Rory Sutherland: Sweat the small stuff

מתרגם: Avshalom Ehrlich מבקר: Ido Dekkers

Those of you who may remember me from TEDGlobal

לאלו מכם הזוכרים אותי מ TEDGlobal,

remember me asking a few questions

זוכרים ששאלתי כמה שאלות

which still preoccupy me.

אשר עדיין מעסיקות אותי.

One of them was: Why is it necessary to spend

אחת מהן הייתה: מדוע צריך להשקיע

six billion pounds

שישה מיליארד פאונד

speeding up the Eurostar train

להאיץ את רכבת היורוסטאר

when, for about 10 percent of that money,

כאשר, עבור כ 10 אחזוים מהכסף הזה,

you could have top supermodels, male and female,

יכולת לקבל שדוגמניות-על ודוגמנים הכי טובים,

serving free Chateau Petrus to all the passengers

יגישו "שאטו פטרוס" חינם לכל הנוסעים

for the entire duration of the journey?

במהלך כל הנסיעה?

You'd still have five billion left in change,

עדיין היה נשאר לך עודף של 5 מיליארד,

and people would ask for the trains to be slowed down.

והאנשים היו מבקשים שהרכבות יאטו את מהירותן.

Now, you may remember me asking the question as well,

עכשיו, אתם עשויים לזכור ששאלתי את השאלה כמו גם

a very interesting observation,

את ההבחנה המאוד מעניינת,

that actually those strange little signs

שלמעשה, התמרורים הקטנים והמשונים האלו

that actually flash "35" at you,

שמבזיקים לך למעשה "35",

occasionally accompanying a little smiley face

לעיתים מלווים בפרצוף מחייך

or a frown,

או פרצוף זועף,

according to whether you're within or outside the speed limit --

כתלות בהאם אתה מעל או מתחת למהירות המותרת --

those are actually more effective

אלו למעשה יעילים יותר

at preventing road accidents than speed cameras,

במניעת תאונות דרכים מאשר מכמונות מהירות,

which come with the actual threat

שמגיעות עם איום ממשי

of real punishment.

לעונש אמיתי.

So there seems to be a strange disproportionality at work,

אז נראה שישנו חוסר פרופורציות משונה,

I think, in many areas of human problem solving,

אני חושב, בהרבה תחומים של פתרון בעיות אנושיות

particularly those which involve human psychology,

בעיקר אלו המערבות פסיכולוגיה אנושית,

which is: The tendency

שהיא הנטייה

of the organization or the institution

של הארגון או המוסד

is to deploy as much force as possible,

להפעיל כח עד כמה שניתן --

as much compulsion as possible,

לכפות עד כמה שניתן,

whereas actually, the tendency of the person

כאשר למעשה, הנטייה של האדם

is to be almost influenced

היא להיות מושפע

in absolute reverse proportion

ביחס הפוך לחלוטין

to the amount of force being applied.

לעוצמת הכח המופעל.

So there seems to be a complete disconnect here.

אז נראה שיש כאן נתק מוחלט.

So what I'm asking for is the creation of a new job title --

אז מה שאני מבקש הוא יצירת שם לתפקיד חדש ---

I'll come to this a little later --

אני אגיע לזה קצת מאוחר יותר --

and perhaps the addition of a new word

ואולי הוספת מילה חדשה

into the English language.

לשפה האנגלית.

Because it does seem to me that large organizations

מכיוון שנראה לי שארגונים גדולים

including government, which is, of course, the largest organization of all,

כולל ממשלות, שהם, כמובן, הארגון הגדול מכולם,

have actually become

הפכו למעשה

completely disconnected

מנותקים לחלוטין

with what actually matters to people.

מהדברים שלמעשה חשובים לאנשים.

Let me give you one example of this.

הרשו לי לתת דוגמא אחת לכך.

You may remember this as the AOL-Time Warner merger, okay,

אתם בודאי זוכרים את זה כמיזוג החברות AOL-Time Warner, בסדר.

heralded at the time as the largest

התפרסמה בזמנו כעיסקה

single deal of all time.

היחידה הגדולה בכל הזמנים.

It may still be, for all I know.

היא עדיין כזו, עד כמה שידוע לי.

