ונאכלתי בשנאה וכעס שלא במקומם

that I took out on myself.

ושהוצאתי על עצמי.

One day, I stormed out of the door in tears

יום אחד, התפרצתי החוצה בבכי

after a fight with a loved one,

אחרי ריב עם אדם אהוב,

and I wandered into a café,

ונכנסתי אל בית קפה

where I asked the waitress for a pen.

שם ביקשתי עט ממלצרית.

I always had a notebook with me,

תמיד הייתה איתי מחברת,

claiming that it was to jot down ideas in moments of inspiration,

בטענה שזה היה על מנת לרשום רעיונות ברגעים של השראה

but the truth was that I needed to be constantly fidgeting,

אבל האמת הייתה שהייתי חייבת להיות תמיד בתזוזה,

because in moments of stillness,

מפני שברגעים של דממה

I found myself counting seconds again.

מצאתי את עצמי סופרת שניות שוב.

But that day, I watched in wonder as the words streamed out of my pen,

אבל ביום ההוא, צפיתי בפליאה במילים זורמות החוצה מהעט שלי,

forming the most pivotal letter I've ever written,

ויוצרות את המכתב החשוב ביותר שאי פעם כתבתי,

addressed to Tom.

ממוען לטום.

Along with an account of the violence that he subjected me to,

לצד תיאור האלימות שהוא העביר אותי בה,

the words, "I want to find forgiveness"

המילים "אני רוצה למצוא מחילה"

stared back at me,

החזירו לי מבט,

surprising nobody more than myself.

לא מפתיעות אף אחד יותר מאשר את עצמי.

But deep down I realized that this was my way out of my suffering,

אבל עמוק בפנים הבנתי שזו הייתה הדרך שלי החוצה מהסבל,

because regardless of whether or not he deserved my forgiveness,

מפני שללא קשר להאם הוא ראוי לסליחה שלי,

I deserved peace.

אני הייתי ראויה לנחת.

My era of shame was over.

תקופת הבושה שלי הסתיימה.

Before sending the letter,

לפני ששלחתי את המכתב

I prepared myself for all kinds of negative responses,

הכנתי את עצמי לקבל כל מיני תגובות שליליות,

or what I found likeliest: no response whatsoever.

או הדבר שמצאתי הכי סביר: ללא תגובה כלל.

The only outcome that I didn't prepare myself for

התוצאה היחידה שלא הכנתי את עצמי אליה

was the one that I then got --

היתה האחת שלבסוף קיבלתי --

a typed confession from Tom, full of disarming regret.

וידוי בכתב מטום, מלא חרטה.

As it turns out, he, too, had been imprisoned by silence.

כפי שהסתבר, גם הוא היה אסיר של דממה.

And this marked the start of an eight-year-long correspondence

וזה סימן את ההתחלה של התכתבות בת שמונה שנים

that God knows was never easy,

שאלוהים יודע שהיא לא הייתה קלה,

but always honest.

אבל תמיד כנה.

I relieved myself of the burdens that I'd wrongfully shouldered,

שחררתי את עצמי מהנטל שסחבתי על כתפיי שלא בצדק,

and he, in turn, wholeheartedly owned up to what he'd done.

והוא בתורו לקח אחריות על מעשיו בלב שלם.

Our written exchanges became a platform

חילופי הדברים שלנו בכתב הפכו לפלטפורמה

to dissect the consequences of that night,

לניתוח התוצאות של אותו הלילה,

and they were everything from gut-wrenching

והם היו הכל, מקורעות לב

to healing beyond words.

לכדי ריפוי מעבר למילים.

And yet, it didn't bring about closure for me.

ועדיין, זה לא היה לי לסגירת מעגל.

Perhaps because the email format didn't feel personal enough,

אולי כי פורמט המייל לא הרגיש לי אישי מספיק,

perhaps because it's easy to be brave

אולי כי זה קל להיות אמיץ

when you're hiding behind a computer screen on the other side of the planet.

