Steven Johnson: A guided tour of the Ghost Map

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

If you haven't ordered yet, I generally find the rigatoni with the spicy tomato sauce

אם טרם הזמנתם, הריגטוני ברוטב העגבניות הפיקנטי

goes best with diseases of the small intestine.

הולך לדעתי הכי טוב עם מחלות המעי הדק.

(Laughter)

[צחוק]

So, sorry -- it just feels like I should be doing stand-up up here because of the setting.

סליחה. הרגשתי שעלי לעשות 'סטנד-אפ' בגלל התפאורה.

No, what I want to do is take you back to 1854

לא, מה שאני רוצה לעשות הוא להחזיר אתכם ל-1854

in London for the next few minutes, and tell the story --

וללונדון בדקות הבאות, ולספר את הסיפור--

in brief -- of this outbreak,

בקצרה-- של אותה התפרצות,

which in many ways, I think, helped create the world that we live in today,

שלדעתי עזרה בדרכים רבות ליצור את עולמנו הנוכחי,

and particularly the kind of city that we live in today.

ובפרט את סוג הערים בהן אנו חיים כיום.

This period in 1854, in the middle part of the 19th century,

התקופה של 1854, באמצע המאה ה-19,

in London's history, is incredibly interesting for a number of reasons.

בהיסטוריה של לונדון מעניינת להפליא מכמה סיבות.

But I think the most important one is that

אך לדעתי הסיבה החשובה ביותר היא

London was this city of 2.5 million people,

שלונדון היתה עיר בת 2.5 מיליון תושבים,

and it was the largest city on the face of the planet at that point.

העיר הגדולה ביותר עלי אדמות באותה עת.

But it was also the largest city that had ever been built.

אך גם העיר הגדולה ביותר שנבנתה אי-פעם.

And so the Victorians were trying to live through

והויקטוריאנים כאילו ניסו בו-זמנית גם לקיים

and simultaneously invent a whole new scale of living:

וגם להמציא היקף חדש לגמרי של מגורים:

this scale of living that we, you know, now call "metropolitan living."

היקף המגורים שאנו מכנים חיי כרך.

And it was in many ways, at this point in the mid-1850s, a complete disaster.

ובאמצע שנות ה-50 ההן זה היה במובנים רבים אסון גמור.

They were basically a city living with a modern kind of industrial metropolis

אלו היו בעצם חיים עירוניים בכרך תעשייתי מודרני

with an Elizabethan public infrastructure.

עם תשתית ציבורית מהתקופה האליזבתנית.

So people, for instance, just to gross you out for a second,

למשל, רק כדי להגעיל אתכם קצת, לאנשים היה

had cesspools of human waste in their basement. Like, a foot to two feet deep.

במרתף בור שפכים בעומק כחצי מטר לפרש אנושי.

And they would just kind of throw the buckets down there

והם היו פשוט מרוקנים שם את הדליים

and hope that it would somehow go away,

ומקווים שזה ייעלם איכשהו,

and of course it never really would go away.

וכמובן שזה מעולם לא נעלם.

And all of this stuff, basically, had accumulated to the point

וכל החומר הזה הצטבר למעשה עד לדרגה

where the city was incredibly offensive to just walk around in.

שעצם הטיול בעיר היה חוויה דוחה ביותר.

It was an amazingly smelly city. Not just because of the cesspools,

העיר הסריחה להפליא. לא רק בגלל בורות השפכים,

but also the sheer number of livestock in the city would shock people.

אלא גם בגלל המספר העצום של חיות המשק שבעיר.

Not just the horses, but people had cows in their attics that they would use for milk,

ולא רק סוסים. אנשים החזיקו בעליית הגג פרות לחלב,

that they would hoist up there and keep them in the attic

הם הניפו אותן למעלה והחזיקו אותן בעליית הגג

until literally their milk ran out and they died,

עד שחלבן נגמר והן מתו,

and then they would drag them off to the bone boilers down the street.

