John Bohannon: Dance vs. powerpoint, a modest proposal

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

(Music)

[מוסיקה]

Good afternoon.

ערב טוב.

As you're all aware, we face difficult economic times.

כפי שכולכם יודעים, אנו ניצבים לפני תקופה כלכלית קשה.

I come to you with a modest proposal

אני בא אליכם עם הצעה צנועה

for easing the financial burden.

להקלה על הנטל הכספי.

This idea came to me while talking to

רעיון זה עלה בדעתי כששוחחתי

a physicist friend of mine at MIT.

עם חברי, פיזיקאי בטכניון של מסצ'וסטס.

He was struggling to explain something to me:

הוא התאמץ מאד להסביר לי משהו:

a beautiful experiment that uses lasers to cool down matter.

ניסוי יפהפה בלייזרים כדי לקרר חומר.

Now he confused me from the very start,

הוא בילבל אותי למן ההתחלה,

because light doesn't cool things down.

כי האור לא מקרר דברים.

It makes it hotter. It's happening right now.

הוא מחמם אותם. זה קורה גם עכשיו.

The reason that you can see me standing here is because

הסיבה שאתם רואים אותי עומד כאן היא משום

this room is filled with more than 100 quintillion photons,

שהאולם הזה מלא ביותר מ-100 קווינטיליוני פוטונים,

and they're moving randomly through the space, near the speed of light.

והם נעים בחלל באקראיות, כמעט במהירות האור.

All of them are different colors,

וכולם בצבעים שונים,

they're rippling with different frequencies,

הם יוצרים אדוות בתדירויות שונות,

and they're bouncing off every surface, including me,

והם מוחזרים מכל משטח, גם ממני,

and some of those are flying directly into your eyes,

וחלק מהם טסים היישר לתוך עיניכם,

and that's why your brain is forming an image of me standing here.

וזו הסיבה שמוחכם יוצר דימוי שלי, עומד כאן.

Now a laser is different.

אבל הלייזר שונה.

It also uses photons, but they're all synchronized,

גם הוא משתמש בפוטונים, אבל כולם מסונכרנים,

and if you focus them into a beam,

ואם ממקדים אותם לקרן,

what you have is an incredibly useful tool.

מקבלים כלי שימושי להפליא.

The control of a laser is so precise

השליטה בלייזר כל-כך מדויקת,

that you can perform surgery inside of an eye,

עד שניתן לבצע ניתוח בתוך העין,

you can use it to store massive amounts of data,

ניתן לנצל אותו לאיחסון כמויות נתונים עצומות,

and you can use it for this beautiful experiment

וגם להשתמש בו לאותו ניסוי יפהפה

that my friend was struggling to explain.

שחברי התאמץ להסבירו לי.

First you trap atoms in a special bottle.

ראשית, לוכדים אטומים בבקבוק מיוחד.

It uses electromagnetic fields to isolate the atoms

משתמשים בשדות מגנטיים כדי לבודד את האטומים

from the noise of the environment.

מרעש הסביבה.

And the atoms themselves are quite violent,

והאטומים עצמם אלימים למדי,

but if you fire lasers that are precisely tuned to the right frequency,

אך אם יורים לייזר שמכוונן במדויק לתדר הנכון,

an atom will briefly absorb those photons

האטום יספוג לרגע את הפוטונים

and tend to slow down.

ויאט מעט.

Little by little it gets colder

לאט לאט הוא מתקרר

until eventually it approaches absolute zero.

עד שלבסוף הוא מתקרב לאפס המוחלט.

Now if you use the right kind of atoms and you get them cold enough,

ואם משתמשים באטומים הנכונים ומקררים אותם מספיק,

something truly bizarre happens.

קורה משהו מוזר באמת.

It's no longer a solid, a liquid or a gas.

זה כבר לא מוצק, נוזל או גז.

It enters a new state of matter called a superfluid.

זה עובר למצב צבירה הקרוי נוזל-על.

The atoms lose their individual identity,

האטומים מאבדים את זהויותיהם השונות,

and the rules from the quantum world take over,

וחוקי עולם הקוונטים נעשים תקפים.

and that's what gives superfluids such spooky properties.

וזה מה שמעניק לנוזלי העל תכונות מפחידות כאלה.

