In uncertain times, think like a mother | Yifat Susskind

תרגום: Shimon Rottenberg עריכה: Jenny Rublevsky

One morning, 18 years ago,

בוקר אחד, לפני 18 שנה,

I stepped out of a New York City subway on a beautiful day in September.

יצאתי מהרכבת התחתית בניו-יורק ביום יפה בספטמבר.

The sun was warm and bright, the sky was a clear, perfect blue.

השמש הייתה חמימה וזוהרת, השמיים בהירים וכחולים.

I had my six-month-old son in one of those front-facing baby carriers,

נשאתי את בני בן החצי שנה במנשא הפונה קדימה,

you know, so he could see everything.

כדי שיוכל לראות הכל.

And when I turned right on Sixth Avenue,

וכשפניתי ימינה לשדרה השישית,

what he saw

מה שהוא ראה

was the World Trade Center on fire.

היה את מרכז הסחר העולמי העולה באש.

As soon as I realized that this was an attack,

ברגע שהבנתי שזו התקפה,

the first thing I did, without even really thinking about it,

הדבר הראשון שעשיתי, בלי אפילו לחשוב על כך,

was to take my baby and turn him around in that carrier.

היה לקחת את התינוק שלי ולסובב אותו במנשא.

I didn't want him to see what was going on.

לא רציתי שיראה מה קורה.

And I just remember feeling so grateful that he was still young enough

ואני זוכרת שהרגשתי אסירת תודה על כך שהוא צעיר מספיק

that I didn't have to tell him that someone had done this on purpose.

ושלא הייתי צריכה להסביר לו שמישהו עשה את זה בכוונה תחילה.

9/11 was like crossing a border,

11 בספטמבר היה כמו חציית גבול,

a hostile border into dangerous, uncharted territory.

גבול עוין לתוך שטח מסוכן ולא מוכר.

The world was suddenly in this terrifying new place,

פתאום העולם היה במקום חדש ומחריד,

and I was in this place as a new mother.

ואני הייתי במקום הזה בתור אמא צעירה.

I remember my thoughts kind of ping-ponging around

אני זוכרת את מחשבותי קופצות הלוך ושוב

from, "How am I ever going to protect this baby?"

מ-"איך אוכל אי פעם להגן על התינוק הזה?"

to, "How am I ever going to get some sleep?"

אל, "איך אצליח אי פעם לישון?"

Well, my son turned 18 this year,

השנה, בני הגיע לגיל 18,

along with millions of other people who were babies on 9/11.

יחד עם מיליוני אחרים שהיו תינוקות ב-11 בספטמבר.

And in that time,

ובמשך הזמן הזה,

we have all crossed into this hostile, uncharted territory

כולנו חצינו אל השטח העוין והלא-מוכר הזה

of climate breakdown,

של אקלים מתדרדר,

of endless wars,

מלחמות אינסופיות,

of economic meltdowns,

קריסות כלכליות,

of deep political divisions,

פילוגים פוליטיים עמוקים,

of the many crises around the world that I don't need to list off,

משברים רבים בכל העולם שאין סיבה למנותם,

because they are blaring at you every single day from your news feed.

כי הם זועקים בפניכם מדי יום ממבזקי החדשות.

But there is something I've learned in these 18 years of parenting

אבל יש משהו שלמדתי ב-18 שנות ההורות האלה

and in my years leading a global women's rights organization.

ובשנים בהן הובלתי ארגון עולמי לזכויות נשים.

There is a way to face these big crises in the world

קיימת דרך להתמודד עם המשברים הגדולים האלה

without feeling overwhelmed and despairing.

בלי להרגיש מוכרעים ומיואשים.

It's simple, and it's powerful.

היא פשוטה, והיא רבת-עוצמה.

It's to think like a mother.

והיא לחשוב כמו אמא.

Now, to be clear, you don't have to be a woman

שיהיה ברור, לא צריך להיות אישה

or a parent to do this.

או הורה כדי לעשות את זה.

Thinking like a mother is a lens that's available to everybody.

לחשוב כמו אמא זה כמו עדשה שיש לכל אחד.

The poet Alexis De Veaux writes,

המשוררת אלכסיס דה-וו כותבת,

"Motherhood is not simply the organic process of giving birth.

