Why design should include everyone | Sinéad Burke

מתרגם: Nurit Noy מבקר: Ido Dekkers

I want to give you a new perspective.

אני רוצה לתת לכם פרספקטיבה חדשה.

That sounds grandiose, and it is.

זה נשמע גרנדיוזי. וזה כך.

I left Ireland yesterday morning.

יצאתי מאירלנד אתמול בבוקר.

I traveled from Dublin to New York

נסעתי מדבלין לניו יורק

independently.

בעצמי.

But the design of an airport,

אך העיצוב של שדה התעופה

plane and terminal

המטוס,הטרמינל

offers little independence when you're 105 and a half centimeters tall.

מאפשר מעט מאוד תפקוד עצמאי כשאת בגובה 105.5 ס"מ.

For Americans, that's 3' 5".

לאמריקנים, זה 3 רגל ו 5 אינצ'.

I was whisked through the airport by airline assistants in a wheelchair.

אני הוסעתי בכסא גלגלים במהירות דרך הטרמינל ע"י דייל,

Now, I don't need to use a wheelchair,

אני לא נוהגת להשתמש בכסא גלגלים,

but the design of an airport

אך בגלל העיצוב של שדה התעופה

and its lack of accessibility

וחוסר הנגישות שלו,

means that it's my only way to get through.

זו הדרך יחידה בה אני יכולה להתנייד,

With my carry-on bag between my feet,

עם התיק בין הרגליים שלי,

I was wheeled through security, preclearance

הסיעו אותי דרך האבטחה, הבדיקה הבטחונית

and I arrived at my boarding gate.

והגעתי לשער העליה למטוס.

I use the accessibility services in the airport

השתמשתי בשירותי הנגישות של שדה התעופה

because most of the terminal is just not designed with me in mind.

בגלל שרוב רובו של הטרמינל לא עוצב במחשבה עלי.

Take security, for example.

למשל עמדת האבטחה.

I'm not strong enough to lift my carry-on bag

אני לא חזקה מספיק כדי להרים את התיק שלי

from the ground to the carousel.

מהקרקע למסוע.

I stand at eye level with it.

המסוע נמצא בגובה העיניים שלי

And those who work in that space for safety purposes cannot help me

ואנשי הבטחון שם, מסיבות בטחוניות לא יכולים לעזור לי

and cannot do it for me.

ולהרים את התיק בשבילי.

Design inhibits my autonomy and my independence.

עיצוב פוגע ביכולת שלי לתפקד בצורה עצמאית ואוטונומית.

But traveling at this size, it isn't all bad.

אבל זה לא תמיד רע, לטוס במידות האלו,

The leg room in economy is like business class.

המרחב לרגליים במחלקת תיירים הוא כמו של מחלקת עסקים.

(Laughter)

[צחוק]

I often forget that I'm a little person.

לעיתים קרובות אני שוכחת שאני קטנת קומה.

It's the physical environment and society that remind me.

זו הסביבה הפיזית והחברה שמזכירים לי.

Using a public bathroom is an excruciating experience.

להשתמש בשירותים ציבוריים זו חוויה מתסכלת

I walk into the cubicle

אני נכנסת לתא

but I can't reach the lock on the door.

אבל אני לא מגיעה למנעול.

I'm creative and resilient.

אני יצירתית ומלאת תושיה.

I look around and see if there's a bin that I can turn upside down.

אני מסתכלת סביבי לראות אם יש משהו שאני יכולה לעמוד עליו.

Is it safe?

זה בטוח?

Not really.

לא ממש.

Is it hygienic and sanitary?

זה נקי והגייני?

Definitely not.

בטח שלא.

But the alternative is much worse.

אבל האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

If that doesn't work, I use my phone.

אם זה לא עובד, אני משתמשת בסלולרי שלי.

It gives me an additional four- to six-inch reach,

זה נותן לי עוד כמה ס"מ

and I try to jam the lock closed with my iPhone.

אז אני מנסה לנעול את המנעול בעזרת האי-פון שלי.

Now, I imagine that's not what Jony Ive had in mind when he designed the iPhone,

טוב, אני מניחה שזה לא בדיוק מה שג'וני אייב חשב עליו כשעיצב את האי-פון.

but it works.

