Jimmy Nelson: Gorgeous portraits of the world's vanishing people

מתרגם: Valen Sutovsky מבקר: Ido Dekkers

Now, I've been making pictures for quite a long time,

אני מצלם תמונות כבר די הרבה זמן,

and normally speaking, a picture like this, for me,

ובדרך כלל, תמונה כזו, בשבילי,

should be straightforward.

צריכה להיות ממש קלה לצילום.

I'm in southern Ethiopia. I'm with the Daasanach.

אני בדרום אתיופיה, עם בני הדאסאנאש,

There's a big family, there's a very beautiful tree,

עומדת שם משפחה גדולה, יש שם עץ מקסים,

and I make these pictures with this very large,

ואני מצלם את התמונות האלה עם מצלמה ענקית,

extremely cumbersome, very awkward technical plate film camera.

מסורבלת מאוד, מוזרה מאוד, מצלמה עם לוחות-פילם.

Does anybody know 4x5 and 10x8 sheets of film,

מישהו מכם מכיר אולי - לוחות פילם של 4X5 או 8X10,

and you're setting it up, putting it on the tripod.

ואני מתכונן, מסדר את החצובה.

I've got the family, spent the better part of a day talking with them.

המשפחה במקומה, ביליתי את רוב היום בשיחה איתם,

They sort of understand what I'm on about.

הם פחות או יותר מבינים מה אני עושה.

They think I'm a bit crazy, but that's another story.

הם גם חושבים שאני קצת משוגע, אבל זה כבר סיפור אחר.

And what's most important for me is the beauty and the aesthetic,

ומה שהכי חשוב לי באותו רגע הם היופי והאסתטיקה

and that's based on the light.

וכל זה תלוי באור.

So the light's setting on my left-hand side,

אז האור שוקע משמאלי,

and there's a balance in the communication with the Daasanach,

ויש שם איזה שיווי משקל ואיזון בתקשורת שלו עם הדאסאנאש,

the family of 30, all ages.

כ-30 בני משפחה, מכל הגילאים.

There's babies and there's grandparents,

יש שם תינוקות, וסבים,

I'm getting them in the tree and waiting for the light to set,

אני מקבץ את כולם בין ענפי העץ ומחכה לאור הנכון,

and it's going, going, and I've got one sheet of film left,

והאור נעלם לאט לאט, ונשאר לי לוח צילום אחד,

and I think, I'm okay, I'm in control, I'm in control.

ואני חושב - אני בסדר, הכל תחת שליטה, הכל תחת שליטה,

I'm setting it up and I'm setting up, and the light's just about to go,

אני מארגן ומכוון הכל, והאור עומד להיעלם בכל רגע,

ואני רוצה שאור יהיה מוזהב, אני רוצה שהתמונה תהיה נהדרת.

and I want it to be golden, I want it to be beautiful.

אני רוצה שהאור יהיה בקצה האופק כדי שיאיר את האנשים האלה

I want it to be hanging on the horizon so it lights these people,

בכל ההוד וההדר בהם אפשר להציג אותם.

in all the potential glory that they could be presented.

ובעוד רגע, בעוד שנייה האור נעלם,

And it's about to go and it's about to go,

ואני מניח את לוח הצילום במצלמה,

and I put my sheet in the camera,

והיא מוכנה וממוקדת

it's all focused,

and all of a sudden there's a massive "whack,"

ופתאום אני שומע "טאח" חזק,

and I'm looking around, and in the top corner of the tree,

אני מסתכל מסביב, ובפינה העליונה של העץ,

one of the girls slaps the girl next to her,

אחת הנערות סוטרת לנערה שלידה,

and the girl next to her pulls her hair, and all hell breaks loose,

והנערה שלידה מושכת לה בשיער, והכל יוצא משליטה ופורצת מהומה,

and I'm standing there going, "But the light, the light.

ואני עומד שם וזועק: "אבל האור, האור.

Wait, I need the light. Stay still! Stay still!"

חכו, אני צריך את האור. אל תזוזו! אל תזוזו!"

And they start screaming,

והן מתחילות לצרוח,

and then one of the men turns around and starts screaming, shouting,

ואז אחד הגברים מסתובב ומתחיל לצרוח ולצעוק,

וכל העץ מתמוטט, לא כל העץ, אבל האנשים שבתוך העץ.

and the whole tree collapses, not the tree, but the people in the tree.

הם כולם רצים בכל הכיוונים וצורחים, והם רצים חזרה אל תוך הכפר

They're all running around screaming, and they run back off into the village

במעין ענן עשן, ואני נשאר לעמוד שם מאחורי החצובה שלי.

in this sort of cloud of smoke, and I'm left there standing behind my tripod.

נשאר לי לוח הצילום והאור הלך, ואני לא יכול לצלם את התמונה.

I've got my sheet, and the light's gone, and I can't make the picture.

לאן הם נעלמו, כולם? לא היה לי מושג.

Where have they all gone? I had no idea.

לקח לי שבוע, לקח לי שבוע לצלם את התמונה שאותה אתם רואים כאן היום.