Now, all of you in this room, in one form or other,

עכשיו, כל הנוכחים בחדר זה, בצורה זו או אחרת,

are probably customers of one or both

כנראה לקוחות של אחת החברות

of those organizations that merged.

שעברו מיזוג או של שתיהן.

Just interested, did anybody notice anything different

רק מתוך סקרנות, האם מישהו הבחין באיזשהו שינוי

as a result of this at all?

כתוצאה מכל זה בכלל?

So unless you happened to be a shareholder

אז אם אתה לא במקרה בעל מניות

of one or the other organizations

של אחת מהחברות

or one of the dealmakers or lawyers involved in the no-doubt lucrative activity,

או אחד מהנושאים ונותנים או עורכי הדין שהיו מעורבים בפעילות הרווחית ללא ספק,

you're actually engaging in a huge piece of activity

אתה למעשה מעורב בנפח ענק של פעילות

that meant absolutely bugger-all to anybody, okay?

שמשמעותו ממש שום-כלום לכולם. בסדר.

By contrast, years of marketing have taught me

להבדיל, שנים בשיווק לימדו אותי

that if you actually want people to remember you

שאם אתה למעשה מעוניין שאנשים יזכרו אותך

and to appreciate what you do,

ויעריכו את מה שאתה עושה,

the most potent things are actually very, very small.

הדברים שהכי משפיעים הם אל שלמעשה מאוד, מאוד קטנים.

This is from Virgin Atlantic upper-class,

זה מהמחלקה הראשונה של וירג'ין-אטלנטיק

it's the cruet salt and pepper set.

זה סט בקבוקונים של מלחייה-פלפלייה

Quite nice in itself, they're little, sort of, airplane things.

די נחמד כשלעצמו; הם סוג של מטוסים קטנים.

What's really, really sweet is every single person looking at these things

מה שלמעשה ממש, ממש חמוד הוא שלכל אחד שמסתכל על הדברים האלו

has exactly the same mischievous thought,

יש בדיוק את אותה מחשבה שובבה,

which is, "I reckon I can heist these."

שהיא, "אני מעריך שאני יכול לגנוב אותם".

However, you pick them up and underneath,

בכל אופן, אתה מרים אותם למעלה ובתחתית,

actually engraved in the metal, are the words,

למעשה חרוטות במתכת, המילים,

"Stolen from Virgin Atlantic Airways upper-class."

"נגנב מהמחלקה הראשונה של חברת התעופה וירג'ין אטלנטיק"

(Laughter)

(צחוק)

Now, years after

עכשיו, שנים מאוחר יותר

you remember the strategic question

אתה זוכר את השאלה האסטרטגית

of whether you're flying in a 777 or an Airbus,

בין אם אתה טס ב 777 או באיירבוס,

you remember those words and that experience.

אתה נזכר במילים האלו ובחוויה הזו.

Similarly, this is from a hotel in Stockholm, the Lydmar.

באופן דומה, זה ממלון בשטוקהולם, ה"לינדמר".

Has anybody stayed there?

האם מישהו מכם שהה שם?

It's the lift, it's a series of buttons in the lift.

זו המעלית, זו סידרה של כפתורים במעלית.

Nothing unusual about that at all,

אין שום דבר יוצא דופן בכך,

except that these are actually not the buttons that take you to an individual floor.

מלבד שאלו למעשה אינם הכפתורים שלוקחים אותך לקומה מסויימת.

It starts with garage at the bottom, I suppose, appropriately,

זה מתחיל בחנייה בתחתית, אני מניח, כהלכה,

but it doesn't go up garage, grand floor, mezzanine, one, two, three, four.

אבל זה לא ממשיך לקומת הכניסה, קומת ביניים, קומה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית.

It actually says garage, funk, rhythm and blues.

זה למעשה אומר גארג' (גם חנייה), פאנק, רית'ם אנד בלוז.

You have a series of buttons. You actually choose your lift music.

יש לך סידרה של כפתורים. אתה למעשה בוחר את מוזיקת המעלית שלך.

My guess is that the cost of installing this in the lift

אני מניח שעלות ההתקנה של זה במעלית

in the Lydmar Hotel in Stockholm

במלון "לינדרמן" שבשטוקהולם

is probably 500 to 1,000 pounds max.

היא כנראה 500 עד 1000 פאונד לכל היותר.