"אימהוּת איננה רק התהליך האורגני של לידה.

It's an understanding of the needs of the world."

היא הבנה של צורכי העולם."

Now, it's easy to focus on all of the obstacles

קל להתמקד בכל המכשולים

to making this the world we want:

שעומדים בפני בניית העולם שאנו רוצים:

greed, inequality, violence.

תאוות בצע, אי-שיוויון, אלימות.

Yes, there is all of that.

כן, כל אלה קיימים.

But there's also the option to plant a seed, a different seed,

אבל קיימת גם האפשרות לזרוע זרע, זרע שונה,

and cultivate what you want to see grow,

ולהזין ולטפח את מה שאתם רוצים לראות צומח,

even in the midst of crisis.

אפילו תוך כדי משבר.

Majid from Iraq understands this.

מאג'יד מעירק מבין את זה.

He is a housepainter by trade

הוא צבע במקצועו

and someone who believes deeply in equal rights for women.

והוא מאמין בכל ליבו בשיוויון זכויות לנשים.

When ISIS invaded northern Iraq where he lives,

כשדעאש פלשו לצפון עירק, שם הוא גר,

he worked with a local women's organization

הוא עבד עם ארגון נשים מקומי

to help build an underground railroad,

על הקמת נתיב מחתרתי,

an escape network for women's rights activists

רשת בריחה לפעילות ופעילי זכויות נשים

and LGBTIQ folks who were targeted with assassination.

וחברי קהילת הלהט"ב שסומנו כמטרות חיסול.

And when I asked Majid why he risked his own life

כששאלתי את מאג'יד למה הוא סיכן את חייו שלו

to bring people to safety,

כדי לחלץ אנשים מסכנה,

he said to me,

הוא ענה,

"If we want a brighter future,

"אם אנחנו רוצים עתיד ורוד יותר,

we have to build it now in the dark times

אנחנו צריכים לבנות אותו עכשיו בזמנים אפלים

so that one day we can live in the light."

כדי שיום אחד נוכל לחיות באור."

That's what social justice work is, and that's what mothers do.

זו המשמעות של עבודת צדק חברתי, וזה מה שאימהות עושות.

We act in the present with an idea of the future

אנחנו פועלות בהווה תוך התיחסות לעתיד

that we want to bring about.

שאנחנו רוצות להשיג.

All of the best ideas seem impossible at first.

כל הרעיונות הטובים ביותר נראים בלתי אפשריים בהתחלה.

But just in my lifetime,

אבל בימי חיי בלבד,

we've seen the end of apartheid,

ראינו את סופו של האפרטהייד,

the affirmation that women's rights are human rights,

את הקבלה הכללית שזכויות נשים הן זכויות אדם,

marriage equality,

שיוויון בנישואין,

the fall of dictators who ruled for decades

נפילתם של רודנים ששלטו עשרות שנים

and so much more.

ועוד כל כך הרבה.

All of these things seemed impossible

כל הדברים האלה נראו בלתי אפשריים

until people took action to make them happen,

עד שאנשים החלו לפעול כדי לגרום להם לקרות,

and then, like, almost right away,

ואז, כמעט מיד,

they seemed inevitable.

הם נראו בלתי נמנעים.

When I was growing up,

בילדותי,

whether we were stuck in traffic or dealing with a family tragedy,

כשהיינו בפקק תנועה או כשהתמודדנו עם אסון במשפחה,

my mother would say,

אמי הייתה אומרת,

"Something good is going to happen, we just don't know what it is yet."

"משהו טוב עומד לקרות, אנחנו רק עוד לא יודעים מהו."

Now, I will admit that my brothers and I make fun of her for this,

אני מודה שאני ואחיי צוחקים עליה בשל כך,

but people ask me all the time

אבל אנשים שואלים אותי כל הזמן

how I deal with the suffering that I see in my work

איך אני מתמודדת עם הסבל שאני רואה בעבודתי

in refugee camps and disaster zones,

במחנות פליטים ואזורי אסון,

and I think of my mom and that seed of possibility

ואני חושבת על אמי וזרע האפשרות

that she planted in me.

שהיא זרעה בתוכי.

