Paul Collier's new rules for rebuilding a broken nation

מתרגם: Amir Rothschild מבקר: Daniel Millet

I'm going to talk about post-conflict recovery

אני הולך לדבר על שיקום אחר-קונפליקט

and how we might do post-conflict recovery better.

ואיך אנו יכולים לשקם אחר-קונפליקט טוב יותר.

The record on post-conflict recovery is not very impressive.

ההיסטוריה של שיקום אחר-קונפליקט לא מאוד מרשימה.

40 percent of all post-conflict situations,

40 אחוזים מכל המצבים של אחרי-קונפליקט,

historically, have reverted back to conflict within a decade.

היסטורית, הדרדרו חזרה לקונפליקט תוך עשור.

In fact, they've accounted for half of all civil wars.

למעשה, הם אחראים לחצי ממלחמות האזרחים.

Why has the record been so poor?

מדוע היו התוצאות כה עגומות?

Well, the conventional approach

ובכן, הגישה השגרתית

to post-conflict situations

למצבים של אחרי-קונפליקט

has rested on, on kind of, three principles.

נחה על, בערך, שלושה עקרונות.

The first principle is: it's the politics that matters.

העיקרון הראשון הוא, זוהי הפוליטיקה שמשנה.

So, the first thing that is prioritized is politics.

לכן, הדבר הראשון שמתעדפים הוא פוליטיקה.

Try and build a political settlement first.

נסה לבנות הסדר פוליטי תחילה.

And then the second step is to say,

ואז השלב השני הוא לומר,

"The situation is admittedly dangerous, but only for a short time."

"אין ספק שהמצב מסוכן, אבל רק לתקופה קצרה."

So get peacekeepers there, but get them home as soon as possible.

לכן, הבא שומרי-שלום, אבל החזר אותם הביתה מוקדם ככל האפשר.

So, short-term peacekeepers.

כלומר, שומרי-שלום קצרי-מועד.

And thirdly, what is the exit strategy for the peacekeepers?

ושלישית, מה היא אסטרטגיית המילוט של שומרי-השלום?

It's an election.

האסטרטגיה היא בחירות.

That will produce a legitimate and accountable government.

שייצרו ממשלה לגיטימית ואחראית.

So that's the conventional approach.

אז זוהי הגישה השגרתית.

I think that approach denies reality.

אני חושב שגישה זו מתכחשת למציאות.

We see that there is no quick fix.

אנו רואים שאין פתרון מהיר.

There's certainly no quick security fix.

ללא ספק אין פתרון בטחוני מהיר.

I've tried to look at the risks of reversion to conflict,

ניסיתי להסתכל על הסיכונים להדרדר חזרה לקונפליקט,

during our post-conflict decade.

במהלך העשור שלאחר הקונפליקט שלנו.

And the risks stay high throughout the decade.

והסיכונים נותרים גבוהים לאורך כל העשור.

And they stay high regardless of the political innovations.

והם נותרים גבוהים ללא תלות בחידושים הפוליטיים.

Does an election produce an accountable and legitimate government?

האם בחירות יוצרות ממשלה אחראית ולגיטימית?

What an election produces is a winner and a loser.

מה שבחירות יוצרות הם מנצח ומפסיד.

And the loser is unreconciled.

והמפסיד אינו מפויס.

The reality is that we need to reverse the sequence.

האמת היא שאנו צריכים להפוך את הסדר.

It's not the politics first;

לא פוליטיקה תחילה;

it's actually the politics last.

למעשה, פוליטיקה אחרונה.

The politics become easier as the decade progresses

הפוליטיקה נעשית קלה יותר ככל שהעשור מתקדם

if you're building on a foundation

אם אתה בונה על יסודות

of security and economic development --

של בטחון והתפתחות כלכלית.

the rebuilding of prosperity.

הבנייה מחדש של שפע.

Why does the politics get easier?

מדוע הפוליטיקה נעשית קלה יותר?

And why is it so difficult initially?

ולמה היא כה קשה בהתחלה?

Because after years of stagnation and decline,

בגלל שאחרי שנים של קיפאון והתדרדרות,

the mentality of politics is that it's a zero-sum game.

הלך הרוח של הפוליטיקה הוא שמדובר במשחק סכום-אפס.

If the reality is stagnation,

אם המציאות היא קיפאון,

I can only go up if you go down.

מצבי יכול להשתפר רק אם מצבך מתדרדר.

And that doesn't produce a productive politics.

