Iwan Baan: Ingenious homes in unexpected places

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Throughout my career, I've been fortunate enough

במשך כל הקריירה שלי, הייתי בר מזל

to work with many of the great

לעבוד עם רבים מגדולי

international architects,

הארכיטקטים הבינלאומים,

documenting their work and observing

מתעד את עבודתם ומתבונן

how their designs have the capacity

כיצד לעיצוב שלהם היכולת

to influence the cities in which they sit.

להשפיע על הערים שבהן הם יושבים.

I think of new cities like Dubai

אני חושב על ערים חדשות כמו דובאי

or ancient cities like Rome

או עתיקות כמו רומא

with Zaha Hadid's incredible MAXXI museum,

עם מוזיאון MAXXI המדהים של זאהה חדיד,

or like right here in New York with the High Line,

או כמו כאן בניו יורק, עם קו הרקיע הגבוה

a city which has been so much influenced

כרך אשר הושפע כל כך

by the development of this.

על ידי הפיתוח הזה.

But what I find really fascinating

אבל מה שאני מוצא ממש מרתק

is what happens when architects and planners leave

הוא מה שקורה אחרי שהארכיטקטים והמתכננים עוזבים

and these places become appropriated by people,

והמקומות הללו מופקעים על ידי אנשים,

like here in Chandigarh, India,

כמו כאן בקנדיגר, הודו,

the city which has been completely designed

העיר אשר תוכננה כולה

by the architect Le Corbusier.

על ידי הארכיטקט לה קורבואזייה.

Now 60 years later, the city has been taken over

עכשיו, 60 שנה מאוחר יותר, השתלטו על העיר

by people in very different ways

אנשים בדרכים שונות מאד

from whatever perhaps intended for,

ממה שאולי היתה הכוונה מלכתחילה,

like here, where you have the people

כמו כאן, היכן שאפשר לראות את האנשים

sitting in the windows of the assembly hall.

יושבים בחלונות של אולם הכנסים.

But over the course of several years,

אבל במהלך מספר שנים,

I've been documenting Rem Koolhaas's

תיעדתי את הבניין שתכנן ראם קולהאס

CCTV building in Beijing

ה CCTV בבייג'ין

and the olympic stadium in the same city

והאיצטדיון האולימפי באותה העיר

by the architects Herzog and de Meuron.

שתוכנן על ידי הרצוג ו- דה מורון.

At these large-scale construction sites in China,

באתרי בנייה גדולים אלו בסין,

you see a sort of makeshift camp

אתם רואים סוג של מחנה מאולתר

where workers live during the entire building process.

שבו מתגוררים העובדים במשך כל תהליך הבנייה.

As the length of the construction takes years,

מאחר שעבודת הבנייה נמשכת שנים,

workers end up forming a rather rough-and-ready

העובדים נאלצים לבסוף ליצור

informal city, making for quite a juxtaposition

עיר מאולתרת שמוצבת

against the sophisticated structures that they're building.

מול המבנים המתוחכמים שהם בונים.

Over the past seven years, I've been following

במשך שבע השנים האחרונות, עקבתי

my fascination with the built environment,

אחר סקרנותי לסביבת הבניה

and for those of you who know me, you would say

ולאלה מכם המכירים אותי, הייתי אומר

that this obsession has led me to live

שהאובססיה הזו הובילה אותי

out of a suitcase 365 days a year.

לחיות 365 ימים בשנה על מזוודה.

Being constantly on the move

להיות בתנועה מתמדת

means that sometimes I am able

משמעו שלפעמים אני מצליח

to catch life's most unpredictable moments,

לתפוס את הרגעים הכי בלתי צפויים של החיים,

like here in New York

כמו כאן בניו יורק

the day after the Sandy storm hit the city.

ביום לאחר שהסופה סנדי היכתה בעיר.