It took me a week, it took me a week to make the picture which you see here today,

ואני אגיד לכם למה. (מחיאות-כפיים)

and I'll tell you why. (Applause)

It's very, very, very simple -- I spent a week going around the village,

זה מאוד, מאוד, מאוד פשוט - הסתובבתי שבוע שלם בכל הכפר,

and I went to every single one: "Hello, can you meet at the tree?

והלכתי ושאלתי כל אחד ואחד מהם: "שלום, האם תוכל להיפגש ליד העץ?"

What's your story? Who are you?"

מה הסיפור שלך? מי אתה?"

And it all turned out to be about a boyfriend, for crying out loud.

והסתבר שכל המהומה הזו נסבה סביב החבר, למען השם.

I mean, I have teenage kids. I should know.

כלומר, יש לי מתבגרים בבית, אני אמור להבין.

It was about a boyfriend. The girl on the top, she'd kissed the wrong boy,

זה היה סביב החבר. הנערה למעלה בתמונה, היא נישקה את הבחור הלא נכון.

and they'd started having a fight.

ולכן התחילה כל המהומה.

And there was a very, very beautiful lesson for me in that:

והיה בזה שיעור מאוד מאוד יפה בשבילי:

If I was going to photograph these people

אם התכוונתי לצלם את האנשים האלה,

in the dignified, respectful way that I had intended,

בכל ההוד וההדר והכבוד איתם רציתי לצלם אותם,

and put them on a pedestal, I had to understand them.

ולשים אותם על הדום, הייתי חייב להבין אותם.

It wasn't just about turning up. It wasn't just about shaking a hand.

לא מספיק לבקר שם בכפר, זה לא רק עניין של ללחוץ להם יד.

It wasn't about just saying, "I'm Jimmy, I'm a photographer."

זה לא רק עניין של לומר: "אני ג'ימי, אני צלם".

הייתי צריך להכיר כל אחת ואחד מהם.

I had to get to know every single one of them,

right down to whose boyfriend is who and who is allowed to kiss who.

עד לרמה של לדעת מי חברה של מי ולמי מותר לנשק את מי.

אז לבסוף, שבוע מאוחר יותר,

So in the end, a week later,

and I was absolutely exhausted,

הייתי מותש לגמרי,

I mean on my knees going, "Please get back up in that tree.

יורד על הברכיים ומתחנן: "בבקשה, עלו בחזרה על העץ.

It's a picture I need to make."

אני חייב לצלם את התמונה הזו".

They all came back. I put them all back up in the tree.

כולם חזרו. העמדתי אותם בחזרה בתוך העץ.

I made sure the girls were in the right position,

וידאתי שהנערות יהיו בעמדה הנכונה,

and the ones that slapped, one was over there.

אלה שהחטיפו זו לזו - אחת פה, השניה שם,

They did look at each other. If you look at it later,

הן באמת הביטו אחת בשנייה, אם תסתכלו אח"כ על התמונה,

they're staring at each other very angrily,

הן נועצות מבטים כועסים אחת בשנייה,

and I've got the tree and everything,

וזהו, יש לי את העץ והכל,

and then at the last minute, I go, "The goat, the goat!

ואז, בשנייה האחרונה, אני שם לב: "העז, העז!

אני צריך משהו שהעין תוכל להתמקד בו, אני צריך עז לבנה באמצע!"

I need something for the eye to look at. I need a white goat in the middle."

אז החלפתי את כל העזים שהיו בהישג יד והכנסתי אותן לתמונה.

So I swapped all the goats around. I put the goats in.

אבל גם אז משהו היה לא בסדר, כי אם תסתכלו משמאל תוכלו לראות

But even then I got it wrong, because if you can see on the left-hand side,

ילד קטן שהתרעם על כך שלא בחרתי בעז שלו.

another little boy storms off because I didn't choose his goat.

אז מוסר ההשכל שלמדתי, הוא ללמוד לדבר "עיזית" בנוסף לדאסאנאש.

So the moral being I have to learn to speak Goat as well as Daasanach.

בכל אופן, המאמץ שהושקע בתמונה הזו

But anyway, the effort that goes into that picture

והסיפור שזה עתה סיפרתי לכם,

and the story that I've just related to you,

כפי שאתם יכולים לתאר,

as you can imagine,

יש כמוהו מאות סיפורים אחרים, שונים ומשונים,

there are hundreds of other bizarre, eccentric stories

של מאות אנשים אחרים מרחבי העולם.

of hundreds of other people around the world.

And this was about four years ago, and I set off on a journey,

זה היה בערך לפני 4 שנים, יצאתי למסע,

to be honest, a very indulgent journey.

למען האמת, מסע שנבע מצורך לסיפוק אישי.

I'm a real romantic. I'm an idealist, perhaps in some ways naive.

אני רומנטיקן אמיתי. אני אידיאליסט, אולי אפילו נאיבי במובנים מסוימים.

But I truly believe that there are people on the planet that are beautiful.

אבל אני מאמין באמת ובתמים, שישנם אנשים יפים על פני כדור הארץ.

