Art can heal PTSD's invisible wounds | Melissa Walker

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

You are a high-ranking military service member

אתם בעלי דרגה גבוהה בצבא

deployed to Afghanistan.

ומשרתים באפגניסטן.

You are responsible for the lives

אתם אחראים על שלומם

of hundreds of men and women,

של מאות גברים ונשים,

and your base is under attack.

והבסיס שלכם מותקף.

Incoming mortar rounds are exploding all around you.

פגזי מרגמה מתפוצצים סביבכם.

Struggling to see through the dust and the smoke,

אתם מנסים לגשש מבעד לאבק ולעשן שמגבילים את הראות

you do your best to assist the wounded

אתם עושים כל מאמץ לסייע לפצועים,

and then crawl to a nearby bunker.

ואז אתם זוחלים אל בונקר סמוך.

Conscious but dazed by the blasts,

אתם בהכרה אבל המומים עקב הפיצוצים.

you lay on your side and attempt to process what has just happened.

אתם שוכבים על צידכם ומנסים לעכל את מה שהתרחש זה עתה.

As you regain your vision,

כשהראות מתבהרת

you see a bloody face

אתם רואים פנים מוכתמות בדם

staring back at you.

נועצות בכם מבט.

The image is terrifying,

המראה מבעית,

but you quickly come to understand

אבל מהר מאוד אתם מבינים

it's not real.

שהפנים לא אמיתיות.

This vision continues to visit you multiple times a day and in your sleep.

הדמות ממשיכה לרדוף אחריכם פעמים רבות במשך היום וכשאתם ישנים.

You choose not to tell anyone for fear of losing your job

אתם מחליטים לא לדווח על כך מחשש שתודחו מתפקידכם

or being seen as weak.

או שתיחשבו לחלשים.

You give the vision a name,

אתם מעניקים לדמות שם,

Bloody Face in Bunker,

"פרצוף מדמם בבונקר",

and call it BFIB for short.

ומכנים אותה בקיצור פמ"ב.

You keep BFIB locked away in your mind,

אתם נועלים את פמ"ב במעמקי תודעתכם,

secretly haunting you,

אך הדמות ממשיכה לרדוף אחריכם בחשאי

for the next seven years.

במשך שבע השנים הבאות.

Now close your eyes.

עיצמו את עיניכם.

Can you see BFIB?

אתם יכולים לראות את פמ"ב?

If you can, you're beginning to see the face

אם הצלחתם -

אתם מתחילים לראות את פני הפצעים הנסתרים של המלחמה,

of the invisible wounds of war,

commonly known as post-traumatic stress disorder

הידועים כהפרעת דחק פוסט טראומטית

and traumatic brain injury.

ופגיעה מוחית בעקבות טראומה.

While I can't say I have post-traumatic stress disorder,

אני לא סובלת מ-PTSD,

I've never been a stranger to it.

אך ה-PTSD מעולם לא היה זר לי.

When I was a little girl, I would visit my grandparents every summer.

כשהייתי ילדה קטנה ביקרתי את סבא וסבתא שלי בכל קיץ.

It was my grandfather

סבא שלי

who introduced me to the effects of combat on the psyche.

היה זה שדרכו נחשפתי להשפעות הקרב על הנפש.

While my grandfather was serving as a Marine in the Korean War,

סבא שלי שרת במארינס במלחמת קוריאה.

a bullet pierced his neck and rendered him unable to cry out.

כדור חדר לצווארו ומנע ממנו לקרוא לעזרה.

He watched as a corpsman passed him over,

הוא צפה בחובש קרבי חולף לידו,

declaring him a goner,

מכריז שהוא מקרה אבוד

and then leaving him to die.

ומותיר אותו למות.

Years later, after his physical wounds had healed

שנים לאחר מכן פצעיו הפיזיים החלימו,

and he'd returned home,

והוא חזר הביתה.

he rarely spoke of his experiences in waking life.

הוא כמעט לא דיבר על חוויותיו בחיים הערים.

But at night I would hear him shouting obscenities

אבל בלילה הייתי שומעת את הצעקות והקללות שלו

from his room down the hall.

