Cara E. Yar Khan: The beautiful balance between courage and fear | TED

תרגום: zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

When we're young, we're innocently brave,

כשאנו צעירים, אנחנו אמיצים מתוך תמימות,

and we fearlessly dream about what our lives might be like.

וחולמים ללא פחד על איך חיינו עשויים להיראות.

Maybe you wanted to be an astronaut or a rocket scientist.

אולי רציתם להיות אסטרונאוטים או מדעני טילים.

Maybe you dreamed of traveling to every continent.

אולי חלמתם לנסוע לכל היבשות.

Since I was very young,

מאז שהייתי מאוד צעירה,

I dreamed of working for the United Nations

חלמתי לעבוד מטעם האו"ם

in some of the most difficult countries in the world.

בכמה מהמדינות הקשות ביותר בעולם.

And thanks to a lot of courage

והודות להרבה אומץ

that dream came true.

החלום הזה התגשם.

But here's the thing about courage:

אבל העניין באומץ:

it doesn't just appear whenever we need it.

שהוא לא פשוט מופיע בכל פעם שאנו נזקקים לו.

It's the result of tough reflection and real work,

הוא תוצאה של חשיבה רבה ועבודה ממשית,

involving the balance between fear and bravery.

שכרוך בה איזון בין פחד לאומץ.

Without fear, we'll do foolish things.

ללא פחד נעשה דברים שטותיים,

And without courage, we'll never step into the unknown.

וללא אומץ לעולם לא נפסע אל הבלתי ידוע.

The balance of the two is where the magic lies,

האיזון בין השניים הוא המקום בו הקסם שוכן.

and it's a balance we all deal with every day.

והאיזון הוא מה שאנו מתמודדים איתו מידי יום.

First, a word about my fancy wheels.

ראשית, מילה על הגלגלים המשוכללים שלי.

I haven't always used a wheelchair.

לא תמיד השתמשתי בכסא גלגלים.

I grew up like many of you,

גדלתי כמו רבים מכם,

running, jumping and dancing.

רצתי, קפצתי ורקדתי.

I love to dance.

אני אוהבת לרקוד.

However, in my mid-twenties,

אבל, באמצע שנות העשרים שלי,

I began to experience a series of inexplicable falls.

התחלתי לחוות סדרת נפילות בלתי מוסברות.

And a few years later,

וכמה שנים אחר כך,

I was diagnosed with a recessive genetic condition

אובחנתי כחולה במחלה גנטית רצסיבית

called hereditary inclusion body myopathy,

שנקראת "ניוון שרירים עם גופיפי הסגר,"

or HIBM.

או HIBM.

It's a progressive muscle wasting disease

זוהי מחלת ניוון שרירים פרוגרסיבית

that affects all of my muscles from head to toe.

שמשפיעה על כל השרירים שלי מכף רגל ועד ראש.

HIBM is very rare.

HIBM נדירה מאוד,

In the United States there are less than 200 people diagnosed.

בארה"ב יש פחות מ-200 אנשים שאובחנו.

To date, there is no proved treatment or cure,

נכון להיום אין שום טיפול או ריפוי מוכחים

and within 10 to 15 years of its onset,

ותוך 10-15 שנים מרגע הופעתה

HIBM typically leads to quadriplegia,

HIBM מובילה בדרך כלל לשיתוק בארבע הגפיים,

which is why I now use a wheelchair.

שזו הסיבה שאני משתמשת כעת בכסא גלגלים.

When I was first diagnosed, everything changed.

כשאובחנתי לראשונה, הכל השתנה.

It was frightening news

אלה היו חדשות מפחידות

because I had no experience with chronic illness or disabilities.

כי לא היה לי כל ניסיון עם מחלות או מוגבלויות כרוניות.

And I had no idea how the disease might progress.

ולא היה לי מושג איך המחלה עלולה להתפתח.

But what was most disheartening

אבל הכי מייאש היה

was to listen to other people advise me

להקשיב לאנשים אחרים שמייעצים לי

to limit my ambitions and dreams,

להגביל את השאיפות והחלומות שלי.

and to change my expectations of what to expect from life.

ולשנות את הציפיות שלי מהחיים.

"You should quit your international career."

"את צריכה לוותר על הקריירה הבינלאומית שלך."

"No one will marry you this way."

"אף אחד לא יתחתן איתך כך."