For example, if you shine light through a superfluid,

לדוגמה, אם מעבירים אור דרך נוזל-על,

it is able to slow photons down

הוא מסוגל להאט את מהירות הפוטונים

to 60 kilometers per hour.

ל-60 קמ"ש.

Another spooky property is that it flows

תכונה מפחידה נוספת: הוא זורם

with absolutely no viscosity or friction,

ללא שום צמיגות או חיכוך,

so if you were to take the lid off that bottle,

כך שאם מסירים את המכסה מעל אותו בקבוק,

it won't stay inside.

הוא לא יישאר בתוכו.

A thin film will creep up the inside wall,

פס דק יזחל ויעלה על הדופן הפנימית,

flow over the top and right out the outside.

יזרום מעבר לשפה, ועל פני הדופן החיצונית.

Now of course, the moment that it does hit the outside environment,

כמובן שברגע שהוא נתקל בסביבה החיצונית,

and its temperature rises by even a fraction of a degree,

והטמפרטורה שלו עולה ולו רק בשבריר מעלה,

it immediately turns back into normal matter.

הוא הופך מיד לחומר רגיל.

Superfluids are one of the most fragile things we've ever discovered.

נוזלי-על הם מהחומרים הכי שבריריים שגילינו.

And this is the great pleasure of science:

וזה העונג הגדול שבמדע:

the defeat of our intuition through experimentation.

לנצח את האינטואיציה שלנו באמצעות ניסויים.

But the experiment is not the end of the story,

אך הניסוי איננו סוף הסיפור,

because you still have to transmit that knowledge to other people.

כי עדיין צריך להעביר את הידע הזה לאחרים.

I have a Ph.D in molecular biology.

יש לי תואר דוקטור בביולוגיה מולקולרית.

I still barely understand what most scientists are talking about.

ואני עדיין מתקשה להבין על מה רוב המדענים מדברים.

So as my friend was trying to explain that experiment,

אז כשחברי ניסה להסביר לי את הניסוי,

it seemed like the more he said,

נראה שככל שהרבה לדבר,

the less I understood.

פחות הבנתי.

Because if you're trying to give someone the big picture

כי כשמנסים לתאר למישהו את התמונה המלאה

of a complex idea, to really capture its essence,

של רעיון מורכב, הרי שכדי שיוכל באמת לתפוס את מהותו,

the fewer words you use, the better.

ככל שמשתמשים בפחות מלים, כך טוב יותר.

In fact, the ideal may be to use no words at all.

למעשה, אולי הכי טוב בכלל לא להשתמש במלים.

I remember thinking, my friend could have explained

אני זוכר שחשבתי שחברי יכול היה להסביר

that entire experiment with a dance.

את הניסוי כולו באמצעות מחול.

Of course, there never seem to be any dancers around when you need them.

וכמובן, לעולם אין בנמצא רקדנים בדיוק כשצריך אותם.

Now, the idea is not as crazy as it sounds.

אבל הרעיון לא כל-כך מטורף כפי שהוא נשמע.

I started a contest four years ago called Dance Your Ph.D.

לפני 4 שנים ייסדתי תחרות בשם "לרקוד לדוקטורט".

Instead of explaining their research with words,

במקום להסביר את המחקר במלים,

scientists have to explain it with dance.

על המדענים להסבירו באמצעות מחול.

Now surprisingly, it seems to work.

ובמפתיע, נראה שזה מצליח.

Dance really can make science easier to understand.

המחול אכן הופך את המדע קל יותר להבנה.

But don't take my word for it.

אבל אל תסמכו עלי.

Go on the Internet and search for "Dance Your Ph.D."

היכנסו לאינטרנט וחפשו: Dance Your Ph.D.

There are hundreds of dancing scientists waiting for you.

מחכים לכם שם מאות מדענים-רקדנים.

The most surprising thing that I've learned while running this contest

הדבר הכי מפתיע שגיליתי כשניהלתי את התחרות הזאת

is that some scientists are now working directly with dancers on their research.

הוא שכמה מדענים עובדים כעת באופן ישיר עם רקדנים על מחקריהם.

For example, at the University of Minnesota,

לדוגמה, באוניברסיטת מינסוטה,

there's a biomedical engineer named David Odde,

יש מהנדס ביו-רפואה בשם דייוויד אודי,

and he works with dancers to study how cells move.