מהחדר שלו שבהמשך המסדרון.

And during the day I would announce myself as I entered the room,

ובמשך היום הייתי מתריעה לפני שהייתי נכנסת לחדר,

careful not to startle or agitate him.

כדי לא להפתיע ולהבהיל אותו.

He lived out the remainder of his days

הוא חי את שארית ימיו

isolated and tight-lipped,

כשהוא מבודד וחשוק שפתיים.

never finding a way to express himself,

הוא מעולם לא מצא דרך לבטא את תחושותיו,

and I didn't yet have the tools to guide him.

ועדיין לא היו לי כלים לסייע בידו.

I wouldn't have a name for my grandfather's condition

רק בשנות העשרים שלי

until I was in my 20s.

ידעתי לכנות בשם את המצב של סבא שלי.

Seeking a graduate degree in art therapy,

למדתי לתואר בטיפול באמנות,

I naturally gravitated towards the study of trauma.

ונמשכתי באופן טבעי ללימודי טראומה.

And while sitting in class learning about post-traumatic stress disorder,

בשיעור שעסק בהפרעת דחק פוסט טראומטית,

or PTSD for short,

או PTSD בקיצור,

my mission to help service members who suffered like my grandfather

התחילה להתגבש השאיפה שלי לעזור לאנשי צבא שסובלים כמו סבא שלי.

began to take form.

We've had various names for post-traumatic stress

במהלך ההיסטוריה של המלחמות היו לנו שמות שונים לדחק פוסט טראומטי:

throughout the history of war:

homesickness,

געגועים הביתה,

soldier's heart,

לב של חייל,

shell shock,

הלם פגזים,

thousand-yard stare, for instance.

בהייה לאלף יארדים.

And while I was pursuing my degree, a new war was raging,

בזמן הלימודים שלי מלחמה חדשה היתה בעיצומה

and thanks to modern body armor and military vehicles,

ובזכות מגיני הגוף והרכבים הצבאיים המודרניים

service members were surviving blast injuries they wouldn't have before.

אנשים שרדו פגיעות הדף שלא היו שורדים קודם לכן.

But the invisible wounds were reaching new levels,

אבל הפצעים הנסתרים הגיעו לרמות חדשות.

and this pushed military doctors and researchers

בעקבות זאת רופאים וחוקרים צבאיים

to try and truly understand the effects that traumatic brain injury, or TBI,

ניסו להבין לעומק את ההשפעות של פגיעות מוח עקב טראומה (TBI)

and PTSD have on the brain.

ושל PTSD על המוח.

Due to advances in technology and neuroimaging,

בזכות התקדמות הטכנולוגיה והדימות העצבי

we now know there's an actual shutdown in the Broca's,

אנחנו יודעים היום שטראומה יכולה לגרום ל"כיבוי" של איזור הברוקה,

or the speech-language area of the brain, after an individual experiences trauma.

איזור הדיבור והשפה במוח, לאחר שאדם חווה טראומה.

This physiological change,

השינוי הפיזיולוגי הזה,

or speechless terror as it's often called,

שמכונה "אימה חסרת מילים",

coupled with mental health stigma,

בצירוף סטיגמות על בעיות נפשיות,

the fear of being judged

פחד משיפוט,

or misunderstood,

פחד מחוסר הבנה,

possibly even removed from their current duties,

ואפשרות להדחה מהתפקידים הנוכחיים,

has led to the invisible struggles of our servicemen and women.

כל אלה מובילים להתמודדויות הנסתרות של אנשי ונשות הצבא שלנו.

Generation after generation of veterans

דור אחר דור של חיילים משוחררים

have chosen not to talk about their experiences,

בחרו לא לדבר על מה שעברו

and suffer in solitude.

ולסבול מתוך בדידות.

I had my work cut out for me when I got my first job

העבודה הראשונה שלי היתה מאתגרת מאוד.

as an art therapist at the nation's largest military medical center,

עבדתי כמטפלת באמנות במרכז הרפואי הצבאי הגדול ביותר בארה"ב,

Walter Reed.

וולטר ריד.