It's very, very simple. It's not rocket science.

זה מאוד, מאוד פשוט. זה לא מדע-טילים.

I wanted to put these people on a pedestal.

רציתי להציג את האנשים האלה בפני העולם.

I wanted to put them on a pedestal like they'd never been seen before.

רציתי להציג אותם בדרך שבה לא נראו מעולם.

So, I chose about 35 different groups,

אז בחרתי כ-35 קבוצות שונות,

שבטים, תרבויות של ילידים.

tribes, indigenous cultures.

They were chosen purely because of their aesthetic,

הם נבחרו אך ורק בגלל המראה שלהם, ארחיב על כך בהמשך

and I'll talk more about that later.

I'm not an anthropologist, I have no technical study with the subject,

אני לא אנתרופולוג, אין לי רקע השכלתי בנושא,

but I do have a very, very, very deep passion,

אבל בהחלט יש לי תשוקה מאוד, מאוד עמוקה,

and I believe that I had to choose the most beautiful people on the planet

ואני מאמין שאני חייב לבחור את האנשים היפים ביותר על פני כדור הארץ

in the most beautiful environment that they lived in,

בסביבה היפה ביותר שבה הם חיים,

and put the two together and present them to you.

ולשלב את השניים כדי להציג לכם אותם.

About a year ago,

לפני כשנה,

I published the first pictures,

פרסמתי את התמונות הראשונות,

and something extraordinarily exciting happened.

ומשהו בלתי רגיל ומרגש קרה.

The whole world came running,

כל העולם הגיע בריצה כדי לראות,

and it was a bizarre experience, because everybody, from everywhere:

וזו הייתה חוויה מוזרה, כי מכל עבר שאלו:

"Who are they? What are they? How many are they?

"מי אלה? מה הם? כמה מהם יש?

איפה מצאת אותם? הם אמיתיים? ביימת את זה.

Where did you find them? Are they real? You faked it.

גלה לנו. ספר לנו. ספר. ספר."

Tell me. Tell me. Tell me. Tell me." Millions of questions for which,

מיליון שאלות שעליהן, למען האמת, אין לי תשובות.

to be honest, I don't have the answers.

I really didn't have the answers,

באמת לא היו לי תשובות,

and I could sort of understand, okay, they're beautiful, that was my intention,

ויכולתי להבין, פחות או יותר: אוקיי. הם יפים, זו הייתה הכוונה שלי,

but the questions that I was being fired at,

אבל השאלות שנורו לעברי,

I could not answer them.

לא יכולתי לענות עליהן.

Until, it was quite amusing, about a year ago

עד אשר - וזה היה די משעשע - לפני שנה בערך,

somebody said, "You've been invited to do a TED Talk."

מישהו אמר, "אתה מוזמן לתת הרצאה ב-TED".

And I said, "Ted? Ted? Who's Ted? I haven't met Ted before."

ואני אמרתי, "טד? טד? מי זה טד? אני לא מכיר אף טד".

He said, "No, a TED Talk." I said, "But who's Ted?

והוא אמר, "לא... הרצאת TED". אמרתי, "יופי, אבל מי זה טד הזה?

Do I have to talk to him or do we sit with each other on the stage?"

האם אני צריך לדבר איתו, או שאנחנו יושבים יחד על הבמה?"

And, "No, no, the TED group. You must know about it."

והוא אמר: "לא, לא.. קבוצת TED. אתה בטח יודע משהו עליהם".

And I said, "I've been in a teepee and in a yurt for the last five years.

ואני אמרתי, "חייתי באוהל טיפי וביורט בחמש השנים האחרונות.

מניין לי לדעת מי זה טד? בוא, תציג אותי בפניו".

How do I know who Ted is? Introduce me to him."

בכל אופן, כדי לקצר, הוא אמר: "אנחנו חייבים לעשות הרצאת-טד בנושא".

Anyway, to cut a long story short, he said, "We have to do a TED Talk."

Researched. Oh, exciting. That's great!

אז חקרתי קצת. הו, מרגש. זה נפלא!

And then eventually you're going to go to TEDGlobal.

ובסופו של דבר, תגיע לטד הגלובלי.

Even more exciting.

אפילו יותר מרגש.

But what you need to do, you need to teach the people lessons,

אבל מה שאתה צריך לעשות, הוא ללמד את האנשים שיעורים,

lessons that you've learned on your travels around the world

שיעורים שלמדת במסעותיך מסביב לעולם

with these tribes.

עם השבטים הללו.

I thought, lessons, okay, well, what did I learn? Good question.

חשבתי לעצמי, אוקיי, שיעורים, טוב, מה באמת למדתי? שאלה טובה.

Three. You need three lessons, and they need to be terribly profound.

שלושה. אתה צריך שלושה שיעורים. והם צריכים להיות ממש עמוקים.

(Laughter)

(צחוק)

And I thought, three lessons, well, I'm going to think about it.

