Nathaniel Kahn: My father, my architect

מתרגם: Yafim Simanovsky מבקר: Sigal Tifferet

One thing I wanted to say about film making is -- about this film --

אחד הדברים שרציתי לומר לגבי עשיית סרטים הוא -- לגבי הסרט הזה --

in thinking about some of the wonderful talks we've heard here,

במחשבה על חלק מההרצאות הנפלאות ששמענו כאן,

Michael Moschen, and some of the talks about music,

מייקל מושין, וחלק מההרצאות על מוזיקה,

this idea that there is a narrative line,

הרעיון הזה שיש קו עלילתי,

and that music exists in time.

ושמוזיקה קיימת במרחב הזמן.

A film also exists in time; it's an experience

סרט גם קיים במרחב הזמן, זו חוויה

that you should go through emotionally.

שאתה צריך לעבור אותה רגשית.

And in making this film I felt that so many of the documentaries I've seen

ובעשייה של הסרט הזה אני הרגשתי שכל כך הרבה מהסרטים הדוקומנטריים שראיתי

were all about learning something,

היו כולם על למידה של משהו,

or knowledge, or driven by talking heads, and driven by ideas.

או ידע, הוא מונעים על ידי ראשים מדברים, ומונעים על ידי רעיונות.

And I wanted this film to be driven by emotions,

ורציתי שהסרט הזה יהיה מונע על ידי רגשות,

and really to follow my journey.

ובאמת לעקוב אחרי המסע שלי.

So instead of doing the talking head thing, instead it's composed of scenes,

אז במקום לעשות את הקטע של הראשים המדברים, זה מורכב מסצנות,

and we meet people along the way.

ואנחנו פוגשים אנשים בדרך.

We only meet them once.

אנחנו פוגשים אותם רק פעם אחת.

They don't come back several times, so it really chronicles a journey.

הם לא חוזרים כמה פעמים, אז זה באמת רושם מסע.

It's something like life, that once you get in it

זה משהו כמו החיים, שכאשר אתה נכנס אליהם

you can't get out.

אתה לא יכול לצאת.

There are two clips I want to show you,

יש שני קטעים שרציתי להראות לכם,

the first one is a kind of hodgepodge,

הראשון הוא סוג של תערובת,

its just three little moments, four little moments

זה רק שלושה רגעים קטנים, ארבעה רגעים קטנים

with three of the people who are here tonight.

עם שלושה מהאנשים שנמצאים כאן הלילה.

It's not the way they occur in the film,

זה לא הדרך שבה הם קורים בסרט,

because they are part of much larger scenes.

בגלל שהם חלק מסצנות הרבה יותר גדולות.

They play off each other in a wonderful way.

הם משחקים זה עם זה בצורה נהדרת.

And that ends with a little clip of my father, of Lou,

וזה מסתיים עם קטע קטן של אבא שלי, של לו,

talking about something that is very dear to him,

מדבר על משהו שמאוד יקר לו,

which is the accidents of life.

שזה התאונות שבחיים.

I think he felt that the greatest things in life were accidental,

אני חושב שהוא הרגיש שהדברים הכי גדולים בחיים היו מקריים,

and perhaps not planned at all.

ואולי לא מתוכננים כלל.

And those three clips will be followed by a scene of

ואחרי שלושת הקטעים האלה תופיע סצנה של

perhaps what, to me, is really his greatest building

אולי מה, שבשבילי, הוא באמת הבניין הכי טוב שלו

which is a building in Dhaka, Bangladesh.

שזה הבניין בדאקה, בנגלדש.

He built the capital over there.

הוא בנה את בניין הממשלה שם.

And I think you'll enjoy this building, it's never been seen --

ואני חושב שאתם תהנו מהבניין הזה, הוא אף פעם לא נראה,

it's been still photographed, but never photographed by a film crew.

הוא צולם בתמונות, אבל אף פעם לא בידי צוות הסרטה.

We were the first film crew in there.

אנחנו היינו צוות ההסרטה הראשון שם.