ואז גררו אותן אל מרתיח העצמות שבהמשך הרחוב.

So, you would just walk around London at this point

הייתם מתהלכים לכם בלונדון של אז

and just be overwhelmed with this stench.

מוכי הלם מהסרחון הזה.

And what ended up happening is that an entire emerging public health system

ולבסוף, כל מערכת שירותי הבריאות המתפתחת של אז

became convinced that it was the smell that was killing everybody,

השתכנעה שהריח הוא מה שהורג את כולם,

that was creating these diseases

ושמחולל את המחלות ההן

that would wipe through the city every three or four years.

שהיו מכות בעיר מידי שלוש-ארבע שנים.

And cholera was really the great killer of this period.

והכולרה היתה באמת הרוצחת הגדולה של התקופה.

It arrived in London in 1832, and every four or five years

היא הגיעה ללונדון ב-1832, ומידי 4-5 שנים

another epidemic would take 10,000, 20,000 people in London

התפרצה מגפה שקטלה 10 או 20 אלף נפש בלונדון

and throughout the U.K.

ובכל הממלכה המאוחדת.

And so the authorities became convinced that this smell was this problem.

אז הרשויות השתכנעו שהריח הוא הבעיה.

We had to get rid of the smell.

אנו מוכרחים להיפטר מהריח.

And so, in fact, they concocted a couple of early, you know,

והם למעשה פיתחו את הצורות הראשונות

founding public-health interventions in the system of the city,

של התערבות שירותי הבריאות במערכת העירונית.

one of which was called the "Nuisances Act,"

שאחת מהן נקראה "חוק המיטרד",

which they got everybody as far as they could

שכפה על כולם, כמיטב יכולתו,

to empty out their cesspools and just pour all that waste into the river.

לרוקן את בורות השפכים ולזרוק את ההפרשות לנהר.

Because if we get it out of the streets, it'll smell much better,

כי אם יסלקו את זה מהרחובות, הריח ישתפר,

and -- oh right, we drink from the river.

ו-- רגע, אנחנו שותים מהנהר.

So what ended up happening, actually,

אז מה שקרה בעצם,

is they ended up increasing the outbreaks of cholera

הוא שהם החמירו את התפרצות הכולרה

because, as we now know, cholera is actually in the water.

כי כידוע לנו, הכולרה חיה בעצם במים.

It's a waterborne disease, not something that's in the air.

זאת מחלה שנישאת במים ולא באוויר.

It's not something you smell or inhale; it's something you ingest.

לא מריחים או נושמים אותה. בולעים אותה.

And so one of the founding moments of public health in the 19th century

אז אחד מרגעי כינון שירותי הבריאות במאה ה-19

effectively poisoned the water supply of London much more effectively

היה הרעלה מכוונת של אספקת המים בלונדון ביעילות רבה יותר

than any modern day bioterrorist could have ever dreamed of doing.

מכפי שכל ביו-טרוריסט של ימינו יכול לחלום עליה.

So this was the state of London in 1854,

וזה היה מצבה של לונדון ב-1854,

and in the middle of all this carnage and offensive conditions,

ובלב כל המוות והתנאים האיומים האלה,

and in the midst of all this scientific confusion

ובלב כל המבוכה המדעית הזו

about what was actually killing people,

לגבי השאלה מה באמת הורג את האנשים

it was a very talented classic 19th century multi-disciplinarian named John Snow,

היה המומחה הקלסי הרב-תחומי והמוכשר מהמאה ה-19,

who was a local doctor in Soho in London,

ג'ון סנואו, רופא מקומי ברובע הסוהו בלונדון,

who had been arguing for about four or five years

שטען במשך ארבע או חמש שנים

that cholera was, in fact, a waterborne disease,

שהכולרה היא בעצם מחלה נישאת במים,

and had basically convinced nobody of this.