וזה לא יוצר פוליטיקה מועילה.

And so the mentality has to shift from

ולכן הלך הרוח צריך להשתנות

zero-sum to positive-sum

ממשחק סכום-אפס למשחק סכום-חיובי

before you can get a productive politics.

לפני שתוכל לקבל פוליטיקה מועילה.

You can only get positive, that mental shift,

תוכל להפוך לאופטימי, לעבור שינוי מחשבתי, רק אם

if the reality is that prosperity is being built.

המציאות היא ששפע נבנה סביבך.

And in order to build prosperity, we need security in place.

ועל מנת לבנות שפע, אנו זקוקים לביטחון תחילה.

So that is what you get when you face reality.

אז זה מה שאתה מקבל כשאתה מתמודד עם המציאות.

But the objective of facing reality

אבל המטרה של התמודדות עם המציאות

is to change reality.

היא לשנות את המציאות.

And so now let me suggest

ולכן עכשיו תנו לי להציע

two complimentary approaches

שתי גישות משלימות

to changing the reality of the situations.

לשנות את המציאות של המצבים.

The first is to recognize the interdependence

הראשונה היא לזהות את התלות ההדדית

of three key actors, who are different actors,

בין שלושה גורמי מפתח, שהם שחקנים שונים,

and at the moment are uncoordinated.

וכרגע לא מתואמים.

The first actor is the Security Council.

הגורם הראשון הוא מועצת הביטחון.

The Security Council typically has the responsibility

למועצת הביטחון יש בד"כ את האחריות

for providing the peacekeepers

לספק את שומרי-השלום

who build the security.

שבונים את הביטחון.

And that needs to be recognized,

וצריך להכיר בזה,

first of all, that peacekeeping works.

ראשית כל, ששמירת השלום עובדת.

It is a cost-effective approach.

זו גישה משתלמת.

It does increase security.

היא אכן משפרת את הביטחון.

But it needs to be done long-term.

אבל היא צריכה להעשות לזמן ארוך.

It needs to be a decade-long approach,

הגישה צריכה להיות לאורך עשור,

rather than just a couple of years.

במקום רק לאורך שנים בודדות.

That's one actor, the Security Council.

זה שחקן אחד, מועצת הביטחון.

The second actor, different cast of guys,

השחקן השני, קבוצה אחרת של אנשים,

is the donors.

הוא התורמים.

The donors provide post-conflict aid.

התורמים מספקים סיוע אחר-קונפליקט.

Typically in the past,

באופן מסורתי בעבר,

the donors have been interested in the first couple of years,

התורמים התעניינו בשנים הראשונות,

and then they got bored.

ואח"כ השתעממו.

They moved on to some other situation.

הם עברו לאיזה מקום אחר.

Post-conflict economic recovery

שיקום כלכלה אחר-קונפליקט

is a slow process.

הוא תהליך איטי.

There are no quick processes in economics

אין תהליכים מהירים בכלכלה

except decline.

מלבד התדרדרות.

You can do that quite fast.

אפשר לעשות את זה די מהר.

(Laughter)

(צחוק)

So the donors have to stick with this situation

לכן התורמים חייבים להשאר עם המצב הזה

for at least a decade.

לפחות לעשור.

And then the third key actor

ושחקן המפתח השלישי

is the post-conflict government.

הוא הממשלה של אחרי הקונפליקט.

And there are two key things it's got to do.

ויש שני דברים מרכזיים שהיא צריכה לעשות.

One is it's got to do economic reform,

האחד הוא שהיא חייבת לעשות רפורמה כלכלית,

not fuss about the political constitution.

ולא לריב על ההרכב הפוליטי של השלטון,

It's got to reform economic policy.

היא חייבת לתקן את המדיניות הכלכלית.

Why? Because during conflict

מדוע? משום שבמהלך קונפליקט

economic policy typically deteriorates.

מדיניות פוליטית לרוב מתדרדרת.

Governments snatch short-term opportunities

ממשלות מנסות לחטוף הזדמנויות קצרות-מועד.

and, by the end of the conflict, the chickens have come home to roost.

וכשהקונפליקט נגמר, צריך כבר לשלם את החשבון.

So this legacy of conflict is really bad economic policy.

אז המדיניות שנותרת מתקופת הקונפליקט היא באמת מדיניות כלכלית רעה.

So there is a reform agenda, and there is an inclusion agenda.

אז יש אג'נדה של שינוי, ויש אג'נדה של הכללה.