So you'll see images of this remarkable building.

אז אתם תראו תמונות של הבניין המדהים הזה.

A couple of things to keep in mind when you see it,

שני דברים לחשוב עליהם כשאתם רואים אותו,

it was built entirely by hand,

הוא נבנה לגמרי ביד,

I think they got a crane the last year.

אני חושב שהם השיגו מנוף בשנה האחרונה.

It was built entirely by hand off bamboo scaffolding,

הוא נבנה לגמרי ביד בעזרת פיגומי במבוק,

people carrying these baskets of concrete on their heads,

אנשים סוחבים את הסלים האלה של בטון על הראש,

dumping them in the forms.

שופכים אותם ליציקות.

It is the capital of the country,

זאת עיר הבירה,

and it took 23 years to build,

ולקח 23 שנים לבנות את זה,

which is something they seem to be very proud of over there.

שזה משהו שהם נראים מאוד גאים בו שם.

It took as long as the Taj Mahal.

זה לקח אותו זמן כמו הטאג' מהאל.

Unfortunately it took so long that Lou never saw it finished.

לרוע המזל זה לקח כל כך הרבה זמן שלו אף פעם לא ראה את זה גמור.

He died in 1974.

הוא מת ב-1974

The building was finished in 1983.

הבניין הושלם ב-1983.

So it continued on for many years

אז זה נמשך הרבה שנים

after he died.

אחרי שהוא מת.

Think about that when you see that building,

תחשבו על זה כשאתם רואים את הבניין הזה,

that sometimes the things we strive for so hard in life we never get to see finished.

שלפעמים הדברים שאנחנו שואפים אליהם הכי חזק בחיים, אנחנו אף פעם לא מספיקים לראות גמורים.

And that really struck me about my father,

וזה ממש הרשים אותי באבא שלי,

in the sense that he had such belief

במובן שהייתה לו כזאת אמונה

that somehow, doing these things

שאיכשהוא, לעשות את הדברים האלה

giving in the way that he gave, that something good would come out of it,

לתת בצורה שבה הוא נתן, שמשהו טוב יצא מזה,

even in the middle of a war, there was a war with Pakistan at one point,

אפילו באמצע מלחמה, הייתה מלחמה עם פקיסטן בנקודה כלשהי,

and the construction stopped totally and he kept working,

והבנייה הפסיקה לגמרי והוא המשיך לעבוד,

because he felt, "Well when the war is done

בגלל שהוא הרגיש, "ובכן כאשר המלחמה תסתיים

they'll need this building."

הם יצטרכו את הבניין הזה."

So, those are the two clips I'm going to show.

אז אלו הם שני הקטעים שאני הולך להראות.

Roll that tape.

תפעיל את הקלטת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Richard Saul Wurman: I remember hearing him talk at Penn.

ריצ'ארד סול וורמן: אני זוכר ששמעתי אותו מדבר בפן.

And I came home and I said to my father and mother,

ובאתי הביתה ואמרתי לאבא ואמא שלי,

"I just met this man: doesn't have much work,

"הרגע פגשתי את האדם הזה, אין לו הרבה עבודה,

and he's sort of ugly, funny voice,

הוא די מכוער, קול מצחיק,

and he's a teacher at school.

והוא מורה בבית ספר.

I know you've never heard of him, but just mark this day

אני יודע שאף פעם לא שמעתם עליו, אבל פשוט תסמנו את היום הזה

that someday you will hear of him,

שמתישהו אתם תשמעו עליו,

because he's really an amazing man."

בגלל שהוא באמת אדם מדהים."

Frank Gehry: I heard he had some kind of a fling with Ingrid Bergman. Is that true?

פרנק גירי: שמעתי שהיו לו סוג של סטוץ עם אינגריד ברגמן. זה נכון?

Nathaniel Kahn: If he did he was a very lucky man.

נתנאל קאן: אם כן הוא היה איש מאוד בר מזל.

(Laughter)

(צחוק)

NK: Did you hear that, really?