אבל זה עובד.

The alternative is that I approach a stranger.

האפשרות השניה היא, שאגש לאנשים זרים

I apologize profusely

אני נורא מתנצלת

and I ask them to stand guard outside my cubicle door.

ומבקשת מהם לעמוד ולשמור לי על הדלת.

They do

הם שומרים

and I emerge grateful

ואני יוצאת משם אסירת תודה

but absolutely mortified,

אבל לגמרי מושפלת,

and hope that they didn't notice

ומקווה שהם לא ישימו לב

that I left the bathroom without washing my hands.

שיצאתי מהשירותים בלי לרחוץ ידיים.

I carry hand sanitizer with me every single day

אני לוקחת איתי תמיד חומר מחטא לידיים

because the sink, soap dispenser, hand dryer and mirror

כי הכיור, הסבון, מייבש הידיים והמראה

are all out of my reach.

כולם גבוהים מידי בשבילי.

Now, the accessible bathroom is somewhat of an option.

עכשיו, שירותים נגישים הם אפשרות.

In this space, I can reach the lock on the door,

בשירותים נגישים אני יכולה להגיע למנעול של הדלת,

the sink, the soap dispenser, the hand dryer and the mirror.

לכיור, לסבון, למייבש הידיים ולמראה.

Yet, I cannot use the toilet.

אבל אני לא יכולה להשתמש באסלה.

It is deliberately designed higher

היא מעוצבת בכוונה להיות גבוהה

so that wheelchair users can transfer across with ease.

כך שאנשים המשתמשים בכסאות גלגלים יוכלו לעבור אליה בקלות.

This is a wonderful and necessary innovation,

זו המצאה נפלאה והכרחית,

but in the design world, when we describe a new project or idea as accessible,

אך בעולם העיצוב כשאנחנו מתארים פרויקט חדש או רעיון כ'נגיש',

what does that mean?

מה זה אומר?

Who is it accessible to?

למי זה נגיש?

And whose needs are not being accommodated for?

והצרכים של מי לא קיבלו תשובה?

Now, the bathroom is an example

עכשיו השירותים הם דוגמה

of where design impinges upon my dignity,

למקום בו העיצוב, פוגע בכבוד העצמי שלי.

but the physical environment impacts upon me in much more casual ways too,

אך הסביבה הפיזית משפיעה עלי גם בדרכים הרבה יותר יומיומיות,

something as simple as ordering a cup of coffee.

משהו פשוט כמו להזמין ספל קפה.

Now, I'll admit it.

טוב, אני חייבת להודות

I drink far too much coffee.

אני שותה הרבה יותר מידי קפה.

My order is a skinny vanilla latte,

אני מזמינה קפה לטה וניל דל שומן,

but I'm trying to wean myself off the syrup.

אבל אני מנסה לגמול את עצמי מהסירופ.

But the coffee shop, it's not designed well,

אבל בית הקפה, לא מעוצב טוב,

at least not for me.

לפחות לא בשבילי.

Queuing, I'm standing beside the pastry cabinet

אני עומדת בתור ליד דלפק העוגות

and the barista calls for the next order.

המוכר קורא להזמנה הבאה.

"Next, please!" they shout.

"הבא בבקשה!" הם צועקים.

They can't see me.

הם לא יכולים לראות אותי.

The person next to me in the queue points to my existence

האדם שמאחורי בתור מצביע עלי

and everyone is embarrassed.

וכולם נבוכים.

I order as quick as I can and I move along to collect my coffee.

אני מזמינה כמה שיותר מהר והולכת לקבל את הקפה שלי.

Now, think just for a second.

עכשיו, תזכרו לרגע,

Where do they put it?

איפה שמים את ספל הקפה שלי?

Up high and without a lid.

על הדלפק הגבוה מעלי ובלי מכסה.

Reaching up to collect a coffee that I have paid for

לקחת את הקפה ששילמתי עליו

is an incredibly dangerous experience.

זו פעולה מאוד מסוכנת.

But design also impinges on the clothes that I want to wear.

