Eduardo Briceño: How to get better at the things you care about | TED

תרגום: Tal Carmi עריכה: Ido Dekkers

Most of us go through life trying to do our best at whatever we do,

בחיינו, רובנו משתדלים לעשות את המיטב בכל מה שאנו עושים

whether it's our job, family, school

בין אם מדובר בעבודתנו, במשפחתנו, בבית ספרנו

or anything else.

או בכל דבר אחר.

I feel that way. I try my best.

אני מרגיש כך, אני עושה את המיטב.

But some time ago, I came to a realization

לפני זמן מה הבנתי

that I wasn't getting much better at the things I cared most about,

שאני לא משתפר בדברים שהכי חשובים לי

whether it was being a husband or a friend

בין אם כבעל או כחבר

or a professional or teammate,

או כמקצוען או כשותף,

and I wasn't improving much at those things

וכמעט ולא השתפרתי בדברים הללו

even though I was spending a lot of time

אפילו שביליתי זמן רב

working hard at them.

בעבודה קשה עליהם.

I've since realized from conversations I've had and from research

מאז הבנתי, משיחות שהיו לי וממחקר

that this stagnation, despite hard work,

שמסתבר שהקיפאון הזה, למרות העבודה הקשה,

turns out to be pretty common.

הוא דבר די שכיח.

So I'd like to share with you some insights into why that is

לכן ברצוני לשתף אתכם בכמה תובנות בנוגע לגורמים לכך

and what we can all do about it.

ולגבי מה ביכולתנו לעשות בנידון.

What I've learned is that the most effective people

מה שלמדתי הוא שהאנשים והקבוצות

and teams in any domain

האפקטיביים ביותר בכל תחום

do something we can all emulate.

עושים משהו שכולנו יכולים לחקות.

They go through life deliberately alternating between two zones:

לאורך חייהם, במכוון, הם עוברים בין שני מרחבים

the learning zone and the performance zone.

מרחב הלמידה ומרחב הביצוע.

The learning zone is when our goal is to improve.

מרחב הלמידה הוא התחום שבו מטרתנו היא להשתפר.

Then we do activities designed for improvement,

בו אנו מבצעים פעולות, המתוכננות להוביל שיפור

concentrating on what we haven't mastered yet,

וממוקדות במה שטרם הספקנו להתמקצע בו.

which means we have to expect to make mistakes,

כלומר, עלינו לצפות שנעשה טעויות,

knowing that we will learn from them.

בידיעה שנוכל ללמוד מהן.

That is very different from what we do when we're in our performance zone,

אלו דברים שונים מאוד ממה שאנו עושים כשאנו נמצאים במרחב הביצוע,

which is when our goal is to do something as best as we can, to execute.

כאשר מטרתנו היא לבצע דבר מה באופן מיטבי ככל שנוכל.

Then we concentrate on what we have already mastered

אז אנו מתמקדים במיומנויות שכבר רכשנו,

and we try to minimize mistakes.

ואנו מנסים למזער טעויות.

Both of these zones should be part of our lives,

שני המרחבים האלו צריכים להיות נוכחים בחיינו.

but being clear about when we want to be in each of them,

אך עלינו לדעת באופן חד משמעי מתי ברצוננו להיות בכל אחד מהם,

with what goal, focus and expectations,

לדעת מה המטרה, מה המוקד ומהן הציפיות,

helps us better perform and better improve.

ובעזרת זאת נוכל לבצע ולהשתפר בצורה טובה יותר.

The performance zone maximizes our immediate performance,

מרחב הביצוע מאפשר להשיג ביצועים מיטביים באופן מידי,

while the learning zone maximizes our growth

בעוד שמרחב הלמידה מאפשר צמיחה מיטבית

and our future performance.

ואת שיפור ביצועינו בעתיד.

The reason many of us don't improve much

הסיבה בעטיה רובנו כמעט ולא משתפרים

despite our hard work

למרות העבודה הקשה,

is that we tend to spend almost all of our time in the performance zone.

היא שאנו משקיעים את מרב זמננו במרחב הביצוע.