It's frankly more memorable

זה בכנות זכיר יותר

than all those millions of hotels we've all stayed at

מכל אותם מליונים של מלונות ששהיינו בהם

that tell you that your room has actually been recently renovated

שמיידעים אותך שהחדר שלך למעשה שופץ לאחרונה

at a cost of 500,000 dollars,

בעלות של 500,000 דולר,

in order to make it resemble every other hotel room you've ever stayed in

בכדי להפוך אותו להיות דומה לכל חדר אחר במלון ששהיית בו

in the entire course of your life.

בכל מהלך חייך.

Now, these are trivial marketing examples, I accept.

עכשיו, אלו דוגמאות שיווקיות טריויאליות, אני יודע.

But I was at a TED event recently and Esther Duflo,

אבל הייתי באירוע TED לאחרונה ואסתר דופלו,

probably one of the leading experts in,

כנראה אחת מהמומחים המובילים

effectively, the eradication of poverty in the developing world,

במיגור העוני, ביעילות, בעולם המתפתח,

actually spoke.

הרצתה למעשה.

And she came across a similar example

והיא נתקלה בדוגמא דומה

of something that fascinated me

של משהו שמרתק אותי

as being something which, in a business context or a government context,

משהו שהוא, בהקשר עסקי או ממשלתי,

would simply be so trivial a solution

יכול להיות פתרון כל כך פשוט

as to seem embarrassing.

עד שהוא נראה מביך.

It was simply to encourage the inoculation of children

זה היה פשוט לעודד חיסון ילדים

by, not only making it a social event --

על-ידי, לא רק הפיכתו לאירוע חברתי --

I think good use of behavioral economics in that,

אני חושב שזה שימוש נכון בכלכלה התנהגותית,

if you turn up with several other mothers

אם אתה מוצא עצמך עם עוד כמה אמהות נוספות

to have your child inoculated,

שחיסנו את ילדיהן,

your sense of confidence is much greater than if you turn up alone.

תחושת הביטחון שלך גדולה הרבה יותר לעומת מצב שבו אתה מוצא עצמך לבד.

But secondly, to incentivize that inoculation

אבל בנוסף, לעודד את החיסון הזה

by giving a kilo of lentils to everybody who participated.

על-ידי מתן ק"ג עדשים לכל אחד מהמשתתפים.

It's a tiny, tiny thing.

זהו דבר כל כך זעיר.

If you're a senior person at UNESCO

אם אתה אישיות בכירה ב UNESCO

and someone says, "So what are you doing

ומישהו אומר, "אז מה אתם עושים

to eradicate world poverty?"

על מנת למגר את העוני העולמי"?

you're not really confident standing up there

אתה לא באמת תרגיש בטוח לעמוד שם

saying, "I've got it cracked; it's the lentils," are you?

ולומר "פיצחתי את הבעיה. זה העדשים", נכון שלא?

Our own sense of self-aggrandizement

התחושה הפנימית שלנו לגבי העצמה-אישית

feels that big important problems

אומרת לנו שלבעיות גדולות וחשובות

need to have big important, and most of all, expensive

צריך שיהיו פתרונות גדולים וחשובים ויתרה מכך, יקרים

solutions attached to them.

בכדי לפתור אותן.

And yet, what behavioral economics shows time after time after time

ואף על פי כן, מה שכלכלה התנהגותית מראה פעם אחר פעם, אחר פעם

is in human behavioral and behavioral change

זה שבהתנהגות אנושית ובשינוי התנהגותי

there's a very, very strong disproportionality at work,

ישנו חוסר פרופורציות מאוד מאוד גדול בפועל.

that actually what changes our behavior

כשלמעשה מה שמשנה את התתנהגות שלנו

and what changes our attitude to things

ומה שמשנה את הגישה שלנו לדברים

is not actually proportionate to the degree

הוא למעשה אינו ביחס ישר למידת

of expense entailed,

ההשקעה שנדרשה,

or the degree of force that's applied.

או למידת הכח שמופעל.

But everything about institutions

אבל כל דבר הנוגע למוסדות

makes them uncomfortable

גורם להם לתחושת אי-נוחות

with that disproportionality.

עם חוסר הפרופורציות הזה.