עיצוב משפיע גם על הבגדים שאני רוצה ללבוש.

I want garments that reflect my personality.

אני רוצה להתלבש בצורה המשקפת את האישיות שלי.

It's difficult to find in the childrenswear department.

קשה למצוא בגדים כאלה במחלקת הילדים.

And often womenswear requires far too many alterations.

ולבגדי נשים צריך לעשות יותר מידי שינויים

I want shoes that affect my maturity, professionalism and sophistication.

אני רוצה לנעול נעליים שישקפו את גילי, התחכום והמקצועיות שלי.

Instead, I'm offered sneakers with Velcro straps and light-up shoes.

במקומן, מציעים לי נעלי ספורט עם וולקרו או עם אורות בסוליות.

Now, I'm not totally opposed to light-up shoes.

זה לא שאני נגד אורות מהבהבים בסוליות.

(Laughter)

[צחוק]

But design also impacts on such simple things,

עיצוב משפיע אפילו על דברים פשוטים כאלה.

like sitting on a chair.

כמו לשבת על כיסא.

I cannot go from a standing to a seating position with grace.

אני לא יכולה לעבור בקלות מעמידה לישיבה.

Due to the standards of design heights of chairs,

בגלל הסטנדרטים של עיצוב גובה הכסאות.

I have to crawl on my hands and knees

עלי לזחול על הידיים והברכיים

just to get on top of it,

רק כדי לטפס על הכסא,

whilst also being conscious that it might tip over at any stage.

ולשים לב שהוא יכול להתהפך תוך כדי.

But whilst design impacts on me

אבל בעוד ההשפעה של עיצוב עלי

whether it's a chair, a bathroom, a coffee shop, or clothes,

אם זה כסא, שירותים, בית קפה או בגדים,

I rely on and benefit

אני סומכת ונעזרת

from the kindness of strangers.

בטוב ליבם של זרים.

But not everybody is so nice.

אבל לא כולם כל כך נחמדים.

I'm reminded that I'm a little person

אני נזכרת בזה שאני אישה קטנת קומה

when a stranger points,

כשזר מצביע,

stares,

בוהה,

laughs,

צוחק,

calls me a name,

קורא לי בשמות,

or takes a photograph of me.

או מצלם אותי.

This happens almost every day.

זה קורה כמעט כל יום.

With the rise of social media, it has given me an opportunity

עם עליתן של הרשתות החברתיות, קיבלתי הזדמנות

and a platform to have a voice as a blogger and as an activist,

ובמה מתאימה, להשמיע את קולי, כבלוגרית וכאקטיביסטית,

but it has also made me nervous

אבל זה גם הלחיץ אותי

that I might become a meme

שאני עוד עלולה להפוך למימ

or a viral sensation,

או תופעה וויראלית,

all without my consent.

בלי הסכמתי,

So let's take a moment right now

אז בואו, נקח רגע, עכשיו,

to make something very clear.

ונבהיר משהו,

The word "midget" is a slur.

המילה "גמד" היא השמצה.

It evolved from PT Barnum's era of circuses and freak shows.

היא נכנסה לשימוש בתקופות בהן הופענו בקרקסים.

Society has evolved.

החברה התבגרה מאז.

So should our vocabulary.

גם אוצר המילים שלנו צריך להתבגר.

Language is a powerful tool.

שפה היא כלי בעל עוצמה.

It does not just name our society.

המילים הן לא רק שמות, בחברה שלנו,

It shapes it.

הן מעצבות אותה.

I am incredibly proud to be a little person,

אני גאה מאוד להיות קטנת קומה

to have inherited the condition of achondroplasia.

ושירשתי את תסמונת האקונדרפליה

But I am most proud to be Sinead.

אבל יותר מהכל אני גאה להיות שינייד.

Achondroplasia is the most common form of dwarfism.

אקונדרפלסיה היא התסמונת הנפוצה ביותר מאלו שגורמות לקטנות קומה

Achondroplasia translates as "without cartilage formation."

הפירוש של המילה הוא "ללא הווצרות של סחוס"

I have short limbs and achondroplastic facial features,

יש לי איברים קצרים ותווי פנים המשותפים ללוקים בתסמונת הזו,

my forehead and my nose.

