Tom Wujec: Got a wicked problem? First, tell me how you make toast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Some years ago,

לפני כמה שנים,

I stumbled across a simple design exercise

נתקלתי בתרגיל פשוט בעיצוב

that helps people understand and solve complex problems,

שעוזר לאנשים להבין ולפתור בעיות מורכבות,

and like many of these design exercises, it kind of seems trivial at first,

וכמו רבים מתרגילי העיצוב הללו, זה נראה קצת טריוויאלי בהתחלה,

but under deep inspection,

אך בבחינה מעמיקה יותר,

it turns out that it reveals unexpected truths

מסתבר שהוא חושף אמיתות בלתי צפויות

about the way that we collaborate and make sense of things.

לגבי הדרך בה אנו משתפים פעולה ומבינים דברים.

The exercise has three parts

לתרגיל יש שלושה חלקים

and begins with something that we all know how to do,

והוא מתחיל במשהו שכולנו יודעים לעשות,

which is how to make toast.

שזה איך להכין טוסט.

It begins with a clean sheet of paper, a felt marker,

זה מתחיל עם דף נייר חלק, טוש מארקר,

and without using any words, you begin to draw how to make toast.

ומבלי להשתמש במילים, אתה מתחיל לצייר איך להכין טוסט.

And most people draw something like this.

ורוב האנשים מציירים משהו כזה

They draw a loaf of bread, which is sliced, then put into a toaster.

הם מציירים כיכר לחם, שפורסים אותה, ואז שמים את זה בטוסטר.

The toast is then deposited for some time.

אז הטוסט נשאר בפנים לכמה זמן.

It pops up, and then voila! After two minutes, toast and happiness.

הוא קופץ, ו-וואלה! לאחר שתי דקות, טוסט ושמחה.

Now, over the years, I've collected many hundreds of drawings of these toasts,

עכשיו, לאורך השנים אספתי מאות ציורים של הטוסטים הללו,

and some of them are very good,

וחלקם ממש טובים,

because they really illustrate the toast-making process quite clearly.

כיוון שהם ממש מתארים את תהליך הכנת הטוסט באופן די ברור.

And then there are some that are, well, not so good.

ואז יש כאלה שהם, ובכן, לא כל כך טובים.

They really suck, actually, because you don't know what they're trying to say.

הם ממש גרועים, למען האמת, כיוון שאינך יודע מה הם מנסים לומר.

Under close inspection,

לאחר בחינה מעמיקה,

some reveal some aspects of toast-making while hiding others.

חלקם מראים חלקים מסויימים של תהליך הכנת הטוסט ומסתירים אחרים.

So there's some that are all about the toast,

אז יש כאלה שמדברים רק על הטוסט,

and all about the transformation of toast.

ועל הטרנספורמציה של הטוסט.

And there's others that are all about the toaster,

ויש כאלה שמדברים רק על הטוסטר,

and the engineers love to draw the mechanics of this.

והמהנדסים אוהבים לצייר את המכניקה של זה

(Laughter)

(צחוק)

And then there are others that are about people.

ואז יש כאלה שמדברים על אנשים.

It's about visualizing the experience that people have.

זה קשור לויזואליזציה של מה שאנשים חויים.

And then there are others that are about the supply chain of making toast

ואז יש כאלה שמדברים על שרשרת המזון של הכנת הטוסט

that goes all the way back to the store.

שהולכת כל הדרך חזרה עד לחנות.

It goes through the supply chain networks of teleportation

היא הולכת דרך רשת הטלפורטציה של שרשרת המזון

and all the way back to the field and wheat,

וכל הדרך עד לשדה ולחיטה,

and one all actually goes all the way back to the Big Bang.

ואחת אפילו הולכת כל הדרך עד למפץ הגדול.

So it's crazy stuff.

אז זה מטורף.

But I think it's obvious

אך אני חושב שזה ברור

that even though these drawings are really wildly different,

שאפילו שהציורים הללו הם שונים מאוד,

they share a common quality, and I'm wondering if you can see it.

הם חולקים איכות מסויימת, ואני תוהה אם אתם יכולים לראות זאת.

Do you see it? What's common about these?

האם אתם רואים זאת? מה משותף לאלה?

Most drawings have nodes and links.

ברוב הציורים יש צמתים וקישורים.