The inclusion agenda doesn't come from elections.

האג'נדה של הכללה לא מגיעה מבחירות.

Elections produce a loser, who is then excluded.

בחרות יוצרות מפסיד, שאח"כ נותר בחוץ.

So the inclusion agenda means genuinely

אז הכוונה של אג'נדת ההכללה היא בכנות

bringing people inside the tent.

להכניס את כל האנשים לאוהל.

So those three actors.

אז שלושת השחקנים הללו.

And they are interdependent

והם תלויים הדדית

over a long term.

לאורך תקופה ארוכה.

If the Security Council doesn't commit to security

אם מועצת הביטחון לא מסורה לביטחון

over the course of a decade,

לאורך העשור,

you don't get the reassurance which produces private investment.

אין לך את השבת הביטחון שיוצרת השקעות פרטיות.

If you don't get the policy reform and the aid,

אם אין לך את שינוי המדיניות והסיוע,

you don't get the economic recovery,

אתה לא מקבל את השיקום הכלכלי,

which is the true exit strategy for the peacekeepers.

שהוא אסטרטגיית המילוט האמיתית לשומרי-השלום.

So we should recognize that interdependence,

אז עלינו להכיר בתלות ההדדית הזו,

by formal, mutual commitments.

באמצעות התחייבויות הדדיות פורמליות.

The United Nations actually has a language

לאו"ם יש למעשה שפה

for these mutual commitments, the recognition of mutual commitments;

להתחייבויות ההדדיות הללו, ההכרה בהתחייבויות הדדיות.

it's called the language of compact.

היא נקראת השפה של ברית.

And so we need a post-conflict compact.

ולכן אנו צריכים ברית אחר-קונפליקטית.

The United Nations even has an agency which could broker these compacts;

לאו"ם יש אפילו סוכנות שיכולה לתווך בכאלו בריתות.

it's called the Peace Building Commission.

היא נקראת ועדת בניית השלום.

It would be ideal to have a standard set of norms

יהיה אידיאלי אם יהיה אוסף סטנדרטי של נורמות

where, when we got to a post-conflict situation,

אשר, כאשר מגיעים למצב של אחרי-קונפליקט,

there was an expectation of these mutual commitments

יצפו להבטחות הדדיות הללו

from the three parties.

משלושת הצדדים הללו.

So that's idea one:

אז זה היה הרעיון הראשון.

recognize interdependence.

לזהות את התלות ההדדית.

And now let me turn to the second approach, which is complimentary.

וכעת אשוב לגישה השניה, שהיא משלימה.

And that is to focus on a few critical objectives.

והיא להתמקד על מעט מטרות קריטיות.

Typical post-conflict situation is a zoo

לרוב המצב של אחרי-קונפליקט היא גן חיות

of different actors with different priorities.

של שחקנים שונים עם עדיפויות שונות.

And indeed, unfortunately, if you navigate by needs

ואכן, למרבה הצער, אם אתה מנווט לפי צרכים

you get a very unfocused agenda,

אתה מקבל אג'נדה מאוד מפוזרת.

because in these situations, needs are everywhere,

מכיוון שבמצב המדובר, צרכים נמצאים בכל מקום.

but the capacity to implement change is very limited.

אבל היכולת לעשות שינוי מאוד מוגבלת.

So we have to be disciplined and focus on things that are critical.

אז עלינו להיות ממושמעים ולהתמקד בדברים הקריטיים.

And I want to suggest that in the typical post-conflict situation

ולדעתי, במצב האחר-קונפליקטי הסטנדרטי

three things are critical.

שלושה דברים הם קריטיים.

One is jobs.

אחד הוא עבודות.

One is improvements in basic services --

אחד הוא שיפורים בשירותים הבסיסיים.

especially health, which is a disaster during conflict.

במיוחד בתחום הבריאות, שהוא אסון בזמן קונפליקט.

So jobs, health, and clean government.

אז עבודות, בריאות וממשלה נקייה.

Those are the three critical priorities.

אלו הם שלושת הדברים הקריטיים.

So I'm going to talk a little about each of them.

אז אדבר קצת על כל אחד מהם.

Jobs.

עבודות.

What is a distinctive approach

מהי גישה מיוחדת

to generating jobs in post-conflict situations?

לייצור עבודות במצב של אחרי-קונפליקט?

And why are jobs so important?

ומדוע עבודות הן כה חשובות?

Jobs for whom? Especially jobs for young men.

עבודות למי? במיוחד עבודות לאנשים צעירים.