וחשבתי, שלושה שיעורים, נו טוב, תן לי לחשוב על זה קצת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So I thought long and hard, and I stood here two days ago,

אז חשבתי הרבה וחשבתי לעומק, ועמדתי כאן לפני יומיים,

and I had my test run, and I had my cards

ועשיתי חזרה גנרלית עם הכרטיסיות שלי,

and my clicker in my hands and my pictures were on the screen,

והחזקתי את השלט שמריץ את התמונות והתמונות שלי הוקרנו על המסך,

and I had my three lessons, and I started presenting them,

והייתי מוכן עם שלושת השיעורים, והתחלתי להציג אותם,

and I had this very odd out-of-body experience.

ופתאום הייתה לי תחושה מוזרה מעין חוויה חוץ-גופית.

I sort of looked at myself standing there, going, "Oh, Jimmy,

כאילו הבטתי בעצמי עומד שם, אומר: "הו, ג'ימי,

this is complete loads of codswallop.

זו פשוט ערימה של בולשיט.

All these people sitting here, they've had more of these talks,

כל האנשים שיושבים שם, הם שמעו המון הרצאות כאלה,

they've heard more lessons in their life.

הם שמעו המון הרצאות במהלך חייהם.

Who are you to tell them what you've learned?

מי אתה שתבוא ותגיד להם מה השיעור שלמדת?

Who are you to guide them and who are you to show them

מי אתה להדריך אותם ומי אתה שתראה להם

what is right, what is wrong, what these people have to say?"

מה נכון ומה לא נכון, ומה הם אמורים להגיד?"

והייתה לי שם איזו, זה משהו ממש אישי עכשיו,

And I had a little bit of a, it was very private,

a little bit of a meltdown.

קצת התפרקתי שם.

I went back, and a little bit like the boy walking away from the tree with his goats,

אז הלכתי אחורה, וקצת כמו הילד שהתרחק מהעץ עם העיזים,

very disgruntled, going, that didn't work,

מאוד מאוכזב, מתוסכל: זה לא עובד,

זה לא המסר שרציתי להעביר.

It wasn't what I wanted to communicate.

And I thought long and hard about it, and I thought, well, the only thing

וחשבתי על זה לעומק, ארוכות, והבנתי שהמסר היחיד שאני יכול להעביר

I can communicate is very, very basic.

זה משהו מאוד, מאוד בסיסי.

You have to turn it all the way around.

צריך להפוך את זה לגמרי.

There's only one person I know here, and that's me.

אני רק מכיר בן אדם אחד, והבן אדם הזה הוא אני.

I'm still getting to know myself,

אני עדיין לומד להכיר את עצמי,

and it's a lifelong journey, and I probably won't have all the answers,

זה מסע לאורך כל החיים, וודאי שלא יהיו לי את כל התשובות,

but I did learn some extraordinary things on this journey.

אבל אכן למדתי כמה דברים מדהימים במהלך המסע הזה.

So what I'm going to do is share with you my lessons.

אז אני אשתף אתכם בלקחים שלי.

It's a very, as I explained at the beginning, very indulgent, very personal,

כפי שאמרתי בהתחלה, זה משהו מאוד אישי, מאוד ותרני

how and why I made these pictures,

איך ולמה צילמתי את התמונות האלו.

and I leave it to you as the audience to interpret what these lessons

ואני משאיר לכם כקהל לפענח מה המשמעות של הלקחים האלה

have meant to me, what they could perhaps mean to you.

לא רק בשבילי, אלא מה יכולה להיות משמעותם עבורכם.

I traveled enormously as a child.

כילד הסתובבתי המון בעולם.

I was very nomadic. It was actually very exciting.

מאוד נוודי. האמת שזה היה מאוד מרגש.

All around the world,

סביב כל העולם,

and I had this feeling that I was pushed off at great speed

והייתה לי תחושה שדוחפים אותי במהירות רבה מאוד

to become somebody, become that individual, Jimmy.

להפוך למישהו, להפוך לאדם הזה, ג׳ימי.

Go off into the planet, and so I ran, and I ran,

לצאת אל העולם, ואז רצתי, ורצתי,

and my wife sometimes kids me, "Jimmy, you look a bit like Forrest Gump,"

ולפעמים אישתי אומרת לי שאני מזכיר קצת את פורסט גאמפ

but I'm, "No, it's all about something, trust me."

ואני אומר לה: ״תאמיני לי, לכל דבר יש סיבה.״

אז המשכתי לרוץ והמשכתי לרוץ ואז הגעתי לאנשהו

So I kept running and I kept running, and I sort of got somewhere

ונעמדתי שם והסתכלתי מסביב וחשבתי לעצמי

and I sort of stood there and looked around me and I thought, well,

אז, לאן אני שייך? לאן אני מתאים?

where do I belong? Where do I fit?

מה אני? מאיפה אני? לא היה לי מושג.

What am I? Where am I from? I had no idea.

So I hope there aren't too many psychologists in this audience.

אני מקווה שאין יותר מדי פסיכולוגיים בקהל.

Perhaps part of this journey

אולי המסע הזה הוא בעצם הניסיון שלי למצוא לאיפה אני שייך.

is about me trying to find out where I belonged.