So nodes represent the tangible objects like the toaster and people,

אז צמתים מייצגות את החפצים המוחשיים כמו הטוסטר והאנשים,

and links represent the connections between the nodes.

וקישורים מייצגים את החיבורים בין הצמתים.

And it's the combination of links and nodes

וזה השילוב של צמתים וקישורים

that produces a full systems model,

שמייצר מודל מערכת שלם,

and it makes our private mental models visible

וזה גורם למודלים המנטליים הפרטיים שלנו להיות נראים

about how we think something works.

לאיך שאנחנו חושבים שמשהו פועל.

So that's the value of these things.

אז זה הערך של הדברים האלו.

What's interesting about these systems models

מה שמעניין לגבי המודלים הללו של המערכות

is how they reveal our various points of view.

הוא איך שהם חושפים את נקודות המבט השונות שלנו.

So for example, Americans make toast with a toaster.

למשל, אמריקאים מכינים טוסט בטוסטר.

That seems obvious.

זה נראה מובן מאליו.

Whereas many Europeans make toast with a frying pan, of course,

בעוד שאירופאים רבים מכינים טוסט בעזרת מחבת, כמובן,

and many students make toast with a fire.

וסטודנטים רבים מכינים טוסט בעזרת אש.

I don't really understand this. A lot of MBA students do this.

אני לא ממש מבין את זה. סטודנטים רבים למנהל עסקים עושים זאת.

So you can measure the complexity by counting the number of nodes,

אז אתם יכולים למדוד את המורכבות על ידי ספירת מספר הצמתים,

and the average illustration has between four and eight nodes.

ובאיור הממוצע יש בין 4 ל-8 צמתים.

Less than that, the drawing seems trivial,

פחות מכך, הציור נראה טריויאלי,

but it's quick to understand,

אך מבינים אותו מהר,

and more than 13, the drawing produces a feeling of map shock.

ויותר מ-13, הציור מייצר תחושה של הלם.

It's too complex.

הוא מורכב מידי.

So the sweet spot is between 5 and 13.

אז הטווח היעיל הוא בין 5 ל-13.

So if you want to communicate something visually,

אז אם אתם רוצים לתקשר משהו ויזואלית,

have between five and 13 nodes in your diagram.

ציירו בין 5 ל-13 צמתים בתרשים שלכם.

So though we may not be skilled at drawing,

אז למרות שאולי אין לנו כישורי ציור,

the point is that we intuitively know how to break down complex things

הנקודה היא שאנחנו יודעים אינטואיטיבית איך לפרק דברים מורכבים

into simple things and then bring them back together again.

לדברים פשוטים ואז להרכיב אותם מחדש.

So this brings us to our second part of the exercise,

אז זה מביא אותנו לחלק השני של התרגיל,

which is how to make toast,

שזה איך להכין טוסט,

but now with sticky notes or with cards.

אבל הפעם עם פתקיות דביקות או כרטיסיות.

So what happens then?

מה קורה עכשיו?

Well, with cards, most people tend to draw clear, more detailed,

ובכן, עם קלפים, רוב האנשים נוטים לצייר באופן ברור ויותר מפורט,

and more logical nodes.

ועם צמתים יותר הגיוניים.

You can see the step by step analysis that takes place,

אפשר לראות את הניתוח שמתרחש צעד אחר צעד,

and as they build up their model, they move their nodes around,

כשהם בונים את המודל שלהם, הם מזיזים את הצמתים,

rearranging them like Lego blocks.

מסדרים אותם מחדש כמו לבני לגו.

Now, though this might seem trivial, it's actually really important.

עכשיו, למרות שזה אולי נראה טריוויאלי, זה למעשה מאוד חשוב.

This rapid iteration of expressing and then reflecting and analyzing

השינויים המהירים של הבעה ואז מחשבה וניתוח

is really the only way in which we get clarity.

הם באמת הדרך היחידה בה אנחנו מקבלים בהירות.

It's the essence of the design process.

זו התמצית של תהליך העיצוב.

And systems theorists do tell us

ותאורטיקני מערכות אומרים לנו

that the ease with which we can change a representation

שהקלות בה אנחנו יכולים לשנות הצגה

correlates to our willingness to improve the model.

נמצאת בייחס ישר לנכונות שלנו לשפר את המודל.

So sticky note systems are not only more fluid,

אז מערכת הפתקיות הדביקות היא לא רק יותר זורמת,

they generally produce way more nodes than static drawings.

היא באופן כללי מייצרת הרבה יותר צמתים מציורים סטטים.

The drawings are much richer.

האיורים עשירים בהרבה,

And this brings us to our third part of the exercise,

וזה מביא אותנו לחלק השלישי של התרגיל,

which is to draw how to make toast, but this time in a group.

שהוא לצייר איך להכין טוסט, אבל הפעם בקבוצה.

So what happens then?

אז מה קרה אז?

Well, here's what happens.

ובכן, הנה מה שקרה.

It starts out messy, and then it gets really messy,

זה התחיל מבולגן, ואז זה נעשה ממש מבולגן,

and then it gets messier,

וזה זה נעשה אפילו מבולגן יותר,

but as people refine the models,

אבל כשאנשים מעדנים את המודלים,

the best nodes become more prominent,

הצמתים הטובות ביותר הופכות לבולטות ותר,

and with each iteration, the model becomes clearer

ועם כל אחת מהאיטרציות, המודל נעשה ברור יותר

because people build on top of each other's ideas.

מפני שאנשים בונים על הרעיון של האחרים.

What emerges is a unified systems model

מה שנובע זה מודל מערכת מאוחד

that integrates the diversity of everyone's individual points of view,

שמשלב את הגיוון של נקודות המבט האישיות של כל אחד,

so that's a really different outcome

אז זו באמת תוצאה שונה

from what usually happens in meetings, isn't it?

ממה שבדרך כלל קורה בפגישות, לא?

So these drawings can contain 20 or more nodes,

אז האיורים האלה יכולים להכיל 20 או יותר צמתים,

but participants don't feel map shock

אבל המשתתפים לא מרגישים הלם

because they participate in the building of their models themselves.

מפני שהם משתתפים בבניה של המודלים בעצמם.

Now, what's also really interesting, that the groups spontaneously mix

עכשיו, מה שעוד מעניין מאוד, שהקבוצות מתערבבות ספונטנית

and add additional layers of organization to it.

ומוספיות שכבות נוספות של ארגון לזה.

To deal with contradictions, for example,

כדי להתמודד עם התנגדויות, לדוגמה,

they add branching patterns and parallel patterns.

הם הוסיפו תבניות התפצלות ותבניות מקבילות.

Oh, and by the way, if they do it in complete silence,

או, ודרך אגב, אם הם עושים את זה בשקט מוחלט,

they do it much better and much more quickly.

הם עושים את זה הרבה יותר טוב ומהר.

Really interesting -- talking gets in the way.

באמת מעניין -- דיבור מפריע.

So here's some key lessons that can emerge from this.

אז הנה כמה שיעורים חשובים שיכולים לעלות מזה.

First, drawing helps us understand the situations

ראשית, איור עוזר לנו להבין את המצב

as systems with nodes and their relationships.

כמערכות עם צמתים והיחסים שלהן.

Movable cards produce better systems models,

כרטיסים ניידים יוצרים מערכות מודלים טובות יותר,

because we iterate much more fluidly.

מפני שאנחנו עוברים על יותר אפשריויות בקלות יותר.

And then the group notes produce the most comprehensive models

ואז הפתקים הקבוצתיים יוצרים את המודל הכי מפורט

because we synthesize several points of view.

מפני שמיצינו מספר נקודות מבט.

So that's interesting.

אז זה מעניין.

When people work together under the right circumstances,

כשאנשים עובדים יחד תחת התנאים הנכונים,

group models are much better than individual models.

המודלים הקבוצתיים הרבה יותר טובים ממודלים אישיים.

So this approach works really great for drawing how to make toast,

אז הגישה הזו עובדת באמת מעולה לאיור של איך להכין טוסט,

but what if you wanted to draw something more relevant or pressing,

אבל מה את תרצו לאייר משהו יותר רלוונטי או דחוף,

like your organizational vision, or customer experience,

כמו החזון הארגוני שלכם, או חווית לקוח,

or long-term sustainability?

או קיימות לטווח ארוך?

There's a visual revolution that's taking place

יש מהפכה ויזואלית שמתרחשת

as more organizations are addressing their wicked problems

כשעוד ארגונים מטפלים בבעיות המרושעות שלהם

by collaboratively drawing them out.

על ידי איורם באופן שיתופי.

And I'm convinced that those who see their world as movable nodes and links

ואני משוכנע שלאלה שרואים את העולם כצמתים ניידים וקישורים

really have an edge.

באמת יש יתרון.

And the practice is really pretty simple.

והמנהג הוא באמת די פשוט.

You start with a question, you collect the nodes,

אתם מתחילים עם שאלה, אתם אוספים את הצמתים,

you refine the nodes, you do it over again,

אתם מעדנים את הצמתים, ואז אתם עושים את זה שוב,

you refine and refine and refine, and the patterns emerge,

אתם מעדנים ומעדנים ומעדנים, והתבניות מופיעות,

and the group gets clarity and you answer the question.

והקבוצה מקבלת בהירות ואתם עונים על השאלה.

So this simple act of visualizing and doing over and over again

אז הפעולה הפשוטה הזו של לאייר ולחזור שוב ושוב

produces some really remarkable outcomes.

מייצרת תוצאות די מדהימות.

What's really important to know

מה שממש חשוב לדעת

is that it's the conversations that are the important aspects,

זה שהשיחות הן החלק החשוב,

not just the models themselves.

לא רק המודלים עצמם.

And these visual frames of reference

ומסגרות היחוס הויזואליות האלו

can grow to several hundreds or even thousands of nodes.

יכולות לגדול לכמה מאות או אפילו אלפים של צמתים.

So, one example is from an organization called Rodale.

אז, דוגמה אחת היא מארגון שנקרא רודייל.

Big publishing company.

חברת הוצאה לאור גדולה.

They lost a bunch of money one year,

הם אבדו כמות גדולה של כסף שנה אחת,

and their executive team for three days visualized their entire practice.

והצוות הניהולי שלהם במשך שלושה ימים דמיין את כל ההתנהלות שלהם.

And what's interesting is that after visualizing the entire business,

ומה שמענין זה שאחרי שדמיינו את כל העסק,

systems upon systems,

מערכת אחרי מערכת,

they reclaimed 50 million dollars of revenue,

הם החזירו 50 מליון דולר ברווחים,

and they also moved from a D rating to an A rating from their customers.

והם גם עברו מדירוג D לדרוג A מהלקוחות שלהם.

Why? Because there's alignment from the executive team.

למה? מפני שיש יישור מהצוות הניהולי.

So I'm now on a mission to help organizations

אז אני במשימה לעזור לארגונים

solve their wicked problems by using collaborative visualization,

לפתור את הבעיות המרושעות שלהם על ידי שימוש בדימוי שיתופי,

and on a site that I've produced called drawtoast.com,

ובאתר שיצרתי שנקרא drawtoast.com,

I've collected a bunch of best practices.

אספתי מספר דרכי פעולה מומלצות,

and so you can learn how to run a workshop here,

וכך אתם יכולים ללמוד איך להפעיל סדנה פה,

you can learn more about the visual language

אתם יכולים ללמוד יותר על השפה הויזואלית

and the structure of links and nodes that you can apply to general problem-solving,

והמבנה של הקישורים והצמתים שאתם יכולים ליישם לפתירת בעיות כללית,

and download examples of various templates

ולהוריד דוגמאות של תבניות שונות

for unpacking the thorny problems that we all face in our organizations.

לפתירת הבעיות הקשות שעומדות בפני כולנו בארגונים שלנו.

So the seemingly trivial design exercise of drawing toast

אז העיצוב שנראה טריוויאלי של איור טוסט

helps us get clear, engaged and aligned.

עוזר לנו להיות ברורים, מחוברים ומיושרים.

So next time you're confronted with an interesting challenge,

אז בפעם הבאה שעומד בפנייכם אתגר מעניין,

remember what design has to teach us.

זכרו מה לעיצוב יש ללמד אתכם.

Make your ideas visible, tangible, and consequential.

הפכו את הרעיונות שלכם לנראים, מוחשיים, ובעלי משמעות.

It's simple, it's fun, it's powerful,

זה פשוט, זה כיף, זה חזק,

and I believe it's an idea worth celebrating.

ואני מאמין שזה רעיון ששווה לחגוג.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)