Just over three years ago,

רק לפני כשלוש שנים,

I was for the first time in Caracas, Venezuela,

הייתי בפעם הראשונה בחיי בקרקס, ונצואלה,

and while flying over the city, I was just amazed

וכאשר טסתי מעל העיר, פשוט נדהמתי

by the extent to which the slums

מההיקף שבו שכונות העוני

reach into every corner of the city,

הגיעו לתוך כל פינות העיר.

a place where nearly 70 percent of the population

מקום שבו כמעט 70 אחוז מהאוכלוסיה

lives in slums,

מתגוררת בשכונות עוני,

draped literally all over the mountains.

שעוטפות ממש את כל ההרים.

During a conversation with local architects Urban-Think Tank,

במהלך שיחה עם טראסט מוחות עירוני של ארכיטקטים מקומיים

I learned about the Torre David,

נודע לי על טורה דויד,

a 45-story office building which sits

בנין משרדים בן 45 קומות הממוקם

right in the center of Caracas.

ממש במרכז קראקס.

The building was under construction

הבניין היה בבניה

until the collapse of the Venezuelan economy

עד שהכלכלה הונצואלית קרסה

and the death of the developer in the early '90s.

והקבלן נפטר בתחילת שנות ה 90.

About eight years ago, people started moving

לפני כ 8 שנים, אנשים החלו להיכנס

into the abandoned tower

למגדל הנטוש

and began to build their homes right in between

והחלו לבנות את בתיהם ממש

every column of this unfinished tower.

בין עמודי המגדל הבלתי גמור הזה.

There's only one little entrance to the entire building,

יש רק כניסה אחת קטנה לבניין כולו,

and the 3,000 residents come in and out

ו 3000 הדיירים נכנסים ויוצאים

through that single door.

מבעד לדלת יחידה זו.

Together, the inhabitants created public spaces

יחדיו, הדיירים יצרו חללים ציבוריים

and designed them to feel more like a home

ועיצבו אותם יותר לכדי יותר תחושה של בית

and less like an unfinished tower.

ופחות כמו מגדל בלתי גמור.

In the lobby, they painted the walls and planted trees.

בלובי, הם צבעו את הקירות ושתלו עצים.

They also made a basketball court.

הם גם הקימו מגרש כדורסל.

But when you look up closely,

אבל כאשר אתם מתבוננים מקרוב,

you see massive holes where elevators

אתם רואה חורים ענקיים במקום שבו מעליות

and services would have run through.

ושירותים היו אמורים להיות.

Within the tower, people have come up

בתוך המגדל, אנשים יצרו

with all sorts of solutions

כל מיני פתרונות

in response to the various needs

בתשובה לצרכים השונים

which arise from living in an unfinished tower.

המתעוררים ממגורים במגדל לא גמור.

With no elevators,

ללא מעליות,

the tower is like a 45-story walkup.

הבניין הוא כמו בניין מדרגות בן 45 קומות.

Designed in very specific ways

מתוכנן בכל מיני דרכים מיוחדות

by this group of people

על ידי קבוצת אנשים זו

who haven't had any education in architecture or design.

חסרי כל השכלה בארכיטקטורה או עיצוב.

And with each inhabitant finding their own

וכשכל דייר מוצא את

unique way of coming by,

דרכו הייחודית כדי להיכנס,

this tower becomes like a living city,

מגדל זה נעשה דומה לעיר חיה,

a place which is alive with micro-economies

מקום שהוא חי עם מיקרו כלכלות

and small businesses.

ועסקים קטנים.

The inventive inhabitants, for instance,

הדיירים היצירתיים, למשל,

find opportunities in the most unexpected cases,

מוצאים הזדמנויות במקרים הכי בלתי צפויים,

like the adjacent parking garage,

כמו מגרש החניה הסמוך,

which has been reclaimed as a taxi route

אשר הוסב למסלול מוניות

to shuttle the inhabitants up through the ramps

כדי להסיע את הדיירים דרך רמפות הגישה

in order to shorten the hike

כדי לקצר את הדרך

up to the apartments.