כשאתה מתחבא מאחורי מסך מחשב בקצה השני של העולם.

But we'd begun a dialogue

אבל התחלנו דיאלוג

that I felt was necessary to explore to its fullest.

שהרגשתי שהיה הכרחי על מנת לחקור אותו לעומקו.

So, after eight years of writing,

אז, אחרי שמונה שנים של כתיבה,

and nearly 16 years after that dire night,

וכמעט 16 שנים אחרי אותו לילה נורא,

I mustered the courage to propose a wild idea:

אזרתי את האומץ להציע רעיון פרוע:

that we'd meet up in person

שניפגש פנים מול פנים

and face our past once and for all.

ונעמוד בפני העבר שלנו אחת ולתמיד.

TS: Iceland and Australia are geographically like this.

ט.ס: איסלנד ואוסטרליה הם גיאוגרפית בצורה הזו.

In the middle of the two is South Africa.

במרכזם נמצאת דרום אפריקה.

We decided upon the city of Cape Town,

החלטנו על העיר קייפ-טאון,

and there we met for one week.

ושם נפגשנו למשך שבוע.

The city itself proved to be a stunningly powerful environment

העיר עצמה התגלתה להיות סביבה עוצמתית להפליא

to focus on reconciliation and forgiveness.

כדי להתמקד בפיוס וסליחה.

Nowhere else has healing and rapprochement been tested

בשום מקום אחר לא עמדו למבחן ריפוי והתקרבות מחדש

like it has in South Africa.

כמו שנבחנו בדרום אפריקה.

As a nation, South Africa sought to sit within the truth of its past,

כאומה, דרום אפריקה חיפשה לשבת באמת של עברה,

and to listen to the details of its history.

ולהקשיב לפרטים של ההיסטוריה שלה.

Knowing this only magnified the effect that Cape Town had on us.

הידיעה הזו רק האדירה את האפקט שהיה לקייפ-טאון עלינו.

Over the course of this week,

במהלך אותו שבוע,

we literally spoke our life stories to each other,

כל אחד סיפר את סיפור חייו, פשוטו כמשמעו,

from start to finish.

מההתחלה ועד הסוף.

And this was about analyzing our own history.

וזה היה על מנת לנתח את ההיסטוריה שלנו.

We followed a strict policy of being honest,

צייתנו למדיניות קפדנית של להיות כנים,

and this also came with a certain exposure,

וזה הגיע עם חשיפה מסויימת,

an open-chested vulnerability.

פגיעות של לב פתוח.

There were gutting confessions,

היו שם וידויים מוציאיי קרביים,

and moments where we just absolutely couldn't fathom

ורגעים שפשוט לא יכולנו להבין

the other person's experience.

את החוויה של האחר.

The seismic effects of sexual violence were spoken aloud and felt,

ההשפעות הסייסמיות של אלימות מינית דוברו בקול רם והורגשו,

face to face.

פנים מול פנים.

At other times, though,

אך בזמנים אחרים,

we found a soaring clarity,

מצאנו בהירות מרוממת,

and even some totally unexpected but liberating laughter.

ואפילו צחוק לא צפוי אבל משחרר.

When it came down to it,

בסופו של דבר,

we did out best to listen to each other intently.

עשינו את המיטב להקשיב אחד לשני בתשומת לב.

And our individual realities were aired with an unfiltered purity

והמציאויות הפרטיות שלנו שודרו בטוהר ללא סינון

that couldn't do any less than lighten the soul.

שלא יכול היה לעשות פחות מלהקל על הנשמה.

TE: Wanting to take revenge is a very human emotion --

ת.א: הרצון לנקום הוא רגש מאוד אנושי --

instinctual, even.

אִינְסְטִינְקְטִיבִי, אפילו.

And all I wanted to do for years

וכל מה שרציתי לעשות במשך שנים

was to hurt Tom back as deeply as he had hurt me.

היה להכאיב לטום כפי שהכאיב לי.