נ.ק: שמעת את זה, באמת?

FG: Yeah, when he was in Rome.

פ.ג: כן, כשהוא היה ברומא.

Moshe Safdie: He was a real nomad.

משה ספדיה: הוא היה נווד אמיתי.

And you know, when I knew him when I was in the office,

ואתה יודע, כשאני הכרתי אותו כשהייתי במשרד,

he would come in from a trip, and he would be in the office

הוא היה נכנס פנימה מטיול, והוא היה בתוך המשרד

for two or three days intensely, and he would pack up and go.

במשך שניים או שלושה ימים באינטנסיביות, והוא היה אורז והולך.

You know he'd be in the office till three in the morning working with us

היית יודע שהוא יהיה במשרד עד שלוש בבוקר עובד איתנו

and there was this kind of sense of the nomad in him.

והייתה בו מין תחושה של הנווד.

I mean as tragic as his death was in a railway station,

אני מתכוון כפי שהמוות שלו בתחנת רכבת היה טראגי,

it was so consistent with his life, you know?

הוא היה כל כך עקבי עם החיים שלו, אתה יודע?

I mean I often think I'm going to die in a plane,

אני מתכוון, אני הרבה פעמים חושב שאני הולך למות במטוס,

or I'm going to die in an airport,

או אני הולך למות בשדה תעופה,

or die jogging without an identification on me.

או למות בג'וגינג בלי תעודה מזהה עלי.

I don't know why I sort of carry that

אני לא יודע למה אני סוחב את זה

from that memory of the way he died.

מהזיכרון של הדרך שבה הוא מת.

But he was a sort of a nomad at heart.

אבל הוא היה סוג של נווד בלבו.

Louis Kahn: How accidental our existences are really

לואיס קאן: כמה מקריים החיים שלנו באמת

and how full of influence by circumstance.

וכמה מלאים בהשפעה של הנסיבות.

Man: We are the morning workers who come, all the time, here

איש: אנחנו הפועלים של הבוקר שבאים, כל הזמן, כאן,

and enjoy the walking, city's beauty and the atmosphere

ונהנים מההליכה, יופי העיר והאווירה

and this is the nicest place of Bangladesh.

וזה המקום הכי נחמד בבנגלדש.

We are proud of it.

אנחנו גאים בו.

NK: You're proud of it?

נ.ק: אתם גאים בו?

Man: Yes, it is the national image of Bangladesh.

איש: כן, זה הדימוי הלאומי של בנגלדש.

NK: Do you know anything about the architect?

נ.ק: אתה יודע משהו על הארכיטקט?

Man: Architect? I've heard about him; he's a top-ranking architect.

איש: ארכיטקט? שמעתי עליו הוא ארכיטקט [לא ברור].

NK: Well actually I'm here because I'm the architect's son,

נ.ק: ובכן למען האמת אני כאן בגלל שאני הבן של הארכיטקט,

he was my father.

הוא היה אבא שלי.

Man: Oh! Dad is Louis Farrakhan?

איש: הו! אבא הוא לואיס פאראקאן?

NK: Yeah. No not Louis Farrakhan, Louis Kahn.

נ.ק: כן. לא, לא לואיס פאראקאן, לואיס קאן.

Man: Louis Kahn, yes!

איש: לואיס קאן, כן!

(Laughter)

(צחוק)

Man: Your father, is he alive?

איש: אבא שלך, הוא חי?

NK: No, he's been dead for 25 years.

נ.ק: לא, הוא מת כבר 25 שנה.

Man: Very pleased to welcome you back.

איש: מאוד מרוצים לברך את שובך.

NK: Thank you.

נ.ק: תודה לך.

NK: He never saw it finished, Pop.

נ.ק: הוא אף פעם לא ראה את זה מושלם, אבא.

No, he never saw this.

לא, הוא אף פעם לא ראה את זה.

Shamsul Wares: It was almost impossible, building for a country like ours.

שמסול וארס: זה היה כמעט בלתי אפשרי, לבנות בשביל מדינה כמו שלנו.