So what happens in an institution

אז מה שקורה במוסד

is the very person who has the power to solve the problem

הוא שלאדם המסוים שיש את הכח לפתור את הבעיה

also has a very, very large budget.

יש גם תקציב מאוד, מאוד גדול.

And once you have a very, very large budget,

וברגע שיש לך תקציב מאוד, מאוד גדול,

you actually look for expensive things to spend it on.

אתה למעשה מחפש דברים יקרים להוציא עליהם את התקציב.

What is completely lacking is a class of people

מה שלגמרי חסר, הוא סוג של אנשים

who have immense amounts of power, but no money at all.

שיש להם כח עצום, אבל אין להם כסף כלל.

(Laughter)

(צחוק)

It's those people I'd quite like to create

את האנשים האלו אני די הייתי רוצה ליצור

in the world going forward.

בעולם הצועד קדימה.

Now, here's another thing that happens,

עכשיו, יש דבר נוסף שמתרחש,

which is what I call sometimes "Terminal 5 syndrome,"

שהוא, מה שאני מכנה לפעמים "תסמונת מסוף חמש" (מסוף חדש ויקר בהית'רו),

which is that big, expensive things

שדברים גדולים ויקרים

get big, highly-intelligent attention,

מקבלים תשומת לב גדולה ונבונה

and they're great, and Terminal 5 is absolutely magnificent,

והם נהדרים, ומסוף חמש הוא בהחלט מרשים,

until you get down to the small detail, the usability,

עד שאתה יורד לפרטים הקטנים, לשימושיות,

which is the signage,

למשל אופן השילוט,

which is catastrophic.

שהוא נוראי.

You come out of "Arrive" at the airport, and you follow

אתה יוצא מאזור "נחיתות" בשדה התעופה ועוקב אחר

a big yellow sign that says "Trains" and it's in front of you.

שלט צהוב וגדול שאומר "רכבות" והוא בדיוק ממולך.

So you walk for another hundred yards,

אז אתה הולך עוד כמה מאות מטרים,

expecting perhaps another sign,

מצפה אולי לשלט נוסף,

that might courteously be yellow, in front of you and saying "Trains."

שאולי ברב אדיבות יהיה צהוב, ממולך ויאמר "רכבות".

No, no, no, the next one is actually blue, to your left,

לא, לא, לא, השלט הבא הוא למעשה כחול, משמאלך,

and says "Heathrow Express."

ואומר "הית'רו אקספרס" (שם הרכבת).

I mean, it could almost be rather like that scene from the film "Airplane."

אני מתכוון, זה יכול היה להיות כמעט כמו בסצינה ההיא מהסרט "טיסה נעימה".

A yellow sign? That's exactly what they'll be expecting.

שלט צהוב? זה יהיה בדיוק מה שהם מצפים.

Actually, what happens in the world increasingly --

למעשה, מה שקורה בעולם באופן גובר --

now, all credit to the British Airport Authority.

עכשיו, הכל נזקף לזכות רשות שדות התעופה הבריטית.

I spoke about this before,

דיברתי על כך לפני כן,

and a brilliant person got in touch with me and said, "Okay, what can you do?"

ואדם מבריק יצר איתי קשר ואמר, "בסדר, מה ניתן לעשות"?

So I did come up with five suggestions, which they are actually actioning.

אז חשבתי על חמש הצעות, שהן למעשה תסריט פעולה.

One of them also being,

אחת מהן היא גם,

although logically it's quite a good idea

למרות שבאופן הגיוני זה רעיון טוב,

to have a lift with no up and down button in it,

שתהיה מעלית ללא כפתורים של "עולה" ו"יורד",

if it only serves two floors,

במידה והיא משרתת רק שתי קומות,

it's actually bloody terrifying, okay?

זה למעשה מחריד רצח, בסדר.

Because when the door closes

מכיוון שכשהדלת נסגרת

and there's nothing for you to do,

ואין שום דבר שאתה יכול לעשות,

you've actually just stepped into a Hammer film.

אתה למעשה נכנסת לתוך סרט אימה של האמר (המפיק של פרנקנשטיין, דראקולה...).

(Laughter)

(צחוק)

So these questions ... what is happening in the world

אז שאלות אלו... מה קורה בעולם

is the big stuff, actually,

זה שהדברים הגדולים, למעשה

is done magnificently well.

מתבצעים בצורה נפלאה.