שעובד עם רקדנים כדי לחקור איך התאים נעים.

They do it by changing their shape.

הם עושים זאת באמצעות שינוי צורה.

When a chemical signal washes up on one side,

כשאות כימי נשטף אל אחד הצדדים של התא,

it triggers the cell to expand its shape on that side,

הוא גורם לו להתפשט באותו צד,

because the cell is constantly touching and tugging at the environment.

כי התא נוגע בסביבתו ומתחכך בה ללא הרף.

So that allows cells to ooze along in the right directions.

כך שזה מאפשר לתאים לזרום בכיוונים הנכונים.

But what seems so slow and graceful from the outside

אך מה שנראה מבחוץ כה איטי וחינני

is really more like chaos inside,

מזכיר יותר תוהו מבפנים,

because cells control their shape with a skeleton of rigid protein fibers,

כי התאים שולטים בצורתם בעזרת שלד של סיבי חלבון נוקשים,

and those fibers are constantly falling apart.

וסיבים אלה מתפרקים ללא הרף.

But just as quickly as they explode,

אך באותה מהירות בה הם מתפוצצים,

more proteins attach to the ends and grow them longer,

חלבונים נוספים נצמדים לקצוות ומאריכים אותם,

so it's constantly changing

כך שזה כל הזמן משתנה

just to remain exactly the same.

רק כדי להישאר בדיוק אותו דבר.

Now, David builds mathematical models of this and then he tests those in the lab,

דייוויד בונה מודלים מתמטיים של זה ואחר בוחן אותם במעבדה,

but before he does that, he works with dancers

אך לפני כן, הוא עובד עם רקדנים

to figure out what kinds of models to build in the first place.

כדי לדעת אילו מודלים עליו לבנות מלכתחילה.

It's basically efficient brainstorming,

זהו למעשה סיעור מוחות יעיל,

and when I visited David to learn about his research,

וכשביקרתי את דייוויד כדי ללמוד אודות המחקר שלו,

he used dancers to explain it to me

הוא השתמש ברקדנים כדי להסבירו לי

rather than the usual method: PowerPoint.

במקום בשיטה המקובלת של מצגת "פאוור-פוינט".

And this brings me to my modest proposal.

וזה מביא אותי להצעה הצנועה.

I think that bad PowerPoint presentations

אני חושב שמצגות "פאוור-פוינט" גרועות

are a serious threat to the global economy.

מהוות איום חמור על הכלכלה העולמית.

(Laughter) (Applause)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

Now it does depend on how you measure it, of course,

תלוי באופן המדידה, כמובן,

but one estimate has put the drain at 250 million dollars per day.

אבל לפי הערכה אחת הבזבוז הוא 250 מיליון דולר ליום.

Now that assumes half-hour presentations

וההערכה הזו היא לפי מצגות בנות חצי שעה

for an average audience of four people

מול קהל ממוצע של 4 בני-אדם

with salaries of 35,000 dollars,

שמשתכרים 35,000 דולר,

and it conservatively assumes that

וזו הערכה צנועה, לפיה

about a quarter of the presentations are a complete waste of time,

כרבע מהמצגות הן בזבוז זמן מוחלט,

and given that there are some apparently

ובהנחה שכנראה

30 million PowerPoint presentations created every day,

כ-30 מיליון מצגות "פאוור-פוינט" נוצרות מידי יום,

that would indeed add up to an annual waste

זה אכן מסתכם בבזבוז שנתי

of 100 billion dollars.

של 100 מיליארד דולר.

Of course, that's just the time we're losing

ברור שמדובר רק בזמן שאנו מפסידים

sitting through presentations.

כשאנו יושבים במהלך המצגות.

There are other costs, because PowerPoint is a tool,

יש גם עלויות נוספות, כי ה"פאוור-פוינט" היא כלי,

and like any tool, it can and will be abused.

וככל כלי, גם אותה אפשר לנצל לרעה וזה אכן קורה.

To borrow a concept from my country's CIA,

אם לשאול מושג מהסי-איי-איי של ארצי,

it helps you to soften up your audience.

המצגת עוזרת לרכך את הקהל.

It distracts them with pretty pictures, irrelevant data.

היא מסיחה את דעתו בעזרת תמונות נחמדות, נתונים לא-שייכים.