"You would be selfish to have children."

"תהיי אנוכית אם תביאי ילדים לעולם."

The fact that someone who wasn't me

העובדה שמישהו שלא היה אני

was putting limitations on my dreams and ambitions

מציב מגבלות על החלומות והשאיפות שלי

was preposterous.

היתה מגוחכת.

And unacceptable.

ובלתי מתקבלת על הדעת.

So I ignored them.

אז התעלמתי מהם.

(Cheers and applause)

(תשואות ומחיאות כפיים)

I did get married.

התחתנתי.

And I decided for myself not to have children.

והחלטתי לעצמי לא להביא ילדים לעולם.

And I continued my career with the United Nations

והמשכתי בקריירה שלי באו"ם.

after my diagnosis,

לאחר שאובחנתי,

going to work for two years in Angola,

עבדתי באנגולה במשך שנתיים

a country recovering from 27 years of brutal civil war.

מדינה שמתאוששת מ27 שנות מלחמת אזרחים אכזרית.

However, it would be another five years

ועברו 5 שנים נוספות

until I officially declared my diagnosis to my employer.

עד שהודעתי רשמית למעביד שלי על האבחנה שאובחנתי.

Because I was afraid

כי פחדתי

that they would question my capacity to manage and I'd lose my job.

שיטילו ספק ביכולתי להסתדר, ואאבד את עבודתי.

I was working in countries where polio had been common,

עבדתי במדינות שבהן הפוליו היה נפוץ,

so when I overheard someone say

אז כששמעתי מישהו אומר

that they thought I might have survived polio,

שחשבו שאולי שרדתי את הפוליו,

I thought my secret was safe.

חשבתי שהסוד שלי היה נצור.

No one asked why I was limping.

אף אחד לא שאל מדוע צלעתי.

So I didn't say anything.

אז לא אמרתי כלום.

It took me over a decade

לקח לי למעלה מעשור

to internalize the severity of HIBM,

להפנים את חומרת ה-HIBM,

even as basic tasks and functions became increasingly difficult.

אפילו כשמשימות ופונקציות בסיסיות נעשו קשות יותר ויותר.

Yet, I continued to pursue my dream of working all over the world,

ובכל זאת,המשכתי לרדוף אחר החלום שלי לעבוד בכל העולם,

and was even appointed as a disability focal point

ואפילו התמניתי לעבוד במוקד מוגבלות

for UNICEF in Haiti,

עבור UNICEF בהאיטי,

where I served for two years after the devastating 2010 earthquake.

שם שירתתי שנתיים לאחר רעידת האדמה ההרסנית ב-2010.

And then my work brought me to the United States.

ואז העבודה הביאה אותי לארה"ב,

And even as the disease progressed significantly

ועל אף שהמחלה התקדמה משמעותית

and I needed leg braces and a walker to get around,

ונזקקתי לסדי רגליים והליכון כדי להתהלך,

I still longed for adventure.

עדיין השתוקקתי להרפתקאות.

And this time,

והפעם,

I started dreaming of a grand outdoor adventure.

התחלתי לחלום על הרפתקה גדולה בטבע.

And what's more grand than the Grand Canyon?

ומה יותר גדול מהגרנד קניון?

Did you know that for every five million people who visit the Rim

האם ידעתם שמכל 5 מיליון מבקרים בגדות הקניון

only one percent go down to the canyon's base?

רק אחוז אחד יורד לתחתית הקניון?

I wanted to be a part of that one percent.

רציתי להיות חלק מאותו אחוז.

The only thing is --

הדבר היחידי היה --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The only thing is that the Grand Canyon isn't exactly accessible.

הדבר היחיד היה שהגרנד קניון לא בדיוק נגיש.

I was going to need some assistance

הייתי זקוקה לאיזושהי עזרה

to get down the 5,000-foot descent of vertical loose terrain.

כדי לרדת את 1524 המטרים של קרקע אנכית רופפת.

Now, when I face obstacles,

עכשיו כשאני עומדת מול מכשולים,

fear doesn't necessarily immediately set in

הפחד לא בהכרח מתפרץ מיד

because I assume that one way or another,

כי אני מניחה שכך או אחרת

I'll figure it out.

אני אסתדר.

And in this case, my thought was,

ובמקרה הזה המחשבה שלי היתה,

well, if I can't walk down,

טוב, אם אני לא יכולה לרדת,

I could learn to ride a horse.