So whilst going, and don't worry, I didn't when I arrived with these tribes,

ואז במהלך המסע הזה - לא לדאוג, כשהגעתי לשבטים האלה

I didn't paint myself yellow and run around with these spears and loincloths.

לא צבעתי את עצמי בצהוב והסתובבתי עם חניתות ובד באיזור חלציים -

But what I did find were people that belonged themselves,

מה שמצאתי זה אנשים ששייכים,

and they inspired me, some extraordinary people,

והם היו לי להשראה, אנשים מדהימים,

and I'd like to introduce you to some heroes of mine.

ואני רוצה להציג בפניכם כמה מהגיבורים שלי.

They're the Huli.

תכירו את שבט ההולי.

Now, the Huli are some of the most extraordinarily beautiful people

ההולי הם האנשים הכי מדהימים ויפים באופן בלתי רגיל עלי אדמות.

on the planet.

They're proud. They live in the Papua New Guinean highlands.

הם גאים. הם חיים בהרי פפואה ניו גיני.

There's not many of them left, and they're called the Huli wigmen.

לא נשארו הרבה מהם, ושמם הוא ״אנשי הפאות ההולי״

And images like this, I mean, this is what it's all about for me.

תמונות כאלה... זה הכל בשבילי.

And you've spent weeks and months there talking with them, getting there,

אתה מבלה איתם שבועות, חודשים, מדבר איתם, מתקרב אליהם,

ואני רוצה להעלות אותם על הדום,

and I want to put them on a pedestal, and I said, "You have something

ואמרתי להם: יש לכם משהו שרוב האנשים לא ראו לעולם.

that many people have not seen.

אתם יושבים בטבע המדהים הזה.״

You sit in this stunning nature."

And it really does look like this, and they really do look like this.

וזה באמת נראה ככה, והם באמת נראים ככה.

זה הדבר האמיתי.

This is the real thing.

ואתם יודעים למה הם גאים? אתם יודעים למה הם נראים ככה?

And you know why they're proud? You know why they look like this,

ולמה שברתי את הגב, פשוטו כמשמעו, כדי לצלם אותם ולהציג אותם בפניכם?

and why I broke my back literally

to photograph them and present them to you?

הסיבה היא שיש להם ריטואלים מדהימים.

It's because they have these extraordinary rituals.

And the Huli have this ritual: When they're teenagers,

להולי יש את הריטאול הבא: בגיל ההתבגרות,

becoming a man, they have to shave their heads,

כשהופכים לגברים, הם מגלחים את ראשיהם,

ולאורך כל החיים הם ממשיכים לגלח את הראש כל יום

and they spend the rest of their life shaving their heads every single day,

and what they do with that hair,

והם הופכים את השיער הזה ליצירה

they make it into a creation,

a creation that's a very personal creation.

יצירה אישית מאוד.

It's their creation. It's their Huli creation.

זו היצירה שלהם. זה היצירה ההולית שלהם.

So they're called the Huli wigmen.

ולכן קוראים להם אנשי הפאות ההולי.

That's a wig on his head.

זו פאה על ראשו.

It's all made out of his human hair.

זה עשוי מהשיער האנושי שלו.

And then they decorate that wig with the feathers of the birds of paradise,

ואז הם מקשטים את הפאות עם הנוצות של ציפורים מגן עדן,

and don't worry, there are many birds there.

אל תדאגו, יש שם הרבה ציפורים.

There's very few people living, so nothing to get too upset about,

חיים שם מעט מאוד אנשים, אין סיבה להיות מוטרדים,

והם מעצבים את הפאות האלה שוב ושוב לאורך כל חייהם.

and they spend the rest of their life recreating these hats

and getting further and further,

עוד, ועוד ועוד, וזה יוצא מן הכלל

and it's extraordinary, and there's another group,

ויש עוד קבוצה, ה״קאלם״ שחיים בעמק הסמוך

they're called the Kalam, and they live in the next valley,

שמדברים שפה אחרת לגמרי, ונראים אחרת לגמרי

but they speak a completely different language,

והם חובשים כובעים עשויים מחרפושיות

they look completely different, and they wear a hat,

and it's built out of scarabs,

חרפושיות קטנטנות, מדהימות, בצבע ירוק ברקת,

these fantastic emerald green little scarabs,

לפעמים יש חמשת או ששת אלפי חרפושיות בכובע

and sometimes there are 5,000 or 6,000 scarabs in this hat,

and they spend the whole of their life collecting these scarabs

והם אוספים את החרפושיות האלה לאורך כל החיים

to build these hats.

כדי ליצור את הכובעים האלה.

So the Huli inspired me in that they belong.

ההולי נתנו לי השראה מעצם העובדה שהם שייכים.

Perhaps I have to work harder at finding a ritual which matters for me

אולי אני צריך להתאמץ יותר ולמצוא ריטואל בעל משמעות עבורי

and going back into my past to see where I actually fit.

ולחזור לעבר שלי ולבדוק לאן אני שייך.

An extremely important part of this project

חלק חשוב ביותר בפרוייקט הזה

was about how I photograph these extraordinary people.