Because, when you believe that something good is coming

כי כשאתם מאמינים שמשהו טוב עומד להגיע

and you're part of making it happen,

ואתם שותפים למה שגורם לו לקרות,

you start to be able to see beyond the suffering

אתם מתחילים לראות מעבר לסבל,

to how things could be.

אל איך דברים עשויים להיראות.

Today, there is a new set of necessary ideas

היום, קיימת מערכת חדשה של רעיונות הכרחיים

that seem impossible but one day will feel inevitable:

שנראים בלתי אפשריים אך יום אחד נרגיש שהם בלתי נמנעים:

that we could end violence against women,

שאנחנו יכולים לשים קץ לאלימות נגד נשים,

make war a thing of the past,

להפוך את המלחמות לנחלת העבר,

learn to live in balance with nature before it's too late

ללמוד לחיות באיזון עם הטבע לפני שיהיה מאוחר מדי

and make sure that everybody has what they need to thrive.

ולהבטיח שלכולם יש מה שצריך כדי לשגשג.

Of course, being able to picture a future like this is not the same thing

כמובן, היכולת לדמיין עתיד כזה אינה זהה

as knowing what to do to make it come about,

לידיעה מה לעשות כדי לממש אותו,

but thinking like a mother can help with that, too.

אבל לחשוב כמו אמא יכול לעזור גם בזה.

A few years ago,

לפני כמה שנים,

East Africa was gripped by a famine,

מזרח אפריקה הייתה מוכת רעב,

and women I know from Somalia

ונשים שאני מכירה מסומליה

walked for days carrying their hungry children

צעדו במשך ימים, נושאות את ילדיהן

in search of food and water.

בחיפוש אחר מזון ומים.

A quarter of a million people died,

רבע מיליון בני אדם מתו,

and half of them were babies and toddlers.

מחציתם תינוקות ופעוטות.

And while this catastrophe unfolded,

ובזמן שהאסון הזה התרחש,

too much of the world looked away.

רוב העולם התעלם.

But a group of women farmers in Sudan,

אבל קבוצת איכרות מסודן,

including Fatima Ahmed -- that's her holding the corn --

כולל פאטימה אחמד, זו שאוחזת בתירס,

heard about what was happening.

שמעו על מה שקורה.

And they pooled together the extra money that they had from their harvest

והן אספו כסף שחסכו יחד מהקציר

and asked me to send it to those Somali mothers.

וביקשו ממני לשלוח אותו לאותן אמהות סומליות.

Now, these farmers could have decided that they didn't have the power to act.

האיכרות האלו היו יכולות להחליט שאין בכוחן לפעול.

They were barely getting by themselves,

חלקן בקושי הסתדרו בעצמן,

some of them.

They lived without electricity, without furniture.

הן חיו ללא חשמל, ללא רהיטים.

But they overrode that.

אבל הן לא התחשבו בכך.

They did what mothers do:

הן עשו מה שאימהות עושות:

they saw themselves as the solution and they took action.

הן הבינו שהן עצמן הפיתרון והחליטו לפעול.

You do it all the time if you have kids.

אתם עושים את זה כל הזמן אם יש לכם ילדים.

You make major decisions about their health care,

אתם לוקחים החלטות חשובות לגבי הבריאות שלהם,

their education, their emotional well-being,

החינוך שלהם, רווחתם הרגשית,

even if you're not a doctor or a teacher or a therapist.

אפילו אם אינכם רופאים או מורים או מטפלים.

You recognize what your child needs

אתם מזהים את צורכיהם של הילדים שלכם

and you step up to provide it the best you can.

ואתם מספקים אותם בדרך הטובה ביותר שאתם יכולים.

Thinking like a mother means seeing the whole world

לחשוב כמו אמא משמעותו להתבונן בעולם כולו

through the eyes of those who are responsible

דרך עיניהם של אלה שאחראים

for its most vulnerable people.

על האנשים החלשים ביותר בו.

And we're not used to thinking of subsistence farmers as philanthropists,

ואנחנו לא רגילים לחשוב על איכרים כעל נדבנים,

but those women were practicing the root meaning of philanthropy:

אבל הנשים ההן יישמו את המשמעות הראשונית של נדבנות:

love for humanity.

אהבת המין האנושי.

What's at the core of thinking like a mother shouldn't be a surprise:

בלב רעיון החשיבה כמו אמא יש משהו שלא אמור להפתיע:

it's love.