אוכל ללמוד לרכב על סוס.

So that's what I did.

אז זה מה שעשיתי.

And with that fateful decision

וההחלטה הגורלית ההיא

began a four-year commitment,

הביאה למחויבות בת ארבע שנים,

tossing back and forth between fear and courage

כשאני מתנדנדת קדימה ואחורה בין פחד לאומץ,

to undertake a 12-day expedition.

להתחייב למשלחת בת 12 יום.

Four days on horseback to cross Grand Canyon rim to rim,

4 ימי רכיבה על סוס כדי לחצות את הגרנד קניון מגדה לגדה.

and eight days rafting 150 miles of the Colorado River,

ושייט רפסודה בן 8 ימים ו- 240 ק"מ על נהר הקולורדו,

all with a film crew in tow.

הכל כשצוות הסרטה נגרר מאחור.

Spoiler alert -- we made it.

התראת ספוילר - עשינו את זה.

But not without showing me how my deepest fear

אבל לא מבלי שנוכחתי איך הפחד הגדול ביותר שלי

can somehow manifest a mirror response of equal courage.

יכול איכשהו להפגין תגובת ראי של אומץ במידה שווה.

On April 13, 2018,

ב 13 באפריל, 2018,

sitting eight feet above the ground,

אני יושבת 2.5 מטר מעל הקרקע

riding a mustang horse named Sheriff,

כשאני רוכבת על סוס מוסטנג בשם שריף,

my first impression of Grand Canyon

הרושם הראשוני שלי מהגרנד קניון

was one of shock and terror.

היה של הלם ואימה.

Who knew I had a fear of heights.

מי ידע שיש לי פחד גבהים.

(Laughter)

(צחוק)

But there was no giving up now.

אבל לא היה מצב לוותר כעת.

I mustered up every ounce of courage inside me

אזרתי כל פיסת אומץ שהיתה בי

to not let my fear get the best of me.

כדי לא לתת לפחד להשתלט.

Embarking on the South Rim,

ביציאה לגדה הדרומית,

all I could do to keep myself composed

כל שיכולתי לעשות כדי לשלוט ברוחי

was to breathe deeply, stare up into the clouds

היה לנשום עמוק, להביט בעננים

and focus on my team's voices.

ולהתמקד בקולות אנשי הצוות שלי.

But then, in the first hour, disaster struck.

אבל אז, בשעה הראשונה, קרה אסון.

Unable to hold myself upright in the saddle,

לא הצלחתי להחזיק את עצמי זקופה על האוכף,

going down an oversized step,

בצעד גדול בירידה,

I flung forward and smacked my face on the back of the horse's head.

נזרקתי קדימה ונחבטתי בפנים בגב ראשו של הסוס.

There was panic,

היתה בהלה,

my head hurt fiercely,

הראש כאב לי מאוד.

but the path was too narrow for us to dismount.

אבל השביל היה צר מכדי לרדת מהסוס.

Only at the halfway point at 2,300 feet,

רק בנקודת האמצע בגובה 700 ק"מ,

at least another two hours down,

כעבור לא פחות משעתיים בירידה,

could we stop and remove my helmet

יכולנו לעצור, להסיר את הקסדה שלי,

and see the egg-sized bump protruding from my forehead.

ולראות את הבליטה בגודל ביצה מזדקרת לי מהמצח.

For all of that planning and gear,

חרף כל התכנון וההצטיידות

how is it that we didn't even have an ice pack?

איך זה שלא היתה לנו שקית קרח?

(Laughter)

(צחוק)

Luckily for all of us, the swelling came outwards,

למזלנו הנפיחות היתה כלפי חוץ,

and would drain into my face as two fantastic black eyes

והתנקזה לפנים כמו שני פנסים מוזרים

which is an amazing way to look in a documentary film.

שזו דרך מדהימה להיראות בסרט דוקומנטרי.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותשואות)

This was not an easy, peaceful journey,

זה לא היה מסע קל ושלו,

and yet, that was exactly the point.

ובכל זאת, זה היה בדיוק העניין.

Even though I was afraid to get back into the saddle,

למרות שפחדתי, לחזור לאוכף.

I got back in.

עליתי חזרה.

The descent alone to the canyon floor

הירידה עצמה לקרקעית הקניון

took a total of 10 hours

ארכה 10 שעות

and that was just day one of four riding.