המצח שלי והאף.

My arms do not straighten fully,

הזרועות שלי לא יכולות להתיישר לגמרי,

but I can lick my elbow.

אבל אני מסוגלת ללקק את המרפק שלי.

I'm not showing you that one.

אני לא מראה לכם את זה.

Achondroplasia occurs in approximately one in every 20,000 births.

אקונדרופלסיה מתרחשת בממוצע אחת לכל 20,000 לידות.

80 percent of little people are born to two average-height parents.

80% מהאנשים קטני הקומה נולדים לשני הורים בעלי גובה ממוצע.

That means that anybody in this room could have a child with achondroplasia.

המשמעות היא שלכל מי שבחדר הזה יכול להוולד לו ילד עם אקונדרופלסיה

Yet, I inherited my condition from my dad.

אני דווקא ירשתי את המצב הזה מאבא שלי.

I'd like to show you a photo of my family.

אני רוצה להראות לכם תמונה של המשפחה שלי

My mother is average height,

אמא שלי בגובה ממצע,

my father is a little person

אבא שלי הוא קטן קומה

and I am the eldest of five children.

אני הבכורה מבין חמישה ילדים.

I have three sisters and one brother.

יש לי שלוש אחיות ואח אחד.

They are all average height.

כולם בגובה ממוצע.

I am incredibly fortunate to have been born into a family

אני מאוד בת מזל להוולד למשפחה

that cultivated my curiosity and my tenacity,

שטיפחה את הסקרנות והעקשנות שלי,

that protected me from the unkindness and ignorance of strangers

שהגנה עלי מרוע ובורות של זרים

and that armed me with the resilience, creativity and confidence

שציידה אותי בכושר התאוששות יצירתיות, ובטחון עצמי.

that I needed to survive and manipulate the physical environment and society.

שלהם הייתי זקוקה כדי לשרוד ולשנות את הסביבה הפיזית, ואת החברה.

If I was to pinpoint any reason why I am successful,

אם הייתי צריכה להצביע על סיבה אחת בזכותה הצלחתי,

it is because I was and I am a loved child,

זה בזכות העובדה שהייתי ואני עדיין ילדה אהובה,

now, a loved child with a lot of sass and sarcasm,

טוב, ילדה אהובה עם הרבה חוצפה וציניות,

but a loved child nonetheless.

אבל אהובה, בכל מקרה.

In giving you an insight into who I am today

בכך שאני נותנת לכם לראות מי אני היום

I wanted to offer you a new perspective.

אני רוצה להציע לכם פרספקטיבה חדשה.

I wanted to challenge the idea

אני רוצה לאתגר את התפיסה

that design is but a tool to create function and beauty.

שעיצוב הוא רק כלי ליצירת תפקוד ויופי,

Design greatly impacts upon people's lives,

עיצוב משפיע מאוד על חייהם של אנשים.

all lives.

על הכל.

Design is a way in which we can feel included in the world,

עיצוב הוא דבר שיכול לגרום לנו להרגיש חלק מהסביבה.

but it is also a way in which we can uphold a person's dignity

בעזרתו אפשר גם לתמוך בכבודם הבסיסי של אנשים

and their human rights.

ובזכויות האדם שלהם.

Design can also inflict vulnerability

עיצוב יכול גם ליצור חולשות

on a group whose needs aren't considered.

בקבוצות שצרכיהן לא נלקחים בחשבון.

So today, I want your perceptions challenged.

אז היום, אני רוצה לאתגר את התפישות שלכם:

Who are we not designing for?

למען מי אנחנו לא מעצבים?

How can we amplify their voices

איך אנחנו יכולים להגביר את הקול שלהם?

and their experiences?

ואת ההתנסות שלהם?

What is the next step?

מהו הצעד הבא?

Design is an enormous privilege,

עיצוב הוא פריבילגיה עצומה,

but it is a bigger responsibility.

אבל הוא אחריות גדולה יותר.

I want you to open your eyes.

אני רוצה שתפתחו את עינייכם.

Thank you so much.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]