It allows you to create the illusion of competence,

היא מאפשרת ליצור מראית-עין של יכולת ביצוע,

the illusion of simplicity,

אשליה של פשטות,

and most destructively, the illusion of understanding.

והכי הרסני - מראית-עין של הבנה.

So now my country is 15 trillion dollars in debt.

אז כעת ארצי חייבת 15 טריליון דולר.

Our leaders are working tirelessly to try and find ways to save money.

מנהיגינו עמלים בפרך על מציאת דרכים לחסוך כסף.

One idea is to drastically reduce public support for the arts.

אחד הרעיונות: להפחית באופן דרסטי את התמיכה הציבורית באמנויות.

For example, our National Endowment for the Arts,

לדוגמה, "קרן האמנויות הלאומית" שלנו,

with its $150 million budget,

שיש לה תקציב של 150 מיליון דולר,

slashing that program would immediately reduce the national debt

חיסול התכנית הזו יפחית מיד את החוב הלאומי

by about one one-thousandth of a percent.

בערך באלפית האחוז.

One certainly can't argue with those numbers.

ברור שאי-אפשר להתווכח עם המספרים האלה.

However, once we eliminate public funding for the arts,

אבל מיד כשנבטל את המימון הציבורי של האמנויות,

there will be some drawbacks.

יהיו לכך כמה חסרונות.

The artists on the street will swell the ranks of the unemployed.

האמנים יצטרפו לשורות המובטלים ברחובות.

Many will turn to drug abuse and prostitution,

רבים יפנו לסמים ולזנות,

and that will inevitably lower property values in urban neighborhoods.

וזה יוביל לירידת ערך הנכסים בשכונות העירוניות.

All of this could wipe out the savings we're hoping to make in the first place.

וכל זה עלול למחוק את החסכון שקיווינו להשיג.

I shall now, therefore, humbly propose my own thoughts,

לכן, בשפלות-רוח, אציע לכם כעת את מחשבותי,

which I hope will not be liable to the least objection.

ואני מקווה שהן לא תזכינה ולו להתנגדות הקלה ביותר.

Once we eliminate public funding for the artists,

לאחר שנבטל את המימון הציבורי הניתן לאמנים,

let's put them back to work

הבה ונחזיר אותם למעגל העבודה

by using them instead of PowerPoint.

בכך שנשתמש בהם במקום ב"פאוור-פוינט".

As a test case, I propose we start with American dancers.

בתור מקרה-מבחן, אני מציע להתחיל עם הרקדנים האמריקאיים.

After all, they are the most perishable of their kind,

אחרי הכל, הם הכי מתכלים מסוגם,

prone to injury and very slow to heal

נוטים להיפצע ומאחרים להחלים

due to our health care system.

בגלל מערכת הבריאות שלנו.

Rather than dancing our Ph.Ds,

במקום שירקדו למען הדוקטורנטים שלנו,

we should use dance to explain all of our complex problems.

עלינו להשתמש במחול כדי להסביר את כל בעיותינו המורכבות.

Imagine our politicians using dance

תארו לעצמכם את הפוליטיקאים שלנו משתמשים במחול

to explain why we must invade a foreign country

כדי להסביר מדוע עלינו לפלוש לארץ זרה

or bail out an investment bank.

או לחלץ בנק השקעות.

It's sure to help.

אין ספק שזה יעזור.

Of course someday, in the deep future,

כמובן שיום אחד, אי-אז בעתיד,

a technology of persuasion

ימציאו אולי טכנולוגיית שכנוע

even more powerful than PowerPoint may be invented,

עוד יותר חזקה מ"פאוור-פוינט",

rendering dancers unnecessary as tools of rhetoric.

שתהפוך את הרקדנים למיותרים בתור אמצעי רטוריקה.

However, I trust that by that day,

אבל אני מאמין שעד אותו יום,

we shall have passed this present financial calamity.

כבר נעבור את השואה הפיננסית הנוכחית.

Perhaps by then we will be able to afford the luxury

עד אז, אולי נוכל ליהנות מן המותרות האלה:

of just sitting in an audience

לשבת פשוט בקהל

with no other purpose

ללא שום מטרה

than to witness the human form in motion.

אלא להיות עדים לגוף האנושי בתנועה.

(Music)

[מוסיקה]

(Applause)

[מחיאות כפיים]