But had I not found a way out of the hatred and anger,

אבל לולא הייתי מוצאת דרך אל מחוץ לשנאה והכעס,

I'm not sure I'd be standing here today.

אני לא בטוחה שהייתי עומדת כאן היום.

That isn't to say that I didn't have my doubts along the way.

זה לא אומר שלא היו לי ספקות לאורך הדרך.

When the plane bounced on that landing strip in Cape Town,

כשהמטוס נחת במסלול הנחיתה בקייפ-טאון,

I remember thinking,

אני זוכרת שחשבתי

"Why did I not just get myself a therapist and a bottle of vodka

"למה פשוט לא לקחתי לי פסיכולוג ובקבוק של ודקה

like a normal person would do?"

כמו שאדם נורמלי היה עושה?"

(Laughter)

(צחוק)

At times, our search for understanding in Cape Town

לרגעים, החיפוש שלנו אחר הבנה בקייפ-טאון

felt like an impossible quest,

הרגיש כמו מסע בלתי אפשרי,

and all I wanted to do was to give up

וכל מה שרציתי לעשות היה להרים ידיים

and go home to my loving husband, Vidir,

ולחזור הביתה לבעלי האוהב, וידיר,

and our son.

ולילד שלנו.

But despite our difficulties,

אבל למרות הקשיים שלנו,

this journey did result in a victorious feeling

המסע הזה הסתיים בהרגשת ניצחון אחרי הכל,

that light had triumphed over darkness,

שאור ניצח חושך,

that something constructive could be built out of the ruins.

שמשהו בונה יכול להיווצר מההריסות.

I read somewhere

קראתי איפשהו

that you should try and be the person that you needed when you were younger.

שאתה צריך לנסות להיות האדם שהזדקקת לו כשהיית צעיר.

And back when I was a teenager,

ובזמן ההוא, כשהייתי נערה,

I would have needed to know that the shame wasn't mine,

הייתי צריכה לדעת שהבושה לא הייתה שלי,

that there's hope after rape,

שיש תקווה אחרי אונס,

that you can even find happiness,

שאתה אפילו יכול למצוא אושר,

like I share with my husband today.

כמו שאני חולקת עם בעלי היום.

Which is why I started writing feverishly upon my return from Cape Town,

וזו הסיבה שהתחלתי לכתוב בקדחנות כשחזרתי מקייפ-טאון,

resulting in a book co-authored by Tom,

וכתוצאה מכך נוצר ספר שנכתב במשותף עם טום,

that we hope can be of use to people from both ends

שאנו מקווים שיכול להיות לשימוש לאנשים משני צידי הסולם

of the perpetrator-survivor scale.

של הפושע-שורד.

If nothing else,

יותר מהכל,

it's a story that we would've needed to hear when we were younger.

זהו סיפור שהיינו צריכים לשמוע כשהיינו צעירים יותר.

Given the nature of our story,

בהתחשב באופי הסיפור שלנו,

I know the words that inevitably accompany it --

אני מכירה את המילים שבאופן בלתי נמנע מלוות אותו --

victim, rapist --

קורבן, אנס --

and labels are a way to organize concepts,

ותגיות הן דרך לסדר רעיונות,

but they can also be dehumanizing in their connotations.

אבל הן גם יכולות לגרום לדה-הומניזציה בהקשר שלהן.

Once someone's been deemed a victim,

ברגע שמישהו נחשב לקורבן,

it's that much easier to file them away as someone damaged,

הרבה יותר קל לסווג אותו כמישהו פגום,

dishonored,

מביש,

less than.

פָּחוּת.

And likewise, once someone has been branded a rapist,

ואותו הדבר כאשר מישהו מתוייג כאנס,

it's that much easier to call him a monster --

כל כך הרבה יותר קל לכנות אותו מפלצת --

inhuman.

לא אנושי.

But how will we understand what it is in human societies

אבל איך אנחנו נבין מה הדבר בחברות אנושיות

that produces violence

שיוצר אלימות

if we refuse to recognize the humanity of those who commit it?