וזה היה רק היום הראשון מתוך 4 ימי רכיבה.

Next came the mighty rapids.

לאחר מכן הגיעו האשדות האדירים.

The Colorado River in the Grand Canyon

בנהר הקולורדו בגרנד קניון

has some of the highest white water in the country.

יש אחדים מ"המים הלבנים" הגבוהים ביותר במדינה.

And just to be prepared in case we should capsize,

ורק כהכנה למקרה שנתהפך,

we'd practice having me swim through a smaller rapid.

תירגלנו את האפשרות שאשחה דרך אשד קטן יותר.

And it's safe to say it wasn't glamorous.

ובטוח לומר שזה לא היה זוהר.

(Laughter)

(צחוק)

I took my breath in the wrong part of the wave,

לקחתי נשימה בחלק הלא נכון של הגל,

choked on river water

נחנקתי ממי הנהר

and was unable to steer myself.

ולא הייתי מסוגלת לנווט את עצמי.

Yes, it was scary,

כן, זה היה מפחיד,

but it was also fantastic.

אבל זה גם היה נפלא.

Waterfalls, slick canyons

מפלים, קניונים חלקלקים,

and a couple billion years of bedrock

וסלעים בני מליארדי שנים

that seemed to change color throughout the day.

שנראו כמשנים את צבעם במהלך היום.

The Grand Canyon is true wilderness

הגרנד קניון הוא אזור טבע אמיתי

and worthy of all of its accolades.

וראוי לכל השבחים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The expedition,

המשלחת,

all that planning and the trip itself,

כל התכנון , והמסע עצמו,

showed me a level of fear I had never experienced before.

הראו לי רמת פחד שמעולם לא חוויתי קודם.

But more importantly,

אבל יותר חשוב,

it showed me how boldly courageous I can be.

זה הראה לי כמה אמיצה ונועזת אני יכולה להיות.

My Grand Canyon journey was not easy.

המסע שלי בגרנד קניון לא היה קל.

This was not a vision of an Amazonian woman

זה לא היה חיזיון של אמזונה

effortlessly making her way through epic scenery.

שעושה את דרכה בקלות דרך נוף אפי.

This was me crying,

זו הייתי אני, בוכה,

exhausted and beat up with two black eyes.

מותשת וחבולה עם פנסים בשתי העיניים,

It was scary,

זה היה מפחיד.

it was stressful,

זה היה מלחיץ,

it was exhilarating.

זה היה מרגש.

Now that the trip is over,

כעת כשהמסע הסתיים,

it's easy to be blasé about what we achieved.

קל להיות שוות נפש לגבי מה שהשגנו,

I know I want to raft the river again.

אני יודעת שאני רוצה שוב לשוט על הנהר ברפסודה.

This time, all 277 miles of it.

הפעם לאורך כל 1600 הקילומטרים שלו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But I also know that I would never do the horseback-riding part again.

אבל אני גם יודעת שאת קטע הרכיבה לא אעשה יותר לעולם.

(Laughter)

(צחוק)

It's just too dangerous.

זה פשוט מסוכן מדי.

And that's my real point.

וזו הנקודה האמיתית שלי.

I'm not just here to show you my film footage.

אני לא כאן כדי להראות לכם את צילומי הסרט שלי,

I'm here to remind us all

אני כאן כדי להזכיר לכולנו

that life is really just a lesson

שהחיים הם באמת רק שיעור

in finding the balance between fear and courage.

למציאת האיזון בין פחד לאומץ.

And understanding what is and what isn't a good idea.

ולהבין מהו רעיון טוב ומה לא.

(Laughter)

(צחוק)

Life is already scary,

החיים הם כבר מפחידים,

so for our dreams to come true, we need to be brave.

אז כדי שהחלומות שלנו יתגשמו, עלינו להיות אמיצים.

In facing my fears

אל מול הפחדים שלנו

and finding the courage to push through them,

ולאזור אומץ לעבור דרכם

I swear my life has been extraordinary.

חיי באמת היו יוצאי דופן.

So live big

אז תחיו בגדול

and try to let your courage outweigh your fear.

ונסו לאפשר לאומץ לבכם לגבור על הפחד.

You never know where it might take you.

אף פעם אינכם יודעים לאן זה עשוי לקחת אתכם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותשואות)