We train soldiers for war. Let's train them to come home, too | Hector Garcia

מתרגם: Irena Cantorovich מבקר: Ido Dekkers

Carlos,

קרלוס.

the Vietnam vet Marine

חייל משוחרר מחיל הנחתים בווייטנאם, שהתנדב לשלוש תקופות שירות ונורה בכל פעם.

who volunteered for three tours and got shot up in every one.

In 1971, he was medically retired

בשנת 1971 הוא פרש מסיבות רפואיות כי בגופו היו רסיסים כה רבים, שהוא הפעיל גלאי מתכות.

because he had so much shrapnel in his body

that he was setting off metal detectors.

במשך 42 השנים הבאות הוא סבל מסיוטים, חרדה קיצונית בציבור, התבודדות, דיכאון.

For the next 42 years, he suffered from nightmares,

extreme anxiety in public,

isolation, depression.

He self-medicated with alcohol.

הוא ניסה להתרפא בעזרת שתיית אלכוהול. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים.

He was married and divorced three times.

Carlos had post-traumatic stress disorder.

לקרלוס הייתה הפרעת דחק פוסט טראומטית.

Now, I became a psychologist to help mitigate human suffering,

אני הפכתי לפסיכולוג כדי להקל על סבל אנושי,

and for the past 10 years, my target has been the suffering caused by PTSD,

ובמשך 10 השנים האחרונות התמקדתי בסבל שנגרם כתוצאה מפוסט טראומה,

as experienced by veterans like Carlos.

כפי שחווים אותו חיילים משוחררים כמו קרלוס.

Until recently, the science of PTSD just wasn't there.

עד לאחרונה לא נערך מחקר על פוסט טראומה.

ולכן לא ידענו מה לעשות.

And so, we didn't know what to do.

We put some veterans on heavy drugs.

חלק מהחיילים המשוחררים קיבל תרופות חזקות.

Others we hospitalized and gave generic group therapy,

אחרים אושפזו וקיבלו טיפול קבוצתי גנרי,

and others still we simply said to them,

ולאחרים פשוט אמרנו

"Just go home and try to forget about your experiences."

"תלכו הביתה ותנסו לשכוח את מה שחוויתם".

More recently, we've tried therapy dogs, wilderness retreats --

לאחרונה ניסינו טיפול בכלבים, סדנאות במדבר, דברים רבים שיכולים להקל זמנית את הלחץ,

many things which may temporarily relieve stress,

but which don't actually eliminate PTSD symptoms over the long term.

אבל לא ממש מעלימים את התסמינים של פוסט טראומה לטווח הארוך.

But things have changed.

אבל חלו שינויים.

And I am here to tell you that we can now eliminate PTSD,

ואני כאן כדי לומר לכם שאנו יכולים לרפא פוסט טראומה,

not just manage the symptoms,

לא רק לשלוט בתסמינים, ובקרב חיילים משוחררים רבים מאוד.

and in huge numbers of veterans.

כי מחקר מדעי חדש הצליח להראות, באופן אובייקטיבי ושיטתי,

Because new scientific research has been able to show,

objectively, repeatedly,

which treatments actually get rid of symptoms and which do not.

איזה טיפולים ממש מעלימים את הסימפטומים ואיזה לא.

Now as it turns out,

כפי שמסתבר כעת,

the best treatments for PTSD use many of the very same training principles

הטיפולים הטובים ביותר לפוסט טראומה משתמשים באותם עקרונות אימון

that the military uses in preparing its trainees for war.

בהם משתמש הצבא באימון החיילים למלחמה.

Now, making war --

ובכן, להילחם...

this is something that we are good at.

זה משהו שאנחנו טובים בו.

We humans have been making war since before we were even fully human.

אנו בני האדם נלחמים עוד מלפני שהפכנו לבני אדם שלמים.

ומאז עברנו משימוש באבנים ובמיתרים

And since then, we have gone from using stone and sinew

to developing the most sophisticated and devastating weapon systems imaginable.

לפיתוח מערכות הנשק המתוחכמות וההרסניות ביותר שניתן לדמיין.

על מנת לאפשר ללוחמים שלנו להשתמש בנשק הזה, אנחנו משתמשים בשיטות אימון מתקדמות ביותר.

And to enable our warriors to use these weapons,

we employ the most cutting-edge training methods.

We are good at making war.

אנחנו טובים בלחימה.

And we are good at training our warriors to fight.

ואנחנו טובים באימון הלוחמים שלנו ללחימה.

Yet, when we consider the experience of the modern-day combat veteran,

אבל כשאנו בוחנים את החוויה של הלוחם המשוחרר של ימינו,

we begin to see that we have not been as good

אנחנו מתחילים לראות שלא היינו כל כך טובים בהכנתם לשיבה הביתה.

at preparing them to come home.

Why is that?

מדוע?

Well, our ancestors lived immersed in conflict,

ובכן, אבותינו חיו כשהם שקועים בסכסוכים,

והם נלחמו באותו מקום בו חיו.

and they fought right where they lived.

אז עד לפני זמן קצר בהיסטוריה האבולוציונית שלנו,

So until only very recently in our evolutionary history,

there was hardly a need to learn how to come home from war,

לא היה כמעט צורך ללמוד כיצד לחזור הביתה מהמלחמה,

כי למעשה מעולם לא חזרנו.

because we never really did.

But thankfully, today,

אבל לשמחתנו, כיום

most of humanity lives in far more peaceful societies,

רוב בני האדם חיים בחברות הרבה יותר שוחרות שלום,

and when there is conflict, we, especially in the United States,

וכאשר יש סכסוך אנחנו, במיוחד בארצות-הברית,

now have the technology to put our warriors through advanced training,

יש לנו עכשיו את הטכנולוגיה לאמן את לוחמינו אימונים מתקדמים.

drop them in to fight anywhere on the globe

לשגר אותם ללחימה במקום כלשהו בעולם,

ולאחר שהם יסיימו, להחזיר אותם חזרה אל הפרוורים השקטים.

and when they're done,

jet them back to peacetime suburbia.

But just imagine for a moment what this must feel like.

רק תדמיינו לרגע את ההרגשה.

שוחחתי עם משוחררים, שאמרו לי,

I've spoken with veterans who've told me

שיום אחד הם בקרב יריות אכזרי באפגניסטן, בו הם ראו טבח ומוות,

that one day they're in a brutal firefight in Afghanistan

where they saw carnage and death,

and just three days later, they found themselves

ושלושה ימים בלבד לאחר מכן, הם מצאו את עצמם גוררים ארגז קרח למשחק כדורגל של הילד שלהם.

toting an ice chest to their kid's soccer game.

"Mindfuck" is the most common term.

"לדפוק את המוח" הוא הביטוי השגור ביותר.

(Laughter)

It's the most common term I've heard to describe that experience.

זה התיאור השכיח ביותר ששמעתי לחוויה הזו. וזה בדיוק מה שזה.

And that's exactly what that is.

Because while our warriors spend countless hours training for war,

כי בעוד שהלוחמים שלנו התאמנו שעות על גבי שעות למלחמה,

we've only recently come to understand

רק לאחרונה הגענו להבנה, שרבים זקוקים לאימונים גם בחזרה לחיים האזרחיים.

that many require training on how to return to civilian life.

Now, like any training, the best PTSD treatments require repetition.

כמו כל אימון, הטיפול הטוב ביותר בפוסט טראומה מצריך חזרה.

In the military,

בצבא,

we don't simply hand trainees Mark-19 automatic grenade launchers

אנחנו לא סתם נותנים לטירונים מקלעי רימונים אוטומטיים מסוג מארק-19

ואומרים להם, "הנה ההדק, הנה קצת תחמושת ובהצלחה".

and say, "Here's the trigger, here's some ammo and good luck."

No. We train them, on the range and in specific contexts,

לא. אנחנו מאמנים אותם במצבים שונים ובהקשרים מסוימים,

שוב ושוב ושוב

over and over and over

until lifting their weapon and engaging their target

עד שהרמת הנשק וההתרכזות במטרה שלהם כה מוטבעות בזיכרון של שריריהם,

is so engrained into muscle memory

that it can be performed without even thinking,

שהם יכולים לעשות זאת אפילו מבלי לחשוב, אפילו בתנאים הקשים ביותר שניתן לדמיין.

even under the most stressful conditions you can imagine.

Now, the same holds for training-based treatments.

אותו הדבר נכון גם בטיפולים המבוססים על אימונים.

The first of these treatments is cognitive therapy,

הראשון שבטיפולים הללו הוא טיפול קוגניטיבי,

and this is a kind of mental recalibration.

וזהו סוג של כיול נפשי חוזר.

When veterans come home from war,

כאשר החיילים שבים הביתה מהמלחמה, הדרך שלהם למסגר את העולם

their way of mentally framing the world is calibrated

מכוילת לסביבה מסוכנת הרבה יותר.

to an immensely more dangerous environment.

So when you try to overlay that mind frame onto a peacetime environment,

ולכן כאשר אתה מנסה להתאים הלך מחשבה כזה לסביבה של שלום,

מתחילות בעיות.

you get problems.

You begin drowning in worries about dangers that aren't present.

אתם מתחילים לטבוע בתוך דאגות על סכנות שאינן קיימות.

You begin not trusting family or friends.

אתם מתחילים לא לבטוח במשפחה או בחברים.

Which is not to say there are no dangers in civilian life; there are.

אין זה אומר שלא קיימות סכנות בחיים האזרחיים. הן קיימות.

It's just that the probability of encountering them

אבל הסיכוי לפגוש בהן, יחסית לעת קרב, הוא הרבה יותר נמוך.

compared to combat

is astronomically lower.

So we never advise veterans to turn off caution completely.

אז אנחנו לעולם לא אומרים לחיילים המשוחררים להפסיק להיזהר לחלוטין.

We do train them, however, to adjust caution

אבל אנחנו כן מאמנים אותם להתאים את הזהירות למקום בו הם נמצאים.

according to where they are.

If you find yourself in a bad neighborhood,

אם אתה מוצא את עצמך בשכונה לא טובה,

you turn it up.

אתה מגביר את הזהירות.

Out to dinner with family?

יוצא לארוחת ערב עם המשפחה?

You turn it way down.

אתה מחליש אותה עד מאוד.

We train veterans to be fiercely rational,

אנחנו מאמנים את החיילים המשוחררים להיות מאוד רציונליים,

to systematically gauge the actual statistical probability

להעריך באופן שיטתי את ההסתברות הסטטיסטית

of encountering, say, an IED here in peacetime America.

להיתקל למשל במטען כאן באמריקה בתקופה של שלום.

With enough practice, those recalibrations stick.

בעזרת תרגול מספיק, הכיול מחדש הזה נשאר.

The next of these treatments is exposure therapy,

טיפול נוסף הוא טיפול בחשיפה,

and this is a kind of field training,

וזה סוג של אימון בשטח,

and the fastest of the proven effective treatments out there.

והטיפול המהיר ביותר מבין הטיפולים היעילים הקיימים.

You remember Carlos?

אתם זוכרים את קרלוס?

This was the treatment that he chose.

זה היה הטיפול שבו הוא בחר.

And so we started off by giving him exercises,

וכך התחלנו על-ידי תרגילים, תרגילים מאוד מאתגרים עבורו:

for him, challenging ones:

going to a grocery store,

ללכת למכולת, ללכת למרכז קניות, ללכת למסעדה, לשבת עם הגב לכיוון הדלת.

going to a shopping mall, going to a restaurant,

sitting with his back to the door.

And, critically --

והכי חשוב --

להישאר במקומות הללו.

staying in these environments.

Now, at first he was very anxious.

בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ.

He wanted to sit where he could scan the room,

הוא רצה לשבת במקום שממנו יוכל לסרוק את החדר,

where he could plan escape routes,

שממנו יוכל לתכנן דרכי מילוט, שבו יוכל למצוא נשק מאולתר.

where he could get his hands on a makeshift weapon.

והוא רצה לעזוב, אבל הוא לא עזב.

And he wanted to leave, but he didn't.

He remembered his training in the Marine Corps,

הוא זכר את האימונים שלו בחיל הנחתים, והוא המשיך למרות חוסר הנוחות שלו.

and he pushed through his discomfort.

And every time he did this, his anxiety ratcheted down a little bit,

ובכל פעם שהוא עשה את זה, החרדה שלו פחתה במקצת,

and then a little bit more and then a little bit more,

ואז עוד קצת, ואז עוד קצת,

until in the end,

עד אשר לבסוף

he had effectively relearned how to sit in a public space

הוא הצליח ללמוד מחדש איך לשבת במרחב ציבורי

and just enjoy himself.

ופשוט להנות.

He also listened to recordings of his combat experiences,

הוא גם הקשיב להקלטות מחוויותיו הקרביות,

שוב ושוב ושוב.

over and over and over.

He listened until those memories no longer generated any anxiety.

הוא הקשיב עד אשר הזיכרונות הללו הפסיקו לגרום לו לחרדה כלשהי.

He processed his memories so much

הוא עיבד את זיכרונותיו כל כך הרבה עד שמוחו כבר לא היה צריך לשוב לחוויות הללו בשנתו.

that his brain no longer needed to return to those experiences

in his sleep.

And when I spoke with him a year after treatment had finished,

וכשאני דיברתי אתו שנה לאחר שהטיפול הסתיים, הוא אמר לי,

he told me,

"Doc, this is the first time in 43 years

"דוקטור, זו הפעם הראשונה מזה 43 שנים שלא היו לי סיוטים".

that I haven't had nightmares."

Now, this is different than erasing a memory.

כעת, זה שונה מלמחוק זיכרון.

חיילים משוחררים תמיד יזכרו את החוויות הטראומטיות שלהם,

Veterans will always remember their traumatic experiences,

but with enough practice,

אבל עם תרגול מספיק,

those memories are no longer as raw or as painful as they once were.

הזיכרונות הללו כבר לא קשים או כואבים כפי שהיו בעבר.

They don't feel emotionally like they just happened yesterday,

הם לא מרגישים כאילו זה קרה אתמול, וזה מקום הרבה יותר טוב להיות בו.

and that is an immensely better place to be.

But it's often difficult.

אבל לעתים קרובות זה קשה.

And, like any training, it may not work for everybody.

וכמו כל אימון זה עלול לא לעבוד עבור כולם.

ויש גם את נושא האמון.

And there are trust issues.

Sometimes I'm asked,

לפעמים שואלים אותי,

"If you haven't been there, Doc, how can you help me?"

"אם לא היית שם, דוקטור, איך אתה יכול לעזור לי?"

Which is understandable.

וזה מובן.

אבל בעת החזרה לחיים האזרחיים, אתה לא זקוק למישהו שהיה שם.

But at the point of returning to civilian life,

you do not require somebody who's been there.

You don't require training for operations on the battlefield;

אתה לא זקוק לאימון בפעילות בשדה הקרב.

you require training on how to come home.

אתה זקוק לאימון בשיבה הביתה.

For the past 10 years of my work,

במשך 10 השנים האחרונות של עבודתי,

I have been exposed to detailed accounts

נחשפתי לתיאורים מפורטים של החוויות הנוראיות ביותר שניתן לדמיין,

of the worst experiences that you can imagine,

daily.

יום יום.

And it hasn't always been easy.

וזה לא תמיד היה קל.

There have been times where I have just felt my heart break

היו פעמים בהן הרגשתי שליבי נשבר, או ששמעתי יותר מדי.

or that I've absorbed too much.

אך הטיפולים הללו המבוססים על אימון עובדים כל כך טוב,

But these training-based treatments work so well,

that whatever this work takes out of me, it puts back even more,

שכמה שהעבודה הזו מוציאה ממני, אני מקבל הרבה יותר,

כי אני רואה אנשים מחלימים.

because I see people get better.

I see people's lives transform.

אני רואים שהחיים של אנשים משתנים.

Carlos can now enjoy outings with his grandchildren,

קרלוס יכול כעת ליהנות מטיולים עם הנכדים שלו,

משהו שהוא לא יכול היה לעשות עם ילדיו.

which is something he couldn't even do with his own children.

And what's amazing to me is that after 43 years of suffering,

ומה שמדהים אותי הוא שאחרי 43 שנות סבל,

it only took him 10 weeks of intense training to get his life back.

הוא היה זקוק רק ל-10 שבועות של אימונים אינטנסיביים כדי לקבל את חייו חזרה.

וכאשר דיברתי אתו, הוא אמר לי,

And when I spoke with him, he told me,

"I know that I can't get those years back.

"אני יודע שאני לא יכול לקבל את השנים הללו חזרה.

"אבל לפחות כעת, את הימים שנותרו לי על פני כדור הארץ, אני יכול לחיות בשלווה".

But at least now, whatever days that I have left on this Earth,

I can live them in peace."

והוא אמר גם, "אני מקווה, אני מקווה שהחיילים המשוחררים הצעירים

He also said, "I hope that these younger veterans don't wait

"לא יחכו על מנת לקבל את הסיוע שהם צריכים".

to get the help they need."

And that's my hope, too.

וזוהי גם תקוותי.

כי...

Because ...

החיים האלה קצרים,

this life is short,

and if you are fortunate enough to have survived war

ואם התמזל מזלך ושרדת מלחמה, או חוויה טראומטית כלשהי,

or any kind of traumatic experience,

you owe it to yourself to live your life well.

אתה חייב לעצמך לחיות את חייך היטב.

And you shouldn't wait to get the training you need

ואתה לא צריך לחכות כדי לקבל את האימון שאתה צריך על מנת שזה יקרה.

to make that happen.

Now, the best way of ending human suffering caused by war

כעת, הדרך הטובה ביותר לסיים את הסבל האנושי שנגרם ממלחמה

is to never go to war.

היא לעולם לא לצאת למלחמה.

But we are just not there yet as a species.

אבל אנחנו לא הגענו לזה עדיין כמין.

Until we are,

עד שנגיע, הסבל הנפשי שאנחנו יוצרים לבנינו ולבנותינו כאשר אנחנו שולחים אותם להילחם

the mental suffering that we create in our sons and in our daughters

when we send them off to fight

can be alleviated.

יכול להיות מוסר.

But we must ensure that the science, the energy level, the value

אבל אנחנו חייבים לוודא שהמדע, רמת האנרגיה,

הערך שאנו נותנים לשילוחם למלחמה, לכל הפחות ישתקף

that we place on sending them off to war

is at the very least mirrored

in how well we prepare them to come back home to us.

באופן שבו אנחנו מכינים אותם לחזרתם אלינו הביתה.

This much, we owe them.

אנחנו חייבים להם את זה.

תודה.

Thank you.

(Applause)