In 30, 50 years back, it was nothing, only paddy fields,

50 שנה אחורה, זה היה כלום, רק שדות אורז,

and since we invited him here,

ומאז שהזמנו אותו לכאן,

he felt that he has got a responsibility.

הוא הרגיש שיש לו אחריות.

He wanted to be a Moses here, he gave us democracy.

הוא רצה להיות משה כאן, הוא נתן לנו דמוקרטיה.

He is not a political man,

הוא לא אדם פוליטי,

but in this guise he has given us

אבל במסווה הזה הוא נתן לנו

the institution for democracy, from where we can rise.

את המוסד לדמוקרטיה, ממנו אנחנו יכולים לעלות.

In that way it is so relevant.

בדרך זו, זה כל כך רלוונטי.

He didn't care for how much money this country has,

הוא לא דאג מכמה כסף יש למדינה הזאת,

or whether he would be able to ever finish this building,

או האם הוא יוכל אי פעם לסיים את הבניין הזה,

but somehow he has been able to do it, build it, here.

אבל איכשהוא הוא הצליח לעשות את זה, לבנות את זה, כאן.

And this is the largest project he has got in here, the poorest country in the world.

וזה הפרוייקט הכי גדול שיש לו, יש לו כאן, המדינה הכי ענייה בעולם.

NK: It cost him his life.

נ.ק: זה עלה לו בחייו.

SW: Yeah, he paid. He paid his life for this,

ש.ו: כן, הוא שילם. הוא שילם בחייו על זה,

and that is why he is great and we'll remember him.

ובגלל זה הוא גדול ואנחנו נזכור אותו.

But he was also human.

אבל הוא גם היה אנושי,

Now his failure to satisfy the family life,

עכשיו הכישלון שלו לספק את חיי המשפחה,

is an inevitable association of great people.

הוא חיבור בלתי נמנע של אנשים גדולים.

But I think his son will understand this,

אבל אני חושב שהבן שלו יבין את זה,

and will have no sense of grudge,

ולא יהיה לו רגש של טינה,

or sense of being neglected, I think.

או תחושה של הזנחה, אני חושב.

He cared in a very different manner,

הוא דאג בצורה שונה ביותר,

but it takes a lot of time to understand that.

אבל לוקח הרבה זמן להבין את זה.

In social aspect of his life

בהיבט החברתי של החיים שלו

he was just like a child, he was not at all matured.

הוא היה בדיוק כמו ילד, הוא היה לגמרי לא בוגר.

He could not say no to anything,

הוא לא יכול לומר לא לשום דבר,

and that is why, that he cannot say no to things,

ומשום שהוא לא יכול לומר לא לדברים,

we got this building today.

יש לנו את הבניין הזה היום.

You see, only that way you can be able to understand him.

אתה מבין, רק בדרך בזאת, אתה תוכל להבין אותו.

There is no other shortcut,

אין קיצור דרך אחר,

no other way to really understand him.

שום דרך אחרת להבין אותו באמת.

But I think he has given us this building

אבל אני חושב, הוא נתן לנו את הבניין הזה

and we feel all the time for him,

ואנחנו משתתפים בצערו כל הזמן,

that's why, he has given love for us.

כי הוא נתן לנו אהבה.

He could not probably give the right kind of love for you,

הוא כנראה לא יכל לתת את סוג האהבה הנכון בשבילך,

but for us, he has given the people the right kind of love,

אבל בשבילנו, הוא נתן לאנשים את הסוג הנכון של האהבה,

that is important.

זה חשוב.

You have to understand that.

אתה חייב להבין את זה.

He had an enormous amount of love,

הייתה לו כמות עצומה של אהבה,

he loved everybody.

הוא אהב את כולם.

To love everybody, he sometimes did not see

לאהוב את כולם, הוא לפעמים לא ראה

the very closest ones,

את הקרובים ביותר,

and that is inevitable for men of his stature.

וזה בלתי נמנע לאנשים בשיעור הקומה שלו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)