במעלה הקומות.

A walk through the tower

הליכה בתוך המגדל

reveals how residents have figured out

מגלה כיצד דיירים מצאו דרכים

how to create walls, how to make an air flow,

איך ליצור קירות, איך לגרום לתנועת אוויר,

how to create transparency,

איך ליצור שקיפות,

circulation throughout the tower,

סירקולציה בתוך המגדל,

essentially creating a home

בעיקר ליצור בית

that's completely adapted

שמותאם לחלוטין

to the conditions of the site.

לתנאי האתר.

When a new inhabitant moves into the tower,

כאשר דייר חדש נכנס למגדל,

they already have a roof over their head,

כבר יש לו גג מעל ראשו,

so they just typically mark their space

כך שהם בדרך כלל רק מסמנים את החלל שלהם

with a few curtains or sheets.

בעזרת כמה וילונות או סדינים.

Slowly, from found materials, walls rise,

לאט, מחומרים שהם מוצאים, קמים קירות,

and people create a space out of any found objects

ואנשים יוצרים חלל בעזרת כל מיני פריטים

or materials.

או חומרים.

It's remarkable to see the design decisions

זה יוצא מן הרגיל לראות את הבחירות העיצוביות

that they're making,

שהם עושים

like when everything is made out of red bricks,

כמוו למשל כשהכל בנוי מלבנים אדומות

some residents will cover that red brick

כמה מהדיירים יכסו את הלבנים האדומות

with another layer of red brick-patterned wallpaper

בעזרת שכבה נוספת של טפטים בעיצוב של לבנים אדומות

just to make it a kind of clean finish.

רק כדי לתת לקירות סוג של גימור נקי.

The inhabitants literally built up these homes

הדיירים ממש בנו את הבתים האלה

with their own hands, and this labor of love

במו ידיהם ועבודה זו שנעשתה באהבה

instills a great sense of pride

מחדירה תחושה עזה של גאווה

in many families living in this tower.

במשפחות רבות המתגוררות במגדל.

They typically make the best out of their conditions,

בדרך כלל הם מצליחים לעשות את הטוב ביותר מהתנאים הקיימים שלהם

and try to make their spaces look nice and homey,

ומנסים להפוך את החללים שלהם לנחמדים וביתיים

or at least up until as far as they can reach.

או לפחות עד כמה שניתן.

Throughout the tower, you come across

בכל המגדל תמצאו

all kinds of services, like the barber,

כל מיני שירותים, כמו מספרות

small factories, and every floor has

ומפעלים קטנים, ובכל קומה יש

a little grocery store or shop.

מכולת קטנה או חנות.

And you even find a church.

ואפילו תוכלו למצוא כנסייה

And on the 30th floor, there is a gym

ובקומה 30 יש מכון כושר

where all the weights and barbells

שבו כל המשקולות

are made out of the leftover pulleys

עשויות משאריות גלגלות

from the elevators which were never installed.

מהמעליות אשר לא הותקנו מעולם.

From the outside, behind this always-changing facade,

מבחוץ, מאחורי החזות הזאת המשתנה כל הזמן.

you see how the fixed concrete beams

אתם רואיםה איך קורות הבטון הקבועות

provide a framework for the inhabitants

מספקות מסגרת עבור התושבים

to create their homes

כדי ליצור את בתיהם

in an organic, intuitive way

באופן אורגני, אינטואיטיבי

that responds directly to their needs.

שעונה ישירות לצרכים שלהם.

Let's go now to Africa, to Nigeria,

הבה ונעבור עכשיו לאפריקה, לניגריה,

to a community called Makoko,

לקהילה בשם מאקוקו,

a slum where 150,000 people

שכונת עוני שבה 150,000 אנשים

live just meters above the Lagos Lagoon.