This hinders our growth,

כך נפגעת צמיחתנו,

and ironically, over the long term, also our performance.

ובאופן אירוני, לאורך זמן, נפגעים גם ביצועינו.

So what does the learning zone look like?

ובכן, כיצד נראה מרחב הלמידה?

Take Demosthenes, a political leader

ניקח את דמוסתנס כדוגמה, שהיה מנהיג פוליטי.

and the greatest orator and lawyer in ancient Greece.

גדול הנואמים ועורך דין ביוון העתיקה.

To become great, he didn't spend all his time

בכדי לעלות לגדולה הוא לא בילה את כל זמנו

just being an orator or a lawyer,

רק בתפקידיו כנואם או כעורך דין,

which would be his performance zone.

שהיוו את מרחב הביצוע שלו.

But instead, he did activities designed for improvement.

אלא הוא ביצע פעולות שנועדו לסייע לו להשתפר.

Of course, he studied a lot.

הוא כמובן למד הרבה.

He studied law and philosophy with guidance from mentors,

הוא למד חוק ופילוסופיה בהנחייתם של מנטורים,

but he also realized that being a lawyer involved persuading other people,

אבל הוא גם הבין שכדי להיות עורך דין עליו לשכנע אנשים אחרים,

so he also studied great speeches

ולכן הוא למד מנאומים גדולים,

and acting.

והוא למד משחק.

To get rid of an odd habit he had of involuntarily lifting his shoulder,

היה לו הרגל מגונה של הרמת הכתף ללא משים, וכדי להיפטר ממנו

he practiced his speeches in front of a mirror,

הוא תרגל את נאומיו למול מראה,

and he suspended a sword from the ceiling

ותלה חרב מהתקרה,

so that if he raised his shoulder,

וכך אם היה מרים את כתפו

it would hurt.

היא הייתה מכאיבה לו.

(Laughter)

(צחוק)

To speak more clearly despite a lisp,

על מנת לדבר בבהירות למרות עילגותו,

he went through his speeches with stones in his mouth.

הוא תרגל את נאומיו עם אבנים בפיו.

He built an underground room

הוא בנה חדר תת-קרקעי

where he could practice without interruptions

ושם התאמן ללא הפרעות,

and not disturb other people.

וללא שהוא מפריע לאנשים אחרים.

And since courts at the time were very noisy,

וכיוון שאז בתי משפט היו רועשים במיוחד,

he also practiced by the ocean,

הוא התאמן על שפת הים,

projecting his voice above the roar of the waves.

ושילח את קולו מעל לרעש הגלים.

His activities in the learning zone

פעולותיו במרחב הלמידה

were very different from his activities in court,

היו שונות מאוד מאלו שביצע בבית המשפט,

his performance zone.

במרחב הביצוע שלו.

In the learning zone,

במרחב הלמידה

he did what Dr. Anders Ericsson calls deliberate practice.

הוא עשה את מה שדוקטור אנדרס אריקסון מכנה פרקטיקה מודעת.

This involves breaking down abilities into component skills,

דבר זה כולל את פירוקן של יכולות מורכבות למיומנויות המרכיבות אותן,

being clear about what subskill we're working to improve,

תוך מידה רבה של בהירות לגבי איזו מיומנות משנה רוצים לשפר,

like keeping our shoulders down,

למשל, לשמור על כתפינו מטה,

giving full concentration to a high level of challenge

תוך ריכוז מוחלט באתגר ברמה גבוהה

outside our comfort zone,

הנמצא מחוץ לתחום הנוחות שלנו,

just beyond what we can currently do,

מעבר למה שאנחנו יכולים לעשות כרגע,

using frequent feedback with repetition and adjustments,

ובעזרת משוב תדיר, חזרות ותיקונים,

and ideally engaging the guidance of a skilled coach,

ובאופן אידאלי גם בהנחייתו של מאמן מנוסה,

because activities designed for improvement

כיוון שפעילויות המיועדות לשיפור

are domain-specific,

הן תלויות תחום,

and great teachers and coaches know what those activities are

ומורים ומאמנים דגולים מכירים אותן,

and can also give us expert feedback.