היה איך לצלם את האנשים המדהימים האלה.

And it's basically beauty. I think beauty matters.

וזה בעצם יופי.

אני חושב שיופי זה דבר חשוב.

We spend the whole of our existence revolving around beauty:

כל הקיום שלנו סובב סביב יופי:

beautiful places, beautiful things, and ultimately, beautiful people.

מקומות יפים, דברים יפים, ובסופו של דבר, אנשים יפים.

It's very, very, very significant.

יש לו חשיבות רבה מאוד.

I've spent all of my life analyzing what do I look like?

כל חיי אני בוחן: איך אני נראה?

Am I perceived as beautiful?

האם אני נתפס כיפה?

Does it matter if I'm a beautiful person or not,

זה משנה או לא אם אני בן אדם יפה,

or is it purely based on my aesthetic?

או שזה מבוסס אך ורק על אסתטיקה?

And then when I went off, I came to a very narrow conclusion.

במהלך המסע שלי הגעתי למסקנה מאוד צרה.

Do I have to go around the world photographing, excuse me,

האם עליי להסתובב בעולם ולצלם, סלחו לי,

women between the age of 25 and 30? Is that what beauty is going to be?

נשים בין הגילאים 25 ו-30? זה יופי?

Is everything before and after that utterly irrelevant?

כל מה שלפני ואחרי הגיל הזה הוא לגמרי לא רלוונטי?

And it was only until I went on a journey,

ורק כשיצאתי למסע,

a journey that was so extreme,

מסע כל כך קיצוני,

I still get shivers when I think about it.

כשאני חושב על זה עוד יש לי צמרמורות.

I went to a part of the world, and I don't know whether any of you

הלכתי לחלק של העולם, לא יודע אם מישהו מכם שמע על צ׳וקוטקה.

have ever heard of Chukotka. Has anybody ever heard of Chukotka?

מישהו שמע אי פעם על צ׳וקוטקה?

Chukotka probably is, technically, as far as one can go

יש מצב שצ׳יקוטקה, טכנית, זה המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו

and still be on the living planet.

ועדיין להיות על כדור הארץ.

זה 13 שעות טיסה ממוסקבה.

It's 13 hours' flight from Moscow.

First you've got to get to Moscow, and then 13 hours' flight nonstop from Moscow.

קודם עליך להגיע למוסקבה ואז לטוס 13 שעות ללא עצירות.

And that's if you get there.

וזה במקרה שבאמת תגיע.

לפעמים מפספסים את מסלול ההמראה.

As you can see, some people sort of miss the runway.

ואז אתה נוחת בצ׳וקוטקה ושם גרים הצ׳וקצ׳יס.

And then when you land there, in Chukotka are the Chukchis.

עכשיו, הצ׳וקצ׳יס הם אחרוני האינאויטים הילידים מסיביר,

Now, the Chukchis are the last indigenous Inuits of Siberia,

and they're people I'd heard about, I'd hardly seen any images of,

שמעתי על האנשים האלה, בקושי ראיתי תמונות שלהם,

but I knew they were there,

אבל ידעתי שהם שם,

and I'd been in touch with this guide,

והייתי בקשר עם מדריך שאמר לי:

and this guide said,

"There's this fantastic tribe. There's only about 40 of them.

״קיים שבט מדהים. יש רק איזה 40 מהם.

אתה תסתדר. נמצא אותם.״ ואז יצאנו אל המסע הזה.

You'll be okay. We'll find them." So off we went on this journey.

כשהגענו, אחרי חודש של הליכה בקרח,

When we arrived there, after a month of traveling across the ice,

הגענו אליהם, אבל לא הרשו לי לצלם אותם.

and we'd got to them, but then I was not allowed to photograph them.

אמרו: ״אסור לך לצלם אותנו. אתה צריך להמתין.

They said, "You cannot photograph us. You have to wait.

You have to wait until you get to know us. You have to wait until you understand us.

אתה חייב לחכות עד שתכיר אותנו. אתה חייב לחכות עד שתבין אותנו.

אתה חייב לחכות עד שתראה איך אנחנו מתנהגים אחד עם השני.״

You have to wait until you see how we interact with one another."

ורק אז, אחרי הרבה שבועות, ראיתי כבוד.

And only then, it was many, many weeks later, I saw a respect.

היה להם אפס שיפוט.

They had zero judgment.

They observed one another, from the youth, from the middle aged to the old.

הם שמרו אחד על השני, מהנערים, מגיל העמידה ועד הזקנים.

They need each other.

הם זקוקים אחד לשני.

הילדים לועסים את הבשר כל היום כי למבוגרים אין שיניים,

The children need to chew the meat all day

because the adults don't have any teeth,

but at the same time, the children take the old aged people out

ובו זמנית הילדים מלווים את הזקנים לשירותים כי הם לא יציבים.

to the toilet because they're infirm,

ואז נוצרת קהילה נפלאה של כבוד.

so there's this fantastic community of respect.

And they adore and admire one another, and they truly taught me

והם אוהבים ומעריצים אחד את השני,

והם לימדו אותי מהו באמת יופי.

what beauty was.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now I'm going to ask for a little bit of audience interaction.

עכשיו אבקש קצת אינטראקציה עם הקהל.

זה מאוד חשוב לסיום של ההרצאה.

This is extremely important for the end of my talk.

If you could look at somebody left to the right of you,

אם תוכלו להסתכל על מי משמאלכם או מימינכם,

and I want you to observe them,

אני רוצה שתתבוננו בו, ושתתנו לו מחמאה.

and I want you to give them a compliment. This is very important.

זה מאוד חשוב.

Now, it may be their nose or their hair or even their aura, I don't mind,

זה יכול להיות האף או השיער או אפילו ההילה שלו, לא משנה לי,

but please look at each other, give them a compliment.

אבל בבקשה תסתכלו אחד על השני, תנו לכם מחמאות.

You have to be quick, because I'm running out of time.

צריך להזדרז, כי נגמר לי הזמן.

And you have to remember it.

אתם חייבים לזכור את זה.

Okay, thank you, thank you, thank you, you've given each other compliments.

אוקיי, תודה, תודה, תודה, נתתם לעצמכם מחמאות.

Hold that compliment very, very tightly. Hold it for later.

תשמרו את המחמאה הזו חזק, חזק. תשמרו אותה לאחר כך.

And the last thing, it was extraordinarily profound,

הדבר האחרון היה משהו עמוק מאוד

and it happened only two weeks ago. Two weeks ago I went back to the Himba.

וזה קרה רק לפני שבועיים. לפני שבועיים חזרתי לשבט ההימבה.

Now, the Himba live in northern Namibia on the border of Angola,

ההימבה חיים בצפון נמיביה בגבול עם אנגולה,

and I'd been there a few times before,

הייתי שם כמה פעמים בעבר, וחזרתי כדי להציג ספר שעשיתי

and I'd gone back to present this book I'd made,

כדי להראות להם את התמונות, לפתח איתם דיון ולהגיד להם:

to show them the pictures, to get into a discussion with them,

to say, "This is how I saw you. This is how I love you.

״ככה ראיתי אתכם. ככה אני אוהב אתכם. ככה אני מכבד אתכם.

This is how I respect you. What do you think? Am I right? Am I wrong?"

מה דעתכם? אני צודק? אני טועה?״ זה הדיון שחיפשתי.

So I wanted this debate. It was very, very, very emotional,

זה היה מאוד, מאוד מרגש,

ולילה אחד ישבנו סביב המדורה,

and one night we were sitting around the campfire,

and I have to be honest, I think I'd had a little bit too much to drink,

אהיה כנה, נראה לי ששתיתי קצת יותר מדי,

וישבתי מתחת לכוכבים ואמרתי: ״זה מעולה,

and I was sort of sitting under the stars going, "This is great,

ראיתם את התמונות, אנחנו אוהבים אחד את השני.״ (צחוק)

you've seen my pictures, we love each other." (Laughter)

והייתי קצת איטי,

And I'm a little bit slow,

והסתכלתי סביבי ואמרתי

רגע, נראה לי שחסרה פה גדר.

and I looked around me, and I said,

I thought, maybe, the fence is missing.

לא היתה פה גדר פעם אחרונה שהייתי פה?

Wasn't there a fence here last time I came?

גדר הגנה, גדולה, מסביב לכפר,

You know, this big protective fence around the village,

והם הסתכלו עליי ואמרו: ״כן, צ׳יף נפטר.״

and they sort of looked at me and go, "Yeah, chief die."

וחשבתי לעצמי אוקיי, הצ׳יף נפטר, אתה יודע,

And I thought, okay, chief dying, right, you know,

מסתכל שוב על הכוכבים, מסתכל על המדורה.

look up at the stars again, look at the campfire.

הצ׳יף נפטר. מה זה קשור לגדר, לעזאזל?

Chief die. What on Earth does chief die have to do with the fence?

״צ׳יף נפטר.

"Chief die.

דבר ראשון הורסים, כן?

ואז חושבים.

First we destroy, yeah? Then we reflect.

Then we rebuild. Then we respect."

אז בונים מחדש.

ואז נותנים כבוד.״

And I burst out in tears, because my father had only just died

ואז פרצתי בבכי,

שכן אבא שלי נפטר ממש לפני המסע הזה,

prior to this journey,

ואף פעם לא הודתי לו,

and I didn't ever acknowledge him,

I didn't ever appreciate him for the fact that I'm probably standing here today

אף פעם לא הערכתי אותו על העובדה שקרוב לודאי אני עומד פה היום

because of him.

בזכותו.

These people taught me that we are only who we are because of our parents

הם לימדו אותי שאנחנו הופכים למי שאנחנו רק בזכות ההורים שלנו,

and our grandparents and our forefathers

ובזכות הסבים שלנו ואבותינו הקדמוניים

going on and on and on before that,

וכך עוד הרבה אחורה,

and I, no matter how romantic or how idealistic I am on this journey,

ואני, לא משנה כמה רומנטי או כמה אידאליסטי הייתי במסע הזה,

I did not know that until two weeks ago.