After working for a few years on a locked-in patient psychiatric unit,

לאחר מספר שנים שבהן עבדתי במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה

I eventually transferred to the National Intrepid Center of Excellence, NICoE,

עברתי ל-NICoE, המרכז הלאומי למצויינות אינטרפיד,

which leads TBI care for active duty service members.

המרכז המוביל בטיפול ב-TBI באנשי צבא פעילים.

Now, I believed in art therapy,

אני מאמינה בטיפול באומנות,

but I was going to have to convince service members,

אבל הייתי צריכה לשכנע את אנשי הצבא,

big, tough, strong, manly military men,

גברים גדולים, קשוחים, חזקים, גבריים, צבאיים,

and some women too,

וגם כמה נשים,

to give art-making as a psychotherapeutic intervention a try.

לנסות עשייה אומנותית כהתערבות פסיכותרפית.

The results have been nothing short of spectacular.

התוצאות היו מדהימות.

Vivid, symbolic artwork

אנשי ונשות הצבא שלנו

is being created by our servicemen and women,

יוצרים אומנות חיה ומלאת סמלים.

and every work of art tells a story.

וכל יצירת אומנות מספרת סיפור.

We've observed that the process of art therapy bypasses

ראינו שהתהליך של טיפול באומנות

the speech-language issue with the brain.

פוסח על בעיית הדיבור-שפה המוחית.

Art-making accesses the same sensory areas of the brain that encode trauma.

עשייה אומנותית מפעילה את איזורי החישה במוח שמקודדים טראומה.

Service members can use the art-making to work through their experiences

אנשי צבא יכולים לעבד את ההתנסויות שלהם בעזרת עשייה אומנותית

in a nonthreatening way.

בדרך לא מאיימת.

They can then apply words to their physical creations,

אחר כך הם יכולים לתאר במילים את היצירות שלהם,

reintegrating the left and the right hemispheres of the brain.

וליצור מחדש חיבורים בין ההמיספרה השמאלית והימנית של המוח שלהם.

Now, we've seen this can work with all forms of art --

ראינו שסוגים שונים של אמנות מועילים --

drawing, painting, collage --

רישום, ציור, קולאז' --

but what seems to have the most impact

אבל נראה שההשפעה הגדולה ביותר היא

is mask-making.

של יצירת מסיכות.

["תן לאדם מסיכה והוא יאמר את האמת"] אוסקר ווילד

Finally, these invisible wounds don't just have a name,

סוף סוף הפצעים הנסתרים מקבלים גם פנים.

they have a face.

And when service members create these masks,

כשאנשי צבא יוצרים מסיכות,

it allows them to come to grips, literally, with their trauma.

הן מאפשרות להם לעמוד פנים אל פנים מול הטראומה שלהם.

And it's amazing how often that enables them

ומדהים שלעיתים קרובות הדבר מאפשר להם

to break through the trauma and start to heal.

להתגבר על הטראומה ולהתחיל להחלים.

Remember BFIB?

זוכרים את פמ"ב?

That was a real experience for one of my patients,

זאת היתה התנסות אמיתית של אחד מהמטופלים שלי.

and when he created his mask,

וכשהוא יצר את המסיכה שלו,

he was able to let go of that haunting image.

הוא היה מסוגל להרפות מהדמות הזאת שרדפה אותו.

Initially, it was a daunting process for the service member,

בהתחלה התהליך היה מבעית עבורו,

but eventually he began to think of BFIB as the mask,

אבל בהמשך הוא התחיל לחשוב על פמ"ב כעל המסיכה,

not his internal wound,

ולא כעל פצע פנימי שלו,

and he would go to leave each session,

ובסיומה של כל פגישה שלנו

he would hand me the mask, and say, "Melissa, take care of him."

הוא היה מושיט לי את המסיכה ואומר, "מליסה, תשגיחי עליה."

Eventually, we placed BFIB in a box to further contain him,

בסופו של דבר הנחנו את פמ"ב למשמרת בקופסה,

and when the service member went to leave the NICoE,

וכשאיש הצבא עזב את NICoE,

he chose to leave BFIB behind.

הוא בחר להשאיר את פמ"ב שם.