אהבה.

Because, love is more than just an emotion.

כי אהבה איננה רק רגש.

It's a capacity, a verb,

זו יכולת, פעולה,

an endlessly renewable resource --

משאב שמתחדש בלי סוף,

and not just in our private lives.

ולא רק בחיינו הפרטיים.

We recognize hate in the public sphere.

אנחנו מזהים שנאה במרחב הציבורי.

Right? Hate speech, hate crimes.

נכון? נאומי שנאה, פשעי שנאה.

But not love.

אבל לא אהבה.

What is love in the public sphere?

מהי אהבה במרחב הציבורי?

Well, Cornel West, who is not a mother but thinks like one,

קורנל ווסט איננו אמא, אבל חושב כמו אמא,

says it best:

והוא מיטיב לומר זאת:

"Justice is what love looks like in public."

"צדק הוא איך שאהבה נראית בציבור."

And when we remember that every policy is an expression of social values,

ואם נזכור שכל מדיניות היא ביטוי של ערכים חברתיים,

love stands out as that superstar value,

האהבה בולטת בתור ערך עליון,

the one best able to account for the most vulnerable among us.

זה שמתייחס הכי טוב לחלשים ביותר בינינו.

And when we position love as a kind of leading edge

ואם נעמיד את האהבה כסוג של חזית

in policy making,

בקביעת מדיניות,

we get new answers to fundamental social questions,

נקבל תשובות חדשות לשאלות חברתיות מהותיות,

like, "What's the economy for?"

כמו, "מדוע יש צורך בכלכלה?"

"What is our commitment to those in the path of the hurricane?"

"מהי מחויבותנו לאלה שחיים במסלולו של הוריקן?"

"How do we greet those arriving to our borders?"

"איך נקדם את פניהם של המגיעים לגבולותינו?"

When you think like a mother,

כשחושבים כמו אמא,

you prioritize the needs of the many,

נותנים עדיפות לצורכיהם של הרבים,

not the whims of the few.

לא לגחמות של אחדים.

When you think like a mother,

כשחושבים כמו אמא,

you don't build a seawall around beachfront property,

לא בונים שוברי גלים סביב נכסים על החוף,

because that would divert floodwaters

כי הם יטו את מי השטפונות

to communities that are still exposed.

אל ישובים שאינם מוגנים עדיין.

When you think like a mother,

כשחושבים כמו אמא,

you don't try to prosecute someone

לא מנסים לתבוע מישהו

for leaving water for people crossing the desert.

על שהשאיר מים לאנשים שחצו את המדבר.

Because, you know --

כי, אתם יודעים --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Because you know that migration,

כי אתם יודעים שהגירה,

just like mothering,

ממש כמו אימהוּת,

is an act of hope.

היא מעשה של תקווה.

Now, not every mother thinks like a mother.

אבל לא כל אמא חושבת כמו אמא.

When presented with a choice, some of us have made the wrong one,

כשעמדה בפנינו ברירה, כמה מאיתנו בחרו באופן מוטעה,

hiding behind weapons or barbed wire or privilege

מסתתרים מאחורי כלי נשק או גדר תיל או זכויות יתר,

to deny the rest of the world,

להתכחש לשאר העולם,

thinking they can see their way to safety in some kind of armed lifeboat

במחשבה שהם יושיעו את עצמם באיזה סוג של סירת הצלה חמושה

fueled by racism and xenophobia.

מתודלקת בגזענות ושנאת זרים.

Not every mother is a role model,

לא כל אמא יכולה לשמש דוגמה,

but all of us have a choice.

אבל כולנו יכולים לבחור.

Are we going to jump on that armed lifeboat

האם נקפוץ על סירת ההצלה החמושה

or work together to build a mother ship that can carry everyone?

או נעבוד יחד ונבנה ספינת-אם שתישא את כולם?

You know how to build that mother ship,

אתם יודעים איך לבנות את ספינת האם הזאת,

how to repair the world and ease the suffering.

איך לתקן את העולם ולהקל על הסבל.

Think like a mother.

חישבו כמו אמא.

Thinking like a mother is a tool we can all use

חשיבה כמו אמא היא כלי שכולנו יכולים להשתמש בו

to build the world we want.

לבנות את העולם שאנו רוצים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)