But the small stuff, what you might call the user interface,

אבל הדברים הקטנים, שאתם עשויים לקרוא להם הממשק למשתמש,

is done spectacularly badly.

מתבצעים בצורה גרועה להפליא.

But also, there seems to be a complete sort of gridlock

אבל, נראה גם שיש סוג של הקפאת תנועה מוחלטת

in terms of solving these small solutions.

במציאת פתרונות לדברים קטנים.

Because the people who can actually solve them

מכיוון שהאנשים שיכולים למעשה לפתור אותם

actually are too powerful and too preoccupied

הם למעשה חזקים מדי ועסוקים מדי

with something they think of as "strategy" to actually solve them.

עם משהו שהם חושבים עליו כ"אסטרטגיה" בכדי לפתור אותם באמת.

I tried this exercise recently, talking about banking.

ניסיתי את התרגיל הבא לאחרונה, כשדיברתי על בנקאות.

They said, "Can we do an advertising campaign?

הם אמרו, "האם אנו יכולים לעשות מסע פרסום.

What can we do and encourage more online banking?"

מה אנו יכולים לעשות בכדי לעודד שימוש בבנקאות מקוונת"?

I said, "It's really, really easy."

אני אמרתי, "זה מאוד, מאוד קל".

I said, "When people login to their online bank

אמרתי, "כאשר אנשים מתחברים לבנק המקוון שלהם

there are lots and lots of things they'd probably quite like to look at.

יש המון דברים שהם כנראה היו די שמחים להסתכל עליהם.

The last thing in the world you ever want to see is your balance."

הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה לראות הוא את מצב החשבון שלך".

I've got friends who actually

יש לי חברים שלמעשה

never use their own bank cash machines

אף פעם לא משתמשים בכספומטים של הבנק שלהם

because there's the risk that it might display

בגלל שיש את הסיכון שהוא עלול להציג

their balance on the screen.

את מצב החשבון שלהם על המסך.

Why would you willingly expose yourself to bad news?

מדוע שתחשוף את עצמך, ביודעין, לחדשות רעות?

Okay, you simply wouldn't.

בסדר. אתה פשוט לא.

I said, "If you make, actually, 'Tell me my balance.'

אמרתי, "אם תעשו, 'הצג את מצב החשבון שלי'.

If you make that an option rather than the default,

אם תעשו את זה כאפשרות ולא כברירת מחדל,

you'll find twice as many people log on to online banking,

תגלו שמספר כפול של אנשים יתחברו לבנקאות מקוונת.

and they do it three times as often."

והם יעשו את זה בשכיחות גבוהה פי שלוש".

Let's face it, most of us -- how many of you

בואו נודה בזה, רובנו -- כמה מכם

actually check your balance before you remove cash from a cash machine?

בודקים למעשה את מצב החשבון שלכם לפני שאתם מושכים כסף מהכספומט?

And you're pretty rich by the standards of the world at large.

ואתם, בגדול, די עשירים על פי הסטנדרטים של העולם.

Now, interesting that no single person does that,

עכשיו, מה שמעניין הוא שאין אף אחד שעושה את זה,

or at least can admit to being so anal as to do it.

או לפחות יכול להודות שהוא כל כך אנאלי עד כדי כך שיעשה את זה.

But what's interesting about that suggestion

אבל מה שמעניין בהצעה הזו

was that, to implement that suggestion wouldn't cost 10 million pounds;

היה שיישום ההצעה לא יעלה 10 מיליון פאונד;

it wouldn't involve large amounts of expenditure;

היא לא דורשת הוצאה כספית גדולה;

it would actually cost about 50 quid.

היא למעשה תעלה בערך 50 פאונד.

And yet, it never happens.

ובכל זאת, זה לא קורה לעולם.

Because there's a fundamental disconnect, as I said,

מכיוון שיש נתק יסודי, כפי שאמרתי,

that actually, the people with the power

שלמעשה, האנשים עם הכח

want to do big expensive things.

רוצים לעשות דברים גדולים ויקרים.

And there's to some extent a big strategy myth

וישנו גם, במידת מה, מיתוס האסטרטגיה הגדולה

that's prevalent in business now.

שרווח בעסקים היום.