לא ידעתי את זה עד לפני שבועיים.

I did not know that until two weeks ago.

לא ידעתי את זה עד לפני שבועיים.

So what's this all about?

אז מה המסקנה?

Well, there's an image I'd like to show you,

טוב, אני רוצה להראות לכם תמונה

quite a special image, and it wasn't essentially the image I wanted to choose.

תמונה די מיוחדת, וזו לא התמונה שרציתי לבחור בעיקרו של דבר.

I was sitting there the other day, and I have to finish on a strong image.

הבנתי שאני צריך לסיים עם תמונה חזקה.

ומישהו אמר לי: ״אתה חייב להראות להם את התמונה של הננטס. הננטס.״

And somebody said, "You have to show them the picture of the Nenets. The Nenets."

אבל זו לא התמונה האהובה עליי.

I was like, yeah, but that's not my favorite picture.

והיא אמרה: ״לא לא לא לא לא לא! זו תמונה מדהימה.

She went, "No no no no no no no. It's an amazing picture.

אתה בעיניים שלו!״

״מה זאת אומרת אני בעיניים שלו? זו תמונה של הננטס.״

You're in his eyes."

I said, "What do you mean I'm in his eyes? It's a picture of the Nenets."

״לא, תסתכל טוב״ היא אמרה, ״אתה בתוך העיניים שלו.״

She said, "No, look, look closely, you're in his eyes."

וכשמסתכלים טוב על התמונה הזו, יש השתקפות שלי בעיניים שלו,

And when you look closely at this picture, there is a reflection of me in his eyes,

ואני מאמין שאולי יש לו את הנפש שלי, ואני נמצא בנפש שלו,

so I think perhaps he has my soul, and I'm in his soul,

ובזמן שהתמונות האלה מסתכלות עליכם, אני מבקש שתסתכלו עליהן.

and whilst these pictures look at you, I ask you to look at them.

You may not be reflected in his eyes,

אולי אתם לא משתקפים בעיניים שלהם,

but there is something extraordinarily important about these people.

אבל יש משהו חשוב ביותר בקשר לאנשים האלה.

I don't ultimately have the answers, as I've just shared with you,

בסופו של דבר, אין לי את התשובות, כפי ששיתפתי אתכם,

but you must do. There must be something there.

אבל חייבים להמשיך לחפש. חייב להיות משהו.

So if you can briefly reflect on what I was discussing

אז בבקשה תחשבו קצת על מה שדיברתי

about beauty and about belonging and about our ancestors and our roots,

בקשר ליופי וללהיות שייך ובקשר לאבותינו ולשורשים שלנו,

and I need you all to stand for me, please.

ואני אבקש מכולכם לעמוד, בבקשה.

(צחוק)

(Laughter)

Now you have no excuse. It's almost lunchtime,

עכשיו אין לכם תירוץ. זה כמעט צהריים,

and this is not a standing ovation, so don't worry,

ואני לא רוצה מחיאות כפיים סוערות,

I'm not fishing for compliments.

לא לדאוג, אני לא מחפש מחמאות

But you were given a compliment a few minutes ago.

אבל לפני כמה דקות נתנו לכם מחמאה.

Now I want you to stand tall.

אני רוצה שכולכם תעמדו זקופים.

I want you to breathe in. This is what I say.

תנשמו אויר. לא אגיד יותר מזה.

I'm not going to get on my knees for two weeks.

אני לא ארד על הברכיים במשך שבועיים.

לא אבקש מכם להחזיק בעז ואני יודע שאין לכם גמלים.

I'm not going to ask you to carry a goat,

and I know you don't have any camels.

לצילום יש עוצמה אדירה

Photography's extraordinarily powerful.

It's this language which we now all understand.

זו שפה שכיום כולנו מבינים.

We truly do all understand it,

אנחנו באמת מבינים אותה,

and we have this global digital fireplace, don't we,

ויש לנו את האח הגלובאלי ודיגיטאלי הזה, נכון?

but I want to share you with the world,

ואני רוצה לשתף אתכם עם שאר העולם,

because you are also a tribe.

כי אתם גם שבט.

You are the TED tribe, yeah? But you have to remember that compliment.

אתם שבט הטד, לא? עליכם לזכור את המחמאה שקיבלתם.

You have to stand tall, breathe in through your nose,

תעמדו זקוף,

and I'm going to photograph you. Okay?

תנשמו דרך האף ואני אצלם אתכם, אוקיי?

I need to do a panoramic shot, so it's going to take a minute,

זה צילום פנוראמי, לכן זה ייקח דקה, אתם חייבים להתרכז, בסדר?

so you have to concentrate, okay?

תקחו אוויר, תעמדו זקוף, לא לצחוק. שש..., תנשמו דרך האף.

Breathe in, stand tall, no laughing. Shh, breathe through your nose.

אני מצלם.

I'm going to photograph.

(Clicks)

(קליקים)

Thank you.

תודה.

(מחיאות כפיים)

(Applause)