חיים במרחק של מטרים אחדים מעל ללגונת לאגוס.

While it may appear to be a completely chaotic place,

בזמן זה עשוי להיראות מקום כאוטי לחלוטין.

when you see it from above, there seems to be

כאשר אתם רואים אותו מלמעלה, נראה שישנה

a whole grid of waterways and canals

רשת שלמה של נתיבי מים ותעלות

connecting each and every home.

מחוברים לכל בית ובית.

From the main dock, people board long wooden canoes

מהרציף הראשי, אנשים עולים על סירות קאנו ארוכות

which carry them out to their various homes and shops

שמשיטות אותם לבתיהם וחנויותיהם השונות

located in the expansive area.

שממוקמות באזור רחב הידיים.

When out on the water, it's clear

כאשר מחוץ למים, זה ברור

that life has been completely adapted

שהחיים כבר לחלוטין מותאמים

to this very specific way of living.

לדרך מאוד ספציפית זו של חיים.

Even the canoes become variety stores

אפילו סירות הקאנו הופכות לחנויות כלבו

where ladies paddle from house to house,

שבהן הנשים שטות מבית לבית,

selling anything from toothpaste to fresh fruits.

מוכרות כל דבר החל ממשחת שיניים ועד לפירות טריים.

Behind every window and door frame,

מאחורי כל מסגרת דלת או חלון,

you'll see a small child peering back at you,

תראו ילד קטן מציץ בחזרה אליכם,

and while Makoko seems to be packed with people,

ובזמן שמאקוקו נראית דחוסה באנשים,

what's more shocking is actually

מה שמדהים יותר הוא למעשה

the amount of children pouring out of every building.

כמות הילדים שנשפכים החוצה מכל בניין.

The population growth in Nigeria,

גידול האוכלוסייה בניגריה,

and especially in these areas like Makoko,

בפרט באזורים הללו כמו מאקוקו,

are painful reminders

הינם תזכורות כואבות

of how out of control things really are.

לכמה שהדברים באמת יוצאים משליטה.

In Makoko, very few systems

ב- מאקוקו, מעט מאוד מערכות

and infrastructures exist.

ותשתיות קיימות.

Electricity is rigged and freshest water

החשמל משובש ומים טריים יותר

comes from self-built wells throughout the area.

מגיעים מבארות שנחפרו באופן עצמי ברחבי האזור כולו.

This entire economic model

מודל כלכלי שלם זה

is designed to meet a specific way of living

מעוצב כדי לענות בדרך ייחודית לחיים

on the water, so fishing and boat-making

שעל המים, לכן דייג , ובניית סירות

are common professions.

הם מקצועות נפוצים.

You'll have a set of entrepreneurs

תמצאו שם קבוצה של יזמים

who have set up businesses throughout the area,

שהקימו עסקים בכל האזור,

like barbershops, CD and DVD stores,

כמו מספרות, חנויות CD ו-DVD,

movie theaters, tailors, everything is there.

אולמות קולנוע, חייטים, הכל נמצא שם.

There is even a photo studio

יש אפילו סטודיו לצילום

where you see the sort of aspiration

היכן שאתם רואים איזה סוג של שאיפה

to live in a real house or to be associated

לחיות בתוך בית אמיתי או להיות קשור

with a faraway place, like that hotel in Sweden.

עם מקום רחוק, כמו המלון ההוא בשוודיה.

On this particular evening,

באותו ערב עצמו,

I came across this live band

נתקלתי בלהקה בהופעה חיה

dressed to the T in their coordinating outfits.

לבושה טיפ טופ בבגדים התואמים שלהם.

They were floating through the canals

הם שטו לאורך התעלות

in a large canoe with a fitted-out generator

בסירת קאנו גדולה מצוידת עם גנרטור

for all of the community to enjoy.

כדי שכל הקהילה תוכל להנות.