ולא הצליח לשכנע בכך איש.

The public health authorities had largely ignored what he had to say.

רשויות בריאות הציבור הרבו להתעלם מדבריו.

And he'd made the case in a number of papers and done a number of studies,

הוא פירט את טיעונו במספר מאמרים וערך כמה מחקרים.

but nothing had really stuck.

אך נותר קול קורא במדבר.

And part of -- what's so interesting about this story to me

ומה שבעיני כל כך מעניין בסיפור הזה הוא,

is that in some ways, it's a great case study in how cultural change happens,

שבמובנים מסוימים זו דוגמא מעולה להתרחשות שינוי תרבותי.

how a good idea eventually comes to win out over much worse ideas.

איך רעיון טוב נוחל נצחון על רעיונות גרועים בהרבה.

And Snow labored for a long time with this great insight that everybody ignored.

וסנואו טרח זמן רב על תובנה חשובה זו, שזכתה להתעלמות.

And then on one day, August 28th of 1854,

ויום אחד, ב-28 לאוגוסט 1854,

a young child, a five-month-old girl whose first name we don't know,

תינוקת בת 5 חודשים, ששמה הפרטי איננו ידוע,

we know her only as Baby Lewis, somehow contracted cholera,

ומוכרת לנו רק כתינוקת לואיס, נדבקה בכולרה.

came down with cholera at 40 Broad Street.

נפגעה בכולרה ברחוב ברוד מס' 40.

You can't really see it in this map, but this is the map

לא רואים את המקום במפה, אך זאת המפה

that becomes the central focus in the second half of my book.

שהופכת למוקד החלק השני של ספרי.

It's in the middle of Soho, in this working class neighborhood,

באמצע הסוהו, בשכונה של מעמד הפועלים.

this little girl becomes sick and it turns out that the cesspool,

התינקות חלתה והתברר שבור השפכים,

that they still continue to have, despite the Nuisances Act,

שעדיין היה להם למרות חוק המיטרד,

bordered on an extremely popular water pump,

שכן בצמוד למשאבת מים פופולרית ביותר,

local watering hole that was well known for the best water in all of Soho,

באר מקומית שמימיה נחשבו הכי טובים בכל הסוהו,

that all the residents from Soho and the surrounding neighborhoods would go to.

ושכל תושבי הסוהו והשכונות מסביב היו באים אליה.

And so this little girl inadvertently ended up

והילדה הקטנה הזו, מבלי להתכוון לכך,

contaminating the water in this popular pump,

זיהמה את מי המשאבה הפופולרית הזו,

and one of the most terrifying outbreaks in the history of England

ואחת המגפות המחרידות ביותר בהיסטוריה של לונדון

erupted about two or three days later.

התפרצה יומיים או שלושה לאחר מכן.

Literally, 10 percent of the neighborhood died in seven days,

10% מתושבי השכונות, ממש כך, מתו בתוך 7 ימים,

and much more would have died if people hadn't fled

ועוד רבים היו מתים אילולא התושבים ברחו

after the initial outbreak kicked in.

אחרי הגל הראשון של המגפה.

So it was this incredibly terrifying event.

זה היה אירוע מפחיד ביותר.

You had these scenes of entire families dying

היו שם מראות של משפחות שלמות שגססו

over the course of 48 hours of cholera,

במהלך 48 השעות של המגפה,

alone in their one-room apartments, in their little flats.

לבד בדירות החדר הקטנות שלהן.

Just an extraordinary, terrifying scene.

אירוע איום ונורא.

Snow lived near there, heard about the outbreak,

סנואו התגורר בקרבת מקום, שמע על ההתפרצות,

and in this amazing act of courage went directly into the belly of the beast

ובאקט מדהים של אומץ נכנס היישר ללוע הארי

because he thought an outbreak that concentrated

כי סבר שמגפה כה מרוכזת

could actually potentially end up convincing people that,

עשויה לשכנע סוף סוף את האנשים

in fact, the real menace of cholera was in the water supply and not in the air.