ויכולים גם לתת לנו משוב מקצועי.

It is this type of practice in the learning zone

סוג זה של פעילות בתחום הלמידה

which leads to substantial improvement,

הוא אשר מוביל לשיפור ניכר,

not just time on task performing.

ולא רק הקדשת הזמן לביצוע משימות.

For example, research shows that after the first couple of years

למשל, המחקר מראה שלאחר השנים הראשונות

working in a profession,

בעבודה במקצוע כלשהו

performance usually plateaus.

איכות הביצוע הופכת קבועה.

This has been shown to be true in teaching, general medicine,

טענה זו נמצאה כנכונה לגבי הוראה, רפואה,

nursing and other fields,

סיעוד ותחומים נוספים,

and it happens because once we think we have become good enough,

ודבר זה קורה כיוון שברגע שאנו חושבים שנעשינו טובים מספיק,

adequate,

מספקים,

then we stop spending time in the learning zone.

אז אנו מפסיקים להשקיע זמן במרחב הלמידה.

We focus all our time on just doing our job,

כל זממנו מוקדש לעבודתנו,

performing,

לביצוע,

which turns out not to be a great way to improve.

ומסתבר שאין זו דרך טובה להשתפר.

But the people who continue to spend time in the learning zone

אבל אנשים שממשיכים להשקיע זמן במרחב הלמידה

do continue to always improve.

ממשיכים להשתפר תמיד.

The best salespeople at least once a week

אנשי המכירות הטובים ביותר משתתפים לפחות פעם בשבוע

do activities with the goal of improvement.

בפעילויות שמטרתן לשפר אותם.

They read to extend their knowledge,

הם קוראים כדי להרחיב את הידע שברשותם,

consult with colleagues or domain experts,

מתייעצים עם עמיתים או עם מומחים בתחומים שונים,

try out new strategies, solicit feedback and reflect.

מנסים אסטרטגיות חדשות, מבקשים משוב ועורכים רפלקציה.

The best chess players

שחקני השח הטובים ביותר

spend a lot of time not playing games of chess,

מקדישים למשחק זמן רב, אך לא כשחקנים –

which would be their performance zone,

זהו מרחב הביצוע שלהם –

but trying to predict the moves grand masters made and analyzing them.

אלא הם מנסים לחזות מהלכים שאשפי המשחק עשו, ולנתחם.

Each of us has probably spent many, many, many hours

סביר להניח שכל אחד מאיתנו בילה שעות רבות

typing on a computer

בהקלדה על המחשב

without getting faster,

מבלי להיעשות מהיר יותר,

but if we spent 10 to 20 minutes each day

אבל אם נקדיש בין 10 ל-20 דקות בכל יום,

fully concentrating on typing 10 to 20 percent faster

ובהן נהיה מרוכזים לגמרי בניסיון להקליד בין 10 ל-20 אחוזים

than our current reliable speed,

מהר יותר ממהירותנו הנוכחית,

we would get faster,

נעשה מהירים יותר,

especially if we also identified what mistakes we're making

במיוחד אם גם נזהה אילו טעויות אנו עושים,

and practiced typing those words.

ונתאמן על הקלדת מילים אלו.

That's deliberate practice.

זאת פרקטיקה מודעת.

In what other parts of our lives,

באילו חלקים אחרים של חיינו,

perhaps that we care more about,

למשל כאלו שחשובים לנו,

are we working hard but not improving much

אנחנו עובדים קשה אבל לא משתפרים כמעט,

because we're always in the performance zone?

כיוון שאנחנו תמיד נמצאים במרחב הביצוע?

Now, this is not to say that the performance zone has no value.

אין בכוונתי לומר שלמרחב הביצוע אין ערך.

It very much does.

יש לו ערך רב.

When I needed a knee surgery, I didn't tell the surgeon,

כשנזקקתי לניתוח בברך, לא אמרתי למנתח,

"Poke around in there and focus on what you don't know."

"תחטט שם, ותתמקד במה שאתה לא יודע".

(Laughter)

(צחוק)

"We'll learn from your mistakes!"

"נלמד מהטעויות שלך!"