אם אנחנו מסרבים להכיר באנושיות של אלו המבצעים אותה?

And how --

ואיך --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And how can we empower survivors if we're making them feel less than?

ואיך אנחנו יכולים להעצים שורדים אם אנו גורמים להם להרגיש פחותים?

How can we discuss solutions to one of the biggest threats

איך אנחנו יכולים לדון בפתרונות לאחד האיומים הגדולים ביותר

to the lives of women and children around the world,

לחייהם של נשים וילדים בכל העולם,

if the very words we use are part of the problem?

אם המילים עצמן שאנו משתמשים בהן הן חלק מהבעיה?

TS: From what I've now learnt,

ט.ס: ממה שאני כעת למדתי,

my actions that night in 1996 were a self-centered taking.

המעשים שלי באותו הלילה ב-1996 היו אנוכיים.

I felt deserving of Thordis's body.

הרגשתי זכאי לגוף של ת'ורדיס.

I've had primarily positive social influences

היו לי השפעות חברתיות חיוביות קודם לכן,

and examples of equitable behavior around me.

ודוגמאות להתנהגות הוגנת סביבי.

But on that occasion,

אך באותו אירוע,

I chose to draw upon the negative ones.

בחרתי להשתמש בשליליים.

The ones that see women as having less intrinsic worth,

אלו שרואים בנשים כבעלות פחות ערך פנימי,

and of men having some unspoken and symbolic claim to their bodies.

ושלגברים יש מאין תביעה סימלית ולא מדוברת על הגוף שלהן.

These influences I speak of are external to me, though.

אך ההשפעות הללו שאני מדבר עליהן הן חיצוניות לי.

And it was only me in that room making choices,

וזה הייתי רק אני בחדר ההוא מחליט החלטות,

nobody else.

לא אף אחד אחר.

When you own something

כשאתה לוקח אחריות על משהו

and really square up to your culpability,

וממש מתכונן להאבק באשמה,

I do think a surprising thing can happen.

אני באמת מאמין שדבר מפתיע עשוי להתרחש.

It's what I call a paradox of ownership.

אני קורא לזה פרדוקס של בעלות.

I thought I'd buckle under the weight of responsibility.

חשבתי שאקרוס תחת כובד האחריות.

I thought my certificate of humanity would be burnt.

חשבתי שתעודת האנושיות שלי תישרף.

Instead, I was offered to really own what I did,

במקום זאת, הוצע לי לקחת אחריות אמיתית על מה שעשיתי,

and found that it didn't possess the entirety of who I am.

וגיליתי שזה לא השתלט על כל מי שהייתי.

Put simply,

אם לנסח בפשטות,

something you've done doesn't have to constitute the sum of who you are.

דבר שעשית לא צריך להוות את כל כולך.

The noise in my head abated.

הרעש שבראשי נחלש.

The indulgent self-pity was starved of oxygen,

הרחמים העצמיים גוועו ברעב לחמצן,

and it was replaced with the clean air of acceptance --

והתחלפו באוויר נקי של קבלה --

an acceptance that I did hurt this wonderful person standing next to me;

קבלה שאכן פגעתי באדם הנפלא שעומד כאן לצידי;

an acceptance that I am part of a large and shockingly everyday grouping of men

קבלה שאני חלק מקבוצה גדולה ומזעזעת של גברים יום-יומיים

who have been sexually violent toward their partners.

שהיו אלימים מינית כלפי בנות זוגם.

Don't underestimate the power of words.

אל תזלזלו בכוחן של מילים.

Saying to Thordis that I raped her changed my accord with myself,

לומר לת'ורדיס שאנסתי אותה שינה את ההסכמה שלי עם עצמי,

as well as with her.

וכמו כן, איתה.

But most importantly,

אך החשוב מכל,

the blame transferred from Thordis to me.

האשמה עברה מת'ורדיס אליי.