And if you think about it, it's very, very important

ואם אתם חשבים על כך, זה מאוד, מאוד חשוב

that the strategy myth is maintained.

שהמיתוס של האסטרטגיה נשמר.

Because, if the board of directors convince everybody

מכיוון שאם הדירקטוריון משכנע את כולם

that the success of any organization

שההצלחה של כל ארגון

is almost entirely dependent on the decisions made by the board of directors,

הי כמעט לחלוטין תלויה בהחלטות הדירקטוריון,

it makes the disparity in salaries

זה יוצר את ההבדל במשכורות

slightly more justifiable

קצת יותר מוצדק

than if you actually acknowledge that quite a lot of the credit for a company's success

לעומת אם אתה למעשה מכיר בכך שדי הרבה מההצלחה של החברה נזקף לזכות

might actually lie somewhere else,

משהו אחר למעשה,

in small pieces of tactical activity.

בחלקים קטנים של פעילויות טקטיות.

But what is happening is that effectively --

אבל מה שקורה הוא שלמעשה --

and the invention of the spreadsheet hasn't helped this;

וההמצאה של גליון אלקטרוני לא עזרה לזה;

lots of things haven't helped this --

רב הדברים לא עוזרים בזה --

business and government suffers from a kind of physics envy.

עסקים וממשלות סובלים מסוג של "קינאה בפיזיקה" (רצון להיות מאוד מדעי)

It wants the world to be the kind of place where

הם רוצים שהעולם יהיה סוג של מקום שבו

the input and the change are proportionate.

ההשקעה והשינוי פרופורציונאליים.

It's a kind of mechanistic world

זהו סוג של עולם מכאניסטי

that we'd all love to live in

שהיינו כולנו שמחים לחיות בו,

where, effectively, it sits very nicely on spreadsheets,

שהוא, למעשה, מתיישב מאוד יפה בגליונות אלקטרוניים,

everything is numerically expressible,

כל דבר ניתן לביטוי מספרי,

and the amount you spend on something is proportionate

וכמות ההשקעה על משהו נמצאת בהתאמה

to the scale of your success.

למידת ההצלחה שלך.

That's the world people actually want.

זה העולם שהאנשים למעשה רוצים.

In truth, we do live in a world that science can understand.

האמת היא, שאנו כן חיים בעולם שהמדע יכול להסביר.

Unfortunately, the science is probably closer to being climatology

למרבה הצער, המדע כנראה קרוב יותר להיות מדע האקלים

in that in many cases,

בכך שבהרבה מקרים,

very, very small changes

שינויים מאוד, מאוד קטנים

can have disproportionately huge effects,

יכולים ליצור אפקטים עצומים באופן לא פרופרציונאלי.

and equally, vast areas of activity, enormous mergers,

ובאופן זהה, תחומים נרחבים של פעילות, מיזוגים עצומים,

can actually accomplish absolutely bugger-all.

יכולים להשיג למעשה שום-כלום.

But it's very, very uncomfortable for us

אבל זה מאוד, מאוד לא נח עבורנו

to actually acknowledge that we're living in such a world.

להכיר למעשה שאנו חיים בעולם שכזה.

But what I'm saying is we could just make things

אבל מה שאני טוען הוא שאנו יכולים לעשות לעצמנו

a little bit better for ourselves

חיים קצת יותר קלים

if we looked at it in this very simple four-way approach.

אם נתבונן על זה בצורה המאוד מאוד פשוטה של ארבע רבעים.

That is actually strategy, and I'm not denying that strategy has a role.

זוהי למעשה אסטרטגיה, ואני לא מכחיש שיש תפקיד לאסטרטגיה.

You know, there are cases where you spend quite a lot of money

אתם יודעים, יש מקרים בהם אתם משקיעים די הרבה כסף

and you accomplish quite a lot.

ואתם משיגים די הרבה.

And I'd be wrong to dis that completely.

וזו תהיה טעות מצידי לזלזל בכך לחלוטין.

Moving over, we come, of course, to consultancy.

נמשיך מכאן, אנו מגיעים, כמובן, לייעוץ.

(Laughter)

(צחוק)

I thought it was very indecent of Accenture

אני חשבתי שזה מאוד לא מכובד מצד "אקסנטור" (חברת ייעוץ)

to ditch Tiger Woods in such

לנטוש את טייגר וודס בצורה

a sort of hurried and hasty way.