I looked for a surgeon who I felt would do a good job,

חיפשתי מנתח שהרגשתי שיעשה עבודה טובה,

and I wanted her to do a good job.

ורציתי שתעשה עבודה טובה.

Being in the performance zone

מרחב הביצוע מאפשר לנו

allows us to get things done as best as we can.

לבצע דברים באופן מיטבי ככל שאנו מסוגלים.

It can also be motivating,

הוא גם יכול לעורר מוטיבציה,

and it provides us with information to identify what to focus on next

ולספק לנו מידע שיעזור לזהות במה כדאי להתמקד בהמשך,

when we go back to the learning zone.

כשנחזור למרחב הלמידה.

So the way to high performance

כלומר, הדרך לביצועים משופרים

is to alternate between the learning zone and the performance zone,

כרוכה במעבר בין מרחב הלמידה למרחב הביצוע,

purposefully building our skills in the learning zone,

במתכוון לבנות את יכולותיכם במרחב הלמידה,

then applying those skills in the performance zone.

וליישם אותן במרחב הביצוע.

When Beyoncé is on tour,

כשביונסה בסבב הופעות,

during the concert, she's in her performance zone,

בזמן המופע היא במרחב הביצוע,

but every night when she gets back to the hotel room,

אבל בכל ערב כשהיא חוזרת לחדר במלון,

she goes right back into her learning zone.

היא חוזרת למרחב הלמידה.

She watches a video of the show that just ended.

היא רואה את הוידאו של המופע שזה עתה הסתיים.

She identifies opportunities for improvement,

היא מזהה הזדמנויות לשיפור

for herself, her dancers and her camera staff.

עבורה, עבור הרקדנים ועבור צוות הצילום.

And the next morning,

בבוקר שלמחרת

everyone receives pages of notes with what to adjust,

כולם מקבלים רשימת הערות הכוללת את ההתאמות הנדרשות,

which they then work on during the day before the next performance.

והם יכולים לעבוד עליהן לאורך היום לפני ההופעה הבאה.

It's a spiral

זו ספירלה המובילה

to ever-increasing capabilities,

לשיפור מתמיד של המיומנויות.

but we need to know when we seek to learn, and when we seek to perform,

אבל עלינו גם לדעת מתי ללמוד ומתי לבצע,

and while we want to spend time doing both,

ובעוד שאנו מעוניינים להקדיש זמן לשני הדברים,

the more time we spend in the learning zone,

ככל שנבלה זמן רב יותר במרחב הלמידה,

the more we'll improve.

כך נשתפר יותר.

So how can we spend more time in the learning zone?

ובכן, כיצד נוכל לבלות זמן רב יותר במרחב הלמידה?

First, we must believe and understand

ראשית, עלינו להאמין ולהבין

that we can improve,

שאנחנו יכולים להשתפר,

what we call a growth mindset.

מה שנקרא דפוס חשיבה מצמיח.

Second, we must want to improve at that particular skill.

שנית, עלינו לרצות להשתפר במיומנות הספציפית הזו.

There has to be a purpose we care about,

צריך שתהיה תכלית שחשובה לנו,

because it takes time and effort.

כיוון שהדבר דורש זמן ומאמץ.

Third, we must have an idea about how to improve,

שלישית, אנחנו צרכים לדעת איך להשתפר,

what we can do to improve,

מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתפר,

not how I used to practice the guitar as a teenager,

לא כמו שניגנתי בגיטרה כשהייתי נער,

performing songs over and over again,

כשהייתי מנגן שירים שוב ושוב,

but doing deliberate practice.

אלא לבצע פרקטיקה מודעת.

And fourth, we must be in a low-stakes situation,

ורביעית, אנחנו חייבים להימצא בסביבה בסיכון נמוך,

because if mistakes are to be expected,

כיוון שאם אנו מצפים שנעשה טעויות,

then the consequence of making them must not be catastrophic,

אסור שיהיו להן השלכות הרות אסון,

or even very significant.

או אפילו השלכות ניכרות.