By nightfall, the area becomes almost pitch black,

עם רדת החשכה, האזור הופך להיות כמעט חשוך לגמרי.

save for a small lightbulb

לבד מנורה קטנה

or a fire.

או מדורה.

What originally brought me to Makoko

מה שקודם כל הביא אותי למאקוקו

was this project from a friend of mine,

היה המיזם הזה של חבר שלי,

Kunlé Adeyemi, who recently finished building

קונלה אדיאמי, שסיים לאחרונה לבנות

this three-story floating school

בית ספר צף זה של שלוש קומות

for the kids in Makoko.

עבור ילדים במאקוקו.

With this entire village existing on the water,

עם כפר שלם זה שיושב על המים,

public space is very limited,

המרחב הציבורי הוא מאוד מוגבל,

so now that the school is finished,

אז עכשיו שהוא סיים את בית הספר,

the ground floor is a playground for the kids,

בקומת הקרקע נמצא מגרש משחקים לילדים,

but when classes are out, the platform

אבל כאשר אין לימודים, הפלטפורמה

is just like a town square,

היא בדיוק כמו כיכר עיר,

where the fishermen mend their nets

שבה הדייגים מתקינים את רשתותיהם

and floating shopkeepers dock their boats.

ובעלי החנויות הצפות עוגנים עם הסירות שלהם.

Another place I'd like to share with you

מקום אחר שהייתי רוצה לשתף אתכם

is the Zabbaleen in Cairo.

הוא ה"זבלין" בקהיר.

They're descendants of farmers who began migrating

הם צאצאים של החקלאים שהחלו להגר

from the upper Egypt in the '40s,

ממצרים העליונה בשנות ה-40.

and today they make their living

והיום הם מתפרנסים

by collecting and recycling waste from homes

מאיסוף ומיחזור פסולת מבתים

from all over Cairo.

מכל רחבי קהיר.

For years, the Zabbaleen would live in makeshift villages

במשך שנים, ה"זבלין" היו חיים בכפרים מאולתרים

where they would move around

שבהם הם הסתובבו

trying to avoid the local authorities,

כשהם מנסים להימנע מהרשויות המקומיות,

but in the early 1980s, they settled

אבל בשנות ה-80 המוקדמות, הם התיישבו

on the Mokattam rocks

על הסלעים של מוקטאם

just at the eastern edge of the city.

ממש בקצה המזרחי של העיר.

Today, they live in this area,

כיום, הם גרים באזור זה,

approximately 50,000 to 70,000 people,

כ 50,000 ל-70,000 אנשים,

who live in this community of self-built

גרים בקהילה הזו של בנייה עצמית

multi-story houses

של בתים רבי קומות

where up to three generations live in one structure.

מקום שבו שלושה דורות גרים במבנה אחד.

While these apartments that they built for themselves

בעוד שדירות אלה שהם בנו לעצמם

appear to lack any planning or formal grid,

נראות כחסרות כל תכנון או תשתית רשמית,

each family specializing in a certain form of recycling

כל משפחה מתמחה בצורה מסוימת של מיחזור

means that the ground floor of each apartment

זה אומר שקומת הקרקע של כל דירה

is reserved for garbage-related activities

שמורה עבור פעילויות שקשורות בזבל

and the upper floor is dedicated to living space.

והקומה העליונה מוקדשת למרחב המחיה.

I find it incredible to see

אני מוצא שזה לא ייאמן לראות

how these piles and piles of garbage

איך ערמות על ערימות אלו של זבל

are invisible to the people who live there,

הן בלתי נראות לאנשים שגרים שם.

like this very distinguished man who is posing

כמו אדם מאוד מכובד זה שניצב

while all this garbage is sort of streaming out behind him,

בזמן שכל הזבל זורם החוצה מאחוריו.

or like these two young men who are sitting

או כמו שני גברים צעירים אלה שיושבים

and chatting amongst these tons of garbage.

ומשוחחים בקרב טונות של אשפה אלה .