כזו מהירה ופזיזה.

I mean, Tiger surely was actually obeying the Accenture model.

אני מתכוון, שטייגר בודאות יישם למעשה את המודל של "אקסנטור".

He developed an interesting outsourcing model for sexual services,

הוא פיתח מודל מעניין של מיקור-חוץ לשירותי מין,

(Laughter)

(צחוק)

no longer tied to a single monopoly provider,

לא עוד להיות כבול לספק יחיד מונופוליסטי,

in many cases, sourcing things locally,

במקרים רבים, רכישת שירותים מקומיים,

and of course, the ability to have between one and three girls delivered at any time

וכמובן, האפשרות שישלחו לך בין אחת לשלוש נערות בכל זמן שהוא

led for better load-balancing.

הובילו לאיזון עומסים טוב יותר.

So what Accenture suddenly found so unattractive about that, I'm not sure.

אז למה "אקסנטור" חשבה בפתאומיות שזה כל כך דוחה, אני לא בטוח.

Then there are other things that don't cost much and achieve absolutely nothing.

אחרי כן, יש את הדברים האחרים שלא עולים הרבה ולא משיגים שם דבר.

That's called trivia.

זה נקרא טריוויאלי.

But there's a fourth thing.

אבל ישנו הדבר הרביעי.

And the fundamental problem is we don't actually have a word for this stuff.

והבעיה היסודית היא שאין לנו, למעשה, מונח לדבר הזה.

We don't know what to call it.

אנחנו לא יודעים איך לקרוא לזה.

And actually we don't spend nearly enough money

ולמעשה, אנחנו לא משקיעים מספיק כסף

looking for those things,

בחיפוש הדברים האלו,

looking for those tiny things that may or may not work,

בחיפוש אחר הדברים הזעירים האלו, שעשויים לעבוד או לא,

but which, if they do work,

אבל הם, במידה והם עובדים,

can have a success absolutely out of proportion

יכולים להביא להצלחה מעבר לכל פרופורציה

to their expense, their efforts

להשקעה הכספית בהם, המאמץ שהושקע

and the disruption they cause.

וקפיצת המדרגה שהם יצרו.

So the first thing I'd like

אז הדבר הראשון שהייתי רוצה

is a competition -- to anybody watching this as a film --

הוא תחרות -- לכל מי שצופה בסרט הזה --

is to come up with a name for that stuff on the bottom right.

זה להמציא שם לדברים האלו בצד הימני התחתון.

And the second thing, I think,

והדבר השני, אני חושב,

is that the world needs to have people in charge of that.

שהעולם צריך שיהיו לו אנשים שאחראיים על זה.

That's why I call for the "Chief Detail Officer."

זו הסיבה שאני מבקש את "מנהל הפרטים הראשי".

Every corporation should have one,

כל ארגון צריך שיהיה לו אחד כזה,

and every government should have a Ministry of Detail.

וכל ממשלה צריכה "משרד הפרטים".

The people who actually have no money,

האנשים שאין להם למעשה כסף כלל,

who have no extravagant budget,

שאין להם תקציב מוגזם,

but who realize that actually

אבל מבינים שלמעשה

you might achieve greater success in uptake

הם עשויים להצליח יותר בזכייה

of a government program

בתוכנית (חינוך) ממשלתית

by actually doubling the level of benefits you pay,

על ידי הכפלה למעשה של רמת ההטבות שהם ישלמו,

but you'll probably achieve exactly that same effect

אבל הם כנראה ישיגו את אותו אפקט בדיוק

simply by redesigning the form

פשוט על ידי עיצוב מחדש של הטופס

and writing it in comprehensible English.

וניסוח מחדש באנגלית הניתנת להבנה.

And if actually we created a Ministry of Detail

ואם למעשה היה לנו "משרד הפרטים"

and business actually had Chief Detail Officers,

ולחברות היו למעשה "מנהלי פרטים ראשיים",

then that fourth quadrant,

אז הרביע הרביעי הזה,

which is so woefully neglected at the moment,

שבאופן כלכך מעציב מוזנח כרגע,

might finally get the attention it deserves.

עשוי סוף סוף לזכות בתשומת הלב שהוא ראוי לה.

Thank you very much.

תודה רבה.