A tightrope walker doesn't practice new tricks without a net underneath,

לוליין ההולך על חבל לא מתאמן על תרגילים חדשים ללא רשת הגנה מתחתיו,

and an athlete wouldn't set out to first try a new move

ואתלט לא ינסה מהלך חדש

during a championship match.

בזמן תחרות.

One reason that in our lives

סיבה אחת בגללה אנו מבלים בחיינו

we spend so much time in the performance zone

כל כך הרבה זמן במרחב הביצוע

is that our environments often are, unnecessarily, high stakes.

היא שהסביבה שלנו לרוב היא בסיכון גבוה ושלא לצורך.

We create social risks for one another,

אנחנו יוצרים סיכון חברתי אחד עבור השני,

even in schools which are supposed to be all about learning,

אפילו בבתי הספר, שתכליתם היא הלמידה,

and I'm not talking about standardized tests.

ואני לא מדבר כאן על מבחנים סטנדרטיים.

I mean that every minute of every day,

אני מתכוון לכל דקה מכל יום,

many students in elementary schools through colleges

בהן תלמידים וסטודנטים רבים

feel that if they make a mistake, others will think less of them.

חשים שאם הם יטעו, אחרים לא יעריכו אותם.

No wonder they're always stressed out

אין פלא שהם תמיד לחוצים

and not taking the risks necessary for learning.

ולא לוקחים סיכונים הנחוצים ללמידה.

But they learn that mistakes are undesirable

הם לומדים שטעויות הן דבר בלתי רצוי,

inadvertently

כשמורים או הורים

when teachers or parents are eager to hear just correct answers

שוגים ומפגינים את רצונם לשמוע רק תשובות נכונות

and reject mistakes rather than welcome and examine them

ומסרבים לקבל טעויות, במקום לברך עליהן ולבחון אותן

to learn from them,

כדי ללמוד מהן,

or when we look for narrow responses

או כשאנו מחפשים תשובות צרות,

rather than encourage more exploratory thinking

במקום לעודד חשיבה יותר אקספלורטורית

that we can all learn from.

שכולנו יכולים ללמוד ממנה.

When all homework or student work has a number or a letter on it,

כשכל שיעורי הבית או עבודות התלמידים מדורגים

and counts towards a final grade,

ומשוקללים בציון הסופי,

rather than being used for practice, mistakes, feedback and revision,

במקום לשמש לתרגול, לביצוע טעויות, למשוב ולבחינה מחדש,

we send the message that school is a performance zone.

אנחנו שולחים את המסר שבית הספר הוא מרחב ביצוע.

The same is true in our workplaces.

אותו הדבר נכון גם לגבי מקומות העבודה שלנו.

In the companies I consult with, I often see flawless execution cultures

בחברות שאני עובד אתן, אני רואה לרוב תרבות ביצועית ללא רבב,

which leaders foster to encourage great work.

שמנהיגיה מטפחים אותה כדי לעודד ביצוע עבודה איכותית.

But that leads employees to stay within what they know

אבל דבר זה גורם לעובדים להיצמד אל המוכר

and not try new things,

ולא לנסות לדברים חדשים,

so companies struggle to innovate and improve,

ולכן חברות מתקשות להוביל חדשנות ושיפור,

and they fall behind.

וכך הן נשארות מאחור.

We can create more spaces for growth

אנחנו יכולים ליצור יותר מרחבי צמיחה

by starting conversations with one another

בכך שניזום שיחות עם אחרים ונדון בשאלות:

about when we want to be in each zone.

מתי ברצוננו להיות בכל אחד מהמרחבים?

What do we want to get better at and how?

במה אנחנו רוצים להשתפר ובאיזה אופן?

And when do we want to execute and minimize mistakes?

ומתי ברצוננו לבצע ולמזער טעויות?

That way, we gain clarity about what success is,

כך ביכולתנו להבהיר לעצמנו מהי הצלחה,

when, and how to best support one another.

ומתי וכיצד לתמוך אחד בשני באופן מיטבי.

But what if we find ourselves in a chronic high-stakes setting

אבל מה אם אנו מוצאים את עצמנו במצב כרוני של סיכונים מוגברים,

and we feel we can't start those conversations yet?