שסכנת הכולרה היא בעצם באספקת המים ולא באוויר.

He suspected an outbreak that concentrated

הוא חשד שמגפה כה מרוכזת

would probably involve a single point source.

נובעת כנראה ממקור מים יחיד.

One single thing that everybody was going to

נקודה אחת שכל האנשים מגיעים אליה

because it didn't have the traditional slower path

כי לא היה לה האופי המסורתי של התקדמות איטית

of infections that you might expect.

והדבקה מהסוג שאפשר לצפות לו.

And so he went right in there and started interviewing people.

אז הוא נכנס לשם והחל לראיין את האנשים.

He eventually enlisted the help of this amazing other figure,

בסופו של דבר הוא גייס לעזרתו את הדמות המופלאה הזו,

who's kind of the other protagonist of the book --

הגיבור הנוסף בספר.

this guy, Henry Whitehead, who was a local minister,

האיש הזה, הנרי וויטהד, שהיה כומר מקומי,

who was not at all a man of science, but was incredibly socially connected;

כלל לא איש מדע, אבל מקושר היטב חברתית

he knew everybody in the neighborhood.

הכיר את כולם בשכונה,

And he managed to track down, Whitehead did,

והצליח לאתר, אותו וויטהד,

many of the cases of people who had drunk water from the pump,

רבים מהחולים ששתו מים מאותה משאבה,

or who hadn't drunk water from the pump.

או כאלה שלא שתו מים מהמשאבה.

And eventually Snow made a map of the outbreak.

ובסופו של דבר סנואו שרטט מפה של ההתפרצות.

He found increasingly that people who drank from the pump were getting sick.

הוא מצא יותר ויותר שמי ששתה מהמשאבה חלה.

People who hadn't drunk from the pump were not getting sick.

ואלו שלא שתו ממנה לא חלו.

And he thought about representing that

והוא רצה לייצג זאת בצורה כלשהי,

as a kind of a table of statistics of people living in different neighborhoods,

במעין טבלה סטטיסטית של דיירי השכונות השונות,

people who hadn't, you know, percentages of people who hadn't,

אנשים שלא, כלומר, אחוזי האנשים שלא,

but eventually he hit upon the idea

אך לבסוף הוא עלה על הרעיון

that what he needed was something that you could see.

שנחוץ לו משהו שאפשר לראות.

Something that would take in a sense a higher-level view

משהו שיספק מעין צילום מלמעלה

of all this activity that had been happening in the neighborhood.

של הפעילות שהתרחשה בשכונה.

And so he created this map,

ולכן הוא הכין את המפה הזו,

which basically ended up representing all the deaths in the neighborhoods

שבסופו של דבר ייצגה את כל המתים בשכונות

as black bars at each address.

בצורת פסים שחורים בכל כתובת.

And you can see in this map, the pump right at the center of it

כפי שאתם רואים במפה, המשאבה בדיוק באמצע כל זה

and you can see that one of the residences down the way

ואתם רואים שבאחד הבתים בהמשך הרחוב

had about 15 people dead.

היו כ-15 מתים.

And the map is actually a little bit bigger.

המפה למעשה מעט יותר גדולה.

As you get further and further away from the pump,

ככל שמתרחקים מהמשאבה,

the deaths begin to grow less and less frequent.

תדירות התמותה הולכת ופוחתת.

And so you can see this something poisonous

ואפשר לראות כאילו שמשהו רעיל

emanating out of this pump that you could see in a glance.

נובע מן המשאבה, ורואים זאת במבט חטוף.

And so, with the help of this map,

ובעזרת המפה הזו,

and with the help of more evangelizing

ובעזרת משהו בדומה להטפה דתית

that he did over the next few years

שהוא עסק בה במהלך השנים הבאות

and that Whitehead did, eventually, actually,

יחד עם וויטהד, בסופו של דבר,

the authorities slowly started to come around.