While to most of us, living amongst

בעוד שלרובנו, לחיות בין

these piles and piles of garbage

ערמות על ערמות אלה של זבל

may seem totally uninhabitable,

נראה אולי ממש לא מקום ראוי למגורים.

to those in the Zabbaleen, this is just

ל"זבאלין" האלה, זה פשוט

a different type of normal.

סוג אחר של נורמליות.

In all these places I've talked about today,

בכל המקומות האלה שדיברתי עליהם היום

what I do find fascinating is that there's really

מה שנראה לי מרתק הוא שאין כאן באמת

no such thing as normal,

דבר כזה כמו נורמלי,

and it proves that people are able to adapt

וזה מוכיח שאנשים מסוגלים להסתגל

to any kind of situation.

לכל סוג של מצב.

Throughout the day, it's quite common

לאורך כל היום, זה די נפוץ

to come across a small party taking place

להיתקל במסיבה קטנה שמתרחשת

in the streets, just like this engagement party.

ברחובות, בדיוק כמו מסיבת האירוסין הזו.

In this tradition, the bride-to-be

במסורת הזאת, הכלה לעתיד

displays all of their belongings,

מציגה את כל החפצים שלהם,

which they soon bring to their new husband.

שהם בקרוב יביאו לבעל החדש.

A gathering like this one

מפגש כמו זה

offers such a juxtaposition

מציע כזו סמיכות

where all the new stuff is displayed

היכן שמוצג כל החומר החדש

and all the garbage is used

וכל הזבל משמש

as props to display all their new home accessories.

כדוכנים כדי להציג את כל האביזרים בבית החדש שלהם.

Like Makoko and the Torre David,

כמו במאקוקו ובטורה דויד

throughout the Zabbaleen you'll find all

ברחבי הזבאלין תמצאו את כל

the same facilities as in any typical neighborhood.

אותם השירותים. כמו בכל שכונה טיפוסית.

There are the retail shops, the cafes

יש חנויות קמעונאיות, בתי הקפה

and the restaurants, and the community

והמסעדות, והקהילה

is this community of Coptic Christians,

היא הקהילה הזו של נוצרים קופטים.

so you'll also find a church,

אז תמצאו גם כנסייה,

along with the scores of religious iconographies

יחד עם מספר גדול של איקונוגרפיות דתיות

throughout the area,

בכל האזור,

and also all the everyday services

וגם כל השירותים היום יומיים

like the electronic repair shops,

כמו חנויות לתיקוני אלקטרוניקה,

the barbers, everything.

וספרים, הכל.

Visiting the homes of the Zabbaleen

ביקור בבתיהם של הזבאלין

is also full of surprises.

הוא גם מלא הפתעות.

While from the outside,

בעוד שמבחוץ,

these homes look like any other informal structure

בתים אלה נראים כמו כל מבנה לא פורמלי אחר

in the city, when you step inside,

בעיר, כשאתם בפנים.

you are met with all manner of design decisions

אתם נפגשים עם כל מיני החלטות עיצוב

and interior decoration.

וקישוט פנים.

Despite having limited access to space and money,

למרות שיש גישה מוגבלת למרחב ולכסף,

the homes in the area are designed

הבתים באזור מתוכננים

with care and detail.

עם תשומת לב ופרטים.

Every apartment is unique,

כל דירה היא ייחודית,

and this individuality tells a story

וזה לבדו מספר סיפור

about each family's circumstances and values.

על כל משפחה, נסיבותיה וערכיה.

Many of these people take their homes

רבים מאותם אנשים מתייחסים לבתיהם

and interior spaces very seriously,

ולמרחבים הפנימיים מאוד ברצינות,

putting a lot of work and care

משקיעים המון עבודה וטיפול

into the details.

בפרטי הפרטים.

The shared spaces are also treated in the same manner,

החללים המשותפים גם מטופלים באותו אופן,

where walls are decorated in faux marble patterns.