In post-conflict situations,

במצב של אחרי-קונפליקט,

the reason that they so often revert to conflict,

הסיבה שהן מתדרדרות חזרה לקונפליקט לעיתים כה קרובות,

is not because elderly women get upset.

אינה בגלל שנשים מבוגרות מתעצבנות.

It's because young men get upset.

זה בגלל שאנשים צעירים מתעצבנים.

And why are they upset? Because they have nothing to do.

ומדוע הם מתעצבנים? בגלל שאין להם מה לעשות.

And so we need a process of generating jobs,

ולכן, אנו צריכים תהליך של ייצור משרות,

for ordinary young men, fast.

לאנשים רגילים צעירים, מהר.

Now, that is difficult.

זה קשה.

Governments in post-conflict situation

ממשלות במצב של אחר-קונפליקט

often respond by puffing up the civil service.

מגיבות בד"כ באמצעות ניפוח השירות הציבורי.

That is not a good idea.

זה איננו רעיון טוב.

It's not sustainable.

לא ניתן לתחזק את זה.

In fact, you're building a long-term liability

למעשה, אתה בונה תלות ארוכת-תווך

by inflating civil service.

בניפוח השירות הציבורי.

But getting the private sector to expand is also difficult,

אבל לגרום למגזר הפרטי להתרחב זה גם קשה.

because any activity which is open to international trade

משום שכל פעילות שהיא פתוחה למסחר בין לאומי

is basically going to be uncompetitive

הולכת להיות לא תחרותית

in a post-conflict situation.

במצב של אחרי-קונפליקט.

These are not environments where you can build export manufacturing.

אלו אינן סביבות בהן אתה יכול לבנות תעשייה שיכולה לייצא.

There's one sector which isn't exposed to international trade,

יש מגזר אחד שאינו חשוף למסחר בין לאומי,

and which can generate a lot of jobs,

ושיכול לייצר הרבה עבודות.

and which is, in any case, a sensible sector

ושהוא, בכל מקרה, מגזר שהגיוני

to expand, post-conflict,

להרחיב, אחרי קונפליקט.

and that is the construction sector.

וזהו מגזר הבנייה.

The construction sector has a vital role,

למגזר הבנייה תפקיד חיוני,

obviously, in reconstruction.

ללא ספק, בבנייה מחדש.

But typically that sector has withered away during conflict.

אבל לרוב, מגזר זה מצטמק בזמן קונפליקט.

During conflict people are doing destruction.

במהלך קונפליקט אנשים הורסים.

There isn't any construction going on. And so the sector shrivels away.

לא מתרחשת שום בנייה. ולכן המגזר מצטמק.

And then when you try and expand it,

ואז כשאתה מנסה להרחיב אותו,

because it's shriveled away,

בגלל שהוא מצומק,

you encounter a lot of bottlenecks.

אתה נתקל בהרבה צווארי בקבוק.

Basically, prices soar

בעקרון, מחירים ממריאים

and crooked politicians then milk the rents from the sector,

ופוליטיקאים מושחתים חולבים את הכסף שהמגזר מקבל.

but it doesn't generate any jobs.

אבל זה לא מייצר שום עבודות.

And so the policy priority is to break the bottlenecks

ולכן המדיניות החשובה ביותר היא לשבור את צווארי הבקבוק

in expanding the construction sector.

בהרחבת מגזר הבניה.

What might the bottlenecks be?

מה יכולים להיות צווארי הבקבוק?

Just think what you have to do

פשוט תחשבו מה עליכם להצליח לעשות

successfully to build a structure, using a lot of labor.

על מנת לבנות מבנה, באמצעות הרבה כוח עבודה.

First you need access to land.

תחילה אתם צריכים נגישות לקרקע.

Often the legal system is broken down

לעיתים קרובות המערכת המשפטית שבורה

so you can't even get access to land.

ואינך יכול להשיג אפילו נגישות לקרקע.

Secondly you need skills,

שנית אתם צריכים מיומנות,

the mundane skills of the construction sector.

המיומנות הרגילה של מגזר הבנייה.

In post-conflict situations we don't just need Doctors Without Borders,

במצבים של אחרי-קונפליקט אנו צריכים יותר מרופאים ללא גבולות,

we need Bricklayers Without Borders,

אנו צריכים בנאים ללא גבולות,

to rebuild the skill set.

על מנת לבנות מחדש את אוסף המיומנויות.

We need firms. The firms have gone away.