הרשויות החלו אט-אט להסכים איתו.

It took much longer than sometimes we like to think in this story,

זה ארך הרבה יותר מכפי שהיינו מקווים בסיפור כזה,

but by 1866, when the next big cholera outbreak came to London,

אך עד 1866, כשמכת הכולרה הגדולה הבאה חזרה ללונדון

the authorities had been convinced -- in part because of this story,

הרשויות השתכנעו-- חלקית הודות לסיפור זה,

in part because of this map -- that in fact the water was the problem.

חלקית בגלל המפה-- שהמים הם בעצם הבעיה.

And they had already started building the sewers in London,

והם כבר החלו לבנות את הביובים בלונדון,

and they immediately went to this outbreak

ובמגפה הזו הם מיד פעלו

and they told everybody to start boiling their water.

והורו לכולם להתחיל להרתיח את המים.

And that was the last time that London has seen a cholera outbreak since.

ומאז לא ראתה לונדון התפרצות נוספת של כולרה.

So, part of this story, I think -- well, it's a terrifying story,

חלק מהסיפור הזה, לדעתי-- כן, זה סיפור מחריד,

it's a very dark story and it's a story

סיפור אפל מאד, סיפור

that continues on in many of the developing cities of the world.

ששב ונשנה ברבות מהערים המתפתחות בעולם.

It's also a story really that is fundamentally optimistic,

זהו גם סיפור אופטימי ביסודו,

which is to say that it's possible to solve these problems

כשהמסר הוא שאפשר לפתור בעיות כאלה

if we listen to reason, if we listen to the kind of wisdom of these kinds of maps,

אם נוהגים בהגיון, אם שועים לחוכמה שיש במפות כאלה,

if we listen to people like Snow and Whitehead,

אם מקשיבים לאנשים כמו סנואו ו-ווייטהד,

if we listen to the locals who understand

אם מקשיבים למקומיים שמבינים

what's going on in these kinds of situations.

מה מתרחש במצבים כאלה.

And what it ended up doing is making the idea

ובסיכומו של דבר זה הניב את התפישה

of large-scale metropolitan living a sustainable one.

של כרך רחב מימדים שמתנהל בצורה בת-קיימא.

When people were looking at 10 percent of their neighborhoods dying

כשאנשים ראו 10% משכניהם גוססים

in the space of seven days,

במשך 7 ימים,

there was a widespread consensus that this couldn't go on,

התגבשה הסכמה רחבה שאי אפשר להמשיך כך,

that people weren't meant to live in cities of 2.5 million people.

שאנשים לא נועדו לגור בערים של 2.5 מיליון תושבים.

But because of what Snow did, because of this map,

אך בעקבות מה שסנואו עשה, הודות למפה,

because of the whole series of reforms

הודות לכל סדרת הרפורמות

that happened in the wake of this map,

שנעשו בעקבות המפה הזאת,

we now take for granted that cities have 10 million people,

אנו רואים כמובן מאליו שערים בנות 10 מיליון תושבים,

cities like this one are in fact sustainable things.

ערים כמו זאת הן למעשה בנות-קיימא.

We don't worry that New York City is going to collapse in on itself

איננו דואגים שמא העיר ניו-יורק תקרוס

quite the way that, you know, Rome did,

כמו שקרה ברומא,

and be 10 percent of its size in 100 years or 200 years.

שהצטמקה ל-10% מגודלה המקורי תוך 100 או 200 שנה.

And so that in a way is the ultimate legacy of this map.

כך שבמובן מסוים זו המורשת של המפה הזאת.

It's a map of deaths that ended up creating a whole new way of life,

מפה של תמותה, שבראה דרך חיים חדשה לגמרי,

the life that we're enjoying here today. Thank you very much.

החיים מהם אנו נהנים כיום. תודה רבה לכם.