A year later, he had only seen BFIB twice,

בשנה שלאחר מכן הוא ראה את פמ"ב רק פעמיים,

and both times BFIB was smiling

ובשתי הפעמים פמ"ב חייך

and the service member didn't feel anxious.

ואיש הצבא לא חש חרדה.

Now, whenever that service member is haunted by some traumatic memory,

וכעת, כאשר איש הצבא הזה נתקל בזיכרון טראומטי שרודף אותו,

he continues to paint.

הוא ממשיך לצייר.

Every time he paints these disturbing images,

ובכל פעם שהוא מצייר את הדמויות המטרידות,

he sees them less or not at all.

הוא רואה אותן פחות ופחות או שהוא מפסיק לראות אותן.

Philosophers have told us for thousands of years

במשך אלפי שנים אמרו לנו הפילוסופים

that the power to create

שלכוח היצירה יש קשר הדוק לכוח ההרס.

is very closely linked to the power to destroy.

Now science is showing us that the part of the brain

כעת המדע מראה לנו שהחלק במוח שבו נרשם פצע טראומטי

that registers a traumatic wound

can be the part of the brain where healing happens too.

יכול להיות החלק במוח שבו מתרחש גם הריפוי.

And art therapy is showing us how to make that connection.

והטיפול באמנות מראה לנו כיצד ליצור את הקשר הזה.

We asked one of our service members

ביקשנו מאחד מאנשי הצבא שלנו

to describe how mask-making impacted his treatment,

לתאר איך יצירת המסיכות השפיעה על הטיפול שלו,

and this is what he had to say.

וזה מה שהוא אמר.

(Video) Service Member: You sort of just zone out into the mask.

(וידאו) איש צבא: אתה מכניס את עצמך לתוך המסיכה,

You zone out into the drawing,

אתה מכניס את עצמך לתוך הציור.

and for me, it just released the block,

וכך החסימה שלי השתחררה

so I was able to do it.

והייתי מסוגל ליצור את המסיכה.

And then when I looked at it after two days, I was like,

אחרי יומיים כשראיתי את המסיכה, חשבתי לעצמי,

"Holy crap, here's the picture, here's the key, here's the puzzle,"

"אלוהים אדירים, זאת התמונה, זה המפתח, זה הפזל,"

and then from there it just soared.

ומכאן והלאה חלה נסיקה.

I mean, from there my treatment just when out of sight,

מכאן והלאה ההתקדמות היתה מדהימה.

because they were like, Kurt, explain this, explain this.

הם התחילו לבקש, קורט תסביר את זה, תסביר את זה.

And for the first time in 23 years,

ובפעם הראשונה אחרי 23 שנים יכולתי לדבר בפתיחות עם כולם.

I could actually talk about stuff openly to, like, anybody.

I could talk to you about it right now if I wanted to,

הייתי יכול לדבר איתכם עכשיו אם הייתי רוצה,

because it unlocked it.

כי המחסום הוסר.

It's just amazing.

זה פשוט מדהים.

And it allowed me to put 23 years of PTSD

וזה איפשר לי להניח במקום אחד 23 שנים של PTSD ושל TBI,

and TBI stuff together in one place

that has never happened before.

דבר שמעולם לא התרחש קודם לכן.

Sorry.

מצטער.

Melissa Walker: Over the past five years,

מליסה ווקר: בחמש השנים האחרונות

we've had over 1,000 masks made.

אנשים יצרו יותר מאלף מסיכות.

It's pretty amazing, isn't it?

מדהים, לא?

Thank you.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

תודה רבה.

I wish I could have shared this process with my grandfather,

חבל שאני לא יכולה לחלוק את התהליך הזה עם סבא שלי,

but I know that he would be thrilled

אבל אני יודעת שהוא היה מתרגש לשמוע שאנחנו מוצאים דרכים

that we are finding ways

to help today's and tomorrow's service members heal,

לסייע לאנשי הצבא של היום ושל העתיד להחלים ולמצוא בתוכם משאבים

and finding the resources within them

that they can call upon

שהם יכולים לגייס

to heal themselves.

כדי לרפא את עצמם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)