ומרגישים שאנו לא מסוגלים לפתוח בשיחות אלו עדיין?

Then here are three things that we can still do as individuals.

ובכן, הנה שלושה דברים שבכל זאת ביכולתנו לעשות כיחידים.

First, we can create low-stakes islands in an otherwise high-stakes sea.

ראשית, אנחנו יכולים ליצור "איים" מופחתי סיכון בתוך "ים" הסיכונים המוגברים.

These are spaces where mistakes have little consequence.

אלו מרחבים בהם לטעויות יש השלכות מועטות.

For example, we might find a mentor or a trusted colleague

למשל, אנחנו יכולים למצוא מנטור או עמית שאנו סומכים עליו

with whom we can exchange ideas or have vulnerable conversations

עמו אנחנו יכולים לדון ברעיונות או לנהל שיחות לגבי נושאים רגישים

or even role-play.

ואף לערוך משחקי תפקידים.

Or we can ask for feedback-oriented meetings as projects progress.

אנחנו גם יכולים לבקש מפגשים ממוקדי משוב לאורך התקדמות בפרויקט.

Or we can set aside time to read or watch videos or take online courses.

לחילופין נוכל להקדיש זמן לקריאה, צפייה בוידאו, או בשביל להשתתף בקורסים מקוונים.

Those are just some examples.

אלו רק כמה דוגמאות.

Second, we can execute and perform as we're expected,

שנית, אנחנו יכולים לבצע כמצופה מאיתנו,

but then reflect on what we could do better next time,

אבל לאחר מכן לחשוב מה נוכל לעשות טוב יותר בפעם הבאה,

like Beyoncé does,

כמו בשיונסה עושה,

and we can observe and emulate experts.

ואנחנו יכולים לצפות במומחים ולחקות אותם.

The observation, reflection and adjustment is a learning zone.

הצפייה, הרפלקציה וההתאמה הן מרחב למידה.

And finally, we can lead

ולבסוף, אנחנו יכולים להוביל

and lower the stakes for others by sharing what we want to get better at,

ולהפחית את הסיכון עבור אחרים, בכך שנשתף בדברים שאנו רוצים להשתפר בהם,

by asking questions about what we don't know,

בכך שנשאל שאלות בנוגע למה שאיננו יודעים,

by soliciting feedback and by sharing our mistakes

בכך שנבקש משוב ונשתף בטעויותינו

and what we've learned from them,

ובמה שלמדנו מהן, וכך

so that others can feel safe to do the same.

אחרים יוכלו להרגיש בטוחים לעשות זאת גם הם.

Real confidence is about modeling ongoing learning.

ביטחון אמתי כרוך בשימוש בתפקיד של מודל לחיקוי של למידה מתמשכת.

What if, instead of spending our lives doing, doing, doing,

מה אם במקום לבלות את חיינו בעשיה, עשיה, עשיה,

performing, performing, performing,

ביצוע, ביצוע, ביצוע,

we spent more time exploring,

נבלה זמן רב יותר בחיפוש,

asking,

בשאילת שאלות,

listening,

בהקשבה,

experimenting, reflecting,

בניסוי, ברפלקציה,

striving and becoming?

בשאיפות ובהתהוות?

What if we each always had something

מה אם לכל אחד מאיתנו תמיד דבר מה

we were working to improve?

שהוא עובד כדי לשפרו?

What if we created more low-stakes islands

מה אם היינו יוצרים יותר "איים" ו"ימים"

and waters?

בהם הסיכון מופחת?

And what if we got clear,

ומה אם היינו יוצרים בהירות

within ourselves and with our teammates,

עבורנו ועבור שותפינו,

about when we seek to learn and when we seek to perform,

מתי אנחנו רוצים ללמוד ומתי לבצע,

so that our efforts can become more consequential,

וכך מאמצינו יוכלו להפוך לבעלי השפעה ניכרת יותר,

our improvement never-ending

השיפור שלנו יוכל להימשך ללא סוף,

and our best even better?

והמיטב שלנו יעשה טוב עוד יותר?

Thank you.

תודה.