איפה שהקירות מעוצבים בדגמים של שיש מלאכותי.

But despite this elaborate decor,

אבל למרות תכנון מפורט זה

sometimes these apartments are used

לפעמים משתמשים בדירות אלה

in very unexpected ways,

בדרכים מאוד לא צפויות,

like this home which caught my attention

כמו הבית הזה שמשך את תשומת ליבי

while all the mud and the grass was literally

בעוד כל הבוץ, והעשב היו פשוטו כמשמעו

seeping out under the front door.

מחלחלים החוצה מתחת לדלת הקדמית.

When I was let in, it appeared that this fifth-floor apartment

כאשר הוכנסתי פנימה, נראה שדירה זו בקומה החמישית

was being transformed into a complete animal farm,

הפכה להיות חווה שלמה של בעלי חיים,

where six or seven cows stood grazing

איפה שעמדו שש או שבע פרות ורעו

in what otherwise would be the living room.

במקום שאחרת יהיה הסלון.

But then in the apartment across the hall

אבל אז בדירה שמעבר למסדרון

from this cow shed lives a newly married couple

מסככת הפרה הזו חי זוג נשוי

in what locals describe

במה שהמקומיים מתארים

as one of the nicest apartments in the area.

כאחת הדירות הכי יפות באזור.

The attention to this detail astonished me,

תשומת הלב לפרט הזה הדהימה אותי,

and as the owner of the home so proudly

וכבעל הבית של הבית כל כך בגאווה

led me around this apartment,

הובילו אותי סביב בדירה זו.

from floor to ceiling, every part was decorated.

מן הרצפה ועד התקרה, כל חלק היה מקושט.

But if it weren't for the strangely familiar

אבל אלמלא הריח המוכר בצורה מוזרה

stomach-churning odor that constantly

שהופך את הקיבה שכל הזמן

passes through the apartment,

עובר דרך הדירה,

it would be easy to forget

היה קל לשכוח

that you are standing next to a cow shed

שאתם עומדים ליד סככה של פרה

and on top of a landfill.

ומעל מזבלה.

What moved me the most was that despite

מה שהכי ריגש אותי היה שלמרות

these seemingly inhospitable conditions,

התנאים שלכאורה אינם מסבירים פנים,

I was welcomed with open arms

התקבלתי בזרועות פתוחות

into a home that was made with love, care,

לבית שהיה עשוי באהבה, תשומת לב,

and unreserved passion.

ותשוקה ללא גבול.

Let's move across the map to China,

בואו נעבור על פני המפה לסין,

to an area called Shanxi, Henan and Gansu.

לאזור שנקרא שאנש'י, הנאן, וגאנשו.

In a region famous for the soft, porous Loess Plateau soil,

באזור שמפורסם בשל מישור אדמת הלס הרכה והנקבובית,

there lived until recently an estimated

שם חיו עד לאחרונה

40 million people in these houses underground.

כ-40 מיליון תושבים בבתים האלה מתחת לאדמה.

These dwellings are called the yaodongs.

בתים אלה נקראים יאדונגס

Through this architecture by subtraction,

באמצעות ארכיטקטורה זו של הפחתה,

these yaodongs are built literally inside of the soil.

יאדונגס אלה בנויים ממש בתוך האדמה.

In these villages, you see an entirely altered landscape,

בכפרים האלה, אתם רואים נוף ששונה לחלוטין,

and hidden behind these mounds of dirt

ומוסתרים מאחורי ערמות אלה של עפר

are these square, rectangular houses

אלה בתים מרובעים, מלבניים אלה

which sit seven meters below the ground.

שיושבים שבעה מטרים מתחת לאדמה.