אנו צריכים חברות. החברות הסתלקו.

So we need to encourage the growth of local firms.

אז עלינו לעודד התפתחות של חברות מקומיות.

If we do that, we not only get the jobs,

אם נעשה זאת, לא רק שניצור עבודות,

we get the improvements in public infrastructure,

נצליח גם לשפר את התשתיות הציבוריות,

the restoration of public infrastructure.

השיקום של תשתיות ציבוריות.

Let me turn from jobs to the second objective,

כעת אעבור מעבודות למטרה השנייה,

which is improving basic social services.

שהיא שיפור בשירותים הציבוריים הבסיסיים.

And to date, there has been a sort of a schizophrenia

ועד כה, היתה סוג של סכיזופרניה

in the donor community,

בקהילת התורמים,

as to how to build basic services

באשר לאיך לבנות שירותים בסיסיים

in post-conflict sectors.

בסביבה של אחרי-קונפליקט.

On the one hand it pays lip service

מצד אחד זה לשלם מס שפתיים

to the idea of rebuild an effective state

לרעיון של בנייה מחדש של מדינה מתפקדת

in the image of Scandinavia in the 1950s.

בדמותה של סקנדינביה בשנות ה50.

Lets develop line ministries of this, that, and the other,

בואו נפתח משדרי ממשלה של זה, זה, וזה,

that deliver these services.

שמספקים את השירותים הבאים.

And it's schizophrenic because in their hearts

וזה סכיזופרני משום שבליבם

donors know that's not a realistic agenda,

התורמים יודעים שזו לא אג'נדה הגיונית.

and so what they also do is the total bypass:

ולכן מה שהם עוד עושים הוא עיקוף מושלם.

just fund NGOs.

פשוט לממן ארגונים לא ממשלתיים.

Neither of those approaches is sensible.

שתי הגישות הללו חסרות הגיון.

And so what I'd suggest

ולכן מה שאציע

is what I call Independent Service Authorities.

הוא מה שאני קורא לו רשויות עצמאיות לשירותים.

It's to split the functions of a monopoly line ministry up into three.

זה לפצל את התפקידים של משרד הממשלה המונופולי לשלושה.

The planning function and policy function stays with the ministry;

תפקיד התכנון ותפקיד המדיניות נשארים במשרד.

the delivery of services on the ground,

בשביל לספק את השירותים בשטח

you should use whatever works --

צריך להשתמש בכל מה שעובד,

churches, NGOs, local communities,

כנסיות, ארגונים לא ממשלתיים, קהילות מקומיות.

whatever works.

מה שעובד.

And in between, there should be a public agency,

ובין לבין, צריכה להיות סוכנות ציבורית,

the Independent Service Authority,

הרשות העצמאית לשירותים

which channels public money,

שמתעלת את הכסף הציבורי,

and especially donor money,

ובמיוחד את כספי התרומות,

to the retail providers.

לספקי השירותים.

So the NGOs become part of a public government system,

כך הארגונים הלא ממשלתיים הופכים לחלק מהמערכת הממשלתית,

rather than independent of it.

במקום להיות חלק בלתי תלוי בה.

One advantage of that is that you can allocate money coherently.

יתרון אחד של זה הוא שאתה יכול להקציב כסף בעקביות.

Another is, you can make NGOs accountable.

יתרון אחר, הוא שאתה הופך את הארגונים הלא ממשלתיים לאחראים.

You can use yardstick competition,

אתה יכול לעשות תחרות לפי קריטריונים.

so they have to compete against each other

כך שהם יצטרכו להתחרות אחד נגד השני

for the resources.

על המשאבים.

The good NGOs, like Oxfam, are very keen on this idea.

הארגונים הלא ממשלתיים הטובים, כמו אוקספם, מאוד אוהבים רעיון זה.

They want to have the discipline and accountability.

הם רוצים להיות בעלי המשמעת והאחריות.

So that's a way to get basic services scaled up.

אז זוהי דרך לקבל שירותים בסיסיים משופרים.

And because the government would be funding it,

ובגלל שהממשלה תממן זאת,

it would be co-branding these services.

השירותים הללו ישווקו בשמות שניהם.

So they wouldn't be provided thanks to

לכן הם לא יסופקו תודות

the United States government and some NGO.

לממשלת ארה"ב וכמה ארגונים לא ממשלתיים.

They would be co-branded

הם ישווקו כשירותים

as being done by the post-conflict government, in the country.