Far too often,

לעיתים קרובות מדיי,

the responsibility is attributed to female survivors of sexual violence,

האחריות מיוחסת לשורדות האלימות המינית,

and not to the males who enact it.

ולא לגברים שביצעו אותה.

Far too often,

לעיתים קרובות מדיי,

the denial and running leaves all parties at a great distance from the truth.

ההכשחה והבריחה משאירות את שני הצדדים הרחק מהאמת.

There's definitely a public conversation happening now,

יש בהחלט שיח ציבורי שמתנהל כעת,

and like a lot of people,

וכמו רבים,

we're heartened that there's less retreating

אנחנו נרגשים שיש פחות נסיגה

from this difficult but important discussion.

מהנושא הקשה אך החשוב הזה.

I feel a real responsibility to add our voices to it.

אני מרגיש מחויבות אמיתית להוסיף את הקול שלנו לכך.

TE: What we did is not a formula that we're prescribing for others.

ת.א: מה שאנחנו עשינו זה לא מרשם שאנו קוראים לאחרים לעשות כן.

Nobody has the right to tell anyone else how to handle their deepest pain

לאף אחד אין את הזכות לומר לאף אחד אחר איך להתמודד עם הכאב העמוק ביותר שלהם

or their greatest error.

או עם השגיאה הגדולה ביותר שלהם.

Breaking your silence is never easy,

שבירת הדממה שלכם היא אף פעם לא קלה,

and depending on where you are in the world,

ובהתחשב באיפה אתם נמצאים בעולם,

it can even be deadly to speak out about rape.

זה יכול להיות אפילו מסוכן לדבר על אונס.

I realize that even the most traumatic event of my life

אני מבינה שאפילו האירוע הטראומתי ביותר של חיי

is still a testament to my privilege,

הוא עדיין עדות לזכות שלי,

because I can talk about it without getting ostracized,

מכיוון שאני יכולה לדבר על כך מבלי להיות מוחרמת,

or even killed.

או אפילו להיהרג.

But with that privilege of having a voice

אך עם הזכות הזו להשמיע קול,

comes the responsibility of using it.

מגיעה האחריות להשתמש בו.

That's the least I owe my fellow survivors who can't.

זה המעט שאני חייבת לעמיתיי השורדים שלא יכולים.

The story we've just relayed is unique,

הסיפור שכרגע העברנו הוא ייחודי,

and yet it is so common with sexual violence being a global pandemic.

ועדיין הוא כל כך נפוץ כשהאלימות המינית היא מגיפה עולמית.

But it doesn't have to be that way.

אבל זה לא חייב להיות כך.

One of the things that I found useful on my own healing journey

אחד הדברים שאני גיליתי כשימושי במסע ההחלמה שלי

is educating myself about sexual violence.

היה ללמד את עצמי על אלימות מינית.

And as a result, I've been reading, writing

וכתוצאה מכך אני קוראת, כותבת

and speaking about this issue for over a decade now,

ומדברת על הבעיה הזו כבר יותר מעשור,

going to conferences around the world.

הולכת לכנסים מסביב לעולם.

And in my experience,

ומהניסיון שלי,

the attendees of such events are almost exclusively women.

המשתתפים באירועים האלה הם כמעט באופן בלעדי נשים.

But it's about time that we stop treating sexual violence as a women's issue.

אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס לאלימות מינית כאל בעיה של נשים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

A majority of sexual violence against women and men

רובם המכריע של מקרי האלימות המינית נגד נשים וגברים

is perpetrated by men.

מבוצעים על ידי גברים.

And yet their voices are sorely underrepresented in this discussion.

ולמרות זאת קולם לא מיוצג מספיק בדיון הזה.

But all of us are needed here.

אך כולנו נזקקים כאן.

Just imagine all the suffering we could alleviate

רק דמיינו את כל הסבל שנוכל להקל

if we dared to face this issue together.

אם נעז להתמודד עם הבעיה הזו ביחד.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)