When I asked people why they were digging

כאשר שאלתי אנשים למה הם חפרו

their houses from the ground,

את בתיהם מהקרקע,

they simply replied that they are poor wheat

פשוט השיבו שהם חקלאים עניים

and apple farmers who didn't have the money

שמגדלים חיטה ותפוחי עץ שלא היו להם את הכסף

to buy materials, and this digging out

כדי לקנות חומרים, והחפירה הזו.

was their most logical form of living.

היה הצורה ההגיונית ביותר של חיים עבורם.

From Makoko to Zabbaleen, these communities

ממאקוקו עד לזבאלין, קהילות אלה

have approached the tasks of planning,

ניגשו למשימות של תכנון,

design and management of their communities

עיצוב, וניהול של הקהילות שלהם

and neighborhoods in ways that respond

והשכונות בדרכים שעונות

specifically to their environment and circumstances.

באופן ספציפי לסביבה ולנסיבות שלהם.

Created by these very people who live,

נוצרו על ידי האנשים עצמם שחיים,

work and play in these particular spaces,

עובדים ומשחקים במרחבים מסוימים אלה,

these neighborhoods are intuitively designed

שכונות אלה מעוצבות באופן אינטואיטיבי

to make the most of their circumstances.

כדי להפיק את המירב מן הנסיבות שלהן.

In most of these places, the government

ברוב המקומות האלה, הממשלה

is completely absent, leaving inhabitants

נעדרת לחלוטין, לא משאירה לתושבים

with no choice but to reappropriate found materials,

ברירה אלא להתאים מחדש חומרים שנמצאו,

and while these communities are highly disadvantaged,

ובעוד קהילות אלה מאוד מעוטות יכולת,

they do present examples

הם מציגים דוגמאות

of brilliant forms of ingenuity,

של צורות מבריקות של יצירתיות,

and prove that indeed we have the ability

ומוכיחים שאכן יש לנו את היכולת

to adapt to all manner of circumstances.

להסתגל לכל מיני נסיבות.

What makes places like the Torre David

מה שהופך מקומות כמו טורה דוד

particularly remarkable

למרשימים במיוחד

is this sort of skeleton framework

זה סוג זה של מסגרת שלד

where people can have a foundation

שבה יכול להיות לאנשים בסיס

where they can tap into.

ששם הם יכולים להשתלב .

Now imagine what these already ingenious communities

כעת דמיינו מה קהיליות יצירתיות אלו

could create themselves,

היו יכולות ליצור בעצמן,

and how highly particular their solutions would be,

וכיצד הפתרונות המאוד מיוחדות שלהן היו נראות,

if they were given the basic infrastructures

לו היו ניתנות להם התשתיות הבסיסיות

that they could tap into.

שהם יכולים היו להתחבר אליהן.

Today, you see these large residential development projects

כיום, אתם רואים פרויקטים של פיתוח למגורים גדולים אלה

which offer cookie-cutter housing solutions

שמציעים פתרונות דיור בייצור המוני

to massive amounts of people.

לכמויות אדירות של אנשים.

From China to Brazil, these projects attempt

מסין לברזיל, מייזמים אלה מנסים

to provide as many houses as possible,

לספק בתים רבים ככל האפשר,

but they're completely generic

אבל הם לגמרי גנריים

and simply do not work as an answer

ופשוט לא עובדים כתשובה

to the individual needs of the people.

לצרכים האישיים של האנשים.

I would like to end with a quote

אני רוצה לסיים עם מובאה

from a friend of mine and a source of inspiration,

מחברה שלי ומקור השראה,

Zita Cobb, the founder of the wonderful

זיטה קוב, מייסדת קרן

Shorefast Foundation,

קרן שורפאסט,

based out of Fogo Island, Newfoundland.

שממוקמת מחוץ לפוגו איילנד, ניופאונדלנד.

She says that "there's this plague of sameness

היא אומרת ש"מתחוללת המגפה הזאת של חדגוניות

which is killing the human joy,"

שהורגת את האושר האנושי."

and I couldn't agree with her more.

ואני לא יכול להסכים איתה יותר.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)