שניתנו על ידי ממשלת אחרי-הקונפליקט במדינה.

So, jobs, basic services, finally, clean government.

אז, עבודות, שירותים בסיסיים ולבסוף ממשלה נקייה.

Clean means follow their money.

בנקי הכוונה לעקוב אחרי הכסף שלהם.

The typical post-conflict government is so short of money

הממשלה הנפוצה של אחרי-קונפליקט היא כל כך קצרה בכסף

that it needs our money

שהיא צריכה את הכסף שלנו

just to be on a life-support system.

רק בשביל לא להתמוטט.

You can't get the basic functions of the state done

לא ניתן לבצע את התפקידים הבסיסיים של המדינה

unless we put money into the core budget of these countries.

אלא אם כן נכניס כסף לתקציב הליבה של מדינות אלו.

But, if we put money into the core budget,

אבל אם נשים כסף בתקציב הליבה,

we know that there aren't the budget systems with integrity

אנו יודעים שאין מערכות תקציביות אמינות,

that mean that money will be well spent.

שמשמעותן שהכסף ינוצל כהלכה.

And if all we do is put money in and close our eyes

ואם כל מה שנעשה הוא לתת כסף ולעצום את עיננו.

it's not just that the money is wasted --

זה לא סתם שבזבזנו את הכסף,

that's the least of the problems --

זו הקטנה בבעיותינו,

it's that the money is captured.

זה שהכסף נלכד.

It's captured by the crooks who are at the heart of the political problem.

הוא נלכד על ידי מושחתים שנמצאים בליבה של הבעיה הפוליטית.

And so inadvertently we empower the people who are the problem.

וכך, לא בכוונה, אנו מחזקים את האנשים שהם הבעיה.

So building clean government means, yes, provide money

אז לבנות ממשלה נקייה משמעו, כן, לספק כסף

to the budget,

לתקציב.

but also provide a lot of scrutiny,

אבל גם לבחון מאוד בקפדנות.

which means a lot of technical assistance that follows the money.

כלומר הרבה עזרה טכנית שעוקבת אחרי הכסף.

Paddy Ashdown, who was the grand high nabob of Bosnia

פאדי אשדאוון, שהיה הנציג הגבוה לענייני בוסניה

to the United Nations,

באו"ם,

in his book about his experience, he said,

בספרו על נסיונו, אמר,

"I realize what I needed

"אני מבין שמה שהייתי צריך

was accountants without borders,

היה רואי חשבון ללא גבולות,

to follow that money."

שיעקבו אחר הכסף."

So that's the -- let me wrap up,

אז זהו ה --- הבה נסכם,

this is the package.

זוהי החבילה.

What's the goal?

מה המטרה?

If we follow this, what would we hope to achieve?

אם נעקוב אחרי זה, מה נקווה להשיג?

That after 10 years,

שבמהלך 10 השנים,

the focus on the construction sector

הפוקוס על מגזר הבנייה

would have produced both jobs

גם ייצר משרות

and, hence, security --

ולכן, בטחון.

because young people would have jobs --

בגלל שלאנשים צעירים יש עבודות.

and it would have reconstructed the infrastructure.

והוא ישקם את התשתית.

So that's the focus on the construction sector.

אז זה הפוקוס על מגזר הבנייה.

The focus on the basic service delivery

הפוקוס על סיפוק השירותים המרכזיים

through these independent service authorities

דרך אותן רשויות עצמאיות לשירותים

would have rescued basic services

הציל את השירותים הבסיסיים

from their catastrophic levels,

ממצבם ההרוס.

and it would have given ordinary people

וניתנה לאנשים הרגילים

the sense that the government was doing something useful.

התחושה שהממשלה עושה משהו מועיל.

The emphasis on clean government

הדגש על ממשלה נקייה

would have gradually squeezed out the political crooks,

דחק החוצה לאיטו את המושחתים הפוליטיים.

because there wouldn't be any money

בגלל שלא היה כלל כסף

in taking part in the politics.

בהשתתפות בפוליטיקה.

And so gradually the selection,

ולכן בהדרגתיות הבחירה,

the composition of politicians,

ההרכב של פוליטיקאים,

would shift from the crooked to the honest.

יזוז מהמושחת לישר.

Where would that leave us?

היכן זה ישאיר אותנו?

Gradually it would shift

בהדרגתיות זה יביא

from a politics of plunder

מפוליטיקה של בזיזה

to a politics of hope. Thank you.

לפוליטיקה של תקווה. תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)